טרילוגיית הגרישה 3 – הרס ותקומה

1

עמדתי על גזוזטרת אבן מסותתת, זרועותיי פרושות, רועדת בגלימותיי הזולות, וניסיתי לתת הצגה טובה. הקֶפְטָה שלי הייתה מטולאת ונתפרה מקרעי השמלה שלבשתי בלילה שבו נמלטתי מהארמון ומהווילונות הצעקניים שנאמר לי שהגיעו מתיאטרון שנסגר אי־שם בקרבת סָאלָה. חרוזים מנברשת המבואה שימשו לעיטור. הרקמה בחפתים כבר החלה להיפרם. דָווִיד וג'ניה עשו כמיטב יכולתם, אבל מתחת לאדמה המשאבים היו מוגבלים.

ממרחק זה עבד, זהב נוצץ באור שנראה כאילו הוא בוקע מכפות ידיי ומשגר נצנוצים בהירים על פניהם הנלהבים של מאמיניי הרחק מתחתיי. מקרוב, היו שם רק חוטים פרומים וברק כוזב. בדיוק כמוני. הקדושה המרופטת.

קולו של האָפָּרָאט הרעים ברחבי הקתדרלה הלבנה, והקהל התנודד בעיניים עצומות, בידיים מונפות — שדה פרגים, זרועות כגבעולים חיוורים המתנודדים ברוח שלא יכולתי להרגיש. נעתי בסדרת תנועות מתוכננות מראש, בהדגשה כזאת כדי שדוויד והתופתי שעזר לו הבוקר יוכלו לעקוב אחר תנועותיי מעמדתם בחדר הנסתר ממש מעל לגזוזטרה. התייראתי מתפילות הבוקר, אבל על פי הכומר, התצוגות המזויפות האלה היו הכרחיות.

"זהו המַּתָּת שלך לאנשייך, סָנְקְטה אַלינָה," הוא אמר. "זו תקווה."

למעשה, זו הייתה אשליה, רמז חיוור לאור שהיה נתון בעבר לשליטתי. הערפל הזהוב היה למעשה אש תופתיים, המשתקפת מעל צלחת־מראה חבוטה שדוויד יצר מזכוכית שמִחזר. היא דמתה במקצת לצלחות שבהן השתמשנו בניסיוננו הכושל להדוף את הנחיל של האוֹפֶל במהלך הקרב באוֹס־אַלְטָה. נתפסנו אז בהפתעה; והכוח שלי, התכנון שלנו, כל כושר ההמצאה של דוויד והתושייה של ניקולאי לא הספיקו כדי למנוע את הטבח. מאז, לא הצלחתי לזמן ולו קרן שמש אחת. אבל רוב צאן מרעיתו של האָפָּרָאט לא ראה מעולם מה הקדושה שלהם יכולה באמת לעשות, ולעת עתה, די היה באחיזת העיניים הזאת.

האָפָּרָאט נשא את דרשתו עד תום. זה היה הסימן לסיים. התופתי הניח לאור להשתלהב בעוצמה סביבי. הוא קפץ והתנודד ללא סדר, ולבסוף נמוג כשהורדתי את ידיי. טוב, עכשיו ידעתי מי במשמרת אש עם דוויד. העפתי מבט זועף מעלה אל המערה. הארְשוֹ. הוא תמיד נסחף. שלושה תופתיים שרדו את הקרב בארמון הקטן, אבל אחת מתה ימים ספורים לאחר מכן מפצעיה. מבין השניים שנותרו, הארְשוֹ היה החזק והבלתי צפוי יותר.

ירדתי מהדוכן, בלהיטות להתרחק מחברתו של האָפָּרָאט, אבל רגלי כשלה ומעדתי. הכומר תפס בזרועי וייצב אותי.

"היזהרי, אַלינָה סְטָרְקוֹב. את חסרת זהירות באשר לביטחונך."

"תודה," אמרתי. רציתי להתרחק ממנו, מצחנת האדמה החפורה והקטורת שהביא איתו לכל מקום.

"את מרגישה חלשה היום."

"רק מסורבלת." שנינו ידענו שזה שקר. הייתי חזקה מכפי שהייתי כשהגעתי לקתדרלה הלבנה — עצמותיי התאחו, הצלחתי לא להקיא את ארוחותיי — אבל עדיין הייתי שברירית, וגופי היה רדוף כאבים ותשישות מתמדת.

"אולי יום מנוחה, אם כן."

חרקתי בשיניי. עוד יום של בידוד בחדרי. בלעתי את תסכולי וחייכתי חיוך חלוש. ידעתי מה הוא רוצה לראות.

"כל־כך קר לי," אמרתי. "לא יזיק לי קצת זמן בקומקום." ביסודו של דבר, זה היה נכון. המטבחים היו המקום היחיד בקתדרלה הלבנה שבהם היה אפשר להרחיק את הלחות. בשלב הזה, לפחות אחת ממדורות ארוחת הבוקר תהיה דלוקה. המערה העגולה הגדולה תהיה מלאה בריחות של לחם נאפה ושל הדייסה המתוקה שהטבחים הכינו ממאגרים של אפונה מיובשת ואבקת חלב שבעלי ברית על פני השטח סיפקו והצליינים אגרו.

הוספתי רעד ליתר ביטחון, אבל תגובתו של הכומר הייתה רק המהום לא מתחייב.

תנועה בבסיס המערה משכה את תשומת לבי: צליינים שזה עתה הגיעו. לא יכולתי שלא להביט בהם בעין אסטרטגית. חלקם לבשו מדים שסימנו אותם כעריקים מהארמיה הראשונה. כולם היו צעירים וכשירים.

"בלי ותיקי קרבות?" שאלתי. "בלי אלמנות?"

"זה מסע ארוך מתחת לאדמה," השיב האָפָּרָאט. "רבים זקנים או חלשים מדי בשבילו. הם מעדיפים להישאר בנוחות ביתם."

לא סביר. הצליינים הגיעו על קביים ומקלות, זקנים או חולים ככל שיהיו. אפילו כשגססו, באו לראות את קדוֹשת השמש בימיהם האחרונים. העפתי מבט חושש מעבר לכתפי. הבחנתי בקושי באנשי משמר הכומר, מזוקנים וחמושים לעייפה, ניצבים כזקיפים בקשת. הם היו נזירים, כמרים למדנים כמו האָפָּרָאט, ומתחת לאדמה הם היו האנשים היחידים שהותר להם לשאת כלי נשק. למעלה הם היו שומרי הסף, המאתרים מרגלים וכופרים, ונותנים מקלט לראויים בעיניהם. לאחרונה הצטמקו מספרי הצליינים, ואלה שכן הצטרפו לשורותינו נראו חסונים יותר מאשר אדוקים. האָפָּרָאט רצה חיילים פוטנציאליים, לא רק פיות להאכיל.

