טפליין

פרק ראשון

ג'יפ הלנד־רובר הירקרק התנהל בכבדות על אבני החלוקים בנחל הערבה. היה זה לילה בהיר לקראת אמצע חודש אפריל. בשעה זו של הלילה היה האוויר צונן ונעים בחלק זה של העולם, עמק הערבה, שהוא עמק צר וארוך המשתרע מדרום אגן ים המלח, פניו מאות מטרים מתחת לפני הים ועד למפרץ אילת, או מפרץ עקבה במפות שלשונן ערבית. עמק הערבה מפריד בין הרי אדום ממזרח, אשר בממלכת ירדן, ובין הר הנגב ממערב, אשר בישראל. אורכו כמאה שבעים וחמישה קילומטרים והגבול בין שתי המדינות עובר בדיוק במרכזו. נחל הערבה המתנהל בצפונו של עמק הערבה הוא הגדול שבנחלי האכזב באזור, והוא משמש מוצא לנחלים המגיעים אליו מהר הנגב ומהרי אדום ומבתרים את קרקע הטרשים של עמק הערבה.

כששוקעת השמש הקופחת הופך האוויר לצלול ורענן. האובך הכבד, הרובץ במשך היום כשמיכה עבה על הקרקע הלוהטת, מתפוגג, ואת מקומו תופס ליל כוכבים בהיר. האד החם והיבש, המעיק, הממלא משעות הבוקר את הנחיריים ובתי הריאות באבק לבן דביק, נעשה לאוויר טהור וצח.

בשעה זו מקיצה הערבה משנתה. בעלי החיים שהסתתרו מפני החום במשך היום בכוכים ובנקרות יוצאים לשחר למזונם. האוזן הרגישה תגלה אז שהערבה נמלאת ברחש ובתנועה, והמדבר מתעורר לחיים. איילות המדבר, דקות הרגל, מדלגות בדרכן אל מקווי המים הקטנים, הפזורים בקמצנות במרחב. השפנים מתחילים לגשש את דרכם אל קבוצות העשב הדלילות ונחשי הארס יתמקמו צנופים במארב סבלני. מלחמת הקיום מגיעה אל הערבה עם הלילה.

אפיקו של נחל הערבה אינו רחב במיוחד, אך רוחב יובליו מגיע למאות מטרים במקומות אחדים. רובם חרבים רוב ימות השנה, אך יש בהם המגיעים מהרי מואב ומשופעים במעיינות נובעים בחלק נכבד מימות השנה. תחתיתו החרבה של נחל הערבה מכוסה בחלוקי אבנים לרוב, בתלוליות עפר ובנקָבות זעירות. אולם ברכב צבאי חזק תוכל לנסוע בו, בתנאי שקיבתך אינה רגישה מדי.

משני צידי הוואדי מתנשאים צוקים תלולים עד לגובה של כמה עשרות מטרים. קירות סלע הגיר הלבן חרוצים ומנוקבים למכביר. הנקָבות הרבות משמשות את עופות המדבר, ובהם הנץ והנשר, שעדיין שורדים במקום שכוח זה.

בעונה זו של השנה חרב האפיק, אך בעונת השיטפונות, הנמשכת ימים אחדים בפברואר, לפעמים ינהרו ביובליו זרמים אדירים של מים, בנחשולים הגואים בתוך דקות. השטף הפתאומי ינתץ ויסחף כל מכשול, ויבלע כהרף עין גמל או צבי בלתי זהירים שייקלעו לעיצומו של המשבר.

על מושביו של הג'יפ התכווצו בדומייה ארבעה נוסעים, שעיניהם ניסו לפלח את האפלה. על ברכי שלושה מן הנוסעים היו מונחים רובי M16 מקוצרי קנה. זה של הנהג היה מונח לידו, במרווח שבין המושבים הקדמיים.

לא היה שום דבר יוצא דופן בסיור הלילי של כיתת החיילים מגדוד המשטרה הצבאית של האוגדה המשוריינת השנייה בצבא ממלכת ירדן, אלמלא העובדה ששעה אחת קודם לכן חצה הג'יפ את הגבול הישראלי בדרכו מזרחה, לאחר שארבעת הנוסעים קברו את בגדי הצבא הישראליים בחול, לבשו במהירות את מדי הצבא הירדני, וניגבו את שכבת הבוץ שהסתירה את ציור סמל בית המלוכה הירדני. הסמל אשר הוטבע ימים אחדים קודם לכן משני צידי הרכב הצבאי.

לאחר שפנה מזרחה באחד היובלים ועבר כברת דרך החל הג'יפ לחתור בעקשנות בכיוון מעלה לעבר מוצאו של ואדי חסה. משתיק הקול הענקי אשר חובר אל פתח המפלט, בלע כמעט לחלוטין את טרטור המנוע והפך אותו לזמזום חרישי. אך מדי פעם הייתה המכונה המאומצת מגבירה את נהמתה, עת התחפרו גלגלי המכונית בגומות החול, ונחלצו בתוך הפרחת ענן אבק קטן, ששקע ונעלם בדומייה בחלוף דקות אחדות.

אט אט החל הנוף להשתנות. קבוצות השיחים שקישטו פה ושם את קירות הוואדי הלכו והידלדלו, והדרך נעשתה תלולה יותר ויותר. הצצותיו של הנהג לעבר מד־החום שבלוח המכשירים שלפניו נעשו תכופות וידו העסיקה את ידית ההילוכים. המתיחות בקרב הנוסעים הלכה וגאתה ומפרקי אצבעותיהם הלופתות את הרובים התהדקו עד לובן.

לפתע זקף הנוסע שליד הנהג את ראשו. הוא הטה את אוזנו, התאמץ להאזין לרגע, ואחר הניח את כף ידו על ברכו של הנהג.

"עצור, מרק!" סינן בקול נמוך.

המכונה דממה באחת. האנשים זקפו את ראשיהם בניסיון לשפר את שמיעתם. כעת יכלו לשמוע את הרעש בבירור; בתוך אפיקו הצר של הנחל התגלגל והגיע מרחוק רעם עמום מלווה בנקישות. דומה היה כי עשרות קורנסי מתכת הולמים במונוטוניות בסדן של ברזל.

במרחק מאה מטרים נמצא עיקול הוואדי.

"סע קדימה עד לעיקול הבא, מרק," לחש היושב ליד הנהג, הניף את ידו והורה לפנים. הג'יפ החליק ברכות, גלגליו נחבטים ומקפיצים מדי פעם חלוק אבן טורדני. לבסוף נעצר. עיני האנשים ניבטו מזרחה. לאור הירח הבהיר, במרחק שלוש מאות מטרים מהם, אפשר היה לראות את הגשר בבירור.

גשר מנדסה – סבך של קורות פלדה משורגות, שהונחו שתי וערב, מעליהן ציפוי של לוחות עץ בשרניות, המרפדות את תשתית הגשר כמצע בין שתי גדות הוואדי. מתחת למרכז הגשר התנשא לגובה של עשרים מטרים עמוד בטון עגול שקוטרו חמישה מטרים, ובסיסו שקוע עמוק בקרקעית אבן הגיר הלבנה של הנחל. חלקו העליון של העמוד התרחב לצורה של פטריית בטון, שהתארכה לכיוון שפות הוואדי. היא אשר תמכה את מרכזה של מקשת הפלדה.

האנשים התבוננו בשקט. לא הגשר עצמו, שאותו הכירו היטב מצילומי האוויר, ריתק את מבטם. הייתה זו הפעילות על הגשר ועל הכביש שנמתח משני קצותיו. צלליות ארוכות של כלי רכב גמלוניים, לכל אחד מהם גלגלים רבים, זחלו בזהירות, התנודדו וחלפו על הגשר. מספר כלי הרכב היה רב והם מילאו את הכביש לאורכו ולרוחבו, ככל שהעין יכלה להרחיק ולראות. התנועה התנהלה בהאפלה מלאה. לא היה ספק בקשר למחוז חפצה – הכול נע צפונה.

היושב ליד הנהג שלח את ידו לתא הכפפות ושלף משם מכשיר, שנראה כמו הרכבה של משקפת ומצלמה. הייתה זו משקפת אינפרה־אדומה, המבחינה באפלה בתמונה הנעלמת מן העין. תמונת פליטת גלי החום הנפלטים מן הגופים שבשדה הראייה רוכזה על ידי מערכת אופטית אל שורות של גלאים, ושבב מחשב המיר את האותות לקרן אלקטרונים, אשר שִחזרה את התמונה על מסך פלואורסצנטי כתמונת טלוויזיה חדה ובהירה.

הוא קירב את המכשיר לעיניו, צפה לאורך שתי דקות בעיון רב בנעשה, אחר העביר את המכשיר לחבריו. האנשים הביטו במחזה שנגלה לעיניהם בעודם מאזינים לשקשוק הגלגלים של נושאות הטנקים הכבדות, ולקולות החבטות והתנודות של בדי העץ שהיו מונחים לרוחב הגשר.

"מה אתה אומר, נתן?" לחש לבסוף אחד היושבים מאחור והתבונן בציפייה ביושב ליד הנהג.

נתן שומרון – בשנות השלושים לחייו, כחוש, קומתו כמטר ושמונים, פניו חדות ועיניו חומות, היה שקוע בהרהורים וכאילו לא שעה לשואל. עצמות לחייו בלטו בצד פניו, ולאורו החיוור של הירח הטילו צללית כהה על פיו וסנטרו. שערות שחורות ושמץ של קרזול, קצוצות קצר שלא מכבר באורח צבאי, כיסו את פדחתו בצפיפות. פה ושם אפשר היה להבחין, באורו של יום, בקבוצת שערות שנטתה להאפיר – רמז למשקע של שעות מרות. שפתיו החשוקות העידו על כוח החלטה ורצון פנימי עז, אך בעיניו החומות אפשר היה למצוא מידה של רוך ומתינות, באופן מנוגד לחזותו הצבאית הקשוחה.

על כתפיו של נתן התנוססו דרגות הסגן בעוד האחרים הסתפקו בדרגות סמל על שרווליהם.

לידו, מאחורי ההגה, ישב מרק גלאון, שנראה הצעיר שבחבורה. כבן עשרים וארבע, עגלגל ופניו זורחות, מאירות בעיניים חומות ובחיוך נערי עם שמץ של תמימות. שערותיו שטניות, ובלורית קצרה מלטפת בשובבות את רוחב מצחו.

מאחורי נתן ישב עוזר לוי. גבוה ורזה, בשנות העשרים לחייו. טיפוס שחרחר, פניו כהות ושערותיו מתולתלות וקצרות. עיניו שחורות, שלא בדומה לאלו של שאר הנוסעים.

לשמאלו ישב מישל אלבז שנראה קשיש מן האחרים, אך ללא ספק החסון שבהם. הוא כבר חצה בעליל את גיל ארבעים, אך ידע לשמור על גזרה מרשימה. כתפיו הרחבות מתחו את בד החולצה הצבאית, זרועותיו המשורגות בשרירים עבים הסתיימו בכפות ידיים גדולות, שעטפו את הרובה שחבק. ראשו של מישל היה מגולח למשעי, פניו היו עגולות וגדולות ועקבות שיער זקנו שהאפיר העניקו להן גוֹן של אפלוליות. עיניו החומות הבורקות הביעו פיקחות, ניסיון חיים וניצן של עורמה. אם לצרף את גילו לחזותו הבשלה והסמכותית, ולקמטים שכבר החלו להופיע במצחו ובזויות עיניו, לא היה ספק כי הוא המבוגר והמנוסה שבחבורה. אך הפיקוד על המשלחת היה נתון בידיו של אחר – נתן, בעל דרגות הקצין שישב ליד הנהג.

משקיף מן הצד לא היה מזהה את חבורת החיילים כחוליית לוחמי יחידת 'כידון' של 'המוסד', היחידה הנועזת ביותר שמכונת המלחמה הישראלית ידעה להמציא.

נתן ניתר מן הג'יפ אל הקרקע הסלעית. הוא הגיע לכלל החלטה.

"מרק," פנה אל הנהג. "קפוץ מאה מטר לפנים ותן לי חיפוי. אני מנסה להקים קשר." הוא פנה אל היושבים מאחור. "מישל, אתה נשאר איתי. עוזר, תן לנו חיפוי מצד מערב."

האנשים קמו ונבלעו בחשכה בלא קול רחש.

