טעות בזהות

"למה בדיוק אתה מתכוון? מה זאת אומרת, להיפטר מזה?" אנטואנט רובינס אספה לחיקה את כלב הטרייר המאפיר וחיבקה אותו. "הוא לא מבין שזה בעל חיים מקסים ואהוב?" היא גערה בג'ואל, עמיתה הזוטר.

"אני לא חושב שהוא מרגיש ככה, אטי." ג'ואל השיב, בקול לחש מתוח. "הוא פשוט נכנס לכאן בסערה, דרש גישה אל הדירה של הרולד והתחיל לפנות משם דברים."

"אתה צוחק עליי?" אטי התמלאה בתחושת גועל.

בית קאבנדיש היה בניין דירות יוקרתי, בלב שכונת מאיפייר שבלונדון. דיירי הבניין נהנו משירותי שוער מלאים. בתור השוערת הראשית של הבניין, אטי הורגלה בסיפוק השירותים לדייריה, היא הייתה נכונה למלא כל בקשה, החל מהפשוטות והנפוצות ועד השערוריות ביותר.

היא עשתה הרבה מעבר ללדאוג לקבלת דברי הדואר והזמנת מקומות במסעדות. היא דאגה להשגת ספרים נדירים ממהדורות ראשונות והצליחה לשכנע כמה פעמים שפים בעלי כוכבי מישלן לערוך ארוחות ערב מפוארות, בשביל הצעות נישואין חלומיות... היא הייתה גאה בשירותים שהצליחה לספק לדייריה, למעשה, עד היום היא לא נתקלה בבקשה שלא הצליחה למלא.

אבל היא מתחה את הגבול, כשזה הגיעה להמתה של בעל חיים בריא ומתוק, במיוחד בעקבות גחמתו של אדם זר.

"אני מניחה שג'ורג' הוא זה שהכניס אותו?" היא דיברה בקול נמוך ומתוסכל.

ג'ואל הנהן.

ג'ורג' היה צייתן לגמרי, כשהתמודד עם הדיירים. הוא היה דקדקן בצורה מתסכלת, כאשר זה נגע לתקנות קטנוניות, ורשלן לגבי מה שהיה חשוב. מעבר לכול, הוא נהג בבריונות ולוחמנות כלפי שאר חברי הצוות. אטי בילתה מחצית מזמנה בתיקון המחדלים שנגרמו על ידו והרגעת חברי הצוות שפגע בהם, כאשר האשימם לשווא בטעויותיו.

זאת הייתה אשמתה, המצב עם הכלב הגיע לכדי כך. היא הגיעה באיחור, בפעם הראשונה מזה שנים, מכיוון ששוחחה עם אחותה עד שעה מאוחרת בטלפון. היא ניסתה להרגיע אותה, כי אופליה הייתה משוכנעת שנכשלה במבחן האחרון שלה בפיזיקה. אופליה הייתה תלמידה מצטיינת, שלמדה בפנימייה על מלגה חלקית. אטי דאגה לשלם את שכר הלימוד ואופליה הייתה נואשת להבטיח לעצמה מקום באוניברסיטה. פירוש הדבר היה שהיא נזקקה למלגה נוספת וזה הצריך ציונים יוצאים מן הכלל, לאורך כל שנת הלימוד. אופליה הייתה מדהימה, אבל אטי חששה שהלחץ היה יותר מדי בשבילה. בכל אופן, היא לא רצתה שאופליה תוותר על החלום שלה. אטי כבר הקריבה הרבה יותר מדי, בשביל לאפשר לה לוותר כעת. אז אחרי שהיסתה את חששותיה הרבים, היא נשארה ערה וחשבה על דרכים נוספות לתמוך בה כלכלית. אימן נפטרה לפני שנתיים והאחריות הייתה מוטלת לגמרי על אטי, כעת.

אבל לגרום לדברים לקרות, היה הכישרון שלה. היא הייתה רגילה לעבוד קשה בשביל הכול, מכיוון שהייתה אימפולסיבית מטבעה ונטתה לאבד את הריכוז שלה, היא התרגלה לערוך רשימות ולתכנן את זמנה, במערכות שעות מדוקדקות. אבל היום היא שקעה בחזרה אל אי הסדר הטבעי שלה. היא לא התעוררה לשמע השעון, שכחה לאכול ארוחת בוקר ואיבדה את גומית השיער שלה. כעת היא אספה את שערה בגומיה משרדית חומה ואחרי כל מאמציה, היא עדיין החמיצה את הרכבת.

