•••
מעולם לא חצתה אופירה את השוק בלילה בדרכה הביתה, אלא בלילה ההוא. תמיד הלכה מסביב בדרכים המוארות. מדוע שינתה ממנהגה בעצמה לא ידעה, אבל בלילה הזה שבו נשתנה דברמה, פעוט לכאורה, ניתן האות ובעוד זמן קצר יתהפכו חייהם של אנשים שעדיין אינם מכירים זה את זה ואינם קשורים זה לזה בשום אופן. וכמו בשעון מכני ישן, שגלגל מניע גלגל מניע גלגל, כך בלילה הזה החלו מחוגי הזמן לנוע קדימה תוך שהם מתקדמים לאחור.
אופירה
השעה היתה קרובה לחצות. אופירה פסעה בצעדים מהירים לאורכו של השוק הריק שרק חוט סהר, דקיק כציפורן גזורה, האיר את רחובו הראשי. שלוליות מזוהמות סימנו איים כהים על האספלט והיא סכרה את אפה במַצבֵּט אצבעותיה מפני הצחנה. חנויות נעולות ודוכנים נטושים עמדו בחושך, קפואים כמו תחת כישוף, וחתולים חמקו ביניהם והתקוטטו על שאריות מזון. רק היא והם נעו במרחב הנטוש, מפרים את השקט, היא בטפיפות נעליה והם ביללות של קרב. צעדים נשמעו פתאום והיא נסוגה בבהלה אל תא מדידה ריק בין שני דוכני בגדים. היא צמצמה עצמה אל הדופן והציצה החוצה, נדהמת למראה צללי האדם שהגיחו מתוך האפלה. כציפורי טרף ענקיות הם עטו על השוק שוברים מנעולים, פוערים דלתות, מחלצים ארגזים מתכולתם, מרוקנים לשקים קרבַיים של סחורה מוצפנת. "שוד..." מלמלה בבעתה ובטרם תקרבנה אליה אלומות פנסיהם של החומסים, חלצה את נעליה, שסולייתן חדשה ורעשנית, והחלה לרוץ בכל כוחה בחושך, והפחד שגדל בה פתאום הדהיר את צעדיה עד למבוא השוק והלאה משם. רק כשרחקה שני רחובות ממנו ונעצרה מתנשמת ומתנשפת שמה לב שארנקה נעלם. מתחת לפנס הרחוב חפרה בתיקה, בוחשת בעוז בתכולתו, מחפשת באצבעות עיוורות את ארנקה שמלבד מעט כסף וכמה תעודות היתה בו גם התמונה החתוכה ההיא. לפתע קפאו ידיה. היא ידעה שבאפלת חלון הבית הסמוך, בקומה השלישית, עומדת אישה ומביטה בה. אופירה ידעה שהיא שם וראתה בדייקנות את תווי פניה אף שלא הרימה אליה את ראשה. היא ידעה כי צעירה היא וחשה את נשימות הפחד שלה שננשפו בחדר ונחבטו בחלון הסגור.
זה תמיד מגיע בלי שום הודעה מוקדמת, היכולת הזאת שהיא מסתירה מן העולם. לדעת בדייקנות דברים בלי לראותם ממש. לפעמים רק קולות, לפעמים רק מראות אילמים כמו בְּטלוויזיה שמישהו השתיק. ולפעמים שניהם.
היא היתה בת שתיםעשרה כשדודה קלרה אחות אביה קראה לה לחדר. "לעולם אל תגלי לאיש שנולדת ככה," אמרה לה. "איך ככה?" היא שאלה. "את יודעת," אמרה קלרה ואופירה אמרה, "אני לא מבינה מה את אומרת," וקלרה אמרה, "את מבינה טוב מאוד. את מאלה שאלוהים בירך וקילל בו זמנית." "אני רוצה ללכת," אמרה אופירה וקלרה חסמה את הדלת בגופה הגדול והסתכלה אל עיני היער של אופירה. "תזכרי מה אני אומרת לך," לחשה לה, "אֶת סוד קללת הברכה אַת צריכה לשמור לעצמך. וגם אם תאהבי פעם גבר מאוד, אל תגלי לו. אני יודעת על מה אני מדברת, אנחנו שתינו אותו הדבר."
קלרה המשוגעת, שלא נישאה מעולם, מתה כמה שנים קודם לכן, אבל המילים שאמרה נשארו לרחף באוויר, ממאנות להיקבר איתה.
סווטלנה וסאשה
סווטלנה בּוֹריסוֹבנה עמדה בחלון והסתכלה אל אפלת הלילה. הלאה משם נמתח הים שבחולותיו נבנו וקרסו הארמונות שבנתה סאשה בידיים קטנות של ילדה בת חמש. הטלפון הנייד של סווטלנה בוריסובנה צלצל. היא הרימה אותו וקירבה אל אוזנה. האיש מעבר לקו ידע שהיא מקשיבה. הרוסית שבפיו היתה קשה כלִבו, כאגרופיו. "ביום ראשון בשעה שש במעדנייה של מָרִיה עם כל הכסף. ואל תנסי לעשות עניינים, סוֶוטלנוּצ'קה. את הרי לא רוצה שנעשה משהו רע לסאשה."