על מדף, בחלקו האחורי של הלנד־רובר היה מותקן מכשיר רדיו. נתן הרכיב את האוזניות על ראשו והאזין. מבחוץ נראה המכשיר ככל מכשיר קשר תקני של הצבא הירדני, אך בתוכו הותקן המשדר החזק ביותר שיכלה לספק חברת תדיראן. השידורים שקלחו מן האנטנה הזעירה נקלטו על ידי לוויין תקשורת שנע בשמיים בגובה מאה ושישים קילומטרים, והעביר ישירות את השידור בתמסורת לצלחת קליטה, שהתנוססה מעל לגג של מפקדת המוסד בתל אביב. מלבד זאת, הותקנה במשדר מערכת ערבול אלקטרונית שסיפקה אִפנון מתח קטן, שהשתנה עם הזמן באופן מחזורי, לפי משטר שנקבע מראש. מאזין זר, שלא היה בידו מתקן המפריד ומסיר את המתח הנוסף בסדר הנכון, היה קולט את השידור כבליל רעשים חסר כל משמעות.

נתן הפעיל את המפסק וסובב את חוגת התדירויות עד שמצבה השביע את רצונו. רחש המקלט שבקע מן האוזניות היה גבוה מדי ולכן הטה את חוגת עוצמת הקול לשמאל. אחר האזין בדריכות. שניות אחדות חלפו ואז נשמע פתאום קול צפצוף חרישי שבקע מן האוזניות. הרעש נמשך כעשר שניות ופסק. נתן הביט בשעונו והמתין. לא היה עליו לחכות הרבה כי בדיוק לאחר עשר שניות נוספות בקע שוב רחש הצפצוף מן האוזניות, הפעם לעשרים שניות.

"זהו!" לחש נתן והידק באצבעותיו את מתג המיקרופון. "ינשוף לסבא. הודעה, עבור," לָאט לתוך הפומית.

שקט שרר רגע ואז פלט לפתע המכשיר: "כאן סבא, מסור הודעתך, עבור!"

"כאן ינשוף, דרך תנין עמוסה בכלים כבדים הנעים על מובילי טנקים כנראה לכיוון צפון. הדרך נראית עמוסה ביותר ועלולה גם להיות סגורה. אפשר שיש מחסומים או ביקורות של סיורי משטרה צבאית. יש סכנה שנסתבך. מבקש אישור לנוע במסלול אלטרנטיבי, מציע את דרך דגש, שלהערכתי תהיה פנויה יותר. עבור!"

"המתן!" פלט המכשיר בתשובה.

נתן הצית סיגריה ששלף מחפיסת מרלבורו, והקפיד לסוכך בכף ידו על להבת המצית. לאחר שחלפו דקות אחדות שוב התעורר המכשיר: "ינשוף?"

"רות, עבור!"

"סבא מוסר: שום שינוי, אין אישור לדרך אלטרנטיבית. יש להיצמד לתכנון המקורי. נסה בכל זאת להסתנן לדרך תנין, אך היה זהיר. אשר ההוראה!"

"מאשר. סוף!"

המכשיר נדם. נתן תופף באצבעותיו על גב המכשיר והרהר. קמט של דאגה חרש את מצחו. מישל, שניתר מן הג'יפ עמד בשקט מן הצד ובחן את נתן. הלה נשען במרפקו על דופן הג'יפ שקוע בהרהוריו, אצבעותיו המשיכו לתופף באי־שקט על מכשיר הקשר. לבסוף הרים את ראשו ופנה אל מישל. פניו הביעו שאלה. מישל גירד באצבעותיו את פדחתו.

מישל הניח לראשו ושלף מכיסו חפיסת סיגריות זהה. פניו היו אטומות ממבע וקשה היה לשער אילו מחשבות התרוצצו בראשו. הוא הצית לעצמו סיגריה בתנועות מדודות וגם הוא הקפיד להסתיר את להבת המצית. הוא גמע מן העשן ופלט אותו בסילון ארוך בשפתיים מכווצות. כשענה לבסוף, ניכר היה לפי קולו שלא היה שותף ללבטיו של נתן.

"אני מניח שלזקן יש סיבות. אנחנו רק צריכים לציית ולבצע. קוראים לזה משמעת. ברמה האסטרטגית מישהו אחר כבר חשב עבורנו."

נתן משך בכתפיו והתרומם מן המושב. שריקה חרישית הזעיקה את האנשים והם התקבצו. "עוזר, נסה להתקרב לכביש ולהעריך את היקף התנועה של הרכבים. התחקה בעיקר אחרי משטרה צבאית המכוונת את השיירות. נסה לבחון את הסביבה ובדוק דרך שנוכל לטפס בה לכביש ולהשתלב בהסתר בתנועה. אני מצפה לשובך בתוך שלושים דקות. מרק, הצמד את הרכב לקיר הוואדי והמתן לידו. מישל, תחפה מאחור ואני אתקדם לפנים. קדימה, חברים!"

עוזר נטל את המשקפת והחל להתרחק. שאר האנשים תפסו את עמדותיהם. נתן צעד כברת דרך לאורך צלע הוואדי והתיישב להמתין בחסותה של נקרה, שנחרטה בדופן הקיר התלול שהתנשא מעליו. הרובה טעון ודרוך בידיו.

מבט חטוף במחוגי השעון הזוהר העיד שזמנם הולך ודוחק. כבר אחרי חצות ועליהם להספיק ולהגיע בחסות הלילה אל פרוורי עיירת נווה המדבר כארכ. לשם כך יש לטפס ולהגיע לכביש ולהצפין כשבעים קילומטרים צפונה. לא נותר כבר פנאי לנסות ולהמתין לסיום מעבר השיירה. יהיה עליהם למצוא נקודה קרובה שבה השתלבותם בתנועה לא תעורר תשומת לב מסוכנת.

נתן היה מודאג. בשום פנים לא רצה להסתבך כבר בשלב כה מוקדם עם יחידות סדירות של הצבא. בעיקר תיעב מפגש עם אנשי יחידת מודיעין חשדניים, או עם סיור של המשטרה הצבאית העלולים להתעניין בחבורה.

מדוע, לכל הרוחות, סירב הזקן לשינוי במסלול הדרך?

גם אתמול, עת הקשיב בריכוז במשרדו של הזקן לפרטי מהלך המשימה, הדגיש הלה את הדרישה, וחזר ואמר – שבשום פנים אינו מרשה אלתורים או סטיות מהתכנון המדוקדק של פרטי מהלך הפעולה.

נתן שקע בשרעפים, המחשבות המתרוצצות פרעו את שלוותו... הכול היה כה פתאומי, בלתי צפוי, וכל זה רק מהשבוע האחרון...

* * *

רק שבוע אחד עבר... עד לפני שבוע חי נתן בעולם אחר...

בחדר הקטן, הנעים והממוזג שהועמד לרשותו בחודש האחרון אומנם לא היה חלון או צוהר אל החורשה הסמוכה, שטופת השמש, אך עם המכתבה בצבע חום בהיר וכורסת הבורג המפנקת נראה היה החדר כהתגשמות החלום של פקיד ממשלה זוטר. החניפו לו גינוני הכבוד המרומזים, ניסיונות ההתקרבות בחדר האוכל והחיוכים שהאנשים החלו להעניק לו לאחרונה, והמבטים החמים מצד הפקידות הצעירות במסדרונות הבניין. הוא הרגיש שזה עתה החל סוף סוף בדרכו לטפס מעלה במערכת הבררנית.

* * *

הכול התחיל פתאום, בלי תכנון מוקדם או מחשבה עמוקה... נתן גויס לשורות המוסד שנה קודם לכן על ידי חבר מאותה מחלקה בשייטת שלוש עשרה, שבה שירת בצבא. שניהם התגייסו ושוחררו יחד. הגם שהיו מיודדים במהלך השירות, שמרו על קשר רופף באזרחות. אחרי שחרורו מתקופת הקבע השנייה שחתם, נרשם ללימודי מנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. בתום לימודי התואר הראשון גמר בדעתו שהמקצוע אינו לרוחו. רצה לטעום שוב, לתקופת מה, את חוויות החיים במלוא עוצמת חריפותם לפני שיתיישב סופית, יעביר את יומו לפי מהלכי השעון, ויקווה לקריירה, מעמד וכסף בחברה כלשהי.

אחרי שנת חופש של מסעות בערבות ובהרי דרום אמריקה שב לארץ, ומייד נקרא כמובן לשירות מילואים. שם פגש שוב את חברו הוותיק שגייס אותו אחרי שיחת שכנוע קצרה למוסד.

בראשית היה עליו לחבוש את ספסל הלימודים לאורך שישה חודשים במכללה של המוסד בתל אביב. אחר כך ביקש להצטרף ליחידה המבצעית כידון – הכוח למשימות מיוחדות של המוסד. אך הממונים התלבטו; בגילו, שכבר אינו כה צעיר יחסית לסטנדרטים של היחידה, הם חששו שיתקשה לשמור על ערנות וכושר מבצעי בשעת מבחן. אך הרקע הצבאי, ההשכלה, תוצאות המבחנים הפסיכוטכניים ומבדקי הכושר שיחקו לטובתו. המפקדים החליטו בצורה הטבעית והמקובלת שלא להחליט. ראש החטיבה יוסי דואק סיכם דיון מפקדים במעמדו של נתן, "בואו ניתן לזמן לעשות את שלו." ונתן המתין לשיבוץ.

בזמן שחלף הוא עסק רק באימונים ובהשתלמויות.

בינתיים הוטלו עליו מדי פעם תפקידי שטח פשוטים. למעשה סופח בכל המקרים כאיש צוות משלים לצוות סיור או מעקב זה או אחר. עדיין המתין בקוצר רוח להחלטה על הצבתו ביחידת פעולה כלשהי. אך זו למגינת ליבו בוששה לבוא. הוא התרשם שלדרג המחליט יש את כל הזמן שבעולם.

ואז פתאום הגיע היום; עברו בקושי שלושה חודשים והוא הוזמן לריאיון.

צעירה לבושה במדי צבא הובילה אותו במסדרונות ארוכים עד לדלת כבדה. היא נקשה בעדינות והדלת נפתחה. נתן פסע פנימה בצעד כבד. קיבל אותו אדם לבוש מדי צבא בדרגת אלוף משנה חבוש כומתה אדומה, שישב על כורסה כבדה. האיש החווה בידו אל המושב שמולו. נתן הצדיע והתיישב מתוח בכיסאו, הזדקף והטה אוזן קשבת.

המפקד התמתח ופרס את גוו, נשען לאחור בכיסאו, התבונן ועיין ארוכות בתיק פתוח שלפניו. לבסוף הרים את עיניו, נעץ מבט בוחן בנתן ולאחר חצי דקה של דומייה פתח, "שמי רמי, הסגן לתפעול, ואני מרכז הפעולה שזומנת להשתתף בה." נתן בלם בקושי את אנחת הרווחה שאיימה להתפרץ מגרונו. ברם, אף שריר לא זע בפניו שנשארו קפואות. עיניו צִמצמו למבט חודר כלפי האיש שמולו. "אתה תצטרף לצוות שיתחקה אחרי קבוצת טרור מזרח־תיכונית המתארגנת לפעולה בגרמניה. מפקד החוליה יזמן מאוחר יותר פגישה ויפרט את תפקידו של כל חבר בצוות. בהצלחה!"

בתום הריאיון הוא פסע בצעד קל אל הדלת. החיילת שהמתינה בסבלנות מחוץ לחדר הובילה אותו אל מחוץ למתחם. ליבו של נתן צהל, סוף סוף משהו.

למחרת נקבעה הפגישה. דלת חדר התדריכים נסגרה. כל אחד מהחברים שקע בכיסאו והביט אל המפקד בשקיקה.

"אתה, נתן, תשתתף בצוות כאחראי לתצפית בציוד האופטי־אלקטרוני ותהיה אחראי לאבטחת השטח. הפעילות שלנו אמורה להיות פסיבית לחלוטין. אנו מעריכים שהחוליה שהתארגנה לא מזמן מורכבת מאנשי החיזבאללה, בסך הכול חבורה של טירונים בעסקי הטרור. בכל ענני המידע שסרקנו הם בקושי מוזכרים. עלינו רק לוודא את מהות כוונותיהם ולתעד אותם לצרכים עתידיים. לדעתנו הם במשימת אימון יבש כהכנה בשטח לטבילת האש הראשונה שלהם, אחרי שעברו גיבוש של אימונים. לאחר שנעמוד על טיבם נסגיר אותם לשלטונות. אנחנו חפצים רק להיות בטוחים בחשדותינו כלפיהם כדי שלא נגרום לתגובה של זלזול לאזהרותינו בעתיד בחשד של התראות שווא מצידנו."

