יבוא האור

הדלת נסגרת. אני מליטה פניי בכרית הזרה והמלוח של הדמעות מתערבב לי באדי הנשימה החנוקים. בכי של פחד, של כאב, בכי של חוסר אמון. אני כאן. איך הגעתי לכאן? אני אמא! יש ילדים שמחכים לי בבית! מה אני עושה בחדר הזר והמאיים הזה? הלב שלי צרוב עוד במבט הכואב שנתת בי לפני שסגרו אחריך את הדלת. "אני אבוא לבקר מחר," הבטחת. ואני רק אמרתי שוב ושוב שאני לא יודעת לישון בבית חולים והלילה הארוך והאין סופי במקום המפחיד הזה יגמור אותי. "בלילה המחלקה סגורה. אלה הנהלים, ככה זה." הפסיכיאטרית מנסה להיות נחמדה ולהרגיע אותי אבל.... "אה... ואל תדאגי לגבי הלילה, נדאג שתישני כאן טוב." היא מחייכת. בטח אני אישן כאן טוב... בפעם האחרונה שישנתי בבית חולים הלילות היו ארוכים כמו הגלות. איך אפשר לישון במקום כזה? האימה הקרה והלופתת מסרבת להיכנע מול החיוך שלה. אני נכנסת להתקלח ויוצאת עם פיג'מה של בית חולים. לא נורא, מחר כבר תביא לי את הפיג'מה שלי. הודעה חדשה מחכה לי בפלאפון. איש אהוב שלי, "אהובה! עשית את הצעד הראשון... גאה בך!" אני מחייכת ובוכה, מעיין הדמעות שלי פעיל מאוד הערב. אחות מבוגרת עם מבט חמור נכנסת לחדר. אני נרתעת, מאוימת. היא בוחנת במבט ביקורתי את התיק המצומק שלי ואת השקית הקטנה של מקס סטוק עם הרקמה. "חפצים חדים צריך להפקיד בעמדת האחיות." היא פוקדת ואני מצטמררת... לא סומכים עליי פה? "זה לא בגללך..." היא מתרככת אל מול הדמעות ששוב זולגות לי ופתאום נחשף בה צד סבתאי ואכפתי שלא ראיתי קודם, "פשוט, את יודעת, יש פה כל מיני אנשים. זה בשביל לשמור עלייך." בקמצוץ של תחושת השפלה אני נותנת לה את המחט של הרקמה. עוד צפרדע שצריך לבלוע פה. "קחי מיידלע," היא מגישה לי כדור, "אל תדאגי כל כך, עוד עשרים דקות את תישני כמו תינוקת. אנחנו ניכנס במהלך הלילה לראות שהכול טוב אצלך. את בטוחה פה, מוגנת. מותר לך להרפות. הגעת למקום בטוח." לראשונה ביום הזה אני מרגישה הקלה דואגים לי פה, אני חוזרת פתאום להיות ילדה, עוקבים אחריי ורושמים מה אני עושה בכל רגע. מוזר, אחר מכל מה שאני מכירה… אבל הכדור הזה באמת קצת מרגיע. לא מצפה לי לילה נטול שינה ומלא חרדה. עננים מתחילים לכבוש את ראשי ואני מתמסרת אליהם. לילה טוב.