כאשר הגיעה לבסוף אל בית קאבנדיש, היא הזדעזעה לגלות שאחד הדיירים החביבים עליה, הרולד קלארק, הובהל לבית החולים בשעות הקטנות של הלילה. הוא נפטר בשנתו במהלך הלילה ובני המשפחה שלו, שאטי לא ראתה מימיה בבית קאבנדיש, כבר נברו בחפציו ותבעו חזקה על כל דבר בעל ערך. מתברר שטובי, כלב הטרייר שלו, לא היה דבר בעל ערך, בעיניהם. לכן, הם הורו לג'ואל, השוער הזוטר, להיפטר ממנו.

אילו אטי הייתה מגיעה לעבודה בזמן, אותו אחיין חצוף של הרולד לא היה מצליח להיכנס אל הדירה שלו או לסלק ממנה את טובי.

"אטי, זה לא הכול..." ג'ואל קרא בעקבותיה.

הבוקר הזה פשוט לא נגמר.

הלם, זעם ואבל עקפו את הרוגע עליו התאמנה במשך כל אותן השנים, היא הידקה את אחיזתה בכלב הקטן ופנתה באימפולסיביות אל המעלית. היא הייתה מזועזעת מכדי לחשוב על נימוס או הסחות דעת אחרות. בני המשפחה שלו היו מפלצות.

דלת המעלית נפתחה לרווחה ואטי פסעה החוצה, אל קומתו של הרולד. דלת הדירה שלו הייתה פתוחה והיא שמעה קולות תקיפים במורד המסדרון. היא המשיכה לעבר הדלת וליטפה בהיסח הדעת את הכלב שבזרועותיה. היא הביטה לתוך הדירה וראתה את ג'ורג' מדושן העונג עומד לצד זוג מבוגר. כל השלושה פנו לעבר גבר גבוה, שעמד בגבו אליה, ובהתחשב במבטיהם הקודרים ובאווירה הצוננת, נדמה היה שהוא בעל השררה. הופעתו הייתה ללא רבב ושערו מסופר למשעי. זה רק הוסיף להכעיס את אטי. לא היה ספק שהוא עשיר, כי אטי ראתה ברגע שהחליפה שלו נתפרה בהזמנה אישית. אף חליפה שנקנתה מהמדף לא יכלה להתאים בשלמות כזאת. היא הדגישה את גובהו ואת כוחו, בו בעת. מצד שני, רוב הגברים לא זכו לגזרות מושלמות כמו שלו. היה די לה במבט אחד, כדי לראות שהוא בריא, חטוב ועשיר. אז למה הוא נהג בכזאת אנוכיות, ברכושו של הרולד? מדוע היה כל כך אכזר?

"אתם לא אמורים להיות כאן." אטי לא היססה ונכנסה לחדר בהכרזה מאשימה.

איך הוא יכל להתעלם מקיומו של הרולד, במשך כל הזמן הזה, ולהופיע כאן רגע לאחר מותו, בשביל לבזוז את רכושו?

"אתם לא יכולים לרוקן את הדירה של הרולד ולדון את הכלב שלו למוות מיידי." היא לא הספיקה לעצור בשביל לנשום. "אתם רוצים שניפטר מטובי?" קולה היה נרעד, אבל היא הקפידה לעמוד בגב זקוף ורגליים יציבות. זה נעשה קשה בהרבה, ברגע שהגבר הגבוה הסתובב והביט בה. הוא היה גבוה ממנה בהרבה וצעיר משציפתה. הוא היה בערך בן שלושים ופניו היו עוצרות נשימה. הוא ניחן בתווי הפנים הנאים והמחודדים שראתה מימיה. עצמות לחיים גבוהות, אף ישר וחזק, שפתיים מלאות ושקע קטן בסנטרו המרובע והגברי. וכאילו זה לא הספיק, הגוון החום של עיניו היה עמוק, אך מוצק בו בעת. עיניו לא הכילו חום, אלא עוצמה. היא לא נתקלה בחייה ביופי או בכוח כאלו. הוא היה מאיים, במלוא מובן המילה.

אבל לעומתה, נשימתו לא נעתקה, אם כי הוא עטה מבט מופתע ושתק. היא שמחה. ברור שהגיע הזמן שמישהו יאתגר אותו ואת הפקודות הנלוזות שלו. היא נשמה עמוקות ואזרה את הכוח להמשיך במתקפה.

"טובי הוא הכלב הכי מתוק וחמוד שאי פעם תכירו, לא שיש לכם מושג, כי אף פעם לא באתם לבקר את הרולד, בכל הזמן הזה..." קולה רעד, כשחשבה על הגבר השקט והמבוגר שהיה כה עדין ובודד. "עכשיו עברו חמש דקות מאז שהוא נפטר ואתם רוצים להרדים את טובי? אתם בכלל אנושיים?"