נתן הרגיש סיפוק. הנה באה ההזדמנות להכיר מקרוב, בפעולת אמת בשטח, איך הלוחמים המנוסים יותר מממשים את התורה שהרביצו בו המורים במכללה.

החברים הדגימו לו בשטח איך מתנהלת פעולה חשאית 'יבשה' בסביבה זרה, יצירת הקשר עם סוכנים וסייענים מקומיים, כיצד מתממשת תורת המעקב וההטעיה בשטח שאיננו בהכרח ידידותי.

המבצע הסתיים בהצלחה מרובה וכל היעדים הושגו. החברים איתרו וצילמו מכל זווית את אנשי החוליה המזרח־תיכונית, זיהו את מקומות מכמני הנשק שהוטמנו, את אנשי הקשר המקומיים וכל מה שצריך. בסיום, חבורת הערבים הוסגרה לשלטונות המדינה עם הראיות המפלילות שהיו ברשותם ומייד הם נאסרו.

בפגישת הסיכום במפקדת ה'שירות' נותחה כנדרש הפעולה בדקדקנות לכל פרטיה. מפקד הצוות ציין בחיוב את תרומתו של נתן להצלחת המבצע. ליבו של נתן קיפץ משמחה לשמע המחמאות שהורעפו עליו.

הוא שקע שוב בהמתנה חסרת מעש. מהלך הדברים לא התאים לציפיותיו. מקום העבודה החל להיות לו שוב לזרא, ולליבו התגנבו מחשבות מטרידות על פרישה מהמוסד.

ואז לפתע הוטל עליו התפקיד בארגנטינה.

נתן צורף שוב לחוליית פעולה. למעשה גם הפעם במשימת מעקב. סוכני המוסד חשפו את קבוצת היעד, לאחר שצצה בן לילה בבואנוס איירס בארגנטינה. בסריקת מאגרי המחשבים על אנשי הקבוצה עלו נתונים מעניינים; לאנשי הכנופיה היו תיקי פרופיל, לכולם. כל החמישה היו בכירי דאעש, קצינים בשירות פעיל. ברשותם היו אמצעים רבים. הם התגוררו בצמד סוויטות במלון הפאר מָדֵרו שבסמטה שקטה ומהודרת, ממש במרכז העיר. לבושים תמיד בחליפות יקרות, התרוצצו בלימוזינה מרצדס שכורה בין מסעדות היוקרה ומועדוני העשירים. הם לא החמיצו הצגה אחת בעיר, אף שספק אם הבינו בכלל את השפה.

מדוע התנהגה החבורה בצורה כה בולטת ומעוררת תשומת לב? ברור היה שהשלטונות המקומיים כבר למדו על נוכחותם וכנראה לא התרגשו מהופעת הזרים המשתובבים. האם שיתפו פעולה עימם?

בלא לבזבז זמן הורכב צוות הפעולה ונתן נקרא לפגישה להכרת הנושא. לאחר שרמי גורמן הסגן לתפעול של החטיבה הציג את חומר הרקע, סיכם יוסי דואק ראש החטיבה את הידוע.

"קבוצה של נבלים, אנשי דאעש לשעבר, שייתכן שהניחו ידם על סכום כסף ומנסים לבזבז אותו בבילויים. אך אולי יש להם מטרה לעורר מישהו, אולי אותנו, בתכלית נעלמת."

ראש החטיבה הציץ בתיק שהיה מונח על השולחן לפניו וקבע, "הדוחות שמגיעים מהשטח מציינים שהללו לא נזהרים אפילו בכללי זהירות מינימליים. אולי אפילו מנסים למשוך בכך תשומת לב כדי ליצור קשרים חדשים עם גורמי טרור מקומיים."

ראש החטיבה העיף מבט בצוות שישב סביב השולחן וציין לעצמו בסיפוק שאכן כולם קשובים בריכוז.

"המטרה שלכם היא לשים עליהם עין מקרוב. נבחן אם הם יוצרים קשרים עם גורמים מקומיים, אחר כך ננער אותם קצת, הם ייבהלו ויחזרו מייד הביתה."

הצוות הורכב מהמפקד מיכה, שתי נשים, רננה ואיילה מיחידת כידון, ונתן שצורף אליהם כמתלמד הבכיר, המועמד להצטרפות ליחידה.

הצוות יצא מייד לדרך. ארבעת האנשים טסו למחרת היום לבואנוס איירס דרך ניו יורק.

 

עבודת המעקב הייתה פשוטה ושגרתית. לא היה קשה להתחקות אחרי אנשי הכנופיה שפיזרו סימנים ועקבות עמוקים וברורים בכל אתר שעברו בו. הזמן הלך והתארך. עבר שבוע ואנשי דאעש התרוצצו מבילוי לבילוי, עדיין לא יצרו קשר עם איש. הרבה הערות לצון הופרחו בין החברים על חשבונם. בחוליית המוסד המתח הלך והתפוגג, ועימו הלכו ורפו הערנות, הדריכות וכללי הזהירות.

עד שיום אחד המריא חוסר הזהירות של קבוצת המעקב לשיא חדש.

חבורת דאעש יצאה בלימוזינה השכורה מבית המלון מדֵרו לבילוי במועדון לילה במרכז העיר. החבורה הישראלית התכנסה בשלמותה בדירת המסתור שהועמדה לרשותם סמוך למלון. היה צריך להתקיים דיון, מעין סיכום מבצעי של מצב העניינים. הדיון הפך במהרה למסיבה. היה ברור שבעוד יום–יומיים חוזרים הביתה. נפתח בקבוק משקה, הרדיו השמיע נעימות עליזות והמאבטח התורן עלה מעמדתו ברחוב ונכנס לחדר לטעום מן העוגה.

אבל לצד השני היו שותפים, אולי מאנשי המשטרה המקומית, שעקבו אחרי אנשי המוסד. התברר שהרעשים והצלצולים שעוררה חבורת דאעש נועדו מההתחלה למשוך את תשומת ליבו של צוות המוסד ולהזמין מעקב. אנשי הכנופיה קיבלו מידע מפורט מהגורמים המקומיים על התנהלות אנשי המוסד ויצאו לשחר לטרף. באותו ערב שוטרי המקוף נעלמו לפתע מן השטח.

התברר בדיעבד שחבורת דאעש העליזה שימשה אך כפיתיון דֶמי לצוות המוסד והייתה רק מחצית מקבוצת הפעולה. מייד עם הינתן האות שמה פעמיה עם הלימוזינה לכיוון הגבול של אורוגוואי כדי להיעלם מבואנוס איירס.

בכל אותו זמן חלקה השני של קבוצת דאעש, חבורת לוחמים ותיקים ומנוסים, הסתגרה בחשאי בדירת מסתור. עם קבלת האות לביצוע, במקביל עם קבוצת ההטעיה שהחלה להימלט מן העיר, יצאה קבוצת הפעולה לקראת צוות המוסד שהיה בעיצומה של 'מסיבת הסיום'.

הכנופיה הערבית יצאה להשיב מלחמה. הם הכו ברודפיהם, והמכה הייתה מרה ומכאיבה.

באותו לילה גורלי נפלה חוליית המוסד בשלמותה בידי דאעש.

אנשי דאעש האמיתיים היו לוחמים ותיקים ומיומנים. הם ידעו היטב כיצד להונות את סוכני המוסד. אחרי שחבורת המרצחים קיבלה את האות המתאים היא עזבה מייד את דירת המחבוא ואצה אל דירת המסתור של הצוות הישראלי. כאשר פרצה החבורה לדירה גילו אנשי המוסד, מאוחר מדי לדאבונם, כי השותפים של הבליינים העליזים היו יעילים, חדים ואכזריים. מטח אחד של ירי מן האקדחים, שכוון ישירות אל הראשים, קיפד בשבריר של שנייה את חייהם של המפקד ושתי הנשים בצוות.

נתן ספג ברגלו קליע אחד של 45 רווי בסם מהמם ונחטף לחקירה.

התוקפים ידעו הכול על הצוות. הם חפצו בשבוי אחד בלבד. הם בחרו בנתן ולקחו אותו עימם. כל יתר הצוות חוסל. גופות החללים נמסרו לשגרירות הישראלית, שהחזירה אותם בחשאי לקבורה בארץ.

ראש חבורת דאעש, טלאל חמיה, הכין מלכודת דבש לאנשי המוסד מייד כשהגיעה הקבוצה לבואנוס איירס. חוליה אחת התהוללה והשאירה עקבות בכל אתר ציבורי. הקבוצה השנייה, המאומנת, ששהתה בחשאי בעיר, מוסווית ומצוידת בנשק, עקבה מקרוב בעזרת סייענים מקומיים אחרי חבורת המוסד והמתינה לרגע הנכון לעקוץ. הם חפצו להתעדכן בסודות המוסד ולשם כך היה צורך לשים יד על אחד מחברי הצוות. נתן נראה להם הבשל ביותר לחקירות.

לאורך שלושה שבועות ניסו ללמוד מפיו דבר.

טלאל השקיע את כל ניסיונו והידע שרכש, במאמץ מהול בשנאה תהומית, להוציא מנתן מידע. הוא ביקש לדעת שמות של חברי המוסד, כתובות, שיטות פעולה, מערכי תקשורת, מיקום נקודות קשר, כל דבר.

נתן התנסה בכל עינויי התופת אשר אנשים קשים ומרים אלו היו אמונים עליהם. אולם הכנופיה עשתה להפתעתה מקח טעות. נתן זכר היטב שבכל תקופת שביו לא פצה את פיו, ולו פעם אחת. התגובה היחידה שחוקריו זכו לה במהלך הטיפולים והעינויים היומיים היו מבטי שטנה. מניין שאב את הכוחות ואת תעצומות הנפש להתכחש לכל העינויים, בעצמו לא ידע למצוא את התשובה.

לבסוף, כשאבדה הכרתו בפעם המי יודע כמה, דימו כי האיש חסר דופק ונפח את נשמתו. אז השליכו אותו בחשכת הלילה אל נהר הלה־פלטה, לא בלי קורטוב של הערכה ל'יהודון האמיץ'. למרבה המזל חלפה במקום סירת משמר החופים ואנשיה הבחינו בו. הם משו אותו מן המים בעודו בחיים, אך ריאותיו רוויות במים.

בבית החולים החזירו את נתן אל החיים. השגרירות הישראלית זיהתה אותו והטיסה אותו לניו יורק. בבית החולים הר סיני טיפל בו הצוות הרפואי המעולה בניסיון לשקם את גופו. במהלך שבוע שלם קדח בחדר הטיפול הנמרץ, ואיש הביטחון של השגרירות, שטס במיוחד מעיר הבירה וושינגטון, לא מש ממיטתו. הרופאים קבעו שלא היה חסר הרבה שהישראלי המוזר ייהפך לצמח. אולם גופו של נתן היה איתן וקשוח, אחרי חודש ימים הוא הראה סימני התאוששות והוחלט להטיסו בהקדם לארץ. אחרי ארבעה שבועות נוספים ששהה בבית החולים איכילוב בתל אביב החלים במידה רבה ושוחרר בחזרה ליחידתו.

המוסד ביקש להעלים ולהשכיח את הפרשה וכן עשו השלטונות הארגנטינאיים והאמריקניים. הפרשה לא הוזכרה במילה אחת בעיתונות.

בבית ניסה הצוות הרפואי של היחידה ללמוד מן המקרה. הפסיכולוג סיכם את דעתו שנתן ניחן במידה של אוטיזם שאִפשר לו לאטום את עצמו מהסביבה, להתכחש למה שעוללו לגופו ולהחריש.

ראש המוסד, בכינויו 'הזקן', החליט להקפיא את נתן מפעילות, לעת עתה, והפך אותו לעובד 'קר', במילים אחרות – לעובד משרד, רחוק מהשטח.

האנשים מן השורה שבמתחם מפקדת השירות בתל אביב ידעו מפי השמועה שנתן השתתף במבצע קשה, שבו נפלו שלושה אנשי המוסד. הוא עצמו נפגע, אך נחלץ מהפעולה בכבוד והציל במעשיו את יוקרת המוסד מכישלון וביזוי נוראיים, ומנע נזקים שאין חזרה מהם. קרנו עלתה, ופשטה הדעה שהזקן שם עליו עין והחל להתעניין בו במיוחד. זה היה הסימן שנתן החל לטפס בסולם לקראת הצמרת הפיקודית במערכת הבררנית. אפילו הקשיש מן הקנטינה כבר הריח את הרוח במסדרונות והעלה את נתן בדרגת החשיבות. מבין מנות הקפה היומי שהיה מסיע בעגלתו בין החדרים כיסה את זו של נתן בצלוחית, לשמור על חומו של המשקה. שירות כה מפנק היה מוענק רק לעובדים בעלי מעמד.