"יכולתי ללכת אל החולים והקשישים," אמרתי. ידעתי שאין טעם בטיעון הזה, אבל השמעתי אותו בכל זאת. "קדושה הייתה מתהלכת בין אנשיה, לא מסתתרת כמו עכברוש במחילה."

האָפָּרָאט חייך — החיוך שוחר הטוב והסלחני שהצליינים העריצו ושגרם לי לרצות לצרוח. "בעִתות מצוקה, בעלי חיים רבים מתחפרים. כך הם שורדים," הוא אמר. "אחרי שהשוטים עורכים את קרבותיהם, העכברושים הם המושלים בשדות ובערים."

וסועדים את לבם בבשר המתים, חשבתי ברעד. הוא לחץ בידו על כתפי, כאילו יכול לקרוא את מחשבותיי. אצבעותיו היו ארוכות ולבנות, ונפרשו על זרועי כמו עכביש שעווה. אם המחווה נועדה לנחם אותי, היא נכשלה.

"סבלנות, אַלינָה סְטָרְקוֹב. נעלה כאשר הזמן יהיה נכון ולא לפני כן."

סבלנות. זו התרופה שהציע תמיד. התאפקתי מלגעת במפרק ידי החשוף, במקום הריק שבו עצמות ציפור־האש נועדו לשכון. כבר תבעתי לחזקתי את קשקשי שוֹט הים ואת קרני האייל, אבל החלק האחרון בתצרף של מוֹרוֹזוֹבָה היה חסר. המגבר השלישי כבר היה יכול להיות ברשותנו אם האָפָּרָאט היה מעניק את תמיכתו לציד או פשוט מניח לנו לחזור אל פני הקרקע. אבל לרשות הזאת יהיה מחיר.

"קר לי," חזרתי על דבריי והסתרתי את רוגזי. "אני רוצה ללכת לקומקום."

"לא מוצא חן בעיניי שאת מתרועעת שם עם הבחורהההיא —"

מאחורינו, השומרים מלמלו בחוסר מנוחה, ומילה ריחפה אליי. רָזְרוּשָׁיָה. התנערתי מידו של האָפָּרָאט וצעדתי אל תוך המסדרון. אנשי משמר הכומר נעמדו דום. כמו כל אחיהם, הם היו לבושים בחום וענדו את השמש הקורנת הזהובה, אותו סמל שעיטר גם את גלימות האָפָּרָאט. הסמל שלי. אבל הם מעולם לא הביטו בי ישירות, מעולם לא דיברו אליי או אל פליטי הגרישה האחרים. במקום זאת, הם עמדו דומם בקצות החדרים ועקבו אחריי לכל מקום כרפאים מזוקנים, חמושים ברובים.

"השם הזה אסור," אמרתי. הם בהו ישר נכחם, כאילו אני בלתי נראית. "שמה הוא ג'ניה סאפין, והייתי עדיין אסירתו של האופל אלמלא היא." הם לא הגיבו, אבל ראיתי אותם נדרכים לעצם צליל שמה. אנשים מבוגרים עם רובים, פוחדים מנערה מצולקת. מטומטמים רדופי אמונות טפלות.

"הרף לךְ, סנקטה אַלינָה," אמר האָפָּרָאט, ואחז במרפקי כדי לכוון אותי על פני המסדרון אל תוך חדר הפגישות שלו. האבן בעלת עורקי הכסף שבתקרה הייתה מסותתת בצורת ורד, ועל הקירות צוירו קדושים בהילותיהם הזהובות. זו כנראה הייתה יצירת הַנדסאים, כי שום צַבְעָן שגרתי לא היה עומד בקור ובלחות של הקתדרלה הלבנה. הכומר התיישב בכיסא עץ נמוך והחווה לי לקחת אחר. ניסיתי להסתיר את ההקלה שחשתי כששקעתי לתוכו. אפילו עמידה ממושכת גרמה לי קוצר נשימה.

הוא הביט בי, מבחין בעורי הצהבהב, בכתמים הכהים תחת עיניי. "ג'ניה בוודאי יכולה לעשות יותר עבורך."

עברו חודשיים מאז הקרב שלי עם האופל, ולא התאוששתי לגמרי. עצמות הלחיים שלי פילחו את שקעי פניי כקריאות כעס, והמפל הלבן של שערי היה שברירי כל־כך עד שהיה נדמה שהוא מרחף כקורי עכביש. סוף־סוף הצלחתי לשכנע את האָפָּרָאט להרשות לג'ניה להיפגש איתי במטבחים בהבטחה שהיא תוכל להפעיל את מיומנותה ולגרום לי להיראות ייצוגית יותר. זה היה המגע הממשי היחיד שהיה לי עם הגרישה האחרים זה שבועות. התענגתי על כל רגע, על כל שביב חדשות.

"היא עושה כמיטב יכולתה," אמרתי.

הכומר נאנח. "אני מניח שעל כולנו לגלות סבלנות. את תחלימי עם הזמן. עם האמונה. עם התפילה."

גל זעם אחז בי. הוא ידע היטב שהדבר היחיד שירפא אותי הוא השימוש בכוחי, אבל כדי לעשות את זה, הייתי חייבת לחזור אל פני האדמה.

"אם רק תניח לי לעלות אל מעל לקרקע —"

"את יקרה לנו מדי, סַנְקְטָה אַלינָה, והסכנה עצומה." הוא משך בכתפיו בהתנצלות. "את לא מוכנה לדאוג לביטחונך, ולכן התפקיד נופל על שכמי."

שתקתי. זה היה המשחק שלנו, המשחק ששיחקנו מאז שהובאתי הנה. האָפָּרָאט עשה בשבילי הרבה. הוא היה הסיבה היחידה לכך שמישהו מהגרישה שלי נחלץ מהקרב עם מפלצותיו של האופל. הוא העניק לנו מקום מבטחים מתחת לאדמה. אבל בכל יום חולף הקתדרלה הלבנה נדמתה יותר לכלא מאשר למפלט.

הוא הצמיד את קצות אצבעותיו אלה לאלה. "חודשים חלפו, ואת עדיין לא בוטחת בי."

"אני בוטחת בך," שיקרתי. "ברור שאני בוטחת בך."

"ובכל זאת אינך מניחה לי לעזור לך. כשציפור־האש תהיה ברשותנו, כל זה עשוי להשתנות."

"דוויד מפענח בהדרגה את היומנים של מוֹרוֹזוֹבָה. אני בטוחה שהתשובה שם."

