טרילוגיית הזמן 1: תשע דקות

קיץ 2000

מעולם לא נכחתי בהוצאה להורג, עד היום. לפחות לא כזו שנגזרה על ידי בית משפט. בעלי ישב לשמאלי. כתבת של כתב העת רולינג סטון ישבה לימיני.

הכתבת, לזלי קואן, נעה בכיסאה באי שקט, ואני הבטתי בה. אני די בטוחה שזו הפעם הראשונה בחייה שבה נכחה בהוצאה להורג מכל סוג שהוא. הרולינג סטון עמד להוציא גיליון המוקדש לאופנוענים ידועים. העורכים חשבו שיהיה זה מעניין לכלול בגיליון זה גם סיפור של אופנוען אמתי. סיפור על ילדה שנחטפה על ידי חבורת אופנוענים בשנת 1975.

אני הייתי אותה ילדה.

שרידי התאונה שעברה לזלי, שלושה שבועות קודם לכן, עדיין היו ניכרים. התפרים הוצאו ממצחה, אבל נשארה שריטה אדומה דקה שסימנה את מקום החתך. עיניה כבר לא נראו כל כך כמו עיניו של ראקון, אבל אפשר היה לראות שעד לאחרונה היו שני "פנסים" שחורים סביב עיניה. הנפיחות באפה נעלמה כמעט לחלוטין, ורופא שיניים תיקן את שיניה השבורות.

בפעם הראשונה כשהתחלנו את הריאיון, היא ביקשה ממני להיות כנה לגמרי לגבי סיפור חיי עם האיש שעמד לפני ההוצאה להורג. את שלושת החודשים האחרונים ביליתי במחיצתה, וכמעט שלא הסתרתי דבר מהיחסים שהיו לי אתו. היום אמורה להיות פסגת הריאיון, ההזדמנות שלה להבין את מלוא משמעות הפן האמתי בסיפור. לצפות באי הנעימות במקביל לכל יתר הדברים.

כמובן, קטיעת חייו של אדם חייבת להיות הרבה יותר מסתם אי נעימות.

כמוהו, גם אני ידעתי שהוא ראוי לכל מה שנגזר עליו. זה היה מוזר. חשבתי שעצם הידיעה והאמונה בכך תקל עליי לקבל את הדברים, אבל טעיתי. חשבתי שמבחינה רגשית אוכל לעבור בשלום את הוצאתו להורג, אבל רק רימיתי את עצמי.

העובדה שלא הייתי אתו כמעט חמש עשרה שנה לא אומרת שלא היו לי רגשות כלפיו. הוא היה אהבתי הראשונה. הוא היה מאהב אמתי. למעשה, הוא האבא הביולוגי של בתי הראשונה, אם כי היא לעולם לא תזכה לפגוש אותו. זו הייתה ההחלטה שלו ועמוק בתוכי, גם הרצון שלי.

המסך נפתח. מרגע זה, התעלמתי מכל הסובבים אותי בחדר הצפייה הקטן. נעצתי מבט מבעד לחלון הזכוכית הגדול אל עבר האלונקה הריקה. קראתי קצת על מה שאני אמורה לצפות בזמן ההוצאה להורג. כשהמסך נפתח הוא אמור היה להיות קשור לאלונקה, לא? אני בטוחה שזה היה הנוהל. אבל הוא לא היה אחד כזה שפעל על פי הנהלים. תהיתי איך הצליח לשכנע את אנשי החוק לוותר לו על הפרט החשוב הזה.

בזעזוע, הבחנתי במישהו שנכנס לחדר הסטרילי למדי. הוא עצמו, בליווי שני שוטרים, מפקד בית הסוהר ורופא. בלי כומר או כוהן דת. הוא לא רצה.

הוא.

שמו היה ג'ייסון וויליאם טאלבוט. שם שנשמע לגמרי נורמלי. מצחיק. הכרתי אותו כמעט עשרים וחמש שנה, ורק אחרי המאסר שלו, לפני חמש עשרה שנה, גיליתי את שמו המלא והאמתי. כלומר, אם זה באמת שמו האמתי. אני עדיין לא בטוחה בכך.

עבורי הוא תמיד היה גריז, קיצור מגריזלי, כינוי שזכה לו בגלל מבנה גופו הגדול והתנהגותו הפראית. גריז היה גבר בעל מבנה גוף ענק ומאיים. נאה בחספוס שלו. קעקועים מכף רגל ועד ראש כיסו את גופו הגדול. ידיו הגדולות יכלו למחוץ קנה נשימה ללא כל מאמץ. אני יודעת את זה מניסיוני האישי. הייתי עדה באופן אישי למה שידיים אלה יכלו לעשות. כעת לא יכולתי להסיר את עיניי מהן.

לא הייתה לו משפחה. חוץ ממני. ואני לא הייתי קרובת משפחה.

הרגשתי מיד שהוא הבחין בי. נשאתי את מבטי מידיו אל עיניו המרתקות, שצבען ירוק בהיר. ניסיתי להעריך אם היה רגש כלשהו בעיניים האלה, אך לא הצלחתי. חלף זמן רב מדי. הוא תמיד ידע להסתיר היטב את רגשותיו. בזמנו יכולתי לקרוא אותו. אך לא היום.