נפשו של נתן עצמו כבר יצאה בתקווה שסוף סוף יצורף אל כידון, יחידת משימות החוד של המוסד.

עברו חלפו חודשיים. נתן היה טרוד בעבודות בעלות אופי משרדי – מיון ובדיקה של הערכות מצב המגיעות מארגוני ביון זרים, סיכום והערכה של דוחות חקירה, הצלבות של דוחות סוכני שטח ובדיקת תכנוני מסעות של סוכני המוסד. בכל המקרים נתן שימש רק כחוליית ביניים בתוך מערכת אבטחת האיכות והערותיו הועברו תמיד לדרג בכיר יותר להמשך טיפול. מסוף המחשב שנוסף לשולחנו נשאר כבוי רוב הזמן.

רמי גורמן הסגן לתפעול של החטיבה, שתמיד שתק בפנים קודרות, היה הקשר היחידי של נתן עם יתרת המערכת. אחת לכמה ימים היה נכנס לחדרו של נתן, מברך אותו בניד ראש, מניח על השולחן ערמת תיקים, נוטל עימו את החומר שנתן הכין ובלא מילה נוספת עוזב את החדר וסוגר אחריו את הדלת בעדינות. גם בחדר האוכל, שם לא היה מקובל לנהל שיחות, היה נתן מסיים במהרה את ארוחתו וחוזר בזריזות לחדרו.

מעולם לא זכה לשמוע תגובה כלשהי על טיב עבודתו, ואף תהה לא פעם אם אי מי כלל טורח לקרוא את סיכומיו או את ההערות שציין על דפים שצירף לתיקים שבחן. למעשה לא היה לנתן אפילו שמץ של מושג מה היה חלקו האמיתי בתוך המערכת, ובמה עסק איש הקשר שלו.

רמי גורמן אולי היה פעיל פעם במבצעי שדה, שיער נתן. היום נראה כפקיד אופייני במשרד ממשלתי. כבן חמישים, רזה ודל שרירים, נמוך קומה ומקריח. בפעמים היחידות שעזב נתן את חדרו להליכה קצרה במסדרון לחילוץ אבריו, יש שהיה רואה את גורמן מתנהל, מתנשף בזרועות עמוסות בתיקים לעבר המעלית, בדרכו לחדרו של יוסי דואק מנהל החטיבה, ששכן בקומה השמינית של הבניין, קומת הבכירים. קומה מתחת לחדרו של הזקן. גורמן ודואק היו כנראה בקשרי עבודה הדוקים מאוד.

אחת לכמה ימים הייתה קבוצה מן הסגל יוצאת לפי מפתח תורנויות לאימוני כושר לשעות אחדות, שכללו ריצת מסלולים ואימון בירי בכלי נשק שונים. נתן אהב את חילוץ הגוף בריצות הארוכות ועוד יותר את אימוני הקליעה. בתום אחד מן האימונים, כאשר החברים התאספו והמתינו לרכב שיגיע כדי להסיעם בחזרה לבסיס, התפלא נתן כאשר העיר בחיוך מאן דהוא לחברו שעמד מן הצד, "נתן עוד יעבור יום אחד את גורמן בקליעה." השניים פרצו בצחוק. האם הייתה זו הערת לעג או מחמאה ליכולת הקליעה של הסגן לתפעול?

אולם החריגה האמיתית היחידה מהשגרה הייתה מסכת סדרות ימי האימונים המרוכזים, שהתנהלו מדי חודש לסירוגין, פעם במתקן המוסד סמוך למצפה רמון שבנגב ופעם במתקן הקטן בגליל העליון, סמוך לעיירה מטולה. לשם זומן לאימונים, עם הסגל הבכיר של האגף למבצעים מיוחדים של המוסד. האימונים המפרכים כללו אימוני כושר גופני, תרגילי הישרדות קשים ותכסיסי קרב מגע והיחלצות ממצבי לחץ. הוא אהב בייחוד את הקרבות פנים אל פנים, במיוחד מול 'הגורילות' של השב"כ, שצורפו לאימוני היחידה, וכן את ההתמודדות מול חבורת תוקפים בקבוצות. שם גם למדו החברים להכיר על בוריים את כל סוגי הנשק המקובלים בעולם, ולתפעל אותם. המטרה הייתה שאף על פי שכל המשתתפים הגיעו מיחידות מיוחדות ומאומנות היטב בעברם הצבאי, שלא יתנוונו ויאבדו את כושרם כלוחמים קשוחים בעלי הרגלים ותגובות נאותות של לחימה והתגוננות, יכולות לחימה והיחלצות במצבי לחץ וסבל גופני. נתן למד למצות את כוחו הנפשי והפיזי עד לדרגה העליונה האפשרית.

במחנות האימונים נדמה היה לו שהוא נבחן בשימת לב מיוחדת. לא נעלם ממנו שהמדריכים היו מגניבים מבטים לעברו מזווית העין ומציינים הערות בפנקסיהם.

נתן השתעשע במגוון רעיונות: אולי ניסה מישהו לעמוד בנאמנות על קנקנו, לבחון את כושר התפקוד שלו, את מידת יכולת השיפוט וחושי ההערכה במצבי לחץ? אולי כבר חיכה לו סוף סוף תפקיד? הוא קיווה כי מעבר לפינה כבר מצפה לו האתגר שכה חיפש. אולי יצורף אל כוח כידון המיוחל.

לפני יומיים קיבל את חדרו החדש. אולי אכן הגיע היום. אולי אפילו כבר יוטל עליו להכין את מבצעו הראשון כמפקד חוליה.

אולם בימים האחרונים הכול השתבש. המצב בגבול הצפוני של ישראל הלך והדרדר. פעילי החיזבאללה החלו פושטים מדי לילה מעבר לקו הגבול הצפוני. הגדר נפרצה וחוליות הסתננו דרומה וצלפו לעבר ישובים ומוצבים צבאיים. אפילו היו ניסיונות חדירה לתוך ישובים סמוכים לגבול. הצבא הישראלי הזרים יותר ויותר יחידות צפונה לעבר הגבול. מטוסים וכטב"מים סרקו את דרום לבנון ביום ובלילה וחיפשו מטרות חשודות. העיתונות, והתקשורת בכלל, המריצו את הממשלה לנקוט צעדים נחרצים יותר לפיגועים ולהתנכלויות. מועצת הביטחון הייתה כמרקחה. ארצות הברית הפגינה מורת רוח מקוצר ידה של ממשלת לבנון לעצור את ההתקפות, אך הממשלה הלבנונית ספקה כפיה בחוסר אונים. אין בכוחה לעשות דבר כנגד כוחות החיזבאללה, שכבר היו לצבא מיומן ומצויד ומאורגן לאחר שהתנסה ככוח צבאי בתקופת המלחמה בסוריה.

כוחות משמרות המהפכה האיראניים הסתננו בהמוניהם בחסות הלילות עם נשקם הכבד לתוך שטח לבנון והתחברו לצבא החיזבאללה. בד בבד פתחה איראן באופן גלוי בהזרמת כוחות של משמרות המהפכה לסוריה ואלו החלו לבנות בסיסי פעולה, הקימו מפעלי נשק ומחנות אימונים. ההפצצות הישראליות הדלילות ותקיפות הטילים בלילות גרמו למעט הרס וגבו קורבנות אחדים, אך היו ללעג במידת הנזק שגרמו לעומת היקף הכוחות שהלך ועצם.

הממשלה הישראלית החלשה היססה לפתוח במתקפת מגן רחבה, לאור איומים שנבעו מכל כיוון אפשרי. האיראנים איימו במתקפת טילים בליסטיים אם הצבא הישראלי יפלוש ללבנון. הרוסים מצידם לא חסכו באזהרות והמאבקים הפנימיים בין חלקי הממשלה בירושלים מנעו כל פעולה נחרצת.

נתן נשאר לעת עתה מחוץ להתרוצצות ולפעלתנות הקדחתנית שאפיינה את האחרים במוסד, אך לא היה ספק בליבו שהזקן יקבל בקרוב הוראה להפעיל את המוסד וגם הוא ייקרא לדגל.

והנה, בוקר אחד קטע אותו זמזום האינטרקום באמצעיתה של כתיבת דוח. דורה, מנהלת הלשכה הצעירה של הזקן הייתה על הקו.

"נתן, הבוס רוצה לראות אותך בשתיים."

סוף סוף, חשב נתן ופלט אנחת רווחה.

בחמש דקות לפני שתיים לחץ נתן על מתג קומה 9 במעלית והיא זינקה במהירות לעבר קומת הגג של בניין השירות, שם שכן חדרו של הזקן. דלת המעלית נפתחה והוא מצא עצמו בכניסה לחדר קבלה קטן. מאחורי מכתבה רחבה ישבה דורה. דורה הייתה אישה צעירה ונאה, אפילו 'חתיכה' בלשון העם, אישר נתן לעצמו. באמצע שנות העשרים שלה משכה גזרתה המושלמת לא מעט מבטי אהדה. קומתה מעל לבינונית ולבושה בחן ענוג – חצאית שחורה מחורצת בצידה ומוקפדת – מילאה את ייעודה ושימשה כמחמאה קבועה לגופה הנשי. שיער שטני ישר, לא צפוף, גלש עד מעט מתחת לעורפה ונקצץ בקפידה בטרם ילטף את הכתפיים. חולצה לבנה הדוקה הבליטה חזה צעיר ונאה שלא נזקק לתמיכה. עיניה האפורות־כחולות, הפקוחות לרווחה, הוסיפו למבטה קומץ של תמימות. אף סולד ופה קטן חתמו שובבות בפניה.

היחסים שבין דורה ונתן לא חרגו מברכות אדיבות. נתן חשד בה שהיא גאוותנית, אפילו שדימה לפעמים חיוך קמצני בשפתיה כאשר הצטלבו מבטיהם. אולי העניקה לו יחס חיובי, אולי אפילו עד כדי קמצוץ של אהדה. פעם או פעמיים נפגשו באירוע משפחתי של עובד השירות. כאשר נתקלו באקראי ליד שולחן התקרובת החליפו כמה מילות נימוסים. פעם אף הזמין את דורה לרקוד בחתונת בנו של עובד ומגע עורה שלח בו צמרורי התרגשות. נתן ידע שאין היא מחויבת לבן זוג כלשהו, אך דורה מעולם לא חרגה ממנהגה בצעד שיעודד אותו לחזר אחריה. היא נשארה תמיד מרוחקת. בליבו פנימה קיננה בו המחשבה שדורה מחבבת אותו, אך לא יותר מכך. את ריחוקה ממנו ומשאר הגברים סביבה ייחס לביטחונה העצמי, שנבע מחזותה המצודדת וממעמדה הרם במנגנון. הם שהביאו אותה להפגין יותר מקורטוב של עליונות כלפי בני מגדרו.

דורה דווקא חייכה אליו הפעם בחיוך חביב ומצודד.

"מה שלומך, נתן? היכנס, זרובבל מחכה לך."

היה זה אולי המקום היחידי בעולם שבו מותר היה לאיש המוסד להגות את השם המפורש של הזקן.

נתן השיב בחיוך מבויש, הניד בראשו וחלף במהירות בחדר. הוא היה מתוח ומלא ציפיות לקראת המפגש עם הזקן. מולו ניצבה דלת חומה כבדה. הוא נעצר והמתין. עין של מצלמה בתקרה סרקה אותו. נשמעה יבבה חרישית של מנוע חשמלי זעיר והדלת נפתחה באיטיות. נתן ביקר בפעם הראשונה בקודש הקודשים של המוסד – חדרו של הזקן.

הזקן ישב זקוף על כורסתו. ידיו היו מונחות פרושות לפנים על השולחן ואצבעותיו משולבות. אדם נמוך כבן שישים, גזרתו מוצקה ואפילו נוטה להשמנה. שערותיו הלבנות הסבוכות סדורות בבלורית מעל למצחו. עיניים אפורות בחנו במבט נוקב את הנכנס לחדר, שפתיו החשוקות השלימו את חוסר המבע שהביעו פניו. לבוש היה בחולצה לבנה בעלת שרוולים ארוכים, ללא עניבה, ולמותניו מכנסיים ארוכים בצבע חקי בהיר שנתמכו בכתפיות שחורות. משקפי מצבט חסרי מסגרת הדגישו את החומרה והזרות שבאישיותו.