מבטו השחור חסר ההבעה של האָפָּרָאט התחפר בי. הוא חשד שאני יודעת את מקומה של ציפור־האש — המגבר השלישי של מוֹרוֹזוֹבָה והמפתח לשחרור הכוח היחיד שעשוי להביס את האופל ולהשמיד את הקפל. והוא צדק. כך לפחות קיוויתי. הרמז היחיד שהיה לנו בנוגע למקומה היה קבור בזיכרונות הילדות הקלושים שלי ובתקווה שהריסותיה המאובקות של דְווָה סְטוֹלְבָּה הן יותר מכפי שהן נראות. אבל מקומה האפשרי של ציפור־האש היה סוד שהתכוונתי לשמור, בין אם צדקתי בהשערתי ובין אם לאו. הייתי מבודדת מתחת לאדמה, כמעט חסרת אונים, תחת עינם הפקוחה של אנשי משמר הכומר. לא התכוונתי לוותר על השביב היחיד של כוח מיקוח שהיה ברשותי.

"אני רוצה רק את הטוב ביותר עבורך, אַלינָה סְטָרְקוֹב. עבורך ועבור ידידייך. נשארו מעטים כל־כך. אם משהו יקרה להם —"

"עזוב אותם בשקט," נהמתי, ושכחתי להיות מתוקה, להיות עדינה.

מבטו של האָפָּרָאט היה מושחז מדי לטעמי. "התכוונתי פשוט לכך שתאונות קורות מתחת לאדמה. אני יודע שכל אובדן יפגע בך עמוקות, ואת כל־כך חלשה." במילה האחרונה, שפתיו נמתחו לאחור על חניכיו. הן היו שחורות כחניכי זאב.

שוב עבר בי זעם. מיומי הראשון בקתדרלה הלבנה, האיום היה תלוי ומעיק באוויר, והחניק אותי במשקלו המתמיד של הפחד. האָפָּרָאט לא החמיץ הזדמנות להזכיר לי את פגיעוּתי. כמעט בלי לחשוב, הנעתי קלות את אצבעותיי בשרווליי. צללים זינקו במעלה קירות החדר.

האָפָּרָאט נסוג בכיסאו. קימטתי את מצחי לעברו בבלבול מזויף. "מה קרה?" שאלתי.

הוא כחכח בגרונו, ועיניו ריצדו ימינה ושמאלה. "זה... זה כלום," הוא גמגם.

הנחתי לצללים לצנוח. תגובתו הצדיקה בהחלט את גל הסחרחורת שהגיע כשהשתמשתי בתכסיס הזה. וזה היה רק תכסיס. יכולתי לגרום לצללים לקפוץ ולרקוד, אבל לא יותר מזה. זה היה הד קטן ועלוב לכוחו של האופל, שריד כלשהו שנשאר מאחור בעקבות העימות שכמעט הרג את שנינו. גיליתי זאת כשניסיתי לזמן אור, ונאבקתי להשחיז את היכולת לכלל משהו גדול יותר, משהו שאוכל להילחם באמצעותו. לא זכיתי להצלחה. הצללים נתנו תחושה של עונש, רוחות של כוח גדול יותר ששימשו רק כדי להתגרות בי, קדוֹשת הזיוף והמראות.

האָפָּרָאט קם מכיסאו במאמץ להתעשת. "את תלכי לארכיון," הוא אמר בהחלטיות. "פרק זמן של לימוד והגות שקטים יסייע להרגיע את רוחך."

החנקתי גניחה. זה באמת היה עונש — שעות של עיון חסר תועלת בכתבים דתיים ישנים בחיפוש אחר מידע על מוֹרוֹזוֹבָה, נוסף על כך שהארכיון היה לח, עגום ושורץ אנשי משמר הכומר. "אני אתלווה אלייך," הוא הוסיף. עוד יותר טוב.

"והקומקום?" שאלתי במאמץ להסתיר את הייאוש בקולי.

"מאוחר יותר. רָזְרוּ... ג'ניה תחכה," הוא אמר כשיצאתי אחריו למסדרון. "את לא צריכה לרוץ אל הקומקום, את יודעת. את יכולה להיפגש איתה כאן. בפרטיות."

העפתי מבט אל השומרים שהצטרפו מאחורינו. פרטיות. זה היה מצחיק. אבל הרעיון שירחיקו אותי מהמטבחים לא היה מצחיק. אולי היום צינור הארובה הראשי ייפתח למשך יותר מכמה שניות. זו הייתה תקווה קלושה, אבל היא הייתה התקווה היחידה שהייתה לי.

"אני מעדיפה את הקומקום," אמרתי. "חם שם." חייכתי אליו את חיוכי הכנוע ביותר, הנחתי לשפתיי לרעוד מעט, והוספתי, "הוא מזכיר לי את הבית."

הוא אהב את זה — הדימוי של הנערה הצנועה, הכורעת לצד כירת בישול, אִמְרַת בִּגדהּ נשרכת באפר. עוד אשליה, עוד פרק אחד בספר הקדושים שלו.

"בסדר גמור," הוא אמר לבסוף.

דרכנו המתפתלת מהגזוזטרה למטה ארכה זמן רב. הקתדרלה הלבנה קיבלה את שמה מקירות הבהט שלה ומהמערה המרכזית העצומה שלה שבה ערכנו טקסים בכל בוקר וערב. אבל היא הייתה הרבה יותר מכך — רשת רחבת ידיים של מנהרות ומערות, עיר מתחת לאדמה. שנאתי כל סנטימטר בה. הלחות שחלחלה מהקירות, נטפה מהתקרות, נקוותה באגלים על עורי. הצינה שאין להפיגה. הפטריות הרעילות ופרחי הלילה שפרחו בסדקים ובנקיקים. שנאתי את האופן שבו ציינו את הזמן: טקסי בוקר, תפילת אחר צהריים, טקסי ערב, ימי קדושים, ימי צום ותענית. אבל בעיקר שנאתי את התחושה שאני למעשה עכברוש קטן, חיוור ואדום עיניים, השורט את קירות המבוך שלי בטפרים ורדרדים חלושים.

האָפָּרָאט הוביל אותי במערות שמצפון לאגן המרכזי, שם התאמנו הסוֹלְדָאט סוֹל. אנשים נסוגו בגבם אל הקיר או הושיטו יד לגעת בשרוולִי הזהוב בעוברנו. הלכנו בקצב אִטי, מכובד — הכרחי. לא יכולתי לנוע מהר יותר בלי שנשימתי תקצר. צאן מרעיתו של האָפָּרָאט ידעו שאני חולה והתפללו לבריאותי, אבל הוא חשש שאם יגלו עד כמה שברירית אני — עד כמה אנושית — תתעורר בקרבם בהלה.

