טראומות קטנות

זה לא משהו רציני, זה לא משהו גדול... ואתם לא בדיוק מצליחים לשים על זה את האצבע, ובכל זאת... אתם עדיין מרגישים... "לא מספיק" — לא מספיק מרוצים, לא מספיק מוערכים, לא מספיק אהובים. יש לכם משפחה נחמדה בסך הכול, עבודה סבירה בסך הכול (זאת הרי רק עבודה), קבוצת חברים טובים בסך הכול. יש אוכל על השולחן, יש קורת גג, לא חם מדי ולא קר מדי, כך שבהיררכיה של הצרכים מצבכם טוב. ועם כל זאת, איכשהו אתם לא ממש מרגישים... א־ו־ש־ר. והאין זו המטרה שה"חברה" מועידה לכולנו, בין שהציווי הזה מגיע אלינו מהורים, ממורים, מחברים, במקום העבודה או למעשה בכל מקום שאליו נפנה את מבטנו?

שום דבר ממש נורא לא קרה בחיים שלכם... אבל זה בדיוק העניין: מלמדים אותנו להתעלם מ"הטראומות הקטנות" שמכרסמות בנו בהדרגה ומותירות אותנו חלולים מבפנים, עם זרם מעמקים של מלנכוליה תמידית והבלחות טורדניות של חרדה, כשהכול עטוף בסרט הנוצץ של החיים המושלמים שאנשים אחרים מציגים לראווה באינסטגרם.

רובם המוחץ של המטופלים שלי לא חוו בגיל צעיר טראומה חמורה כגון התעללות מינית או גופנית, חיים באזור מלחמה, או מותו של אדם שטיפל בהם בילדותם. אך תמיד יש לאורך הדרך שריטות זעירות וחבטות קלות שמותירות את חותמן. פצעים קטנים, כמעט סמויים מן העין בגלל הנורמות החברתיות הרווחות שמלמדות אותנו "לשמור על קור רוח ולהחזיק מעמד", מצטברים במעמקי הגרעין הרגשי שלנו ונערמים כמו תשלומי ריבית על חיובים בכרטיסי אשראי. בסופו של דבר, מצבור המשקעים הרגשיים האלה משפיע על רווחתנו הנפשית — וגם אם (עדיין) אינו מערער את כל ישותנו, רבים מאיתנו חשים בכוח הכבידה של המצבור הזה, שמשרה עלינו תשישות מתמשכת, חרדה מעיקה וחוסר ביטחון. הנטייה להתעלם מהצטברות הטראומות הקטנות כרוכה בסיכון, כיוון שבהיעדר התייחסות הן עלולות להוביל לרבות מהבעיות הבריאותיות בגוף ובנפש ששכיחותן הולכת וגוברת בימינו.

למזלנו, רובנו לא חווים "טראומות גדולות" באופן חוזר ונשנה, לפחות לא ריבוי של טראומות ופגיעות שיכולות להסביר מצוקה פסיכולוגית.

אפשר לצפות שנאבד אנשים קרובים ללבנו, כמחצית מאיתנו יתגרשו ורבים מאיתנו יסבלו מפציעות או ממחלות גופניות, וידוע שהטראומות הגדולות האלה עלולות להוביל לבעיות בבריאות הנפש, שיש להן אבחונים מוגדרים כגון חרדה ודיכאון. אבל התופעה הזאת אינה מסבירה את מה שאני רואה בקליניקה שלי מדי יום ביומו. דווקא חוויות פחות חמורות ומובהקות — כגון חוסר קשב של הורים לילדים, בריונות מצד "חברים" כביכול, השפלה מצד מורים וחברים לספסל הלימודים, חוסר יציבות עקב שינויים תכופים במקום המגורים (המלווים במעברים בין בתי ספר ומקומות עבודה), תרבות של הישגיות או קשיי פרנסה בלתי פוסקים — הן אלה שמעוררות תחושה עמומה ומנקרת בנוסח "מה הטעם לנסות בכלל?" עם זאת, דברים כמו תחושה מחורבנת רוב הזמן, דכדוך, חרדה בתפקוד גבוה ופרפקציוניזם מוגזם אינם תסמינים שיזכו לאבחון או לטיפול מצד רופא המשפחה שלכם. הם לא תואמים את הקריטריונים הברורים והמסודרים של הלקסיקונים הרפואיים, וכשהרופא ישאל אם עברתם אירועים משמעותיים כלשהם בשנה האחרונה, ייתכן בהחלט שתשובתכם תהיה שלילית. וכך אנשים נשארים מופקרים לנפשם בחיים שהם "לא ממש חמורים מספיק ובכל זאת סוחטים כל שמץ של חיוניות" — וזאת משום שאיננו מכירים בהשפעה המכרסמת של "טראומות קטנות".