עד כה זכה נתן לראות את הזקן אך פעם אחת, כאשר שכב בבית החולים, בתום אותה פעולת נֵפל בארגנטינה. אז סר הזקן לחדרו מלווה ביוסי דואק ראש החטיבה. הוא עמד והתבונן בו כמה שניות ועזב מבלי להחליף עימו אפילו מילה אחת.

אז התרשם נתן בעיקר מעיניו החודרות. כאשר הביט אז בזקן, עת עמד שקט ליד מיטתו, ראה מעליו זוג עיניים אפורות, נוקבות, אשר הפנים משמשות להם רק כמסגרת. עוד לילות רבים לאחר מכן רדפו אותו בחלומותיו עיניו הבוערות של הזקן.

הפעם, כאשר הישיר מבט אל הזקן הוא נראה לו קשיש בהרבה מגילו. שערותיו היו דלילות יותר מאלו שזכר בפעם הקודמת, קמטים נוספו בפניו. הזקן נראה מתוח ומודאג. האווירה הייתה טעונה באי־נוחות ובזרות, כמעט בניכור. הזקן בירך אותו ממקומו בקול נמוך ובפנים קפואות, שכמעט לא הנידו שריר. הוא הרים את ידו השמאלית והחווה בתנועה רפה לעבר אחד הכיסאות שניצבו מצידו השני של השולחן. נתן התיישב מתוח וזקוף על מושבו, והמתין בפנים שואלות למוצא פי האיש.

הזקן שח בקול צרוד ועייף, "נתן שומרון, אתה תפקד על חוליה של ארבעה אנשים." פתח ללא כל הקדמות.

בידו הדקה והחיוורת החווה לעבר קבוצת תיקים ששלף ממגירה במרכז השולחן. "כאן תמצא את כל הפרטים הנחוצים של האנשים שילוו אותך. עליכם לחדור בעוד שלושה ימים לעומק גבול ירדן. תנועו באזור בקעת ים המלח ותגיעו לעיירה כארכ. שם נמצא מפעל המשאבות של קו ה'טֵפליין'. זהו צינור נפט המעביר בכל שנה מאה וארבעים מיליוני טונות של נפט מערב הסעודית דרך ירדן עד לחוף צידון בלבנון. תפקידכם לחבל במפעל המשאבות כדי שהזרמת הנפט תשותק לשבועות אחדים לפחות. תחדרו למפעל במסווה של חוליית משטרה צבאית הבאה לעצור חייל כלשהו. אנחנו מעריכים שבתוך עשרה ימים תפרוץ מלחמה כוללת בינינו ובין צבא החיזבאללה, שיתוגבר בצבא הלבנוני ובכוחות איראניים, שכמה אוגדות שריון שלהם כבר זורמות בכיוון סוריה. גם הצבא הסורי והעיראקי יצטרפו למערכה ולדעתי ייתכן שגם הצבא הירדני לא ימשוך את ידו. אין לנו מספיק זמן ללמוד ולהכין ביסודיות את מה שצריך לקראת הפעולה. החוליה שלכם תיכנס למשטר הכנה של יומיים ותצא לאחר מכן לדרכה. הרכבנו במרתף דגם של מפעל המשאבות ומפת תבליט של האזור."

הזקן המשיך לדבר בקול חלול ומונוטוני. "השמירה סביב מתקן המשאבות רצינית ביותר. להפצצה אווירית, שממילא לא נוכל לבצע עכשיו בלי הכרזת מלחמה וכשצה"ל עדיין לא מוכן, לא תהיה השפעה ממשית על המערכת. המתקן טמון בעומק של עשרות מטרים מתחת לפני הקרקע ואינו פגיע כלל להתקפה אווירית. בלי לדבר על כך שאם נעצור את זרם הנפט באופן גלוי, ללא התגרות מפורשת, כל אירופה תיפול עלינו. אני רוצה שתבין את חשיבות הפעולה: הנפט הזורם בצינור הוא גם מקור האספקה העיקרי לדלק של המדינות ירדן, סוריה ולבנון. אם נצליח לנתק את מדינות ציר העימות או לפחות את חלקן ממקור הנפט העיקרי שלהן, יש לנו סיכוי גם לעכב את פרוץ הקרבות. תינתן לנו שהות נוספת להצטיידות ולהכנות וגם לפעול כנגד כוחות מוחלשים בעלי אספקה מדוללת של דלק למכונות המלחמה. אומר בכנות," המשיך הזקן בקולו המונוטוני, "הסיכוי שלכם להשלים את המשימה במלואה אינו גדול, בהתחשב במשאבים ובהיקף הכוחות שאנחנו מרשים לעצמנו להקצות לפעולה. אולם אפילו אם לא תשלימו את המשימה במלואה, אני מעוניין לגרום לבהלה שתתחולל, ובריתוק הכוחות הגדולים שיגיעו בעקבות פעולתכם כדי להגן ביתר שאת על הצינור החיוני. אם התוצאה תהיה רעש ומהומה בכל האזור וריתוק של כוחות חיוניים, כבר הצלחנו. אפילו אם לא תהיה הפרעה ניכרת בזרימת הנפט."

הזקן נעץ את עיניו בנקודה נעלמת בקיר, מעל לראשו של נתן. "תבין, לא נוכל עכשיו בטרם פרצו פעולות האיבה להסתבך בפעולה גלויה ורשמית. זו עלולה להיות עילה לאויבינו להקדים את הפתיחה באש. לכן הוחלט שאנחנו, באמצעות יחידת כידון ולא הצבא, נבצע את הפעולה. אם ילכדו אתכם בשבי, אחרי שתשלימו את הפעולה, נכחיש כל קשר עימכם. בתחילה נתנער מכם, ואף לא נציע החלפת שבויים או סוכני אויב עצורים תמורתכם. הסיפור שלכם יהיה שאתם חברי מחתרת יהודית הרוצה לנקום על חילול המקומות הקדושים בירושלים. אם תתגלו, וילכדו אתכם עוד בדרך, לפני שתגיעו אל היעד, היכנעו מיידית. אל תחשפו את מטרת הפעולה. אין טעם שתיפגעו. במקרה כזה, אתם קבוצת סיור שנשלחה לרחרח בשטח. יש לי אמצעים לדעת בכל רגע מה קורה איתכם. מהבחינה הזאת אין לכם מה לדאוג, לא תלכו לאיבוד. אגב, אני יודע שאתה שולט בשפה הערבית, גם חבריך הם בוגרי יחידת המסתערבים במהלך שירותם הצבאי והם דוברי ערבית טובה. אם תיתפסו," המשיך הזקן בהרצאתו, "הירדנים לא קשוחים כל כך ולא יעשו יותר מדי בעיות, בתוך שבועות מספר לכל היותר נגיע איתם להסכם חילופים. יש לי יסוד להניח שלא יציקו לכם יתר על המידה. אתם מאומנים היטב לעמוד בלחצים המקובלים."

הזקן היה נחרץ מאוד. "אני שוב מדגיש. העיקר שלא תנסו להיות גיבורים, אל תילחמו לשווא. אל תנסו להימלט בתוך סיכון חיים. אני אקבל דוח על כל קורותיכם. יהיה ביכולתי ליצור קשר איתכם ברציפות גם אם תיתפסו. תקבלו בשעת הצורך הוראות נוספות ממני." נתן הקשיב בריכוז. הזקן הישיר מבט. "מוטלת עליך, נתן, אחריות גדולה. זו הפעולה הראשונה אצלנו שאתה המפקד ואני בטוח שתעמוד במבחן. מפקדיך ואנוכי רוכשים אמון רב ביכולות שלך. לא מצאנו מישהו ראוי יותר לפקד על פעולה זו."

נתן אימץ את שרירי פניו שלא לחשוף את חיוך הסיפוק שאיים להתגנב לפניו. הייתה זו מחמאה ענקית שבאה מפיה של הגבורה עצמה.

הזקן משך מגירה אחרת בשולחנו ושלף משם תיק נוסף.

"קבל את פקודות המבצע המפורטות. בתום השיחה קרא אותם בתשומת לב ותכנס את אנשי הצוות שלך. אתה כבר מכיר אותם, לפחות חלקית. שבו מייד לשנן את הפקודות. רמי גורמן ויוסי דואק כבר יושבים עם אנשי הצוות ומעדכנים אותם בחלק החומר שהם אמורים לדעת. בשעה תשע עשרה ושלושים תיערך פגישה של כל הצוות עם יוסי ורמי בחדר שבו שוחזר דגם המפעל ותתחילו לעבור איתם על הפרטים. יוסי ינהל מכאן את הפעולה. הוא יהיה איתכם בקשר מחדר המלחמה עשרים וארבע שעות ביממה. רמי ינהל את הקשר איתי ויעדכן אותי לפי הצורך."

הזקן עצם את עיניו. לאחר רגעים אחדים הסיר את משקפיו ושלף ממחטה לבנה קטנה מכיס מקטורנו, שהיה תלוי על קולב מאחוריו. בידו השמאלית אחז במשקפיו ובידו השנייה מחה והבריק את העדשות. לבסוף הרכיב את המשקפיים. עכשיו, לראשונה הישיר מבט נוקב מול עיניו של היושב מולו. נתן חש רתיעה מהמבט היוקד שנשקף מעיניו של הזקן. הבעתו הייתה כמעט פראית.

"לסיום, אני שב וחוזר ומדגיש, אני רוצה שתשננו היטב את פרטי הפעולה. את כל מרכיביה. עליכם להיצמד באדיקות לתוכנית כפי שהותוותה. בדיוק. שמרו על לוחות הזמנים, מסלולי התנועה, תבנית החדירה ליעד, התנועה בתוך המתקן, מהלך הנסיגה. אין מקום לשום אלתורים. תבין, המבצע מורכב ביותר. אתם חלק ממהלך גדול ומקיף שאנחנו מבצעים. מוטב שלא אשטח בפניך את כל הפרטים. מה שלא ייחשף לא יתגלה אם תיפלו בשבי. הרבה מאוד מונח כאן על כף המאזניים. כישלון שלכם יכול לגרום לתוצאות שהן מעבר לנכונותנו לסכן. אסתפק בכך שאאחל לכם הצלחה."

הזקן סיים את דבריו. הוא הביט בנתן, בחן אם דבריו האחרונים נקלטו במלוא המשמעות שניסה לשוות להם.

"עוד משהו," הוסיף לפתע בחיוך, "מנהלת הלשכה, דורה, הכינה מחקר קטן על מערכת הטפליין. בערב, לפני שאתה שוכב לישון תעיין בחיבור, הוא נחמד."

נתן קם ממקומו. הוא זרק מבט אחרון בזקן לפני שפנה לדרכו. הזקן הביט ישירות בעיניו האפורות, הקשות, שעדיין מדדו ואמדו אותו. שני זוגות העיניים נלכדו במבט צולב. באותו רגע גילה משהו חדש בפניו של הזקן. עכשיו כבר לא היה ספק במחשבה שניקרה בו במהלך הפגישה: עיניו של הזקן היו עמומות, הן היו מכוסות דוק של ערפול. אף שהקרינו עוצמה, לא נשקף מהן אותו ברק של ביטחון עצמי, של כוח, נחישות והחלטיות. אלו נבעו למען האמת מפניו המחודדות ומשפתיו הקפוצות. אם ציפה לראות בעומק עיניו של הזקן את חוד הכוח והביטחון של מפקד ארגון בעל עוצמה חובקת עולם, הרי שהתאכזב.

או אולי האיש כבר פשוט הזדקן? שאל את עצמו נתן. אולי כבר עבר יותר מדי, אולי עייף ממשקע החוויות, מכובד המשא והאחריות המוטלים עליו?

הזקן קם ממקומו, התקרב לנתן, נטל את ידו הימנית ולפת אותה בשתי ידיו, בכוח, כאילו חיפש לעצמו משען. קולו הפך צרוד, הוא כחכח בגרונו, "אני מאחל לכם הצלחה, אמתין כאן לשובכם."

הזקן סב בגבו אל נתן ולחץ על מתג חבוי בשולחנו. הדלת נפתחה בקול זמזום חרישי. נתן אסף את התיקים ויצא ללא מילה נוספת. מוחו סער בשאלות שלא מצא להן מענה.

חדר משרדה של דורה היה ריק.

בשעה תשע עשרה ושלושים נפגשו חברי הצוות בחדר הדגמים במרתף הבניין. רמי ויוסי כבר המתינו לחבורה וללא שהיות החלו לעבור על תיקי המבצע. אחרי ארבע שעות של למידה וחקירה הגיעה תקרובת וכולם הרגישו צורך במנוחה.