הסוֹלְדָאט סוֹל כבר החלו באימוניהם כשהגענו. אלה היו לוחמי הקודש של האָפָּרָאט, חיילי שמש שסמלִי היה מקועקע על זרועותיהם ופניהם. רובם היו עריקים מהארמיה הראשונה, ואילו אחרים היו פשוט צעירים, עזי רוח ומוכנים למות. הם עזרו להציל אותי מהארמון הקטן, ומחיר הדמים היה נוראי. קדושים או לא קדושים, הם לא השתוו לנִיצֶ'ווֹיָה של האופל. אבל האופל החזיק בשירותו גם חיילים אנושיים וגרישה, ולכן הסוֹלְדָאט סוֹל התאמנו.

אבל עכשיו הם עשו זאת בלי כלי נשק של ממש, עם חרבות אימונים ורובים טעונים בכדורי שעווה. הסוֹלְדָאט סוֹל היו סוג שונה של צליינים, שנמשכו אל כת קדוֹשת השמש בשל ההבטחה לשינוי. רבים מהם היו צעירים וחצויים בדעתם ביחס לאָפָּרָאט ולדרכים הישנות של הכנסייה. מאז שהגעתי אל מתחת לאדמה, האָפָּרָאט החזיק אותם קצר יותר מתמיד. הוא היה זקוק להם, אבל לא בטח בהם לגמרי. הכרתי את התחושה הזאת.

אנשי משמר הכומר ניצבו לאורך הקירות, ופקחו עין על המתרחש. הקליעים שלהם היו אמיתיים, וכך גם להבי חרבותיהם.

כשנכנסנו לאזור האימונים ראיתי שקבוצה נאספה כדי לצפות בקרב של מאל עם סְטיג, אחד משני התופתיים שנותרו בחיים. הוא היה עב־צוואר, בלונדיני ולגמרי חסר הומור — פְיֶירְדָני עד לשד עצמותיו.

מאל חמק מקשת אש, אבל פרץ הלהבה השני אחז בחולצתו. הצופים עצרו את נשימתם. חשבתי שהוא ייסוג, אבל במקום זאת הוא הסתער. הוא צלל לגלגול, החניק את הלהבות מול הקרקע והפיל את סְטיג מעל רגליו. בניד עפעף, הוא הצמיד את התופתי לקרקע בפניו למטה. הוא לפת את מפרקי ידיו של סְטיג כדי למנוע התקפה נוספת.

חיילי השמש הצופים פרצו בתשואות ובשריקות הערכה.

זוֹיָה הטילה את שערה השחור המבריק מעבר לכתפה. "עבודה טובה, סְטיג. אתה קשור ומוכן למילוי."

מאל השתיק אותה במבט. "ניתוק, פירוק, שיתוק," אמר. "העניין הוא לא להיכנס לפאניקה." הוא קם ועזר לסְטיג לקום על רגליו. "אתה בסדר?"

סְטיג הזעיף את פניו, אבל הנהן ועבר לקרב הבא מול חיילת צעירה למדי.

"קדימה, סְטיג," אמרה הנערה בחיוך רחב. "אני לא אהיה קשוחה מדי איתך."

פניה של הנערה היו מוכרים, אבל נדרש לי רגע ממושך כדי להבין מאיפה אני זוכרת אותה — רוּבּי. מאל ואני התאמנו איתה בפּוֹליזְנָיָה. היא הייתה בגדוד שלנו. זכרתי אותה כנערה צחקקנית, עליזה, מסוג הבחורות השמחות והפלרטטניות שגורמות לי להרגיש מסורבלת ואבודה בתוך עורי. היא עדיין ניחנה באותו חיוך תדיר, אותה צמה בלונדינית ארוכה. אבל גם ממרחק ראיתי את הדריכות בה, את הזהירות שמולידה המלחמה. שמש שחורה הייתה מקועקעת בצד הימני של פניה. מוזר לחשוב שנערה שישבה פעם מולי בחדר האוכל חושבת עכשיו שאני אלוהית.

היה נדיר שהאָפָּרָאט או שומריו לקחו אותי בדרך הזו לארכיון. מה נשתנה היום? האם הביא אותי לכאן כדי שאוכל להשקיף על קרעי הצבא שלי ולהיזכר במחיר טעויותיי? כדי להראות לי כמה מעט בעלי ברית נותרו לי?

הסתכלתי על מאל כשזיווג חיילי שמש לגרישה. הנה הנַשָּׁבים: זוֹיָה, נדיה ואחיה אֲדְריק. יחד עם סְטיג והארשוֹ הם היו שארית האֶתֶריאַלְקים שלי. אבל הארשוֹ נעלם מהעין. הוא כנראה התגלגל בחזרה למיטה אחרי שזימן עבורי להבה בזמן תפילותהבוקר.

באשר לקוֹרְפּוֹרַלקים, קורעי־הלב היחידים על רחבת האימונים היו תמר ואחיה עצום הממדים טוֹלְיָה. חבתי להם את חיי, אבל לא חשתי בנוח עם החוב. הם היו קרובים לאָפָּרָאט, אחראים על הכשרת הסוֹלְדָאט סוֹל, והם שיקרו לי במשך חודשים בארמון הקטן. לא הייתי בטוחה לגמרי איך עלי להתייחס אליהם. אמון היה בגדר מותרות שלא ממש יכולתי להרשות לעצמי.

שאר החיילים יצטרכו להמתין לתורם לקרב. היו פשוט מעט מדי גרישה. ג'ניה ודוויד הסתגרו מהאחרים, ובכל מקרה לא נטו במיוחד לקרב. מקסים היה מרפא והעדיף לעסוק באומנותו במרפאה, אם כי מעטים מצאן מרעיתו של האָפָּרָאט נתנו די אמון בגרישה כדי לנצל את שירותיו. סרגיי היה קורע־לב רב־עוצמה, אבל נאמר לי שהוא חסר יציבות מכדי שייחשב בטוח בחברת תלמידים. הוא היה בלב הלחימה כשהאופל פתח במתקפת הפתע שלו, ראה את הבחורה שאהב משוסעת בידי מפלצות. איבדנו את קורע־הלב האחר היחיד שלנו בידי הנִיצֶ'ווֹיָה, אי־שם בין הארמון הקטן לבית התפילה.

בגללך, אמר קול בראשי. כי הכזבת אותם.

נחלצתי ממחשבותיי הקודרות בשל קולו של האָפָּרָאט. "הבחור חורג מתפקידו."

עקבתי אחר מבטו למקום שבו מאל נע בין החיילים, דיבר אל אחד ותיקן אחר. "הוא עוזר להם להתאמן."

