פרק 1
ההשכלה הצבאית הראשונה שלי
"אווירון, אווירון!"
רעש ה"פרימוס" - כך כינינו את מנוע המטוס - נשמע, ובעקבותיו באו הקריאות הרמות, ההתלהבות במלוא העוצמה, כזו שרק ילדים יודעים לחוות ולבטא. והנה כולנו רצים, מתורגלים לכך כבר היטב. אני, כבן ארבע. אורן, אחי הגדול, מהיר ממני, רגליו ארוכות יותר, ובגילאים האלה הבדל של שנתיים זה ממש הרבה, אבל עכשיו הוא משתדל להישאר בקצב שלי. אנחנו יורדים מרחוב אוסישקין "שלנו", דרך "נחלת אחים", בסמטאות של הרחובות טבריה וציפורי, והנה כבר נפרס לפנינו השדה.
לפָנים היה זה מגרש המשחקים של ילדותנו המוקדמת. שם שיחקנו באינדיאנים ובקאובויים. שם כל קבוצה בנתה לה נחלה במשטחים שבין הסלעים. כל אחת ארגנה את השטח שלה והגנה עליו. ליד השדה היינו עולים אל גבעת הרקפות הסמוכה. בימינו המקום ידוע כגן סאקר.
אבל באותו היום, ה-3 באוגוסט 1948, כשאנו ממהרים לשם - ואלה הם ימי מלחמת השחרור - הפך השדה למנחת מטוסים עבור חיל האוויר הישראלי הצעיר. מטוסים הביאו לירושלים אספקה וכן הביאו ולקחו ממנה נוסעים. פעם אף ראינו את ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, מגיע במטוס כדי לבדוק מה שלומנו, האנשים שחיים במצור הקשה.
מקום זה היה חלק מתבנית נוף ילדותי. היתה זו ילדות רגילה, אבל כזאת שמהולה במציאות יוצאת דופן. ראינו ונחשפנו למלחמה, והמבוגרים ניסו לחסוך מאיתנו לא מעט מן המראות הקשים הללו. אמנם היו הרוגים במצור, וגם קודם לכן בפעולות המחתרות נגד הבריטים, אך הורי לא דיברו על כך בפנינו, ומאחר שסבַי וסבתותי נפטרו טרם לידתי, גם את האובדן שלהם לא הרגשתי במיוחד. אבל באותו בוקר המפגש עם המוות היה, כנראה, בלתי נמנע.
חרף גילי המוקדם באותה עת, אני זוכר הרבה ממאורעות אותם ימים. למשל, כשירו עלינו משייח' באדר, היכן שנמצאים כיום בנייני האומה, בית המשפט העליון וכנסת ישראל. פעם אחת שאלתי, "מה זה פגז?", ונעניתי שזה "ארגז חומר נפץ שהערבים הרעים זורקים עלינו".
היתה זו השכלתי הצבאית הראשונה; רסיסי הפגזים שנורו היו גם לחלק ממשחקי הילדים. לא כל רסיסי הפגזים היו "שווים" באותה מידה. לרסיסים חמים היה ערך רב יותר בעינינו. אני זוכר גם את "הצגת הכוח" של אנשי הפלמ"ח שהגיעו אלינו בחורף של 1948. הם באו מקריית ענבים לנסות ולהציל את ירושלים. "הצגת כוח" זו בוודאי הגדרה מחמיאה למראה חיילים מותשים ומצולקי קרבות, לאחר הלחימה הקשה בדרך לירושלים, אבל אנחנו הילדים דווקא התרשמנו מאוד.
אותה הסתכלות על מציאות מורכבת דרך משקפיים של ילדים, התבטאה עוד קודם לכן גם בהקשר של לוחמי הדיוויזיה המוטסת השישית - יחידת העילית הבריטית שצנחה בנורמנדי. חיילים אלה, חובשי הכומתות האדומות שכונו "הכלניות", פעלו באגרסיביות נגד ארגוני המחתרות שלנו. הם היו יושבים בג'יפים שלהם, עם הכומתות האדומות לראשם, ואנחנו הילדים רצים אחריהם וקוראים באנגלית היחידה שכנראה ידענו באותה עת, "Chewing gum", ומקבלים מהם את מבוקשנו - מסטיק.