ג'ורג' כחכח בגרונו. "אטי– "

"אני לא אעבור על זה בשתיקה." היא המשיכה בלהט. היא הייתה כעוסה מכדי לוותר להם, מבלי לעמת אותם עם כמה אמיתות קשות. "אני לא ארשה לכם."

היא נעשתה מודעת לנוכחותו של ג'ואל לצידה. הוא התנשף ונראה די מזועזע. הזוג המבוגר לא הביט באטי לרגע. הם בהו בגבר הגבוה במבטים מתריסים. היא ידעה בדיוק כיצד חשו.

מבטו הצונן של הגבר מצא אותה וריתק אותה למקומה. "מי את?"

היא סירבה לסגת. "אני חושבת שאני זאת שזכאית לתשובות כאן. אתם מסיגים גבול."

"נדמה לי שלא." היה רמז למבטא זר בקולו. טון הדיבור שלו היה קר וחותך.

ג'ורג' היה בעיצומו של ריקוד תזזיתי מאחורי גבו של האיש, אבל אטי לא ייחסה לכך חשיבות. היא ידעה מתי מישהו נזקק לשמוע את האמת המרה. אטי הייתה עצובה, מתוחה ועייפה, היא לא הצליחה לעצור את רגשות הבוז שמילאו אותה. "אף פעם לא היית כאן קודם לכן."

"לא." האישור השקט שלו לדבריה נשמע עוצמתי מהשתנקותו של ג'ורג'.

"אתה נתעב." אטי הטיחה בו.

"נתעב?" הוא הביט אחורנית וראה את ג'ורג' באמצע מחווה של חנק עצמי. הוא שב לפנות לעבר אטי. "אני חושב שהעמית שלך מנסה להסביר לך, שאת עושה טעות."

שפתיו של הזר התעקלו קלות, כאילו הפיק סוג של הנאה מהרגע הזה.

אטי זעפה, היא לא הבינה מה חמק ממנה. היא עדיין הייתה מלאה בזעם וההליכה המהירה אל הדירה של הרולד הוסיפה שמן למדורה. "אני לא האחיין של אדון קלארק." הוא הודיע לה בטון מדויק ותמציתי. "למעשה, אין לי שום קשר בכלל לאדון קלארק."

אטי נותרה בפה פעור. כעת, כאשר סקרה את תוויו, היא שמה לב שלא היה שום דמיון בינו לבין הרולד. שערו של הגבר היה כהה וסמיך, עיניו היו בגוון חום חורפי, לא כחול, וצבע העור שלו היה קצת כהה יותר משיזוף קיצי. גל של הקלה שטף אותה. הוא לא היה בריון רוצח כלבים?

אז היא הוכתה ברגש שונה לגמרי. משהו שהגיע מעמקי גופה. התחושה הייתה חמימה ועוצמתית, והיא סירבה להכיר בה. למעשה, היא לא ידעה בכלל איך לקרוא לה. זה דמה לזרם חשמלי, שמילא אותה בפתאומיות.

"אז מה אתה עושה כאן?" היא הטיחה בו, בצורה לא אופיינית. היא הייתה נחושה לעצור את הכיוון האינטימי והלא נאות שאליו התקדמו מחשבותיה. למה כולם הביטו בו כאילו היה חשוב להחריד? למה עורו של ג'ורג' הפך ירוק, מרגע לרגע?

"עשית טעות." הוא סקר את מדיה במהירות מעליבה. "ובכל זאת, אני סבור שאת השוערת המדוברת ששמעתי עליה. הבחורה הידועה מבית קאבנדיש."

היא הרגישה כאילו חור שחור ענק נפער מולה, שהיא כבר פסעה צעד אחד יותר מדי לעברו. זה היה מאוחר מדי לעצור. היא לא ידעה איך להימנע מליפול אל תוך התהום.

"שמי הוא ליאון קריאקיס. החל מסגירת יום העסקים אמש, אני הוא הבעלים של הבניין הזה."

ליאון קריאקיס? הליאון קריאקיס? ליאון קריאקיס שסולד מפרסום וידוע בהון שגדול יותר מהתוצר הלאומי הגולמי של הרבה מדינות קטנות?

אטי בהתה בו בלסת שמוטה. היא נפלה אל תוך נקיק תלול. היא לא הצליחה לחשוב על דבר להגיד, פרט ללחזור על מילותיו. "אתה הבעלים..." היא נשמה וניסתה להתעשת. "ואתה לא קרוב של– "

"לא קרוב משפחתו של הרולד. האדם הזה הוא אחיינו של אדון קלארק וכבר שוחחתי איתו, והסברתי לו ולאשתו שלפני שהמוציא לפועל של צוואתו לא יעבור בדירה ויקטלג את רכושו, דבר לא יעזוב את הבניין."