אני נוהגת לכנות את החוויות האלה "טראומות קטנות", כיוון שזוהי חוויה אוניברסלית במהותה שראויה להתייחסות ולדיון בשפה המדוברת. כי הדברים הקטנים הם אלה שנותנים טעם לחיים — אך הדברים הקטנים והיומיומיים הם גם אלה ששואבים מאיתנו את החיוניות, את הניצוץ ואת הפוטנציאל שלנו. לעומת זאת, אם אנחנו רוכשים מודעות לטראומות הקטנות שלנו, אנחנו יכולים לנצל אותן לטובתנו בכך שנפתח חסינות פסיכולוגית איתנה, שתעזור לנו לשכך את ההשפעה ההרסנית של "טראומות גדולות" בעתיד.

כי יש לכם ערך ולחייכם יש טעם. הקשיבו לי — יש ויש. הרבה יותר משנדמה לכם כרגע. ועד שתסיימו לקרוא את הספר הזה, לא זו בלבד שתתחילו להאמין בכך, אלא גם החרדות והתסכולים היומיומיים האלה יתחילו להתמוסס. סמכו עלי, אני פסיכולוגית — אבל לא מהסוג שאתם אולי מתארים לעצמכם. כאן אין ספה, אין זקָנים, אין הנהונים שיפוטיים, כיוון שאין שום בושה בחוויות שלנו, בטעויות שלנו, או אפילו במחשבות האפלות ביותר שלנו. הספר הזה מרכז את האמיתות שהתבררו לי במשך יותר מעשרים שנה של ניסיון מחקרי וטיפולי. כל אדם שפגשתי בעבודתי סוחב טראומה קטנה מסוג זה או אחר, ויש אינספור דוגמאות של טראומות כאלה. בד בבד, ההשלכות של טראומות כאלה נוטות לבצבץ ולהיחשף בדרכים שאפשר לזהות, ובספר הזה אחלוק איתכם את לקט ה"סוגים" שזיהיתי בקרב הטראומות הקטנות. אני משתמשת במונח "נושאים" כיוון שאלה אינם מצבים בריאותיים מוגדרים ובכל זאת ההשפעה שלהם נוטה להתבטא בדפוסים שכיחים שחוזרים על עצמם. ייתכן שאחד מהנושאים האלה (או יותר מאחד) ייראה לכם מוכר, ואולי תחשבו שאתם היחידים שסובלים מהעניין הזה — אבל אני רוצה להבהיר כאן ועכשיו שסוגי הטראומות האלה, או התסמונות — או איך שתרצו לקרוא למקבץ הסימנים והסימפטומים שמוצגים בכל פרק — הם בפירוש תופעות נפוצות מאוד. היות שאין לנו הגדרות רפואיות, איני יכולה להציג אחוזים או נתונים מדויקים בנוגע לשיעור האנשים שמרגישים ככה — אבל אני כן יכולה להגיד לכם מניסיוני ועל סמך התצפיות שלי: גם אם טראומה קטנה מסוג מסוים לא באה לידי ביטוי אצלכם, היא ללא ספק קיימת אצל מישהו שאתם מכירים, מישהו קרוב מאוד אליכם.

כשאדריך אתכם בין מוקדי החיכוך של הטראומות הקטנות — בין השאר פניקה בעצימות נמוכה, התחושה התמידית שאינכם טובים מספיק, ואפילו בעיות בריאותיות כגון נדודי שינה, עלייה במשקל ועייפות כרונית — אציע לכם כמובן דרכים מעשיות ומוחשיות להתמודד עם הסוגיות האלה, כדי שתוכלו לשוב ולתפוס את השליטה בחייכם ולהשתחרר מהשעבוד לטראומות קטנות. לא קל להשיג גישה לטיפול נפשי בימינו, אבל מחקרים הראו לנו שביבליותרפיה — מה שאתם עושים ברגע זה כשאתם קוראים בספר הזה — יכולה להביא תועלת בהפחתתסימפטומים.

