יד על הלב

1

"השמועה התפשטה! שחקן ההגנה דמרקוס ויליאמס חתם עם קבוצת ה'ת׳אנדר־בירדס' מאוקלהומה על חוזה לשנתיים בשווי עשרים וחמישה מיליון דולר. המהלך קורה מספר שבועות אחרי שהארגון הודיע על סיום החוזה של זאק טרביס לאחר חמש עונות באוקלהומה סיטי. מייקל בי, האם טרביס סיים את דרכו בתור קוורטרבק בהרכב הפותח ב־NFO?"

הגבר הנאה בחליפה האפורה שעל מסך הטלוויזיה עטה הבעה זעופה לפני שרכן לעבר המצלמה. "ראית איך הוא שיחק בשתי העונות האחרונות? אני לא יודע למה ה'ת'אנדר־בירדס' חיכו כל־כך הרבה זמן כדי לסלק אותו מהקבוצה! אתם צוחקים עליי? בשלב הזה בקריירה שלו, הוא הצליח להוביל את הקבוצה למשחקי הפלייאוף רק פעמיים! מה–"

"בלנקה, מה את עושה?"

שיט.

הסטתי מייד את המבט מהכתוביות שהבזיקו בחלקו התחתון של מסך הטלוויזיה, שבו צפיתי ממרחק של כחמישה מטרים. בקושי הספקתי לחשוב על תירוץ, לפני שגבר מוכר במדי פוטבול בצבעי אפור, לבן וכתום משך את תשומת ליבי.

אותו הגבר שתמיד משך את תשומת ליבי.

"מעבירה ערוץ," עניתי לאיש מעברו השני של הדלפק והרמתי את השלט שבידי כהוכחה.

הוא שוב קרא לי בלנקה?

לא היה לי ספק שהבוס החדש שלי ניסה לתפוס אותי בחוסר מעש. הייתה לו נטייה להתגנב ולהגיח בהפתעה ברגעים הכי לא צפויים. למזלי, כנראה צפיתי בטלוויזיה פחות מדקה. מספיק זמן כדי להבין על מי דיברו הפרשנים ב׳ערוץ הספורט׳ ולשמוע את תחילת הדיון.

הבוס שלי – או ליתר דיוק, אחד משלושת הבוסים החדשים – בהה בי באדישות ממקומו מעבר לדלפק. הוא בבירור חשב ששיקרתי או ניסה להבין איך להשתמש במצב כדי להשתלח בי.

זו הייתה שיטת הפעולה שלו – והיא הייתה מוצלחת מאוד, לצערי.

מוצלחת כל־כך שרוב עמיתיי לעבודה התפטרו במהלך החודש האחרון, מאז שהבעלים החדשים השתלטו באופן רשמי על מכון הכושר. מניאק 1,מניאק 2 והבחור ההגון, שלצערי אף פעם לא היה נוכח, אבל גם עלול היה להתגלות כמניאק, אם יבלה יותר מחמש דקות ב'בית מאיו'. כך כינינו אותם, או לפחות אלה מאיתנו שנותרו.

טוב, אולי רק דיפָּה ואני כינינו אותם באופן הזה, אבל לא היינו היחידות שחשבו כך.

"אחד המתאמנים ביקש להחליף ערוץ," המשכתי לשקר בלי בושה, אבל הוא לא ידע זאת. וגם לא התכוונתי להרגיש רע בגלל השקר, במיוחד לנוכח העובדה שהוא המשיך לעוות את שמי אחרי תקופת היכרות ארוכה כל־כך. תיקנתי אותו עשר פעמים לפחות ואייתִּי את שמי פעמיים, אולי אפילו יותר. ב־י־א־נ־ק־ה מ־ר־י־ה ב־ר־א־נ־ן. ביאנקה – כי אחותי בחרה את השם. מריה – על שם סבתהּ של אימי. ובראנן מפני ש... זה היה שם משפחתו של אבי.

"וקוראים לי ביאנקה. עם א'. לא עם ל'," תיקנתי את האיש ששילם לי משכורת, ונקשתי לשווא על תג השם התלוי על החזה שלי בצד שמאל, כשעל פניי חיוך מאולץ לגמרי. ובנימה הזו, רציתי שהוא ילך ויחזור למשרדו, לפני שימצא בעיה ויתחיל להתלונן.

