יד פלדה לב מאש

פרק 1

השילוח

קלבין רץ במהירות לכיכר המרכזית של הכפר, מודע היטב לעיני העוברים ושבים שעקבו אחריו.

בדרך כלל ניסה להימנע מתנועה ברחובות הראשיים, מהמבטים הספקניים, המזלזלים.

אבל היום מיהר. היום הוא היום שלו חיכה מאז נבחר. היום טקס השילוח.

קאי, רוג', רוב תושבי הכפר ואפילו אנשים מהכפרים הסמוכים הצטופפו כבר בכיכר. קלבין יצא בבוקר לאימון אחד אחרון, ורק כשהסתכל לשמיים הבין שהוא בצרות.

מספיק שונאים אותו, לא צריך גם שיאחר.

הוא הגביר את קצב הריצה, פנה ימינה בחדות ועלה על הרחוב הראשי. תוך חצי דקה הגיע לכיכר ופילס את דרכו בין האנשים שהבחינו בו, נרתעו לאחור ופינו לו מקום.

מתנשף מעט עלה לבמה ליד קאי ורוג'. הטקס התחיל.

 קלבין הסתכל על האנשים שהביטו בו בסלידה וזלזול. מיום הבחירה התחילו תושבי הכפר להתרחק ממנו ולשנוא אותו. מאז שסליאס, אחד משלושת המאסטרים, בחר בו על פני שאר הילדים בכפר, בילד חסר החינוך, האימונים, המורשת או המשפחה. ילד חלש באופן ניכר משאר ילדי הכפר ולכן באופן טבעי נדמה היה כפחות מתאים מכל השאר.

ובכל זאת סליאס בחר בו.

למרות התנגדותו של קלבין לבחירה וכעסו, אימץ אותו סליאס לביתו וגידל אותו כאילו היה בנו. סיפק לו את כל צרכיו, חינך ואימן אותו.

וכעת היה מוכן.

כשנבחרו, קיבלו השלושה את "חרבות האגדה" - שלוש חרבות שחורות מהניצב ועד הלהב, חסרות שמוּרה, שנשאו על הלהב והנדן רוּנֶה - אות בכתב עתיק - שאיש לא ידע את משמעותה. די היה במבט בלהב השחור, המבריק ובאור הכתום הרך שהפיצה הרונה כדי להבין שאלו אינן חרבות מן השורה. ואכן הן התעלו בחדותן, בעמידותן וביופיין על כל חרב אחרת בסברון כולה.

 "זהו יום מיוחד!" נישא קולו של נציג המועצה ששימש מנהל הטקס. "היום שבו אנו שולחים את שלושת לוחמינו הטובים ביותר, את שלושת הנערים שנבחרו בידי המאסטרים סליאס, טוביאס ומילטון, להיות נושאי החרבות. הם אומנו, למדו ועבדו ימים ולילות כדי להגיע לרגע הזה, קבלו את קאי! רוג'! וקלבין!"

הקהל פרץ בשאגות עידוד וקרא בשמותיהם של קאי ורוג'.

"ועתה יעלה ראש הכפר, מורו של קאי והאיש שהחזיר אלינו את חרבות האגדה, להנחות את טקס השבועה של שלושת הנערים. קבלו את טוביאס!" שאגות העידוד התגברו. הנערים הסתכלו על הקהל השואג, על מאות האנשים שהיו שם, אך קלבין ראה רק אדם אחד שעל פניו חיוך מרוצה וגאה. החיוך שהעלה בו שמחה בכל פעם שהיה עצוב או הרגיש רע. חיוך שעודד אותו כשנכשל וליווה אותו לאורך השנים האחרונות שהיו הטובות בחייו.

סליאס הרבה לחייך, ולמרות זאת עבור קלבין חיוכיו תמיד היו מיוחדים. הפעם הראשונה שחווה את מלוא עוצמת חיוכו הייתה לפני שנתיים וחצי, כחצי שנה לאחר שאימץ אותו סליאס, בעת שההצקות לו והתעללויות בו היו בשיאן. עם הזמן ההצקות השונות הפכו להתעלמות והצטמצמו רק לכמה מילות גנאי פה ושם.

קלבין, נער בן ארבע-עשרה שכל עולמו התהפך עליו, הגיב פעמים רבות בהתפרצויות כעס ובכי שמעולם לא הועילו. לכן העדיף לבצע את אימוניו בפרטיות שהעניקו לו השטחים מחוץ לגבולות הכפר, היכן שהדשא שצמח פרא בכל רחבי סברון הגיע לגובה פניו, גבעוליו הארוכים טומנים בחובו הרפתקאות אין ספור.