הגבר המבוגר החל להאדים וליאון קריאקיס פנה לעברו ונעץ בו מבט מלוכלך. "האם זה נכון, שהורית לצוות להיפטר מהכלב?"

האחיין לא הגיב.

"האם זה נכון?" ליאון קריאקיס דרש תשובה.

"לא התכוונתי– "

"נראה שכוונתך הייתה ברורה לגמרי." ליאון קטע את דבריו. "אתם תעזבו באופן מיידי."

"אתה לא יכול לזרוק אותנו מפה."

"אני חושב שתגלו שאני יכול." קולו של ליאון היה מחושב וצונן. האיום הפיזי שבדבריו היה ניכר, גם מבלי שיניד שריר אחד בגופו. אילו ליאון קריאקיס היה רוצה לסלק את הגבר הזה מחוץ לדירה של הרולד, הוא בהחלט היה מסוגל לכך. הזוג המבוגר, שהתעתד להזדהות בתור בני משפחתו של הרולד, ידעו זאת טוב מאוד.

ליבה של אטי פעם בקצב לא סביר. מתי בדיוק הוצע בית קאבנדיש למכירה? וליאון קריאקיס היה זה שקנה אותו? כולם הכירו אותו, כיורש המיועד של אימפריית מלונות קריאקיס. הוריו היו הבעלים של כמה מלונות חמישה כוכבים מפוארים, אבל ליאון החליט לעבור לתחום הפיננסי והצליח להרוויח כמויות מזעזעות של כסף, בזמן קצר. מתברר שרכישת בנייני מגורים יוקרתיים היה התחביב החדש שלו. אטי ניצבה בפניו לפני כמה רגעים והאשימה אותו בתאוות בצע והתעללות בבעלי חיים...

"זה לא נגמר, קריאקיס." האחיין צווח. "אתה תשמע מעורכי הדין שלנו."

"אני מצפה לכך." ליאון השיב בקצרה. "אני מתאר לעצמי שההתנהלות מולם תהיה הרבה יותר נעימה."

אטי נשכה פיסה מלחיה, בשביל לדכא את החיוך שניסה להתגנב אל שפתיה, כאשר האחיין ואשתו צעדו במחאה אל מחוץ לדירתו של הרולד. הם נמנעו מלהביט באטי או בכלב שבזרועותיה. אבל היא ידעה שגם היא וגם טובי עדיין לא יצאו מכלל סכנה. ליאון קריאקיס, שהיה עשיר כקורח ורציני עד כדי גיחוך, בוודאי לא העריך את הדרך בה התייחסה אליו אטי. היא תיארה לעצמה שלא הרבה אנשים העיזו לצעוק עליו.

"אני מבקש מכולם לעזוב, בבקשה." הוא נעץ בה את מבטו הקפוא. "פרט לך."

כן, היא איבדה את העבודה שלה.

ג'ורג' ניסה להתערב. "אדון קריאקיס, אני ממש מתנצל על אי ההבנה הזאת, אטי תמיד הייתה– "

"אנחנו ניפגש מאוחר יותר." לא היה ניתן להתווכח עם המוחלטות של דבריו.

ג'ורג' שלח לעברה של אטי מבט כעוס והיא התעלמה ממנו. היא ידעה שהוא לא התכוון לנסות ולעזור לה באמת. היא הייתה בסדר. היא יכלה להתמודד עם זה. אבל ליבה הוסיף להלום, ברגע שג'ואל הצטרף לג'ורג' ועזב את החדר.

הגיע הזמן להתמודד עם ההשלכות של מעשיה. היא לא התעודדה, כשראתה שליאון עדיין בוהה בה מבלי רמז של חיוך על פניו. היא התמלאה בכעס חדש. למה היה עליה להתחרט על התנהגותה? היא רק ביצעה את עבודתה נאמנה. היא הישירה מבט וזקרה את סנטרה. לא הייתה לה סיבה להתנצל, על כך ששמרה על בעלי החיים של לקוחותיה. אפילו טובי הכלב לא נרתע בזרועותיה. אבל היא ליטפה אותו בכל אופן.

"את אנטואנט רובינס." הוא אמר בשקט. "השוערת מבית קאבנדיש. שמעתי כל כך הרבה עלייך והנה..."

היא אכזבה אותו?

חבל. היא ידעה שהיא עומדת לאבד את העבודה שלה, אבל היא עדיין חשה גאווה, על כך שהוא שמע עליה. היא לא יכלה לקחת לעצמה את כל השבחים, ג'ואל והחבר'ה האחרים תמיד היו שם כדי לעזור.