במחשבה שנייה, כבר למדתי שהוא תמיד מצא בעיות – בכל מקום. "אתה צריך משהו?"

חוץ מחיים והחלפת אופי. ואולי גם מספר חוקנים, כדי להוציא את מה שנתקע לו בתחת.

הבוס שלי נשען על הדלפק ובהה בי למשך שנייה נוספת, אותו הדלפק שבו התקבלתי לעבודה לפני כמעט שלוש שנים. נהניתי מאוד לעבוד בדלפק הקבלה של מכון הכושר, עד לפני חודש בדיוק.

לא הייתי צריכה להתבונן בחזית הדלפק כדי לדעת שהמילים 'בית מאיו' התנוססו עליו. שמו של מכון הכושר המפורסם לא השתנה לאחר שהוא נמכר לפני מספר שבועות. שלושת המשקיעים – שאחד מהם היה גאנר, האיש שלא הצליח לזכור את שמי, גם אם חייו היו תלויים בכך – קנו את המותג ואת המורשת של מכון הכושר. 'בית מאיו' היה בבעלותה של משפחת דה־מאיו במשך יותר משבעים שנה, והתגלו בו עשרות ספורטאים נודעים – תחילה מתאבקים, ובהמשך גם ספורטאים בתחום אומנויות לחימה משולבות.

בעבר האווירה במקום הייתה נהדרת. מרבית חברי המכון היו נחמדים ואהבתי את עמיתיי לעבודה. גם בני משפחת דה־מאיו היו בעלים ומנהלים נהדרים.

אבל יום אחד, באופן פתאומי לגמרי, מר דה־מאיו הודיע לנו שהוא מתכוון למכור את המכון.

זו הייתה תחילת הסוף. ביום שישי הראשון לאחר שהמכון נמכר רשמית, פקיד קבלה, שני אנשים שאיישו את בר המיצים ועוזר המנהל, התפטרו. בשבוע שלאחר מכן, התפטרו שני פקידי קבלה נוספים, עובדי התחזוקה וגם מנהל המכון שעבד בו שנתיים.

בעיקר בגלל האיש החביב הזה.

הוא היה בלתי נסבל.

מתחתי חיוך רחב עוד יותר בזמן שחיכיתי שהבוס המטריד ביותר בעולם יגיד לי אם הוא רוצה משהו.

מפני ששנינו ידענו היטב שהוא לא רצה דבר. הוא פשוט התנהג כמו שמוק שתלטני שאהב להטריד את עובדיו, והפעם הגיע תורי. איזה כיף.

"לא," גאנר, מתאבק לשעבר בליגת ה־PFL, השיב עם מבט ריקני ומעצבן בעיניו, ומייד תהיתי אם בזמנו הוא נעץ את המבט הזה ביריביו בזירה. חיפשתי עליו מידע ביום הראשון שבו הוא נזף בי על כך ששתיתי שייק פירות מאחורי דלפק הקבלה. "אני לא יודע איך התנהלתם כאן בעבר," הטיפוס הממורמר ניסה לומר לי יומיים אחרי שהתחיל לעבוד במקום, "אבל אסור להכניס אוכל ומשקאות מאחורי הדלפק, גם אם מדובר בשייק פירות מבר המיצים. ונגמרו ההנחות. את תשלמי את המחיר שרשום על הלוח, בדיוק כמו כולם."

דבר ראשון, לא קיבלתי בכלל הנחה כשעמיתיי לעבודה הכינו בשבילי שייק פירות. שילמתי עליו מחיר מלא. קיבלתי הנחות רק כשאחד המנהלים או הבעלים הציעו אותן. דבר שני, לא שתיתי אותו מול הלקוחות. לגמתי מעת לעת מהשייק אחרי שאנשים באו והלכו. וגם זה, אחרי שהתיישבתי בשפיפה מאחורי הדלפק ורק משום שנאלצתי לפספס את ארוחת הצהריים. ולמה נאלצתי לפספס את ארוחת הצהריים? מפני שאחת העובדות התפטרה יום קודם, אחרי שגאנר השתלח בה על כך שביקשה לאחר לעבודה כדי לקחת את בנה לרופא.

"אני לא משלם לך כדי שתעמדי ותבהי בטלוויזיה, תזכרי את זה," האיש אמר בנימה שעוררה בי דחף לגלגל עיניים, אבל התאפקתי.

