ידעתי שאמצא אותך

~ יום ראשון ה' טבת תש"ו 9.12.1945 ~ והוא עמד בדלת

יום חורף נאה, קרן שמש חודרת בין חרכי התריס ומציירת עיגולי זהב על הקיר.

אני משתעשעת בהתבוננות במעגלי הפז, נהנית מרגע היקיצה הטהור, החף מכל חובה.

יום חדש. אני מחייכת.

הבית נקי ומסודר, אחי הקטן ישן במיטתו, שקט, שלווה וריחות נעימים.

הבית יפהפה, מרווח, שלוש מרפסות לו;

אחת פונה לכיוון חצר אחורית, שנטועים בה אורנים גבוהי צמרת ובמרכזה בריכת נוי וספסל אבן,

השניה פונה לכיוון שורת עצי ברוש הגובלים עם הבית השכן,

והשלישית לכיוון הרחוב.

בכניסה לבית שער ברזל.

שיחי ורדים המשתרגים על הגדר בצבעי אדום ולבן משכרים את העוברים דרכו בבושם ריחם העז והחריף.

בהמשך לערוגת פרחים צבעונית עולים במדרגות לקומת המגורים.

 

יום חדש, התחלה חדשה!

כל חופשת החנוכה, עמלנו וטרחנו בניקיון הבית והתאמתו למגורינו. עתה הוא ערוך ומסודר בטוב טעם, מלא חן ונעימות.

יום חדש.

אני מתנערת, מחייכת ונזכרת: עלי לרוץ לבית הספר!

תמה חופשת החנוכה!

 

עברנו לכאן מעיר אחרת. נפרדתי בעצב ודמע מבני כִּתתי, מחברותי האהובות, ממורַי, משכנַי ומהנוף המשגע, ואני יוצאת היום לדרך חדשה.

"לכי בתי, הרשמי לגימנסיה," אומרת לי אמי, ואני מצייתת ויוצאת לדרכי.

 

ביתנו עומד על גבעה. לרחוב עדיין אין שם, לבית אין מספר, הוא מוכר כ"וילה דבורה". אני יורדת בריצה מן התל לכיוון המושבה.

בתים אפורים, חנויות קטנות להלבשה ולסדקית, שען, נגר, סנדלר, מכולת, בית קפה קטן ותחנת מוניות.

אני מגיעה לכיכר מרווחת — משמאלי בית קולנוע, מנגד בית כנסת.

אני שואלת על הגימנסיה ונשלחת לגינה שמעבר לכיכר.

ריח נפלא של פרחי יסמין משמח אותי, אני יושבת על ספסל עץ וסוקרת את הסביבה.

בשולי הגינה מתגלה לעיני בנין חד-קומתי בצורת האות ח, אני הולכת לעברו.

על שטח חולי ניצב לו הבנין, בזרועות של האות ח ממוקמות הכתות, שתי כתות בכל זרוע.

באגף המחבר: חדר מורים, חדר המנהל וחדר המזכירה.

האם בכל הגימנסיה יש רק ארבע כתות, אני שואלת את עצמי, ומחליטה לפנות לחדר המנהל.

הדלת פתוחה. חיוך לבבי.

- אני תלמידת שביעית, באתי להירשם...

ברגע שהצגתי את עצמי קפא החיוך והפך להבעת תמיהה.

המנהל שפשף עיניו, התבונן בי ארוכות, הרצין והקשה:

- האם זו בדיחה?

בדיעבד התברר שעוד לפני חופשת החג נשלחה אחותי, הצעירה ממני בארבע שנים, להירשם לבית הספר היסודי לכתה השביעית ובטעות הגיעה לתיכון. המנהל, ששמח על כל תלמיד חדש, צרף אותה מיד לכִּתה. היה זה שעור אנגלית, הילדה לא הבינה מילה. היא התבוננה סביבה וראתה נערים ונערות גדולים ממנה בהרבה והחלה לבכות...

הפעם המנהל מאד הקפיד: שעתיים ישבתי בחדרו. הוא צלצל ושאל וחקר ולא נתרצה, עד שהיה סמוך ובטוח שהכל כשורה.

בינתיים, צלצל הפעמון והחלה הפסקת האוכל.

המנהל, עדיין נבוך בגלל הטעות עם אחותי, נמנע מלהיכנס אתי לכִּתה ושלח אותי בגפי.

 

פתחתי בזהירות את הדלת.

כעדת דבורים עטו עלי תשעת הנערים והנערות שהיו בכִּתה.

בעוד אני נשאלת ונחקרת, נהדפה הדלת, קרן שמש חדרה פנימה והוא עמד שם מואר כשסביבו עיגולי זהב.

חיוך הבוקר הפך להולם לב.

הוא עמד במכנסי רכיבה קשורים בשרוך מתחת לברך, מוכתמים בכתמי צבע שונים ומשונים, עדות לניסויי סרק בשיעור הכימיה.

הוא נשא עיניו אלי, בחן במבט מרפרף ופסק:

"את יושבת לידי".

איש לא העז למחות.

הוא הובילני לספסל האחרון.