"יש לי צוות מאוד מוצלח." היא אמרה.

מבטו היה יציב, אך נותר קר.

בוודאי היה מוטב, אם תתנצל על כך שזיהתה אותו בתור אחד מקרוביו האכזריים של הרולד, אבל היא לא הצליחה לגרום לקולה לעבוד. היא תיעבה אותו ברגע בו ראתה אותו, אבל כעת... היא התמלאה ברגש אחר. התחושה דגדגה את בטנה וטיילה במורד ומעלה גבה. אטי רוברטס לא התאוותה לאף אחד. אטי רוברטס הייתה שקולה מדי, בשביל זה.

אבל ליאון קריאקיס היה נאה בצורה לא שקולה והוא נעץ בה כרגע את המבט הכי יוקד שהיה באמתחתו. כנראה המראה שלו, בשילוב עם התגלית הטריה שהוא אינו, למעשה, רוצח קר דם של בעלי חיים, היו הסיבה למה שחשה כעת, לא כן? זה לא היה אמיתי. ליאון לא היה מישהו שהיא אי פעם תתעניין בו ולא היה ספק בליבה, שהוא מעולם לא היה מביט לעברה פעמיים.

היא ניסתה לשמור על חזית קרירה מולו, אבל היא חשה פגיעה מדי וניסתה להתגונן. "אם אתה הולך לפטר אותי, אז תסיים עם זה כבר."

דממה השתררה ביניהם. היא בערה בבליל נוראי של מבוכה, מתח וכעס. היא שנאה את האופן בו הצליח להיוותר כה קריר ואדיש, על אף שצעקה עליו. הוא היה בשליטה, לכל אורך השיחה.

"את לא אוהבת אי ודאות?" הוא ייצב עליה את מבטו.

"אני לא אוהבת לחכות."

הוא זקף גבה בתמיהה. "אני מנצל את הזמן, בשביל לחשוב."

"זה בדרך כלל לוקח לך כל כך הרבה זמן?" היא לא התכוונה להיות גסת רוח, אבל היא באמת הייתה מופתעת. אדם מצליח כמו ליאון קריאקיס בוודאי לא נאלץ לבזבז זמן רב, על החלטות שנגעו לאנשי צוות נמוכי דרגה כמוה.

אבל האם היא מיהרה לשפוט? הוא כבר עמד בפני קרובי המשפחה תאווי הבצע של הרולד, וזה נעשה עוד לפני שהיא הגיעה אל הדירה. הוא לא היסס לרגע, לפני שהראה להם את הדלת. אטי הייתה קרובה להציע לו את ההתנצלות המבוישת שהגיעה לו, אבל אז הוא דיבר.

"גיליתי שכאשר אני מעניק לבעיה את מלוא הקשב שלי ומקבל החלטה מושכלת, זה מאוד משפר את איכות השינה שלי." הוא כמעט חייך לעברה, אבל למעשה זה דמה יותר לעיקול ציני של שפתיו.

היא בהחלט לא קיבלה החלטה מושכלת, כאשר קבעה שהוא בן דודו של הרולד והתפרצה עליו. היא לא פספסה את הביקורת שהסתיר בדבריו, על ההתנהגות שלה. אבל הנזיפה המוסווית שלו לא הטרידה אותה כמו האדווה החדשה שהתפשטה בבטנה, כשהביטה בו. היא ידעה שברגע זה, לא הועיל לה לדמיין אותו איתה במיטה. היא גם לא הייתה צריכה לנסות לדמיין אותו עם חיוך אמיתי על שפתיו, כאשר הוא היה מושך להחריד גם ללא אחד.

הוא הוסיף להביט בעיניה לרגע ואז השפיל את מבטו, לכלב שנח בזרועותיה. "הכלב הזה זקן." הוא אמר בבוטות.

"אז זה אומר שצריך להרדים אותו?" היא חשה בזעם ניצת בה מחדש. היא התכוונה להגן על טובי ככל שיכלה.

"הוא יתגעגע לבעלים שלו," ליאון השיב, ברוך בלתי צפוי. "הוא יבהל."

החמלה שבדבריו החמירה את התחושה הזרה שמילאה את אטי.

"אז אנחנו צריכים למצוא מישהו שיהיה איתו מסביב לשעון, בזמן שהוא מתאבל."

ליאון הושיט את ידו וליטף את ראשו של טובי. היא חשה גל של התרגשות שוטף אותה, לנוכח הקרבה הפתאומית אליו.

"הוא לא יכול ללכת למקלט כלבים." היא הוסיפה.