תזכרי את זה.

מניאק.

ידיי נקפצו לאגרופים באופן לא רצוני, ואזרתי את כל כוחי כדי לשמור על הבעה רגועה ועל מבט אדיש לפני שמתחתי על שפתיי חיוך עוקצני ואמרתי לבוס שלי בקול המתוק ביותר שקיים, "אני יודעת. אל תדאג."

האפשרות שאבעט לו בתחת הייתה צריכה להדאיג אותו.

בעבר נהניתי מאוד מהעבודה. נהניתי לבלות עם עמיתיי ובעיקר עם חברי המכון, ולא היה לי מושג איך, לעזאזל, הגעתי למצב שבו ישבתי במכונית וחיכיתי עד השנייה האחרונה כדי להתחיל את המשמרת, והחזקתי את המפתחות ביד, דקה לפני סיומה. כך קרה לרוב. אפילו התחלתי לבדוק את סידור העבודה כדי להתכונן נפשית לימים שבהם גאנר אמור היה לעבוד.

גאנר המעצבן שוב נקש בפרקי אצבעותיו על הדלפק לפני שדחף אותו בידיו. התבוננתי בו בזמן שהקיף את הדלפק ופסע לעבר הדלת אשר הובילה למסדרון שחיבר בין מבנה המכון שבו עבדתי למבנה הסמוך, שאותו כינינו 'אגף אומנויות הלחימה', מכיוון שרוב המתאמנים שם היו מתאבקים.

הייתי חייבת לברוח.

ובבוא היום – בקרוב מאוד – תכננתי לעשות זאת.

פשוט חיכיתי שדיפָּה תמצא עבודה אחרת כדי שלא ארגיש רע שנטשתי אותה עם המניאק הזה. דיברנו על הנושא פעם ביום לפחות, אבל היא המשיכה להתלבט לגבי ההתפטרות, אף שגם היא שנאה את גאנר. קיוויתי שבקרוב היא תקבל את ההחלטה הנכונה מפני שלא ידעתי כמה זמן אוכל להחזיק מעמד, אף על פי שעבדתי רק במשרה חלקית.

הייתי צריכה לדבר איתה על הנושא בדחיפות, שוב. אולי מחר בבוקר, כשהיא תגיע לדירה שלי כדי לעזור לי. נוכל לעיין במשרות הפנויות במהלך ההפסקה. כן, זו תוכנית מצוינת.

על מה חשבתי לפני שהוא הסיח את דעתי?

מתכון. ניסיתי לחשוב על מתכון חדש, כשב־TSN – ׳ערוץ הספורט׳ – הופיע גבר מוכר ומייד הושטתי יד אל השלט כדי להחליף ערוץ. חלפה שנייה עד ששוב הצלחתי להתרכז במתכון. הספקתי לחשוב רק על בננות ושוקולד לפני שנשאבתי לדברי הפרשנים, אף שידעתי שזו טעות. הם אף פעם לא אמרו דברים נחמדים.

לא משנה.

בעבר, הרגעים שבהם יכולתי סתם לעמוד ולחשוב היו החלק האהוב עליי בעבודה. בעבר יכולתי להמציא מתכונים חדשים ולשקול את היתרונות והחסרונות שלהם תוך כדי משמרת. אהבתי לצאת מהבית והכרתי חברים. נהניתי מכל רגע.

ואז הגיע גאנר.

הטלפון שלי רטט ליד ישבני והבטתי סביב כדי לוודא שמניאק 1 לא חזר והסתתר מעבר לפינה.

הוא לא חזר. הייתי כמעט בטוחה בכך.

הוצאתי את הטלפון והצצתי במסך בציפייה לראות הודעה מאחותי, כיוון שלא שמעתי ממנה כל היום.

ואכן, לא התאכזבתי.

קוני אוהבת זרג: אני צריכה לעזור לך למצוא דייט למסיבת הקינסניירה* של לולה?