סווטלנה ניתקה בשלווה את הטלפון וחזרה להביט בחלון. במיטה מאחוריה התהפכה סאשה בשנתה. ארנבת הפרווה שחיבקה זקפה זוג אוזניים והמתינה. אם פֶּה מחוט משי אדום יכול היה לדבר הוא היה מספר את מה שלחשה לה סאשה לפני שנרדמה. את מה שאמרה לה אמא היא צריכה לזכור טובטוב.
סיגי
בח' סיוון, שלושה חודשים אחרי יום הולדתה העשרים וחמישה, עזבה סיגי את המושב ועקרה לתל אביב. בשעת בוקר יצאה, כגנבת, ובמושב הקטן תמהו הנשים כיצד קרה כדבר הזה, ועוד במשפחתו של רב. בכסף שחסכה שכרה דירה קטנה בקומה השנייה של בית הניצב שני רחובות מהשוק. על החוזה חתמה ביד רועדת. כעבור שבוע עזבה את המושב.
בחמש בבוקר נקשרו חפציה בחבלים אל גג הטנדר של אלברט שהוביל ביצים לתל אביב. מיטה, שולחן, שני כיסאות, ארגז כלי מטבח, פלטת שבת, מיחם ותנור אפייה ששניים מכפתוריו עקורים. איש לא ליווה אותה בצאתה, איש לא בירכה לשלום. הגברים שהיו בדרכם לתפילת שחרית הגניבו לעברה מבט וחמלו בלבם על אביה, שצריך להראות את פניו בציבור.
מכונסת בתוך עצמה ישבה סיגי והביטה החוצה מבעד לחלון הטנדר, והמזוודה הקטנה מרקדת על ברכיה בכביש המשובש. אלברט הצית סיגריה בסיגריה ולא שאל ולא אמר דבר. וסיגי לא סיפרה לו לא על המודעה שכתבה שהיא מחפשת עבודה כסייעת לגננת, ולא על הדירה הממתינה לה שני רחובות מהשוק. דירה ישנה אמנם שדלתותיה קלופות, אך אריחי רצפתה מצוירים ותקרתה גבוהה, ומרפסת זעירה לה משקיפה אל שדרת עצים.
כשעברו את הצומת הגדול הוציא אלברט מתיקו כריך, טבל שתי אצבעות בשקית קטנה של מלח, בזק, בירך ולעס בשתיקה. לסיגי לא הציע מן הכריכים שהכינה ציונה אשתו, ואלמלא שילמה לו בעין יפה גם לא היה מרכיב את חפציה על הגג ולא היה מובילהּ לעיר ולא היה נקרא אחר כך לבירור אצל ועד המושב. אבל יש לו לאלברט ביצים וממילא הוא נוסע לתל אביב, ומה אכפת לו אם יש לו נוסעת בטנדר? אחריות אין לו והוא פטור מכל נקיפות מצפון. וכבר הגיע לידי החלטה כי רק לבורא עולם עליו לתת דין וחשבון, לו ולציונה, שצריכה כסף בשביל שיפוץ המטבח לפני החגים.
מקץ שעתיים נסיעה הגיעו.
מתוך רחמיו סייע לה אלברט להעלות מיטה, שולחן, שני כיסאות, ארגז כלי מטבח, פלטת שבת, מיחם ותנור אפייה ששניים מכפתוריו עקורים. את המזוודה סחבה בעצמה. עמד אלברט והביט משתאה בדירה עלובה זו שרק מעט רהיטים ישנים עמדו בה, ומטבחה צר ומרופט והחלון כבדיחה ממש מצוי מאחורי הדלת. הצטער אלברט בלבוֹ על ששום נפש חיה לא קידמה את פניה של סיגי ולא בירכה אותה בבואה. "אם תתחרטי אני חוזר בערב למושב," אמר לה והיא חייכה ולא אמרה דבר. כבר ידעה שאין דרך חזרה. אלברט ירד לטנדר ושב נושא תבנית ביצים. "מתנה לכבוד הבית החדש," חייך. הוא הוציא מכיסו את שקית המלח ופיזר את המעט שנותר על הסף. "נגד שדים ועין הרע," אמר.
משהלך פתחה את המזוודה וסידרה בארון את בגדיה: שלוש שמלות, שלוש חצאיות ארוכות מבד נוקשה, שש חולצות ארוכות שרוולים בגזרה מרובעת, סוודר, גרביים, לבנים ופיג'מה.