היא לא הצליחה להפסיק לבהות בליאון. היא לא פגשה אדם נאה או רציני כמותו ולפתע היה נדמה לה שהוא הרבה יותר מסוכן כעת מאשר קודם לכן, כאשר חשבה שהוא בריון חסר לב או כאשר חששה שיפטר אותה. התגובה של גופה לגבריותו הבוטה מלאה אותה בהלם.

היא ניסתה לחזק את המגננות שלה. היא לא רצתה לחבב אותו. זה היה הרגע הכי פחות מוצלח, לחוות התעוררות מינית...

"את מוכנה לקחת אותו?" הוא שאל בציפייה.

"אני מוכנה." היא ענתה ללא היסוס. "אבל אני נמצאת בעבודה כל היום, אז הוא יהיה בודד. בעצם, אסור להכניס בעלי חיים אל הבניין שלי."

"אסור להחזיק אותם גם בבניין הזה." הוא סינן. "זה היה אחד החוקים שהבעלים הקודם הציב."

"אף אחד מהדיירים מעולם לא התלונן על טובי, הוא מקסים והוא היה כאן עוד לפני שהחוק ההוא נכנס לתוקף." היא התבוננה בחמלה על טובי. היא לא חיבבה את הבעלים הקודם, שרצה לגבות יותר ולתת פחות. הוא זה ששכר לעבודה את ג'ורג' בשביל לקדם את הגישה החדשה שנקט עם הצוות. פירוש הדבר היה שכר מועט יותר ורשימות מטלות מדוקדקות, שגרמו לכולם להרגיש שלא בטחו בהם. באופן אירוני, השמועות סיפרו שהבעלים הקודם נאלץ למכור, מכיוון שנקלע לקשיים פיננסיים, ועכשיו היא ניצבה בפני הבעלים החדש.

"את סייעת לאדון קלארק לשמור על טובי בסוד, נכון?"

לכל העובדים הייתה יד בכך, אבל היא לא התכוונה לסבך את החברים שלה. היא בחרה לזקור סנטר ולהישיר מבט. "אתה הולך לפטר אותי על זה?"

הוא נותר אדיש לתגובתה, אבל היא חשה שהוא מנסה לעמוד להעריך אותה כעת. "זה תלוי, אילו עוד חוקים את מפרה?"

"רק את החוקים הטיפשיים."

הוא הביט בה והמתין שתרחיב את תשובתה, אבל היא סירבה. היא התעקשה שלא לעשות ניסיון נואש, למלא את הדממה שהוא יזם. היא גם לא התכוונה לאפשר ליופי ההורס שלו להמשיך ולערפל את מחשבותיה. היא הייתה שם בשביל טובי, בשביל הדבר האחרון שיכלה לעשות למען הרולד קלארק.

"הוא צריך להיות בסביבה מוכרת," היא אמרה. "היות והוא לא באמת מטריד אף אחד, אני חושבת שאתה צריך לתת לטובי להישאר בבית קאבנדיש, לא?" היא שאלה את השאלה, בנימה מתריסה יותר ממפצירה.

היא חשה ברגשות נוספים, פרט לכעס על יכולתו להישאר אדיש לגמרי לנוכח ניסיונותיה לעורר תגובה ממנו, היא חשה בהם במיוחד כאשר הוא תקע בה את מבט הגרניט הנוקשה שלו.

היא ניערה מעליו את מבטה והביטה סביב דירתו של הרולד, בניסיון להזכיר לעצמה את המשימה שלה. הרולד היה הדייר הוותיק ביותר בבניין והוא נהג לשמור על פרטיותו. אבל הוא היה אדיב והכלב היה כל עולמו. הוא בחר להגן על כלב פגיע ועדין, כאשר הוא עצמו היה כזה. "אנחנו חייבים את זה להרולד, אנחנו מוכרחים לטפל בטובי."

"אנחנו?"

"כן." היא הביטה שוב בעיניו. "למה אתה לא יכול לקחת אותו?" היא ירתה לעברו את השאלה.

כעבור רגע נוסף של דממה, היא שמה לב להבזק הענבר של עיניו והוא דיבר, "אני לא רואה סיבה טובה לא לקחת אותו."

היא מצמצה, "סליחה?"

"טובי יעבור לפנטהאוז שלי. את תוציאי אותו לטיולים מדי פעם."

היא פערה את פיה, הוא רצה לתת לה גישה לפנטהאוז שלו? "אתה רוצה שהוא יישן בדירה שלך?"

"זה פתרון זמני," הוא השיב באגביות. "בתנאי שתטיילי איתו ותאכילי אותו, אני לא עושה דבר, פרט מלספק את המקום."