המסיבה הייתה אמורה להתקיים רק בעוד מספר חודשים, לא? ולמה בכלל צריך להביא דייט למסיבת יום הולדת של ילדה בת חמש־עשרה? נכון, הצד הזה של המשפחה בזבז בערך עשרים אלף דולר על המסיבה של בת הדודה מדרגה שנייה שלי. אחותי התקשרה כדי לספר לי כמה טיפשי מצידם לבזבז כל־כך הרבה כסף כשכולנו ידענו שהם לא יכלו להרשות זאת לעצמם. לכבוד יום הולדתה החמישה־עשר של קוני, הורינו קנו לה מכונית עתיקה שלא נסעה, והיא המשיכה להתבכיין על כך עד היום. לכבוד יום הולדתי החמישה־עשר, מאמא לופה, סבתי, נתנה לי כסף כדי שאסע לפארק שעשועים בסן־אנטוניו, ובן דודי בוגי התנדב לקחת אותי לשם. רציתי לנסוע ל'דיסני־וורלד' אבל למשפחתי לא היה כסף. הוריי אמרו שיום אחד הם ייקחו אותי לשם, אבל אני כבר בת עשרים ושבע, והם עדיין לא קיימו את ההבטחה.

אבל השנה, סוף־סוף תכננתי לנסוע ל'דיסני־וורלד' והתרגשתי מאוד. זו הייתה מתנה לעצמי על כך ששרדתי את קוני והשטויות שלה. רציתי לחגוג את עתידי כשאני חובשת אוזני מיקי מאוס על הראש.

הצצתי לצדדים כדי לוודא שגאנר המטרידן לא הופיע באורח פלא ושלחתי במהירות תגובה לאחותי.

ביאנקה: אני אמורה להביא דייט?

כמעט הספקתי להכניס את הטלפון לכיס כשהוא שוב רטט עם הודעה נוספת. ולפני שהספקתי להביט במסך, התקבלה עוד הודעה. אבל ההודעות לא היו מאחותי.

שתיהן היו מבוגי.

בוגי הוא מספר אחת: תתקשרי אליי כשתוכלי

בוגי הוא מספר אחת: בבקשה, בִּי

יכולתי לספור על אפס אצבעות את כמות הפעמים שבהן בן דודי – בן הדוד האהוב עליי, שהיה בעיקרון כמו אח בשבילי ואחד מחבריי הטובים, בדיוק כמו אחותי – ביקש ממני להתקשר אליו. הייתה לו אלרגיה לשיחות טלפון, ולעיתים נדירות מאוד הוא שלח לי הודעות טקסט בסופי שבוע, במיוחד כששוב הייתה לו בת זוג.

אם גאנר יתפוס אותי, הוא יכול לקפוץ לי, בן דודי היה זקוק לי.

לחצתי על אייקון הטלפון שעל מסך ההודעה והצמדתי את הטלפון לאוזני. בוגי ענה אחרי הצלצול השני, מה שהבהיל אותי עוד יותר. יכולתי לספור על יד אחת גם את מספר הפעמים שהוא ענה לשיחות בצלצול הראשון. מי כמוני ידעה. אלפי פעמים ראיתי אותו בודק מי מתקשר ואחר כך מתלבט למשך עשרים שניות אם כדאי לענות.

"ביאנקה," בוגי לחש לפני שהספקתי לומר שלום או לשאול מה קרה. "פו־פו טרביס מאושפז בבית חולים."

"הו," הייתה המילה הראשונה שיצאה מפי, בעיקר מכיוון שמוחי עדיין היה טרוד במחשבות על הדייט שהייתי זקוקה לו, על המתכון שניסיתי להמציא, על הדחיפות להתפטר ועל העובדה שגאנר היה מניאק מוחלט. אבל התעשתּי במהירות ונזכרתי בשם שבוגי אמר. פו־פו טרביס? מה היה הסיכוי? "אוי שיט. הוא בסדר?"

שוב הבטתי סביב. השטח היה פנוי, למזלי. הבחורה שעבדה בבר המיצים לידי התבוננה בי בחטף, לפני שהסיטה את מבטה במהירות. אף אחד לא רצה להיתפס. לא יכולתי להאשים אותה.

"לא יודע," בן דודי, שהיה מבוגר ממני, אמר במהירות ושוב התרכזתי בשיחה, כיוון שנימת קולו הייתה מוטרדת ונשמע שהוא ניסה ללחוש. "לקחו אותו באמבולנס לפני כמה שעות. אומרים לנו שעושים לו בדיקות."