נתן פרש לחדר המגורים שהועמד לרשותו ואחרי רחצה שקע בכורסה ונטל את תיק העבודה שהכינה דורה. הוא פתח את המעטפה והחל לקרוא.

 

- שמור -

 

תיק טפליין

המחברת: דורה לנדמן – ראשת לשכה

 

נפט... גז... שתי מילים קצרות, שצלילן מעורר התרגשות או חשש בלב גבירי עולם ושועיו. הנוזל השמנוני והגז המלווה אותו, המכילים את תערובת הפחמימנים – שברובם תרכובות של מימן ופחמן, אך יש בהם קורט של כמעט כל היסודות המוכרים – הפכו להיות סם החיים של הציוויליזציה. אם יתנדפו לילה אחד כל הנפט והגז מקליפת כדור הארץ, תחזור האנושות מן הסתם לימי הביניים. אם ייגרע חלקה של אומה כלשהי מעוגת הפחמימנים, היא תשותק בתוך זמן קצר ותהיה נתונה לחסדי כול. ללא אספקת הנפט והגז, לא ינועו גלגלי התעשייה, יימנעו מזון, מים או חשמל מן האוכלוסין. זאת ועוד, חרושת התעשייה הכימית, המספקת לאדם את האריג הסינתטי למלבושיו, את חומרי הפלסטיקה ותחליפי העץ והמתכת לסוגיהם, מבוססת ביסודה על עיבוד תוצרי הפחמימנים ונגזרותיהם.

גרוע אולי מהכול; נקל לתאר את גורלו של צבא היוצא להילחם על הגנת ארצו ללא מלאי מספיק של נפט: צבא ללא דלק משול לאוגדה של חיילי עופרת. שום מטוס, טנק, או רכב שירותים לא ישווה את משקלו יותר מגרוטאה, אם לא ייצקו לתוך מכליו את הנוזל בעל הריח המשכר, המעניק חיים למנועיו.

קרוב לשליש ממקורות אספקת הדלק של האדם נובע מבארות הנפט של ערב, שם גוהרים יומם ולילה אלפי חרגולי השאיבה הצהובים, גונחים ונאנקים במונוטוניות שאין לה סוף בשמש היוקדת, שואבים ויונקים את הנוזל השחור והגז המלווה אותו, בתובענות שלעולם אינה באה על סיפוקה.

רשת קורים סבוכה ומורכבת של עורקי אספקה מעבירה את סמי הנפט והגז במצעד נמלים ארוך, המגיעים לבסוף אחרי הזיקוק לכל פינה בתבל שם מצוי בן אנוש.

ציים של מכליות נפט כרסתניות חורשים נתיבים בימים, ומוליכים את נוזלי החיים, סמי החיים של הקִדמה, בדרכם אל פיה של המכונה, להרוות את צימאונו של המולך החדש, שצמח מתוך התרבות המתועשת של האדם. מכליות אלו תהיינה מוקד ומטרה בכל משבר ועימות מזוין שיפרוץ, בבוא יום הדין של מאבקי ההגמוניה שבין אומות העולם.

על שולחנות רחבים, בחדרים תת־קרקעיים ממוזגים, שם האור לעולם אינו כבה, אלו חדרי המבצעים של הפנטגון, הקרמלין והמפקדה התת־קרקעית בבייג'ין, נמדד ומצוין כל העת מיקומה של כל מכלית היוצאת מן הים הערבי. בחדרים עמוסים בתקשורת בוחנות בקפדנות עיניים חשדניות את הדוחות המוקרנים ברצף על מסכי המחשבים.

עם התרגשות סימני סערה ניתן האות מן המפקדות, ומנמלים בפינות שונות בכל קצווי העולם יזנקו בכוננות פעולה משחתות, צוללות ונושאות המטוסים המשייטות בשבעת הימים, מטוסי סיור, מטוסי ביון ומטוסי הפצצה גמלוניים, המסוגלים לשהות בעזרת תדלוק במשך יממות תמימות באוויר. כולם יצאו בקדחתנות לבחון מקרוב ולאמוד בדייקנות את נתיבי מכליות הנפט ומגמת פניהן. חלל העולם יימלא אז באוושת רשתות הקשר המופעלות כהרף עין ולווייני תקשורת וצילום השרויים בתרדמת כוננות יתעוררו לחיים בהינף מתג. שעה בשעה יעודכנו במפות חדרי המצב נתיבו המדויק של כל כלי שיט נושא נפט ומחשבי־על מהירים יפלטו דפי הוראות לתיקון מסלוליהם של ספינות המלחמה ומפציצי הקרב. מטרת כל הפעילות הקדחתנית לתכנן כיצד להגיע בזמן הקצר ובצורה היעילה, בהינתן האות, לכדי יירוט המאפשר מגע עם כל כלי השיט מוליכי הנפט. להיות מוכן לפגוע ולהשמיד, או להגן על המטרות שנקבעו, בהתאם לצד המתרס שבו הם מצויים. במקרה של התלקחות אמיתית, עלולה הפגיעה בנתיב אספקת נפט או אפילו מר גורלה של מכלית ענק יחידה להכריע אומה נלחמת על קיומה.

אולם מכל אמצעי הובלת הנפט בעולם, החשוב שבהם איננו נתיב ימי כלשהו. החשובה והבטוחה שבמערכות אספקת הנפט היא צינור הטפליין – נחש פלדה עקלתון אדיר בממדיו, שיועד להעביר מדי יום ביומו חצי מיליון חביות נפט באיכות גבוהה, משדות הנפט השופעים של דרום ומרכז ערב עד לנמל צידון, אשר לחוף הים התיכון בדרום לבנון.

הצינור, שסעיפו המרכזי בן יותר מאלף ומאתיים קילומטרים, מתחיל את דרכו בחוות מכלי הנפט בקייסומה אשר בערב הסעודית. כאן, על החול הצהוב, השומם עד קצה האופק, הוקמה חוות מֵכלי האגירה לנפט הגדולה בעולם.

מכל שדות הנפט הפזורים ברחבי המדבר הערבי, ממדינות הננס של נסיכויות הנפט ושכנתן הגדולה עיראק, שבצפון המפרץ הפרסי, ועד לנסיכות עומאן שלחוף הים הערבי, נאסף ומוזרם הנוזל השחור בדרכו למכלים באתר קייסומה, שם הוא נאגר ונשמר עד שמגיעה שעתו להישגר אל פתחו של צינור הטפליין.

שורת מדחסי ענק מתאמצים ודוחפים ללא ליאות שלושים וחמישה אלף טונות של הנוזל השחור מדי שעה בשעה מבעד לפתחו של הצינור הרחב. כמות היכולה למלא באותן שישים דקות יותר מעשרים אלף חביות. אלו יזרימו לחשבונות הבנקים של נסיכי הנפט מאות מליארדים של דולרים בכל שנה, בתמורה לכל דולר נקוב בתג המחיר של חבית הנפט.

ראשית דרכו הארוכה של זרם הנפט בצינור משופעת קלות כלפי מעלה והנוזל נדחף ומטפס במסלול הנמתח כלפי צפון־מערב, במקביל לקו הגבול שבין ערב הסעודית ועיראק, בפאתי חצי האי הערבי. בדרך זו עושה הצינור כמה מאות קילומטרים, עד שהוא מסיים את חצייתו של המדבר הסעודי. לאחר שחלף את גבול ממלכת ירדן, פונה הצינור ישר מערבה, ומשם צונח הנוזל שבתוכו במורד, עד הגיעו לשולי בקעת ים המלח אשר קרקעיתה בעומק ארבע מאות מטרים מתחת לגובה פני הים התיכון. מכאן שוב מתקדם ועולה הצינור עם ים הנפט צפונה לאורך מאות קילומטרים במעלה הרמה הסורית, עד למפגש הגבולות לבנון–סוריה–ישראל. בנקודה זו פונה הצינור פעם נוספת מערבה, ונופל בדרכו האחרונה בת שבעים הקילומטרים, עד לנמל צידון אשר לחוף הים התיכון. בסך הכול, אורכו של נחש הברזל אלף מאתיים ושמונה עשר קילומטרים.

במסוף הדלק הימי, ליד מזח העגינה שנסלל אל תוך הים, עד למרחק של אלף ומאה מטרים בניצב לקו החוף, ממתין תמיד לשני צידיה של לשון היבשה המשופעת בצינורות, צי של מכליות הצמודות לאורכן ולוחכות אחת את ירכתי רעותה. שם הן קולטות וסופגות ברעבתנות את הנוזל המפעפע מן הצינור במערבולת קוצפת וברעם מחריש אוזניים. אחת לאחת, מרוות האוניות הכרסתניות את בטנן הנפוחה, עד שקו הקוער שוקע אל מתחת לקו המים. אז הן מפליגות וחשות במלוא כוחם של מנועי הדיזל עם מטענן היקר לנמלי אירופה הצמאה.

 

ברחבי המדבר, לכל אורכו של הצינור, מרושתות תחנות השירות והשאיבה. שם גם חונות מחלקות השמירה והאבטחה של הצבא המלכותי הסעודי, הנוצר את זרימתו התקינה של האוצר הגדול ביותר שנפל בידי אדם. להקים של מסוקים מוכנים להמריא ולרחף כל העת, ולפטרל לאורך תווי הזרימה, להשקיף ולהשגיח שלא יאונה כל רע לקרן השפע מידי חורשי מזימות.

על מגדלי בטון וברזל שניטעו לכל אורך דרכו של הצינור, בפרקים של חמישה עד שמונה קילומטרים, סובבים על צירם גלאי האדם האלקטרוניים. חלקם חיישני חום והחזרי מכ"ם ויתרם מיקרופונים רגישים, הבוחנים כל אות המתנשא ובוקע מעל רעש הרקע. על לוחות הקבועים בראש כל מגדל נישאים שורות של תאי השמש, הטוענים בחשמל המופק מאור החמה את מצברי הליתיום, המספקים סביב לשעון את המתח הדרוש להפעלת ציוד החישה הפועל בלב הישימון.

עם קליטת אות של תנועה בחיישנים, יזדעק משדר שיפיק איתותי אזעקה אל תוך האנטנה שבקצה המגדל. בחדר הבקרה המרכזי של המערכת תבהקנה ותהבהבנה נורות האזעקה על לוחות הבקרה, אל מול עיני הבקרים במשמרתם, וצופר רעשני ידקור באוזניהם. שניות אחדות לאחר כך, יוזנקו המסוקים החמושים מעמדות הכוננות ויעוטו אל מקור האזעקה.

כל הפעילות הענפה, הכרוכה בהפעלת מרקם המערכת המורכבת, הפרושה לאורך של יותר מאלף קילומטרים, אשר לא תנוח מפעולתה, ולו גם להרף עין, קשורה באין־ספור חוטי קשר סמויים לנקודת מוקד מרכזית אחת.

כאן לב המערכת...

ליבו של צינור הטפליין פועם במרכזו של מתקן הנמצא לא רחוק מפרברי העיירה הירדנית כארכ, השוכנת לרגלי ההר בשולי בקעת ים המלח. בתחתיתו של ההר שגובהו אלף ומאתיים מטרים טמונות שש המשאבות בנות אלפי כוחות הסוס כל אחת, הדוחסות ללא הרף את מפל הנפט המגיח ממרגלות הרי מואב. לאחר שיגלוש אל המדבר הסורי, ידחפו את הזרם במעלה הרמה הסורית, בדרכו אל שפת הים.

לאחר שבית המלוכה הסעודי סיכם עם בית המלוכה הירדני על קבלת השליטה באזור המיועד לתחנת המשאבות, בתמורה לכברת אדמה בגודל זהה בגבול המדבר הערבי, החלו בבניית הצינור והתחנה. שלוש שנים נדרשו לבניית הצינור ומפעל המשאבות. בעבודת פרך של מאות פועלים שהגיעו מכל קצווי העולם, ובהדרכה של עשרות טכנאים ומהנדסים, בניהולה של חברת בכטל האמריקנית – ענקית הבנייה מארצות הברית. כיום שייך הצינור לחברת עראמקו אשר בבעלות בית המלוכה הסעודי.

מפעל המשאבות, הבנוי בצורת כוכב בעל שש קרניים, טמון בעומק של חמישים מטרים מתחת לפני הקרקע, ומכיל את שש המשאבות הגדולות שאי פעם נבנו. חברת בכטל ערבה בכתב המפרט שפעולת המערכת לא תושבת משום סיבה, ולו גם לרגע, לאורך שלושים שנים לפחות. המתכננים התהדרו כי רצף השאיבה לא ייפסק, אפילו יפגע בפני הקרקע מטען של נפץ גרעיני... תחנת הכוח הנמצאת במרכזו של כוכב המשאבות מייצרת את האנרגיה הנחוצה להנעת המשאבות. תחנה זו הייתה מספקת על נקלה את צורכי החשמל של עיר בת שישים אלף תושבים.