היא לא הבינה אם הכה בחדר גל חום פתאומי או שמשהו השתבש רק אצלה. האמת הייתה שהוא נאה להחריד, אבל זה לא היה תירוץ להפוך לאילמת. היא החליטה להתעשת ולהשלים את המטלה שהציבה לעצמה. "אתה רוצה שאני– "

"בבוקר ובערב כמובן, כן." הוא השיב ברצינות מוחלטת ואטי חשה מאותגרת לערער עליו.

היא לא התכוונה לוותר לו בקלות. "למה אתה לא יכול לטייל איתו?"

אבל כעת הייתה צינה קשוחה בקולו, "אנחנו נמצא סידור יותר קבוע בעוד כמה ימים, בינתיים העניין הזה לא יפריע לדיירים הנוספים."

היא באמת לא הצליחה לנסח תשובה. "אתה באמת רוצה שאני– "

"אני צריך לחזור על דבריי?"

"לא, כמובן שלא." היא ניסתה לעכל את היוהרה הקרירה שלו. היא הייתה מורגלת להגיב לבכירים ממנה ב'כן אדוני', אבל היא מאוד רצתה להעמיד אותו שוב במקומו. הוא לא יכל לטייל עם הכלב או להאכיל אותו? הוא היה טוב מכדי להתלכלך עם טובי?

מצד שני, הוא הציע את הדירה שלו, בשביל לוודא שלטובי יהיה מקום בטוח לחיות בו.

מה לעזאזל גרם לו להציע את הסידור ההזוי הזה? ליאון קריאקיס חנק את הכעס שטיפס במעלה גרונו וחשק את שיניו. הוא לא רוצה שום קשר לכלב הזה. היצור העתיק ומסויד המפרקים בוודאי סבל מחוסר שליטה בצרכיו ולא היה לו ספק שלהתמודד איתו יהיה כאב ראש. אבל הוא גם היה מתוק והיה עצב בעיניו, מהסוג שלא אפשר לליאון לסרב לו. הוא הושיט שוב את ידו וליטף את הכלב הזקן. כאשר משך חזרה את ידו, הוא התחכך בטעות בזרועה של אנטואנט. הוא הביט בפניה וראה את עיניה הירוקות ורוויות הרגש מביטות בחזרה.

למה היא נראתה כל כך כעוסה כעת?

הוא אמור היה לכעוס. למעשה, הוא עדיין כעס על כך שהניחה שהוא הממזר האנוכי שהורה להרדים את הכלב המסכן. הוא רצה לגרום לה לשלם בדרך כלשהי, על המסקנה הנמהרת שהגיעה אליה לגביו.

לא בדרך כלשהי.

גופו ידע בדיוק איך לגרום לה לשלם. הוא רצה שתמשיך להביט בו, אבל לא בכעס ושיפוט, הוא רצה לראות תשוקה, רעב וכניעה.

אינסטינקטים קדומים זעקו בתוכו. הוא ידע שהיא חשה את אותו הדבר. היא ניסתה להעריך אותו מחדש, מהרגע שלמדה על טעותה. התגובה שלה הייתה גולמית, כמו שלו. הוא יכל לדעת כיצד חשה, על פי הנצנוץ שבעיניה והסומק שעל לחייה.

הוא רצה אותה מתחתיו. התגובה הבסיסית שהתעוררה בו זיעזעה אותו. הוא רצה אותה, בדרך החייתית והטהורה ביותר.

זאת הייתה המחשבה הכי לא יאה שחשב בחייו. הוא ידע שלחזר אחריה תהיה טעות. הוא התכוון להתגורר בבניין למשך שבוע, בשביל שיוכל ללמוד מקרוב את הדרך בה הוא התנהל. אחר כך הוא יישם את השינויים שייראו הכי נחוצים. הדבר האחרון שיועיל לתוכניות שלו, יהיה לפלרטט עם עובדת שהחליטה להתעמת איתו ביום הראשון. היא הייתה מחוץ לגבול והוא אף פעם לא איבד שליטה. המצב הזה דרש פתרון מהיר והחלטי ובכל זאת, הוא הצליח לערב את עצמו באופן אישי בו.

"את תצטרכי להביא את הכלב ואת כל האביזרים הנלווים שלו." הוא הציץ בשעון ואז הביט בה בחזרה.

"כן, ברור." היא זקפה את ראשה.

זה לא סייע במיוחד לגובהה. היא עדיין הייתה מעט נמוכה מהממוצע וניחנה בכתפיים דקיקות. שערה הבלונדיני היה אסוף ברישול ועיניה הירוקות סיפקו חלון ישיר אל מצבה הרגשי.