כשהביט בי, הוא הרים את ידיו האזוקות וסימן באצבעות ידו הימנית מעין טבעת על אצבע הקמיצה בידו השמאלית. אחד כך הוריד את מבטו אל כפות ידיי, אך לא יכול היה לראותן. הן נחו בחיקי והיושב לפניי הסתיר אותן.

התלבטתי, האם עליי להעניק לו את העונג האחרון? לא רציתי לפגוע בבעלי. אך בהתחשב בעובדה שאני היא זו שהביאה את גריז למותו המתקרב, חשתי בתוכי את הצורך הנושן כל כך לנחם אותו מעט ברגעיו האחרונים. עם זאת, הרגשתי גם מעין התרגשות, לא בהכרח נעימה, שיש לי שליטה עליו. שבמידה מסוימת אני יכולה להיות אחראית על משהו, להיות מקבלת ההחלטות, בעלת הסמכויות, לשם שינוי.

אולי, בעצם, הייתי בעלת הסמכויות לכל אורך הדרך.

הרגשתי את ידו של בעלי על ירכי השמאלית, ממש מעל הברך. הוא לחץ אותה בעדינות, ובבת אחת אפף אותי זיכרון בן עשרים וחמש שנה לערך, של יד אחרת שלחצה את רגלי. יד חזקה יותר, אכזרית יותר. הסבתי את מבטי אל בעלי, ואף על פי שהוא הביט קדימה הוא היה מודע למבטי. הוא הנהן באופן כמעט בלתי נתפס. הוא החליט בשבילי, וזה התאים לי.

הסרתי את טבעת הנישואין הרחבה שלי והרמתי את ידי השמאלית כדי שגריז יוכל לראות אותה. הוא חייך חיוך קלוש ביותר. אחר כך הפנה מבטו אל בעלי, נד בראשו פעם אחת ואמר, "בוא נגמור כבר עם החרא הזה."

מפקד בית הסוהר שאל אם ברצונו לומר מלים אחרונות, אך גריז השיב, "כבר אמרתי."

לזלי הבחינה בחילופי הסימנים בינינו ושאלה בלחש, "מה?"

התעלמתי ממנה. החלק הזה של הסיפור לא ייכנס לכתבה שלה. אפילו שנשבעתי להיות כנה לחלוטין, היו דברים, לא משנה עד כמה יהיו משמעותיים, שיישארו שלי בלבד. זה היה אחד מהם.

גריז לא היה אסיר לדוגמה, לכן השומרים שמינו לו היו רחבים ושריריים, כמוהו. להפתעתם הרבה, באותו היום, הוא לא הביע כל התנגדות. הוא נשכב על האלונקה ונעץ מבט בתקרה כשהסירו את אזיקיו וקשרו אותו בחוזקה אל האלונקה. הוא לא נרתע כשהרופא החדיר את מחט העירוי, אחת בכל זרוע. חולצתו הייתה פתוחה ואלקטרודות לניטור הלב הוצמדו לחזהו. תהיתי מדוע הוא לא נלחם, תהיתי שמא נתנו לו חומרי הרגעה כלשהם. אבל לא שאלתי.

הוא לא הביט סביב, רק עצם את עיניו ומת. כל הסיפור נמשך תשע דקות. לכאורה נשמע מהיר. פחות מעשר דקות. אבל לי זה נראה היה כמו נצח.

אישה מבוגרת, בשורה לפניי, החלה להתייפח בשקט. היא אמרה לאישה שישבת לידה, "הוא אפילו לא אמר שהוא מצטער."

האישה לחשה בתשובה, "כי הוא לא הצטער."

הרופא הכריז באופן רשמי שמותו של גריז היה בשעה 12:19 בצהריים. אחד השומרים ניגש אל החלון הגדול וסגר את הווילון. נגמר.

בחדר הצפייה הקטן היינו כעשרה אנשים, וברגע שנסגר הווילון, כמעט כולם נעמדו והחלו לצאת החוצה בשורה בלי לומר מילה. עדיין יכולתי לשמוע את בכייה של האישה המבוגרת, כשבת לווייתה הניחה את זרועה על כתפיה והובילה אותה אל עבר הדלת.

לזלי הביטה בי ושאלה בקול שהיה אולי קצת גבוה מדי, "את בסדר, ג'יני?"

"אני בסדר." לא יכולתי להביט בה. "רק לא עוד ראיונות היום."

"כן, בטח, מובן בהחלט. יש לי רק עוד כמה שאלות לפני שאני יכולה לסיים את הסיפור. בואי ניפגש מחר ונדבר."

בעלי נטל את ידי, נעמד לצדי ואמר ללזלי, "זה יצטרך לחכות עד שנגיע הביתה. תוכלי להשיג אותנו בטלפון כדי לסיים את הריאיון."

ברכיי רעדו. התיישבתי.

לזלי ניסתה להביע התנגדות ואז הבחינה בהבעת פניו של בעלי ועצרה בעצמה מלומר עוד מלה. היא הצליחה לחייך ואמרה, "טוב, אז ביום ראשון. סעו בשלום הביתה."

היא יצאה מהחדר.

רק בעלי ואני נותרנו לבדנו בחדר. קמתי כדי לצאת ולא יכולתי לזוז. צנחתי אל בין זרועותיו ובכיתי. הוא הושיב אותי בעדינות על הרצפה והתיישב לידי, כשהוא מצמיד אותי אל גופו. נחתי כך בזרועותיו, בוכייה, זמן רב. זמן רב מאוד.