"הוא נותן פקודות. אורֶטְסֶב," קרא הכומר והחווה לו להתקרב. נדרכתי והבטתי במאל כשהתקרב. כמעט לא ראיתי אותו מאז שנאסרה עליו הכניסה לחדרי. מלבד מפגשיי הקצובים בקפידה עם ג'ניה, האָפָּרָאט שמר עליי מבודדת מבעלי ברית אפשריים.

מאל נראה שונה. הוא לבש אותו בד גס של איכרים ששימש כמדיו בארמון הקטן, אבל הוא היה רזה יותר, חיוור יותר בעקבות שהותו תחת האדמה. הצלקת הצרה על לסתו התבלטה בחדות.

הוא נעצר לפנינו וקד. זו הייתה הקִרבה הגדולה ביותר שהותרה לנו זה חודשים.

"אתה לא המפקד כאן," אמר האָפָּרָאט. "טוֹלְיָה ותמר עולים עליך בדרגה."

מאל הנהן. "נכון."

"אז למה אתה מוביל את האימונים?"

"לא הובלתי שום דבר," הוא אמר. "לי יש מה ללמד. להם יש מה ללמוד."

נכון מאוד, חשבתי במרירות. מאל הצטיין בלחימה בגרישה. זכרתי אותו חבול ומדמם, ניצב מעל נַשָּׁב באורוות הארמון הקטן והבעת התרסה ובוז בעיניו. עוד זיכרון שיכולתי לחיות בלעדיו.

"למה המגויסים האלה לא סומנו?" שאל האָפָּרָאט והחווה אל קבוצה שעסקה בקרבות בחרבות עץ ליד הקיר הרחוק. לא ייתכן שמישהו מהם היה בן יותר משתים־עשרה.

"כי הם ילדים," השיב מאל וקרח בקולו.

"זו הבחירה שלהם. אתה רוצה לשלול מהם את ההזדמנות להפגין נאמנות למטרתנו?"

"אני רוצה לשלול מהם חרטה."

"לאיש אין כוח כזה."

שריר התכווץ בלסתו של מאל. "אם נפסיד, כתובות הקעקע האלה יסמנו אותם כחיילי שמש. הם יכולים באותה מידה לחתום על התייצבות מול כיתת יורים כבר עכשיו."

"זאת הסיבה שעל פניך אין סימן? כי יש בך אמונה קטנה כל־כך בניצחוננו?"

מאל העיף אליי מבט, ואז שוב אל האָפָּרָאט. "אני שומר את אמונתי לקדושים," הוא אמר בקול יציב. "לא לגברים ששולחים ילדים אל מותם."

עיניו של הכומר הצטמצמו.

"מאל צודק," התערבתי. "השאר אותם ללא סימון."

האָפָּרָאט בחן אותי במבטו השחור האטום.

"בבקשה," אמרתי חרש, "כמעשה נדיבות כלפיי."

ידעתי כמה הוא אוהב את הקול הזה — עדין, חמים, קול של שיר ערש.

"לב רך כל־כך," הוא אמר והקיש בלשונו. אבל ראיתי שהוא מרוצה. אמנם התבטאתי נגד משאלותיו, אבל זו הקדושה שהוא רצה שאהיה — אם אוהבת, נחמה לעמה. נעצתי את ציפורניי בכף ידי.

"זאת רוּבִּי, נכון?" שאלתי בלהיטות להחליף נושא ולהפנות את תשומת לבו של האָפָּרָאט למקום אחר.

"היא הגיעה לכאן לפני כמה שבועות," אמר מאל. "היאטובה — הגיעה מחיל הרגלים." בניגוד לרצוני, הרגשתי צביטת קנאה קטנטנה.

"סְטיג לא נראה מרוצה," אמרתי והטיתי את ראשי אל המקום שבו נראה שהתופתי פורק את ההפסד שלו על רוּבִּי. הנערה עשתה כמיטב יכולתה לעמוד מולו, אבל היה ברור שהוא חזק ממנה.

"הוא לא אוהב להפסיד."

"נראה לי שאפילו לא הזעת."

"לא," הוא אמר. "זאת בעיה."

"למה?" שאל האָפָּרָאט.

עיניו של מאל זינקו אליי לשבריר שנייה. "לומדים יותר מהפסדים." הוא משך בכתפיו. "לפחות טוֹלְיָה בסביבה כדי להמשיך לזיין לי את הצורה."

"שים לב לשפתך," אמר האָפָּרָאט בחדות.

מאל התעלם ממנו, ופתאום הרים שתי אצבעות אל שפתיו ושרק שריקה חדה. "רוּבִּי, את נשארת חשופה!"

מאוחר מדי. צמתה עלתה באש. חייל צעיר אחר רץ אליה עם דלי מים ושפך אותו על ראשה.

העוויתי את פניי. "נסה שהם לא ייעשו פריכים מדי."

מאל קד. "מוֹי סוֹבֶרֵניִי." הוא רץ בחזרה אל החיילים.

התואר הזה. הוא ביטא אותו בלי הטינה שנראה שליוותה אותו באוֹס־אַלְטָה, אבל הוא עדיין פגע בי כמו אגרוף בבטן.

"הוא לא צריך לפנות אלייך כך," התלונן האָפָּרָאט.

"למה לא?"

"זה היה התואר של האופל והוא לא נאות לקדושה."

"אז איך הוא אמור לקרוא לי?"

"הוא לא אמור לפנות אלייך ישירות בכלל."

נאנחתי. "בפעם הבאה שיהיה לו משהו לומר, אומר לו לכתוב לי מכתב."

האָפָּרָאט קפץ שפתיים. "את חסרת מנוחה היום. אני חושב ששעה נוספת ברגיעת הארכיון תועיל לך."

נימת קולו הייתה נוזפת, כאילו אני ילדה עצבנית שנשארה ערה אחרי שעת השינה שלה. הכרחתי את עצמי לחשוב על הבטחת הקומקום וחייכתי חיוך מאולץ. "אני בטוחה שאתה צודק." ניתוק, פירוק, שיתוק.

כשפנינו למסדרון שיוביל אותנו אל הארכיון, הסתכלתי מעבר לכתפי. זוֹיָה הפכה חייל על גבו וסחררה אותו כצב, מתווה בידה מעגלים עצלים באוויר. רוּבִּי שוחחה עם מאל בחיוך רחב, בהבעה ערנית. אבל מאל התבונן בי. באור הרפאים של המערה, עיניו היו עמוקות וצבען כחול יציב, כצבע לִבּה של הלהבה.