מאחר שכולנו צריכים להתמודד עם הבעיות המעיקות של החיים, שנוטות להיות מורכבות כשם שהן שגרתיות, ננסה להתנהל בצורה פשוטה וקלה ככל האפשר. לשם כך נשתמש בשיטה ממוקדת הפתרון שלי, שמתבססת על שלושה שלבים:

גישת מק"פ

• שלב 1: מודעות — לגלות את המקבץ הייחודי של טראומות קטנות שקיים אצלכם, וכיצד הוא משפיע על החוויה הקיומית שלכם, במטרה לתפוס פיקוד על חייכם.

• שלב 2: קבלה — זהו לעתים קרובות החלק המאתגר ביותר בתהליך, והשלב שאני רואה רבים שמנסים לדלג עליו — אך בהיעדרה של קבלה, הטראומות הקטנות ימשיכו להשפיע במידה מוגזמת על חייכם בהווה.

• שלב 3: פעולה — עם זאת, קבלה לבדה אינה מספיקה; צריך גם לנקוט צעדים כדי ליצור באופן פעיל ויזום את החיים שאתם רוצים.

חשוב לעבור את השלבים האלה לפי הסדר, לפחות בהתחלה כשאתם לומדים להכיר את התהליך. לעתים קרובות אני רואה מטופלים שנתקפים תסכול עז לאחר שזינקו היישר לטכניקות של פעולה. אפשר להקביל את זה להדבקת פלסטר על שריטה עמוקה בלי לשטוף אותה לפני כן — הלכלוך והאבק נלכדים בפנים ובסופו של דבר גורמים לזיהום, שיוצר בעיה חמורה יותר מהפציעה הראשונית. בדומה לכך, אם לא תְפתחו קודם כול מודעוּת כלשהי לטראומות הקטנות ותטפחו קבלה של מה שקרה בחייכם, סביר להניח שהתועלת שתביא לכם פעולה לא תאריך ימים. מצד שני, יש אנשים שרכשו מודעות רבה, בעיקר אלה שכבר ניסו מגוון טכניקות מתחומי הפסיכולוגיה והעזרה העצמית, אך גם הם מזנקים היישר ממודעות לפעולה בלי לעבור קודם בשלב הקבלה. זוהי בפירוש אינה מגרעת של אדם זה או אחר — אנחנו חיים בחברה שמתאפיינת בקצב מהיר ובסיפוק מיידי, כך שאפשר להבין את הרצון של כולנו בפתרונות שאפשר לדחוס לסרטון טיק־טוק של שתי דקות. עם זאת, כמו בכל מיומנות, ככל שתהיו מתורגלים ומורגלים יותר בתהליך כך יהיה לכם קל יותר להתקדם בין השלבים, עד שתהפכו לאשפי מק"פ.

עוד הערה אחת לפני שנצא לדרך. אחת השאלות השכיחות ביותר שאני נשאלת היא "כמה זמן זה ייקח?" — והתשובה המדויקת היחידה היא שזה משתנה מאדם לאדם. כפי שריפוי גופני אורך זמן, גם החלמה רגשית ופסיכולוגית צריכה לקבל את המרחב ואת הזמן הנדרשים לה. ככל שהחתך עמוק יותר, או במקרה שלנו ככל שהטראומות הקטנות מרובות וקשות יותר, אפשר להניח שתצטרכו לעשות עבודה רבה יותר בדרך להחלמה. וזה אכן כרוך בעבודה, או ליתר דיוק במאמץ — אבל אני יכולה להבטיח לכם שזהו מאמץ ראוי. כי אתם ראויים לזה.

בד בבד, משתמעת מכך הכרה במציאות כואבת במקצת: אמנם הטראומות הקטנות אינן באשמתכם, אך אתם היחידים שיכולים לעשות משהו בנוגע להן. עם זאת, חשוב שתבינו שעכשיו — כבר ברגע זה ממש — עשיתם את הצעד החיוני להתמודדות עם הקשיים השכיחים שאני פוגשת בכל שבוע, ואני אלווה אתכם במסע הזה. אתם לא לבד.

אתחיל אם כך עם קצת יותר מידע בנוגע לטראומות קטנות ולמה שעושה אותן משמעותיות, כצעד ראשון בתהליך הכולל שמתווה גישת מק"פ — העלאת מודעות.