במרכזו של אולם, שנבנה כקובייה של בטון ופלדה מעל לתחנת הכוח, שוכן מרכז העצבים של המפעל. במקום זה הטמפרטורה לעולם עשרים וארבע מעלות צלזיוס, לנוחיותם של העובדים ולתקינותה של מערכת המחשבים המרכזית. אלו נועדו לפקח על מערכות הכוח, לווסת אותן ולהסדיר את קצב השאיבה. נוסף על כך, כל הפעולות המתרחשות במערכת, החל בפיקוח על מערכות האזעקה וכלה בניהול מחסני החלפים, שצוידו מראש לפעולה רציפה של המתקן, נשלטות ומתועדות בידי המחשב.

עשרים ושמונה איש בכל משמרת מבצעים את פעולות התפעול והתחזוקה של מערכות המפעל. גדוד 'נשרי האסלאם', כוח המורכב מיחידות העילית של חטיבת משמר המלך הירדני והקומנדו הסעודי אחראי לאבטחת המתקן.

אך אדוני המערכת האמיתיים באתר, לפחות למראית העין, הם עשרת המהנדסים והטכנאים המופקדים על הטיפול במחשבים. אחד מהם יכול בהקשת שורה של תווים בינאריים במסוף המתאים, לשתק את מחצית תעשיית אירופה, בתנאי שהוא מכיר את נוסח הקוד שבו יוזן המחשב כדי שיפסיק את פעולת המשאבות.

אולם בל יעלה חשש בלב איש. סכנה כזו אינה ממשית. ארבע שורות הקוד שמורות בשבב על כרטיס חכם הטמון בכספתו של המלך פאראן בן עבדול אל ג'לאל. הוא בעליו הרשום של מערכת צינור הטפליין. הכספת הנצורה מכול שוכנת בבית האוצר המשוריין של מלך חצי האי ערב, אשר בארמונו בג'דה.

 

- שמור -

 

* * *

דמות גבוהה הגיחה מתוך האפלה; עוזר חזר. אגלי זיעה בצבצו על מצחו ונצצו לאורו החיוור של הירח. נשימתו הייתה כבדה וחזהו עלה וירד. עוזר קינח את מצחו בגב ידו והתיישב על סלע סמוך.

"זוהי חטיבה משוריינת – M60 אמריקנים, כפי הנראה של הצבא הירדני, מוסעת על מובילים צפונה לכיוון הגבול הסורי. אין זה תרגיל או אימון. כאן הולכים על אמת; כל הציוד חדש ומבריק ממחסני החירום. לפי מספר משאיות התחמושת ומכליות הדלק הם מתכוננים למשהו גדול וממושך. המהומה בכביש רבה, אך גיליתי במרחק פחות משלושה קילומטרים מכאן שביל גישה שממנו נוכל להסתנן אל הכביש מבלי שיבחינו בנו."

"ייתכן שהצבא הירדני מתכונן להגנה מהצבא האיראני, שמתקרב לכיוון ירדן מעומק סוריה," העיר נתן בזעף.

מישל תהה, "אולי בכוונתם של האיראנים לחלוף על פני סוריה מדרום ולפלוש בסופו של דבר לתוך ישראל?"

"האפשרות הראשונה נראית לי יותר, או אולי בסך הכול הירדנים מתכוננים להגיע מול דימונה," הציע עוזר.

נתן שלה מכיסו מכשיר קטן דמוי משרוקית. הכלי השמיע קולות ציוצי ציפור קצובים, מרק הצטרף אל החבורה והאנשים נאספו סביב נתן. כולם היו דרוכים לדבריו.

"נמשיך לפי התוכנית; נסתנן אל הכביש ונתקדם צפונה. במקרה של מחסום דרכים או ביקורת – אנו יחידה החוזרת לבסיסה בכארכ. בהתאם לתדרוך, אם מזהים אותנו או מתעורר חשד וניעצר, אין להתנגד בכוח. תשננו את סיפור הכיסוי – אנחנו סיור מוסווה של חטיבת משמר הגבול הישראלית."

האנשים טיפסו על הג'יפ ותפסו את מקומותיהם. מרק התיישב שוב מאחורי ההגה וסובב את מתג ההתנעה. יבבה חרישית בקעה מן המנוע והג'יפ החל לנוע. משתיק הקול הענקי בלע לחלוטין את פצפוצי המכונה והג'יפ החליק קדימה כסירה במים.

בעלי החיים שהסתתרו בין השיחים זקפו את אוזניהם. הזמזום החרישי של הלנד־רובר התווסף לרעם המכונות הגדולות אשר עברו את הגשר מלמעלה בדרכם צפונה, אל המלחמה.

שבעים הקילומטרים מן הגשר ועד לעיירת הרפאים שבפרברי כארכ התארכו, התנועה הייתה כבדה ביותר. עשרות רבות של כלי רכב עמוסים לעייפה השתרכו צפונה בשיירה ארוכה. משאיות התחמושת, מכליות הדלק, מובילי הטנקים, השריוניות והתותחים דימו להיערם אחד על משנהו בצפיפות הנוראה. שוטרים צבאיים רכובים על אופנועים ובג'יפים שעטו הלוך ושוב, מקללים וצועקים הוראות לכל עבר, מנסים להפריד בין פלוגות מתערבבות. איש לא שת ליבו לג'יפ הלנד־רובר שעלה צפונה. מדי פעם היה עליהם לרדת אל שולי הכביש, ולהמתין עד חלוף קבוצה של מובילי טנקים שתפסו את מלוא רוחב הדרך. ההמולה הייתה רבה. בפרקים של כמה קילומטרים חנו צוותים טכניים לסיוע ולחילוץ, וסדנאות שדה שהתמקמו במפרצים לצד הכביש סעדו כלי רכב שכשלו. חיילים בלבוש מרושל שוטטו בריכוזי החניונים באפס מעשה. איש לא טרח להקדיש אפילו מבט בקבוצת החיילים בג'יפ המשטרה הצבאית הירדני.

נתן העיף מבט בשעונו הזוהר.

"כבר אחרי שתיים בלילה," אמר. "עוד מעט יתחיל להאיר השחר."

הג'יפ פנה ימינה בצומת, ונעצר בצד הכביש. עוזר בחן את המפה שבידו לאורו של פנס עיפרון. מנגד עמדו הבתים הקיצוניים של העיירה החשוכה; שורה של כמה עשרות בתי אבן צהבהבים, חד־קומתיים. תריסי העץ הכחולים היו מוגפים בכל הבתים. ריח של הפרשת בהמות נישא באוויר. נפש חיה לא נראתה ברחוב המוביל אל מרכז העיירה. אפילו הכלבים עדיין נמו את שנתם בשעה כזו, או שהעדיפו להתעלם מהמולת הרכב הרב שנהר סמוך לעיירה.

"כן, אני חושב שאמצא את הבית בקלות, אנחנו כבר קרובים," מלמל עוזר וחפן את הפנס בכיסו.

הג'יפ החליק לתוך העיירה. אחרי שחלף על בתיו הראשונים פנה ימינה, סטה מן הדרך הראשית והתגלגל לתוך סמטה צרה. לאחר כמה מאות מטרים שוב הידלדלו הבתים, ועד מהרה מצאו את עצמם נוסעים בשטח שומם. הג'יפ נעצר. במרחק מה מהם ניצב בודד מבנה אבן רעוע ולידו אסם או מחסן בנוי פח, אשר דלת עץ כבדה חוסמת את פתחו.

"זה המקום," לחש עוזר.

עוזר המתין בג'יפ. נתן החליק מטה אל הקרקע ובצעד זהיר התקדם אל המבנה, אקדח גלוק 19 בידו הימנית מופנה לפנים. מישל ומרק פסעו בעקבותיו. נתן פסע אל המפתן והדף את דלת העץ הגסה. הדלת הייתה נעולה. הוא חזר אל הג'יפ ושלף מהמגירה מפתח ברזל כבד. המנעול המשומן החליק ונפתח ללא קושי. נתן נדחק פנימה. מישל ומרק פנו לבדוק את חצר הבית והאסם.

נתן יצא לאחר שתי דקות. "הכול בסדר, בואו ניכנס."

הג'יפ גלש לתוך האסם ועוזר דילג בזריזות ממנו וסגר במהירות את הדלת הכבדה. הארבעה נכנסו לבית, הפעם מבעד לדלת פנימית שחיברה את האסם אל הבית.

היה זה בית אבן אופייני לאזור; המקום שימש כנראה בעונת האסיף למגורי פועלים שעבדו בסביבה. שני חדרי הבית היו מצוידים בריהוט דל מאוד – שולחן עץ יחיד, כמה כיסאות קלועים מנצרים וערמה של מזרני קש, ללא מיטות. לא היו ברזי מים זורמים, לא שירותים או חשמל בבית הנידח.

האנשים פרקו מן הג'יפ את תרמילי הציוד – שקי השינה והמזון. את תרמילי חומרי הנפץ ומכלי המים והדלק השאירו קשורים לדפנות כלי הרכב. את כל הכבודה שפרקו ערמו במרכז החדר. מרק הכין כריכים ומזג תה פושר לחברים.

עד מהרה נאספו כולם סביב השולחן היחידי. נתן פרס על השולחן את מעיל הרוח שנעטף בו, ושלף מכיסיו צרור מפות וצילומי אוויר.

"המתקן נמצא מתחת לבניין הזה." הוא הצביע על כתם אפור במרכז צילום האוויר. "כעשרה קילומטרים מזרחית לכאן. בואו נסכם סופית, ובקצרה, את החלק הבא של פקודת המבצע; מחר בערב אנחנו זזים למקום. הנה פקודת המעצר לחייל, שאת שמו מצאנו כי הוא משרת באחת ממחלקות השמירה של המתקן. לאחר שנעבור את ביקורת זקיפי השער נתפרץ למבנה המרכזי, נשתלט על המעלית הצפונית, הנמצאת באגף הפחות מאוכלס. נרד לקומת חדר הבקרה, משם נמשיך לחדר המחשבים. החל מנקודה זו נפעל בהתאם למצב שיתפתח בשטח; בתוכניות מתאר המפעל שבידנו חסרים פרטים מדויקים על המבנה של קומת המחשב. לכן ננסה לאתר בעצמנו את מיקומו המדויק של ריכוז המחשבים. בשלב הבא נחדור לתוך חדר המחשבים. יש לשער שדלת הכניסה משוריינת כהוגן. נפרוץ אותה עם מטען הצד. בפנים נגרום נזק מקסימלי למחשבים. אם יתגלה קושי בלתי צפוי לא נתעכב שם יותר מדי ונמשיך הלאה. עלינו להגיע בסופו של דבר אל המשאבה העיקרית, משאבה מספר שש. כאן נפזר את המטענים, שאחרי כמה דקות יציתו את הנפט, ויושבת מהלך השאיבה."

נתן הרשה לעצמו הפוגה קצרה בדבריו וסקר את האנשים שסביבו. עיני כולם היו תלויות בו. אף שכבר שמעו ושיננו את הפרטים פעמים רבות בימים האחרונים עם רמי ויוסי, וכבר היו אמונים היטב בכל המהלכים המתוכננים, בלעו בצימאון כל מילה שיצאה מפיו. נתן ידע שהאנשים היו למעשה כמעט זרים איש לרעהו ורק לפני ימים אחדים נאספו לצורך המשימה. בגלל קוצר הזמן לא ניתנה להם שהות מספיקה להכיר זה את זה, שלא לדבר על ניסיון הדדי בהשתתפות בפעולות בשטח. התיקים האישיים שקיבל נתן מהזקן לא היו נדיבים יותר מדי במידע והכילו רק פרטים אישיים כלליים. אף מילה לא נכתבה בהם על הרקע המבצעי ופעולות העבר, אם היו כאלו בכלל.

קיננה בו מחשבה טורדנית, שאולי חברי הצוות היו כמוהו, בעלי ניסיון קרבי מן השירות הצבאי, אבל חוץ ממישל איש מהם לא היה אמון במבצעי המוסד.