עד שעות הצהריים קרצפה סיגי את הדירה והעבירה את חפציה מחדר לחדר. הזיזה את המיטה מקיר זה לקיר אחר וחוזר חלילה, העמידה את השולחן והכיסאות בזוויות משתנות עד שנחה דעתה. את הכסף שחסכה בסתר מעבודתה כגננת הצפינה בבטנת מעילה וטמנה בגומחה במעלה הקיר שבעלת הבית כינתה אותה בוידעם. משסיימה כל אלה עברה בפתחים וקבעה מזוזות, ובירכה כנדרש והוסיפה "שהחיינו" וחשה כי חיית הפחד שגדלה בה מתכווצת לממדיה המוכרים.
אחר הצהריים ירדה אל הרחוב. אוטובוסים עשנים דהרו על אלנבי ואנשים נבלעו בתוכם ונסעו אל הלא נודע. סיגי הרימה את עיניה וחיפשה את אלוקים, שכבר חודשים ארוכים יש לה ריב גדול איתו. בשמים, שראשי מגדלים גדרו את גבולם, חלפה להקת ציפורים והיה נדמה לה לסיגי שהציפור האחרונה צועקת, "חכו לי, חכו לי," אבל האחרות לא שמעו את קריאתה.
עד שעות הערב סבבה סיגי ברחובות, תוהה אם מישהו שם לבו אל הזרה שזה מקרוב הגיעה, וכשהחל החושך זולג אל צללי הבתים כבר ידעה שבעיר הזו אישאיש לנפשו, לפחדיו, לצערו. כשהסמיך החושך שבה לדירה, נכנסה לחדר המדרגות והעלתה בו אור.
דלת נפתחה בקומה השלישית וילדה בפיג'מה יצאה וקראה בשקט, "מָאמָא?"
סיגי הרימה את ראשה. ארבע עיניים ננעצו בה באכזבה. שתיים של ילדה ושתיים של ארנבת.
רגינה
על בריחיה נעלה רגינה את דלת הדירה בקומת הקרקע, שלושה מנעולים למעלה ושניים למטה ועל העינית החצובה בדלת גם סורג ברזל. ביום אין היא מקפידה על כל המנעולים, שכן הלקוחות באות והולכות ואין בכוחה לנעול שוב ושוב. אבל בלילה אינה לוקחת סיכונים. היא הדליקה את האור במסדרון והסתכלה סביב. אחר כך חככה בדעתה וגררה שולחן לדלת, שאם בכל זאת יבואו הפורצים יהא השולחן מחסום מעט מפניהם. טפיפות רגליים נשמעו בחוץ כאילו אנשים רבים רצים שם, או איש אחד עם הרבה רגליים. היא ידעה שאינה מדמיינת את הקולות. שאמנם ראייתה נחלשה אבל שמיעתה רק מתחדדת מיום ליום. הטפיפות מכיוון השוק הלכו ונחלשו ורגינה ידעה שהרץ או הרצים כבר התרחקו. ובכל זאת גררה את הרדיו והניחה ליד הדלת והדליקה בגלי צה"ל שאם יבואו גנבים, יחשבו שבעלי הבית ערים וילכו למקום אחר. משסיימה לטרוח בכל סידורי האבטחה נכנסה רגינה למיטתה ועצמה את עיניה. לפתע נזכרה, היום הוא יום הולדתה השמונים וחמישה.
גדעון –
יד אחות
אני חייב להודות שלא היה לי קל עם יד אחות של נאוה מקמל-עתיר, אבל יכול להיות שזה משהו אישי, ולעומת זאת אשתי שקראה את הספר יחד איתי נהנתה מאד, כך שכנראה שדעתי הייתה מוסחת ולא הצלחתי להתרכז בסיפור וזה לא אשמת הספר
מיטל –
יד אחות
סופרת מצויינת כמו תמיד,השפה מאוד מאוד עשירה,ישנן דמויות רבות ומעניינות בספר.מספר על רחל המשוררת ועל מחלתה,משלב עם ההווה ועם דמויות אשר קשורות אליה.
איתי –
יד אחות
ספר מצוין. מעניין, מרגש ומעשיר. ספר שמחבר בין היסטוריה להווה עד שבסוף כל הקצוות מתחברים, ועל הדרך חושף את סיפורה חייה המרתק של רחל המשוררת.
שרונה –
החוב השלישי
כתיבה מעולה חודרת אל מתחת לעור מצליחה לבטא את התחושות המחשבות והרגשות בדרך חכמה היוצרת בך תחושה שאתה הוא גיבור הספר. כתיבה עוצמתית מטלטלת המבטאת את כל מה שהרגשת אך לא ידעת
לינוי –
יד אחות
יד אחות הוא סיפור ישראלי מסעיר ומסקרן, שעבר והווה שזורים בו זה בזה. הסופרת האהובה נאוה מקמל-עתיר מפיחה רוח חיים בדמותה של רחל בלובשטיין וטווה עלילה מרוממת לב שכולה שיר הלל להיאחזות בחיים, לכמיהה לאהבה, לכוחם של מעשי חסד ולכוחן של נשים לגאול זו את זו.