"מצטערת, בוגי. מה אני יכולה לעשות?" שאלתי וחשבתי שאם אני ראיתי בפו־פו דמות סב, בן דודי ראה בו דמות אב – אומנם אבא שני, אבל עדיין אבא. ולמיטב ידיעתי, בוגי עדיין ביקר בביתו פעם בשבוע כדי לבדוק לשלומו – הוא עשה זאת מאז שחזר לאוסטין לפני זמן מה.

"אני צריך שתעשי לי טובה," הוא השיב.

התבוננתי בדלת הכניסה כשזוג חברי מועדון קבועים נכנס פנימה ופסע ישירות לדלפק הקבלה. חייכתי אל שניהם, הצמדתי את הטלפון לאוזן בעזרת כתפי וסרקתי את כרטיסי החבר שלהם. "כל מה שצריך." הייתי מוכנה לעשות הכול למענו או למען כל אחד מקרוביי, והיו לי הרבה כאלה.

כולל פו־פו.

לעולם לא אשכח כמה אדיב הוא היה כלפיי בילדותי. לא התראינו במשך תקופה ארוכה, אבל בפעם האחרונה שנפגשנו, הוא חיבק אותי בחום ושאל אלף שאלות על המתרחש בחיי מאז הפעם האחרונה שבה התראינו – שנה קודם. כשהייתי קטנה, הוא היה מוציא מטבעות מאחורי אוזניי. ביום הולדתי, הוא נתן לי תליון בצורת פלמינגו שהיה שייך לאשתו המנוחה. עדיין שמרתי את התליון בקופסת התכשיטים שלי.

תחושת אשמה כרסמה בבטני בזמן ששלחתי תפילה דוממת לשלומו. אם הוא יתאושש, אשתדל להיות אדם טוב יותר. אבקר אותו לעיתים קרובות יותר, אולי בכל פעם שאיפגש עם בוגי. לכל הפחות, אוכל להתקשר כדי לבדוק לשלומו. אוכל לשלוח לו מתנות. לפני תקופה קצרה, בוגי התלונן על כך שפו־פו עדיין ניסה לעשות יותר מדי לגילו.

" – תגידי לו."

"שיהיה לכם אימון מוצלח," לחשתי לחברי המועדון כשהרחקתי את הטלפון מפי. "מצטערת, בוגי. מה אמרת? אני מסיימת לעבוד רק בעוד עשרים דקות."

בן דודי חזר על דבריו. "זאק לא עונה לטלפון. אני ואימא שלו ניסינו להתקשר אליו, אבל הוא לא עונה. תוכלי ללכת אליו כדי לעדכן אותו?"

מה הוא אמר?

הוא רצה שאספר לזאק שסבו מאושפז בבית החולים?

זאק טרביס, הקוורטרבק של ה'ת'אנדר־בירדס' מאוקלהומה? הבחור שעליו הפרשנים בטלוויזיה דיברו לפני כמה רגעים? הבחור שאת חייו הצלתי כשהיינו ילדים?

ברצינות, מה הסיכוי?

"בבקשה, בִּי. לא הייתי מבקש אם היה לי פתרון אחר."

ידעתי זאת. בוגי ביקש טובות לעיתים נדירות. אבל כשהוא ביקש טובה, מובן שהיא הייתה מוכרחה להיות כזו.

"אבל הוא לא עונה לטלפון, וניסיתי להתקשר אליו במהלך השעה האחרונה. גם אימא שלו ניסתה, וכלום," בן דודי המשיך למלמל, נימה מתוחה ומודאגת ניכרה בכל מילה שאמר.

בעבר, הוא דיבר בנימה כזו כשמאמא לופה הייתה חולה. אבל הפעם המצב היה שונה.

בן דודי רצה שאלך לספר לחברו הטוב שסבו מאושפז בבית החולים, מפני שאותו החבר לא ענה לטלפון.

בקשה פשוטה והגיונית לגמרי.

לא הייתי אמורה להתרגש ממנה.

בן דודי רצה שאלך לחברו הטוב, שאותו הכרתי כמעט כל חיי, שבעבר אהב אותי והתייחס אליי כמו אל אחותו הקטנה, ואספר לו שסבו חלה, מפני שהוא לא ענה לטלפון. הוא היה חייב לדעת. מובן שהוא היה חייב לדעת. היה בכך היגיון.

לא הייתה לי סיבה לסרב או אפילו להסס, לא סיבה אמיתית לפחות. נכון, לא התראינו ולא דיברנו כמעט עשר שנים, ולא מפני שרבנו או מפני שעשיתי מעשה מטופש ומביך.