מלבד ניסיונם של המבוגרים להציב פרגוד בינינו הילדים לבין חוויית המלחמה במלוא פרטיה, עוצמתה ומשמעותה, וגם אל מול נטייתם של ילדים לפרש מציאות ייחודית כמצב טריוויאלי - היה דבר נוסף שכנראה גרם לנו שלא להבין עד כמה באמת קשה המצב שבו חיִינו.
חרף חיינו המורכבים בצל המאורעות, היה ברור לנו באותם ימים שידנו על העליונה. קשה להבין מהיכן נבע הביטחון הזה, כי המצב האובייקטיבי לא היה לטובתנו, אבל נראה שלחברה של אז היו עוצמות מסוג אחר, כאלו שחסרות היום, כשאנו עדיין נדרשים לשלם מחיר עבור המאבק על עצם קיומנו פה.
וכך הגענו באותו בוקר לעמק המצלבה בעקבות רעש הפרימוס. ההצגה שם כבר היתה באותה שעה בשיאה, לפחות מבחינתנו. המטוס נחת - ומתוכו יצאה זהרה לביטוב.
ספק אם אנחנו הקטנים ידענו עליה כפי שידעו המבוגרים. היא היתה רק בת 20 וכבר סגנית מפקד טייסת. גאווה מקומית. לאחר שישה שבועות של גיחות במסגרת הלחימה, היא שבה עתה לחופשה קצרה, והלכה לבית ארוסה המנוח, שמוליק קופמן, שנהרג שנה קודם לכן בהתפוצצות רימון.
שעה-שעתיים חלפו והנה, לעינינו, היא שבה אל המטוס, יחד עם עוד בחור, עמנואל רוטשטיין, שהתיישב בעמדת הטייס. הבטנו משתאים בפרופלור שהתחיל להסתובב עד שהמריאו.
ופתאום, משהו השתבש. המטוס המזדקר החל מאבד את כוח העילוי. וכך, לנגד עינינו, הוא פשוט התרסק בעמק המצלבה.
מהר מאוד כל הפסטיבל סביב המראות ונחיתות המטוסים נרגע לגמרי. נעשה שקט. בזמן שרות דיין, שגרה בסמיכות, מיהרה לאסוף את זהרה הפצועה לבית החולים ברכבה, הבנו שמשהו השתבש לגמרי.
ספק אם העלינו על דעתנו שהיא תמות מפצעיה בדרך לבית החולים. לא דיברו איתנו על המוות שלה, או של אחרים, אבל הבנו שמשהו רע מאוד אירע.
כך, בהבזק של רגע, חדרה המציאות החיצונית לעולמי. מסביב יהום הסער, אבל אני לא הרגשתי בתוצאות הקשות. ופתאום אי-אפשר היה לברוח מכך. עד אז הכול נתפס כחלק ממשחק, ופתאום מה שראיתי היה מוחשי ואמיתי - מטוס התרסק ממש מול עינַי!
האירוע הזה עורר בי מחשבות ותובנות: משהו מאוד חמור קורה סביבי. ואולי, אם מטוס נופל כך, אז אנחנו לא באמת מוגנים. אולי עלולים לקרות דברים רעים נוספים, וההורים לא תמיד יוכלו לשמור עלינו מפניהם.
הייתי עדיין ילד, וכך גם המשכתי לראות את המצור, המחסור והשכול: דרך עיניו של ילד.
בכל זאת, בזיכרוני נחרת אותו אירוע כרגע שבו ניחתה עלי ההבנה של המבוגרים. רגע שבו נפרץ צוהר מבעד למסך ההגנה, שרוב הזמן היה מנת חלקנו. רגע שבו הרגשתי באמת ובתמים, לפחות באופן חלקי, מה זאת המלחמה.
ילדות קצרה, התבגרות מוקדמת.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.