היא ממש לא דמתה לרובוט המקצועי שדמיין, כששמע עליה. היא בקושי השתמשה באיפור והוא לא הצליח לאתר דבר, פרט למעט שפתון. עורה היה חלק וזוהר ויצר תחושה של ניגוד, בהשוואה למדיה השחורים. החולצה והמכנסיים, שעוטרו בסמלו של בית קאבנדיש, הצליחו להסתיר היטב את גזרתה, אבל הוא הצליח לראות שהיא שמרה על כושר והייתה די דקיקה. הרושם הכללי שלו היה של נשיות טריה וענוגה. מוקדם יותר, כאשר השתמש במעלית, אחד הדיירים הוותיקים ניצל את ההזדמנות, בשביל להסביר לו שהסיבה היחידה לכך שהוסיף להתגורר בבית קאבנדיש, הייתה אנטואנט רובינס.

ליאון לא היה זקוק ליותר ממבט אחד בה, בשביל להבין מדוע.

אבל היא לא הייתה הטיפוס שלו. היא דיברה אליו באופן שהיה בלתי נתפס עבורו. היא לא פחדה להתעלם ממעמדו ולהשתמש בכנות מוחלטת, ואפילו מעט אכזרית. לא הייתה לה שום בעיה להגיד לו בדיוק מה חשבה עליו. היה נדמה כאילו ליבה פעם בגאון מעל למדיה, בעבור כל מי שרצה להביט.

זאת הייתה חוויה מרעננת עבורו. הוריו תמיד הניאו אותו מלתקשר את רגשותיו ולמעשה הענישו אותו, כאשר עשה זאת. הוא חונך כי הצגה של רגש מיתרגמת לחולשה ולאובדן שליטה עצמית.

אבל הוא לא רצה לגרום לאנטואנט להתחיל להיזהר במילותיה. הוא אהב לדעת, מבלי להיאלץ לנחש, מה בדיוק עבר בראשה. הוא גם חיבב את הגישה המגוננת, שאימצה כלפי טובי והרולד. היא דמתה ללביאה שהגנה על כפיר צעיר וסירבה לסגת, גם בפני סכנה אדירה. היא ציפתה ממנו לפטר אותה, אבל ליאון ידע שאנשים עושים טעויות. הוא התכוון לתת לה הזדמנות לכפר על מעשיה.

"תגיעי בזמן. תמיד. אני לא אוהב הפרעות לא נחוצות." הוא אמר, בטון נטול רגש.

"אני יכולה להיות דיסקרטית." היא ענתה בהתרסה.

הוא פשוט בהה בה. למה היא התכוונה? היא רצתה להגיע אל הדירה שלו, מבלי להיראות ולהישמע? האופי שלה הפך אותה להסחת דעת מהלכת.

הוא חש בזרזיף של שעשוע מרושע ממלא את דעתו, כאשר אטי הביטה בו בדממה. הוא ידע בדיוק מתי היא חשבה על כפל המשמעות שהיה בדבריה. כעת שניהם חשבו על אותו תרחיש שטוף זימה. גוון אדמדם וסמוק התפשט על פני עורה הצחור, לחייה, צווארה, אפילו החלק של חזהּ, שניבט מבעד לצווארון הווי שלה. אבל אז הוא נעשה ער למרד שבעיניה. למעשה, היא לא מאוד התאמצה להסתיר אותו.

הוא לא רצה שתסתיר דבר מפניו.

הוא התמלא בדחף עוצמתי, לקחת לעצמו את הטורדנו הרגשי שהייתה ולנשק אותה, עד שלא תוכל להתנגד לתשוקתו. הוא נלחם בדחף לאלץ אותה להתעמת עם הרגשות שידע כי עורר בה. הוא ידע שהיה מסוגל לכך. הוא ראה את המודעות שבעיניה. נשים תמיד נמשכו אליו וסקס היה דרך נחמדה להירגע. אבל הייתה לו תחושה שסקס עם השוערת של בית קאבנדיש יהיה יותר מכיף. הוא הרגיש שזה יהיה משכר. אילו היה ניתן להסיק זאת מהלהט שבכעסה, הוא היה משער שהיא תהיה משולחת רסן וחופשיה בתגובותיה במיטה.

סקס מהסוג הטוב ביותר. הסוג שלא היה ניתן לעמוד בפניו.

הוא ידע שהיא חשה בניצוצות. הם היו הסיבה לסומק שעל לחייה. הם גרמו לרעד העדין שעבר בה, כאשר התחכך קודם בזרועה. הם היו הסיבה למרד שבעיניה כעת. היא לא רצתה לחוש כך כלפיו. הדחייה הזאת הייתה בדיוק הסיבה לכך שליאון החליט לעשות את מה שבוודאי יהיה טעות.

הוא דחק את המילים מבעד לגרונו ההדוק. "אני רוצה אותך בדירה שלי, בעוד שעה."