לא. לא הייתה סיבה אמיתית.

פשוט הייתי פחדנית.

והוא... טוב, כבר לא הייתה לכך חשיבות.

"ביאנקה?"

"אני כאן," השבתי והתבוננתי בהשתקפותי במראה הארוכה שמולי, זו שהשתרעה על מרבית הקיר שמול דלפק הקבלה ובר המיצים, שם עמדתי במהלך כל היום. אפילו כששערי פזור, יכולתי לראות בקלות את העיגולים השחורים מתחת לעיניי. הלכתי לישון בשעה מאוחרת מפני שאתמול בלילה צפיתי בסדרה טורקית, ולא הצטערתי על כך לרגע. החברים במכון כבר התרגלו לראות אותי בעבודה אחרי שישנתי שלוש או ארבע שעות בלבד.

אבל...

למה מכל הטובות שאפשר היה לבקש, הוא ביקש דווקא את הטובה הזו? בעצם, מפתיע שחלף כל־כך הרבה זמן עד שהגעתי למצב הזה, מצב שבו נאלצתי לראות את זאק. ידעתי שבבוא היום אראה אותו, פשוט קיוויתי שלא בקרוב. אולי בעשור הבא. מהרגע ששמעתי שזאק עבר להתגורר ביוסטון, ידעתי שסופי קרב. העובדה שבן דודי עבד מחוץ למדינה בשבועות האחרונים ולכן לא הזדמן לו לבקר בעיר, הייתה בגדר נס.

אבל באותו הרגע בוגי ביקש טובה.

בזמנו, אני קיבלתי את ההחלטות שלי והוא קיבל את שלו, לא הייתה בינינו טינה.

ופתאום מצאנו את עצמנו במצב הזה.

כל מה שהייתי צריכה לעשות היה למסור לו את החדשות. זה הכול. לא נורא.

החנקתי אנחה ועניתי לבן דודי את התשובה היחידה שיכולתי. "בטח, אין שום בעיה."

הייתי שמחה מאוד לראות את זאק, בנסיבות אחרות. אשקר אם אגיד שלא ניסיתי לראות אותו במהלך עשר השנים האחרונות. פשוט אף פעם לא... הצלחתי.

טוב, אולי יכולתי להשתדל יותר. אולי אפילו יכולתי להשקיע מאמץ אמיתי. מפני שעמוק בפנים, הפחד השתלט עליי, במיוחד בכל הנוגע לזאק טרביס. הזמן ריפא פצעים רבים, אבל לא את כולם. לא את הפצעים הזעירים והעדינים, אלה שחדרו עמוק.

אבל חברו הטוב של בן דודי היה חייב לדעת שסבו מאושפז. ואם הוא לא ענה לטלפון, ואני גרתי בעיר שבה הוא התאמן בין העונות, כנראה זה היה גורל.

נזכרתי בשיחה שהתנהלה בין הפרשנים ב׳ערוץ הספורט׳ לפני דקות בודדות.

נו, טוב.

הייתי מוכנה לעשות הכול למען האנשים שאהבתי, ואהבתי את פו־פו טרביס. אהבתי גם את זאק. למרות הכול, עדיין אהבתי אותו במובן מסוים, ונראה שההרגשה הזו לא תחלוף לעולם.

אבל גם אם לא הייתי אוהבת אותו, לא הייתי מסרבת לבוגי.

"אני מסיימת לעבוד בקרוב. איפה אתה חושב שהוא נמצא?" הצלחתי לשאול, בעודי מתעלמת מפקעת החרדה והעצבים בבטני לנוכח העובדה שעמדתי לראות את זאק לאחר תקופה כה ארוכה, ודווקא באותו היום. אבל אולי הוא כבר ידע מה קורה. אולי הוא ידע שה'ת'אנדר־בירדס' חתמו על חוזה עם קוורטרבק חדש.

כן, יכול להיות.

ולמען האמת, המצב היה יכול להיות גרוע יותר. המפגש בינינו, כלומר. לפחות זאק מעולם לא גילה שהייתי מאוהבת בו.

תודה לאל.

הוא פשט שכח ממני.

** 'קינסניירה' הינו טקס בתרבות ההיספאנית המסמל התבגרות ונחגג ביום הולדת חמש־עשרה.