אף שהפעולה הנוכחית הייתה בעלת אופי צבאי, יש הבדל גדול בין פעולה במסגרת צבאית, כאשר כל הפוטנציאל של הממסד הצבאי מאחוריך, ובין פעולה מסוכנת במסגרת קטנה, עצמאית ומבודדת, בלא תמיכה של איש במקרה שנפלת לצרות. נתן לא העז לפקפק לרגע בשיקול דעתו של הזקן. הוא הניח שהזקן הקצה למשימה את כוח האדם שהיה פנוי באותו רגע. והוא עצמו מונה למפקד הפעולה בזכות עברו ביחידת הקומנדו הימי, שם רכש ניסיון לא מבוטל בפעולות במסגרת מצומצמת ומבודדת.

מי מהחבורה המקרית שנאספה יזכה לחזור בשלום, שאל את עצמו. הסיכויים לא הבטיחו הרבה. נתן הניח שגם האנשים שיערו כך וחששו מהצפוי. לכן התפתח הלך רוח של תלות פסיכולוגית במפקד; כל איש בצוות חיפש לעצמו מישהו להיתלות בו, שיורה לו כיצד לפעול בשעת המבחן, באופן שיצליח במשימה, אך גם יבטיח את מרב סיכוייו לשוב בשלום לביתו. עיני כולם היו נשואות אל המפקד.

נתן חש בלחץ מצמרר בשיפולי בטנו. צמרמורת חלפה בגבו. עכשיו ידע כי גם הוא עצמו מפחד.

ממה פחד? האם חשש למות, ודאי שכן. אך לא רק מזאת. את ההרגשה הזאת כבר למד להכיר בעבר, למד לאמן את עצמו לדחוק לנבכי מוחו את החששות והעכבות הנובעות מסכנה קרובה.

אולי חשש, נוסף לכול, מן האפשרות שיאכזב את הזקן? אכן, אמת, גם זאת. אך האם הזקן, הרחוק מכאן אלפי שנות אור, יצור אנוש שברירי ובר־חלוף היושב בקומה התשיעית של בניין הנמצא בכלל בספרה אחרת יכול לגרום לו לכל אותן חששות, לספקות, ומצד שני לדכא לחלוטין את יצר ההישרדות? ודאי שלא!

הוא ידע עכשיו את התשובה ללבטיו. נתן חשש מעצמו בלבד. שמה לא יעמוד לו כוחו במאבק האיתנים המצפה לו. ראשית לכול בהתמודדות עם עצמו. הוא חשש פן ימעד במרוץ האכזרי חסר הפשרות, המצפה לו בדרכו להשלמת המשימה בצורה הנכונה, בצורה המושלמת, כפי שציפו ממנו כולם. האם יוכל בחלוף הימים, אם ישרוד במבחן, להיות שלם עם מצפונו? לומר לעולם כולו בראש מורם ובלשון ברורה, "עשיתי את המוטל עליי, פעלתי והתנהגתי בהתאם לציפיות, לפי מידת האחריות שנטלתי על עצמי?"

נתן התנער משטף המחשבות שטרדו את מוחו. הוא המשיך בדבריו.

"בתום הפעולה כל אחד מאיתנו יימלט בגפו, כדי לפצל את הרודפים. לאחר נסיגת הלילה ניפגש כאן. נסתתר במשך היום. למחרת עם רדת החשכה נצא בדרך חזרה. ישר מערבה – דרך מישור הערבה. יש שאלות?"

השתררה שתיקה. איש איש היה שקוע בשרעפיו.

"כן," נשמע לפתע קולו של מרק. "עוד לא הצלחתי להבין, מדוע נאסר עלינו להתנגד ולפרוץ את דרכנו אם נתגלה לפני החדירה למתקן? רק אחרי שנגיע למקום ייתמו ההגבלות ואנחנו חייבים לעשות הכול כדי להשמיד את המשאבה ולעצור את זרימת הנפט."

נתן ענה, קולו היה שלֵו, "איני יודע, גם אני לא קיבלתי תשובה. אולם זו הייתה הוראתו המפורשת של הזקן, בואו נקבל אותה בלי פירושים!" הוא בחן מזווית עינו את פניהם של האנשים. מישל נעץ בו מבט חודר. שפתיו היו קפוצות. נתן קם מכיסאו. "עוד מעט יאיר השחר. השתדלו לחטוף תנומה. אני אשמור ראשון. מחר מצפה לנו יום ארוך."

מישל מתח את צווארו והניף את ידו במחאה. "אני אשמור ראשון, עליך להשתדל לנוח, המפקד."

האמירה הייתה במקום, נתן חש בעייפותו המצטברת לאחר ימים של מתח, כמעט ללא שינה. למרות ריגושו הסכים מייד.

"בסדר. תודה, מישל."

האנשים הסתדרו והתכרבלו בשקי השינה בפינות החדר, ועד מהרה נעשו נשימותיהם כבדות וארוכות. מישל הסיט כיסא אל החלון, ריווח מעט את חרכי התריס וצפה החוצה, השחר החל להפציע בפאתי מזרח. קורי הלילה החלו נמוגים משמי העיירה הרדומה. נשמעו כבר קולות נביחותיהם של כלבים רחוקים משכימי קום. פה ושם היה תרנגול חרוץ בוחן את מיתרי קולו, לקראת יום חדש.

 

יד כבדה טלטלה בפראות את כתפו של נתן.

"קום, קום מהר," נשמע קול מרוחק מבעד לצעיפי השינה. נתן פקח את עיניו. מישל גהר שפוף מעליו, פניו מביעות דאגה. "משהו לא בסדר, בוא לחלון ותראה."

נתן זינק מתוך שק השינה ורץ אל החלון.

בחוץ הייתה אנדרלמוסיה; כחמישים חיילים רבצו בחצי גורן עגולה, בכמה שורות, פרושים למרחק של חמישים עד מאה מטרים, מכוונים את נשקיהם אל פתח הבית והאסם ואל החלונות הפעורים בחזית. מאחור עמדו שלוש שריוניות ירוקות של הצבא הירדני, מצוידות במקלעים כבדים. משני אגפי הכוח בצד הבית כיוונו שני ג'יפים נושאי תותח ללא רתע את לועם המאיים אל מול הבית. אי אפשר היה לראות את הכוח שהוצב קרוב לוודאי גם מאחורי הבית.

כמה בעלי דרגות התרוצצו בין החיילים, מטיבים את מיקומו של חייל זה או אחר, ולוחשים בהתרגשות הוראות לכל עבר.

נראה היה בעליל שהמצב חסר סיכויים.

"הם רוצים אותנו חיים," לחש נתן.

"בוודאי, אחרת לא היו משאירים כאן עד כה אבן על אבן," הסכים מישל.

"כמה זמן הם כאן?"

"חמש דקות, מקסימום. האנשים הגיעו בהסתר עד לחורשה שממול, ואחר הסתערו במרוצה ותפסו את העמדות אל מול הבית. עד שהספקתי לזוז, הגיעו גם כלי הרכב שכנראה המתינו לא רחוק."

"כאילו ידעו מראש על בואנו וחזרו על אימון הטלת המצור על הבית, שכבר תרגלו קודם להגעתנו?"

"אולי," אמר מישל.

מרק ועוזר כבר עמדו מאחורי כתפיהם של נתן ומישל וצפו החוצה במראה המצמרר.

"קח את האנשים, השמידו את כל המסמכים ונסו לחפור ברצפה מחבוא לחלק מהנשק. אני אנהל איתם משא ומתן."

מישל מיהר אל השניים שכבר נסוגו מן החלון והחלו בהשמדת החומר הכתוב.

ההמולה בחוץ שככה לפתע. קצין ירדני בדרגת רב־סרן טיפס לתוך אחת השריוניות, וטמן את גופו עד לגובה כתפיו מאחורי המחסה. אחר שלף מאי שם מגפון רב־עוצמה ואחז אותו בידו האחת. בידו השנייה אחז תת־מקלע. הוא איזן בזהירות את כלי הנשק, כיוון אותו לעבר קיר הבית וסחט ממושכות ובפראות את ההדק, עד שאזלה התחמושת מן המחסנית. הכדורים חבטו בקיר האבן והטיח שהתפורר העלה ענן אבק. למשמע קולות הירי ופצפוץ הקליעים שניתזו מקיר הבית החיילים ששכבו בשדה מול הבית טמנו את ראשיהם מתחת לכובעי הפלדה ונצמדו אל הקרקע. הקצין הניח בבהילות את המגפון לצידו וטען מחסנית שנייה בנשקו. אחר קירב את המכשיר לשפתיו. תחילה נשף פעמיים לתוך המיקרופון ואחר פתח בצעקה:

"אתם מוקפים מכל עבר, אני דורש מכם להיכנע, ישראלים מטונפים!"

"איך לכל הרוחות האיש ידע מי אנחנו?" רטן נתן והציץ מעבר לכתפו.

מישל ועוזר היו רכונים על ברכיהם, חופרים בזריזות בקרקע הרצפה סמוך לקיר בפינת החדר. ידיהם שאחזו בסכיני קומנדו גדולות עלו וירדו במהירות וביעילות, הם הכו בלהבי הפגיונות בשכבת הטיח שכיסה את האדמה המהודקת ושימש כרצפה. מרק אסף את האדמה ואת חלוקי האבן המפוררים וטמן אותם בתוך ערמת המזרנים. הבית היה ישן מאוד והטיח שציפה את הרצפה היה פריך ביותר. העבודה התקדמה במהירות והחלל שנפער הלך וגדל.

נתן החל לדחוק אט אט, בתנועה זהירה, את תריס העץ כלפי חוץ, הקפיד להסתיר את פלג גופו העליון מאחורי המשקוף. עשרות קנים של כלי נשק התרוממו בבת אחת מן הקרקע בהשמיעם קולות שקשוק של בריחים נדרכים. כולם היו מכוונים אל החלון. נתן הציץ בזהירות מבעד לחלון הפתוח ויכול היה לחוש את גלי המתיחות הולמים בפניו. די היה שחייל עצבני אחד יפלוט כדור, ומייד יחרו אחריו כולם והבית ינוקב ככברה.

הקצין עם המגפון שוב נכנס לפעולה. "לא לירות!" צווח ברמקול שהיה מופנה הפעם כלפי החיילים. "לנצור את הכלים!"

נתן החל לזוז באיטיות רבה, עקב בצד אגודל, עד שעמד במרכז החלון. ידיו היו מורמות אל על, גבוה מעל לראשו. בחוץ שררה דממה מתוחה. שום קול לא נשמע, מלבד חריקות הסכינים שמאחוריו. מישל ועוזר המשיכו לחפור בקדחתנות.

לבסוף התעורר שוב האיש עם הרמקול:

"השליכו את נשקיכם מבעד לחלון וצאו אחד אחד, בידיים מורמות."

"מה המצב?" סינן נתן מבלי להפנות את ראשו לאחור.

מישל ענה, "הטמנו חמישה רימוני יד בתוך שקיות פלסטיות, וגם ארבעה אקדחים ותחמושת. בעוד דקה נסיים לכסות את הבור."

"אנחנו יוצאים, אל תירו!" קרא נתן לעבר האיש שהחזיק את המגפון.

"קדימה, בני כלבים, אני מאבד את סבלנותי!"

נתן השמיט את רובהו ואקדחו החוצה מבעד לחלון ופנה אל הדלת. אט אט פתח, יצא אל החצר והחל לפסוע בידיים מורמות לעבר השריונית. לאחר שהשלים עשרה צעדים נשמעה צעקה, "עצור... שכב על הקרקע, ידיים לפנים... אם תזוז תקבל כדור בראש!" נתן מילא בצייתנות אחר ההוראה. "עכשיו השני – זרוק את הנשק וצא החוצה, ידיים למעלה!"

עוזר יצא בידיים מורמות. לאחר שהושכב במרחק מה מנתן, שוב נבח הרמקול ומרק יצא מן הבית. עשר דקות לאחר מכן היו הארבעה מוטלים על רצפת הברזל של השריונית, ידיהם אסורות באזיקונים מפלסטיק, רגליהם כפותות גם כן וחולצותיהם מלופפות מעל לראשיהם לכסות את עיניהם.

מכל צד עמדו מעליהם חיילים, מכוונים את נשקם הדרוך לעבר השבויים. מבטי הזעף והמשטמה שליוו אותם מסביב לא בישרו טובות, אך למרבית הפלא, חוץ מדחיפות וקללות לא ניחתו עליהם מכות קשות מדי וטרם נשאלו כל שאלות. אולם לשבויים היה ברור שפרק זה נשאר למועד מאוחר יותר ולטיפול יסודי יותר.

החיילים ערמו את הציוד שמצאו בבית והסיעו את הג'יפ החוצה מן האסם. אחר נאספו כולם אל השריוניות ואל שלוש משאיות שהגיחו מן החורשה הסמוכה. השיירה התארגנה והחלה לנוע צפונה.