הסתובבתי והלכתי אחרי האָפָּרָאט, מחישה את צעדיי, מתאמצת למתן את השורקנות בריאותיי. חשבתי על חיוכה של רוּבִּי, על צמתה החרוכה. נערה נחמדה. נערה נורמלית. זה מה שמאל צריך. בסופו של דבר הוא ימצא מישהי חדשה, אם זה עדיין לא קרה. וביום מן הימים אני אהיה אדם טוב מספיק כדי לאחל לו הצלחה. אבל לא היום.

השגנו את דוויד בדרכו לארכיון. כרגיל, הוא היה פרוע לגמרי —שערו מזדקר לכל הכיוונים, שרווליו מוכתמים בדיו. בידו האחת החזיק כוס תה חם ופרוסת טוסט הייתה תחובה בכיסו.

עיניו עברו בין האָפָּרָאט למשמר הכומר.

"עוד משחה?" שאל.

האָפָּרָאט עיקם מעט את שפתו לשמע המילים. את המשחה רקח דוויד עבור ג'ניה. יחד עם מאמציה, זה עזר לטשטש את הגרועות שבצלקותיה, אבל פצעים מהנִיצֶ'ווֹיָה לא החלימו כליל לעולם.

"סנקטה אַלינָה באה לבלות את הבוקר בלמידה," הכריז האָפָּרָאט בחגיגיות רבה.

דוויד הגיב בתנועה זעירה שדמתה במעורפל למשיכת כתף ועבר בדלת. "אבל אתם תלכו לקומקום מאוחר יותר?"

"אשלח שומרים ללוות אתכם בעוד שעתיים," אמר האָפָּרָאט. "ג'ניה סאפין תמתין לכם." עיניו סרקו את פניי החולניים. "דאג שהיא תקדיש תשומת לב רבה יותר לעבודתה."

הוא קד קידה עמוקה ונעלם במנהרה. הסתכלתי סביבי בחדר ופלטתי נשיפה ארוכה, נדכאת. הארכיון היה אמור להיות מקום שאוהַב, מלא בריחו של דיו על נייר, ברחשם החרישי של עטי הנוצה. אבל זו הייתה מאורת משמר הכומר — מבוך אפלולי של קשתות ועמודים המסותתים בסלע לבן. הדבר הדומה ביותר להתפרצות זעם שראיתי אצל דוויד היה כשעיניו נחו לראשונה על הגומחות הקמורות הקטנות הללו, שחלקן קרסו, וכולן מלאות בספרים ובכתבי יד עתיקים, דפיהם שחורים מריקבון, שִׁדרותיהם נפוחות מלחות. המערות היו לחות כל־כך עד ששלוליות חלחלו מבעד לרצפה. "לא ייתכן... לא ייתכן שהחזקת את היומנים של מוֹרוֹזוֹבָה כאן," הוא כמעט צווח. "זאת בִּיצה."

עכשיו דוויד העביר את ימיו ואת רוב לילותיו בארכיון כשהוא מתעמק בכתביו של מוֹרוֹזוֹבָה, משרבט תיאוריות ורישומים במחברת משלו. כמו רוב הגרישה האחרים, הוא האמין שהיומנים של מוֹרוֹזוֹבָה הושמדו אחרי יצירת הקפל. אבל האופל לא היה מוכן להתיר לידע כזה להיעלם. הוא הסתיר את היומנים, ואף כי מעולם לא הצלחתי להשיג תשובה ישירה מהאָפָּרָאט, חשדתי שהכומר גילה אותם איכשהו בארמון הקטן ואז גנב אותם כשהאופל נאלץ להימלט מרַבְקָה.

צנחתי על שרפרף מול דוויד. הוא גרר כיסא ושולחן אל המערה היבשה ביותר, ומילא אחד מהמדפים בשמן נוסף לעששיות ובעשבים ובחומרים שבהם השתמש כדי להכין את המשחה של ג'ניה. בדרך כלל נהג לרכון מעל נוסחה כלשהי או מִתקן שבו התעסק ולא להרים את מבטו במשך שעות, אבל היום נראה שאינו מצליח להירגע. הוא התעסק בקסתות הדיו שלו ושיחק בשעון הכיס שהציב על השולחן.

עלעלתי ברפיון באחד מהיומנים של מוֹרוֹזוֹבָה. כבר התחלתי לתעב את המראה שלהם — חסרי תועלת, מבלבלים, ובעיקר חלקיים. הוא תיאר את ההשערות שלו בנוגע למגברים, איך עקב אחר האייל, מסעו בן השנתיים על ספינת ציד לווייתנים בחיפוש אחר שוֹט הים, התיאוריות שלו על ציפור־האש, ואז... כלום. או שחסרים יומנים או שמוֹרוֹזוֹבָה לא השלים את עבודתו.

האפשרות למצוא את ציפור־האש ולהשתמש בה הייתה מלחיצה דיה. אבל הרעיון שייתכן שהיא לא קיימת, שאני עלולה להיאלץ להתייצב שוב מול האופל בלעדיה? הרעיון הזה היה מבעית מכדי להרהר בו, ולכן פשוט הרחקתי אותו.

הכרחתי את עצמי להמשיך לדפדף. האמצעי היחיד שהיה לי למעקב אחר הזמן החולף היה השעון של דוויד. לא ידעתי איפה מצא אותו, איך גרם לו לפעול, או אם השעה שהוא מכוון אליה קשורה איכשהו לשעה על פני השטח, אבל נעצתי בו מבט זועף וניסיתי לדרבן בכוח רצוני את מחוג השעות להתקדם מהר יותר.

אנשי משמר הכומר באו והלכו, תמיד משגיחים או רכונים על כתביהם. הם היו אמורים לאייר כתבי יד, ללמוד דברי קודש, אבל פקפקתי בכך שזו כל עבודתם. רשת המרגלים של האָפָּרָאט התפרשׂה ברחבי רַבְקָה, והאנשים האלה ראו את התחזוקה שלה כשליחות — פענוח מסרים, איסוף מידע מודיעיני, בניית הכת של הקדושה החדשה. היה קשה שלא להשוות אותם לסוֹלְדָאט סוֹל, שרובם היו צעירים ואנאלפביתים, נטולי גישה אל המסתורין הקדומים שהופקדו בידי משמר הכומר .

כשלא יכולתי לסבול עוד את הלהג של מוֹרוֹזוֹבָה, התפתלתי בכיסאי במאמץ לשחרר את גבי התפוס. לאחר מכן הוצאתי אסופה ישנה שהכילה בעיקר דיונים על תפילה, אבל התברר שגם היא כוללת גרסה של סיפור מות הקדושים של סנקט איליה.

בסיפור הזה איליה היה בנאי, ובן השכנים נמחץ מתחתלסוס — זה היה חדש. בדרך כלל, הנער שוסע בלהב מחרשה. אבל הסיפור הסתיים כמו כל הגרסאות: איליה החזיר את הילד מסף המוות, ובתמורה לכך, הכפריים זרקו אותו לנהר כשהוא כבול בשלשלאות ברזל. היו סיפורים שטענו שהוא מעולם לא טבע אלא צף אל הים. אחרים נשבעו שגופתו הופיעה כמה ימים מאוחר יותר על שרטון במרחק קילומטרים משם, משומרת בשלמות ומדיפה ריח ורדים. הכרתי את כל הסיפורים, ואף אחד מהם לא אמר מילה על ציפור־האש או ציין שדְווָה סְטוֹלְבָּה היא המקום הנכון להתחיל בחיפושים אחריה.

כל תקוותנו למצוא את ציפור־האש נמצאה באיור ישן: סנקט איליה בשלשלאות, מוקף באייל, בשוט הים ובציפור־האש. מאחוריו היה אפשר להבחין בהרים, בדרך ובקשת. הקשת הזו נפלה זה מכבר, אבל חשבתי שהריסותיה נמצאות בדְווָה סְטוֹלְבָּה, לא רחוק מהיישוב שבו מאל ואני נולדנו. כך לפחות האמנתי בימים הטובים. היום לא הייתי עד כדי כך בטוחה שאיליה מוֹרוֹזוֹבָה וסנקט איליה הם אותו אדם. כבר לא הייתי מסוגלת להכריח את עצמי להסתכל בעותקים של האיסְטוֹרי סָנְקטיָה. הם נחו בערמה עבשה בפינה שכוחה, ודמו פחות למנבאיו של ייעוד מפואר ויותר לספרי ילדים שיצאו מהאופנה.

דוויד הרים את שעונו, הניח אותו בחזרה, הושיט אליו שוב יד, הפיל קסת דיו ויישר אותה באצבעות רועדות.

"מה קורה איתך היום?" שאלתי.

"כלום," הוא אמר בחריפות.

מצמצתי אליו. "השפה שלך מדממת."

הוא ניגב אותה בכף ידו, והדם נקווה שוב. הוא כנראה נשך אותה. חזק.

"דוויד —"

הוא הקיש במפרקי אצבעותיו על השולחן שלו, וכמעט קפצתי. שני שומרים ניצבו מאחוריי. דייקניים ומלחיצים כתמיד.

"קחי," אמר דוויד והושיט לי פחית קטנה. לפני שהספקתי לקחת אותה, שומר חטף אותה.

"מה אתה עושה?" שאלתי בכעס. אבל ידעתי שדבר לא עובר ביני לבין הגרישה האחרים בלי שייבחן בקפידה. למען ביטחוני, כמובן.

איש משמר הכומר התעלם ממני. הוא העביר אצבעות על החלק העליון והתחתון של הפחית, פתח אותה, הריח את תכולתה, בחן את המכסה ולבסוף סגר אותה והחזיר אותה ללא אומר. חטפתי אותה מידו.

"תודה," אמרתי בחמיצות. "ותודה לך, דוויד."

הוא כבר שב לרכון מעל המחברת שלו, שקוע למראית עין בקריאתה. אבל הוא לפת את העט שלו חזק כל־כך עד שחשבתי שיישבר.

ג'ניה המתינה לי בקומקום — המערה העצומה, העגולה כמעט, שסיפקה מזון לכל השוהים בקתדרלה הלבנה. קירותיה הקמורים היו מנומרים אחי אבן, תזכורת לעברה הקדום של רַבְקָה. אנשי צוות המטבח אהבו להתלונן שאינן מתקרבות במידת הנוחות שלהן לכירות ולתנורי החימום למעלה. השיפודים הענקיים נועדו לחיות ציד גדולות, אבל לטבחים לא הייתה גישה לבשר טרי כמעט אף פעם. במקום זאת הם הגישו חזיר משומר במלח, נזידים מירקות שורש, ולחם מוזר שנאפה מקמח אפור גס שהדיף ריח קלוש של דובדבנים.

הטבחים כבר כמעט התרגלו לג'ניה, או לפחות כבר לא נרתעו והתחילו להתפלל בכל פעם שראו אותה. מצאתי אותה מתחממת ליד האח שבקיר המרוחק של הקומקום. זה הפך למקום הקבוע שלנו, והטבחים השאירו שם סיר קטן של דייסה או מרק עבורנו כל יום. כשהתקרבתי עם מלוויי החמושים, ג'ניה הניחה לרדיד שלה לצנוח, והשומרים שמשני עבריי נעצרו במקומם. היא גלגלה את עינה הנותרת והשמיעה לחשוש חתולי. הם נסוגו לאחור והשתהו בכניסה.

"יותר מדי?" שאלה.

"בדיוק מספיק," השבתי והשתאיתי על השינויים שחלו בה. אם היא מסוגלת לצחוק על תגובתם של השוטים האלה אליה, זה סימן טוב מאוד. אמנם המשחה שדוויד הכין לצלקות שלה עזרה, אבל הייתי בטוחה למדי שאת רוב ההצלחה יש לזקוף לזכות תמר.

במשך שבועות לאחר הגעתנו לקתדרלה הלבנה, ג'ניה סירבה לעזוב את חדריה. היא רק שכבה שם, בחשכה, ללא כל נכונות לזוז. בהשגחתם של השומרים דיברתי איתה, שידלתי אותה, ניסיתי להצחיק אותה. דבר לא עזר. לבסוף, תמר הייתה זאת שפיתתה אותה לצאת החוצה, בדרישה שתלמד לפחות להגן על עצמה.

"למה אכפת לך בכלל?" מלמלה אליה ג'ניה ומשכה את השמיכות עד מעל לראשה.

"לא אכפת לי. אבל אם את לא יכולה להילחם, את נטל."

"לא אכפת לי אם אפגע."

"לי כן," מחיתי.

"אַלינָה צריכה לשמור על עצמה," אמרה תמר. "היא לא יכולה לשמור עלייך."

"לא ביקשתי ממנה."

"נכון שהיה נחמד אם היינו מקבלים רק את מה שאנחנו מבקשים?" אמרה תמר. לאחר מכן היא צבטה ודרבנה והציקה באופן כללי, עד שלבסוף ג'ניה העיפה מעליה את השמיכות והסכימה לשיעור לחימה יחיד — בפרטיות, רחוק מהאחרים, רק בנוכחות משמר הכומר.

"אני אמחץ אותה," היא רטנה אליי. הפקפוק שלי היה כנראה גלוי לעין, כי היא נשפה בתלתל האדום מעל מצחה המצולק ואמרה, "בסדר, אז אני אחכה שהיא תירדם ואעשה לה חוטם של חזיר."

אבל היא הלכה לאימון הזה וגם לבא אחריו, וככל הידוע לי, תמר לא התעוררה עם חוטם חזיר או עם עפעפיים חתומים.

ג'ניה המשיכה לכסות את פניה ושהתה רוב זמנה בחדרה, אבל היא כבר לא השתוחחה, והיא לא נרתעה מאנשים במנהרות. היא הכינה לעצמה רטיית עין ממשי שחור מבטנתו של מעיל ישן, ושערה נראה בבירור אדום יותר. אם ג'ניה משתמשת בכוחה כדי לשנות את צבע שערה, ייתכן שמשהו מגאוותה במראה החיצוני חזר אליה, ופירוש הדבר הוא התקדמות נוספת.

"בואי נתחיל," היא אמרה.

ג'ניה הפנתה את גבה אל החדר ואת פניה אל האש. היא משכה את רדידה מעל ראשה, צדדיו המשונצים פרושים לרווחה כדי ליצור מסך שיסתיר אותנו מעיניים חטטניות. בפעם הראשונה שניסינו את זה, השומרים התנפלו עלינו תוך שניות. אבל מיד כשראו אותי מורחת את המשחה על הצלקות של ג'ניה, הם התרחקו מאיתנו. הם ראו בפצעים שנשאה מהנִיצֶ'ווֹיָה של האופל מין דין אלוהי. על מה, לא הייתי בטוחה. אם פשעה של ג'ניה היה שצידדה באופל, רובנו היינו אשמים בכך בזמן כלשהו. ומה היו אומרים על סימן הנשיכה על כתפי? או על האופן שבו יכולתי לגרום לצללים להסתלסל?

הוצאתי את הפחית מכיסי והתחלתי למרוח משחה על פצעיה. היה לה ריח ירוק חריף שגרם לעיניי לדמוע.

"לא היה לי מושג כמה שזה מציק לשבת כל־כך הרבה זמן בלי לזוז," היא התלוננה.

"את לא יושבת בלי לזוז. את מתפתלת."

"זה מגרד."

"מה דעתך שאני אתקע בך נעץ? זה יסיח את דעתך מהגירוד?"

"פשוט תגידי לי כשתסיימי, בחורה נוראית שכמוך." היא הסתכלה בידיי בתשומת לב. "אין מזל היום?" היא לחשה.

"בינתיים לא. רק שתי אחים פועלות, והמדורות נמוכות." ניגבתי את ידיי במגבת מטבח מלוכלכת. "זהו," אמרתי. "סיימתי."

"תורך," היא אמרה. "את נראית —"

"נורא. אני יודעת."

"זה מונח יחסי." אי־אפשר היה לטעות בעצב שבקולה. יכולתי לבעוט בעצמי.

נגעתי בידי בלחיה. העור שבין הצלקות היה חלק ולבן כקירות הבהט. "אני מטומטמת."

זווית פיה נמשכה במעוקם. כמעט חיוך. "מדי פעם," היא אמרה. "אבל אני זאת שהעלתה את הנושא. עכשיו תהיי בשקט ותני לי לעבוד."

"בדיוק מספיק כדי שהאָפָּרָאט ירשה לנו להמשיך לבוא הנה. אני לא רוצה לתת לו קדושה קטנה ויפה שהוא יוכל להשוויץ בה."

היא נאנחה בדרמטיות. "זה מחלל את אמונותיי הבסיסיות ביותר, ואת תצטרכי לפצות אותי על זה מאוחר יותר."

"איך?"

היא הטתה את ראשה לצד אחד. "אני חושבת שאת צריכה לתת לי לעשות אותך ג'ינג'ית."

גלגלתי עיניים. "לא בגלגול הזה, ג'ניה."

כשהחלה בעבודה האִטית של שינוי פניי, התעסקתי באצבעותיי בפחית. ניסיתי להחזיר את המכסה למקומו, אבל חלק ממנו השתחרר מתחת למשחה. הרמתי אותו בקצות אצבעותיי — עיגול דק ושמנוני של נייר. ג'ניה ראתה אותו בו־בזמן איתי.

על גבו, בכתב ידו הבלתי קריא כמעט של דוויד הייתה כתובה מילה יחידה: היום.

ג'ניה חטפה את הפתק מבין אצבעותיי. "אוי, קדושים. אַלינָה —"

באותו רגע שמענו בחוץ רקיעות מגפיים כבדים ודשדוש. סיר פגע בקרקע בנקישה רמה, וצווחה עלתה מאחד הטבחים כשהחדר הוצף באנשי משמר הכומר, רוביהם שלופים, עיניהם כמו בוערות באש קדושה.

האָפָּרָאט נכנס בעקבותיהם במערבולת של גלימות חומות. "פנו את החדר," הרעים.

ג'ניה ואני זינקנו על רגלינו כשאנשי משמר הכומר הובילו בגסות את הטבחים החוצה מהמטבח במהומת מחאות וקריאות מבוהלות.

"מה זה?" תבעתי.

"אַלינָה סְטָרְקוֹב," אמר האָפָּרָאט, "את בסכנה."

לבי הלם, אבל שמרתי על קול רגוע. "סכנה ממה?" שאלתי והסתכלתי בסירים הרותחים באחים. "ארוחת הצהריים?"

"קנוניה," הוא קרא והצביע על ג'ניה. "המעמידים פני חברייך מבקשים להשמידך."

עוד מעושי דברו המזוקנים של האָפָּרָאט נכנסו בדלת מאחוריו. כשנחצו ראיתי את דוויד, עיניו פעורות ומפוחדות.

ג'ניה נשמה בחדות והנחתי יד על זרועה כדי למנוע ממנה להסתער לפנים.

נדיה וזוֹיָה היו הבאות בתור, מפרקי ידי שתיהן כבולים כדי למנוע מהן לזמן. זרזיף דם זלג מזווית פיה של נדיה, ועורה היה לבן מתחת לנמשים. מאל היה איתן, פניו חבולים מאוד. הוא לפת את צד גופו כמגונן על צלע שבורה וכתפיו שחו לנוכח הכאב. אבל גרוע יותר היה מראה השומרים שניצבו לצדדיו — טוֹלְיָה ותמר. תמר שוב החזיקה בגרזנים שלה. למעשה, שניהם היו חמושים ביסודיות ממש כמו משמר הכומר. הם לא היו מוכנים לפגוש במבטי.

"נעלו את הדלתות," ציווה האָפָּרָאט. "נטפל בעניין העגום הזה בפרטיות."