באחד הימים קלבין הבחין לפתע בנער גדול ממנו בכמה שנים. כמה ימים קודם לכן הנער וחבריו יידו עליו אבנים. קלבין התכוון לשנות את כיוון ההליכה כדי להימנע מהמפגש, אך הבחין שהנער מזיע כולו, עיניו לטושות קדימה בפחד וגופו קפוא.

קלבין התקדם לכיוון הנער בזהירות ולפתע ראה זאב שחור גדול שהגיע עד לחזהו. פרוותו השחורה הבהיקה בשמש, עיניו הצהובות נצצו ברעב ושיניו נחשפו במה שנראה כמו חיוך מזלזל.

קלבין מעולם לא השתתף בקרב אמיתי, אך האינסטינקט התגבר עליו. בכמה צעדים מהירים נעמד מול הזאב ושלף את חרבו באיום, הנער נותר מאחוריו. אזניו של הזאב השתטחו לצידי ראשו, רטינה עמוקה בקעה מתוכו והוא זינק, מכוון טלף עם ציפורניים ענקיות לצווארו של קלבין.

קלבין, שלא היה יכול למוש ממקומו מחשש שהזאב יתקוף את הנער, הניף את חרבו ועצר את המכה הקטלנית, אך עוצמתה של המכה הורידה אותו על ברכיו. הזאב הכה שוב והצליח לשרוט את ידו השמאלית של קלבין שהתכווץ בכאב. הזאב התכונן להנחית מכה סופית ולשסע את בטנו, אך קלבין התרומם על רגליו במהירות ושיגר בעיטה לאפו של הזאב. הבעיטה טשטשה את ראייתו של הזאב והוציאה אותו מהאיזון.

קלבין שילח בעיטה נוספת לצלעותיו של הזאב והטיח אותו על גבו. הזאב המוכה התהפך על רגליו וברח ביללה.

רועד כולו עקב קלבין בעיניו אחר הזאב עד שנעלם מהעין. קלבין אומנם נפגע, אבל הוא והנער יצאו מהמפגש בחיים.

השמועות שנפוצו בכפר הגיעו לאוזני סליאס. קלבין הפצוע והחבול פגש את סליאס בביתו. החיוך הרחב על פניו של סליאס מילא אותו בחום, השכיח כליל את כאביו וריפא אותו.

"שלושת הנערים שלפניכם יצאו למרחבי סברון," טוביאס החל לנאום והקהל השתתק בציפייה.

"המרכבה תיקח את הנערים לישוב השכן לנו, קבורנה, ומשם כל אחד מהם יתחיל במסע אישי במרחבים העצומים של האזור, מרחבים שנמתחים מהרי קיילום במערב עד לג'דור במזרח," פירט טוביאס במכוון.

הזכרת ג'דור, ישוב בודד ומנוכר הקרוב ביותר לגבול מכל שאר כפרי הליבה של סברון גרמה לקהל להתלחש במשך כמה דקות. שמועות רבות, שחלקן הגדול לא נעים במיוחד, התרוצצו סביב ג'דור.

"במסע זה," המשיך טוביאס לאחר שהלחישות גוועו, "הם יתחזקו, ילמדו עוד על אזורנו, והחשוב ביותר, הם ימצאו לעצמם עוקבים שיתלוו אליהם למסע האמיתי."

לאורך הנאום עמד הקהל בדממה, מחכה בשקיקה למילים הבאות של טוביאס.

"כמו שידוע לרובכם, לפני קצת יותר משלוש שנים נתקלתי בכתבי היסטוריה עתיקים שהכילו מידע על ההיסטוריה שלנו. בזכותם גיליתי על תפקידן של החרבות ועל קיומו של טקס הבחירה שהתבצע לפני שלוש שנים. ולכן, לאחר המסע ברחבי ארצנו יחזרו הנערים לכאן בזמן הירח הכחול ויילחמו על תפקיד הנציג. הזוכה, בראש העוקבים שאיתו, מלווה בכל עוצמתה של קרמון, יצא משטחה של סברון אל הלא נודע ויממש את החובה של נושאי החרבות."

קולו של טוביאס התגבר והפך לשאגה: "הוא יפיץ את גדולתנו!"

קריאות תמיכה מחרישות אוזניים, שריקות וצעקות כמו שטפו את הקהל.

טוביאס הרים את ידו והקהל השתתק שוב בציפייה. "כעת יישאו השלושה את השבועה הכובלת אותם לקרמון והאחד לרעהו."

קלבין ידע את השבועה. הוא חזר עליה מאות פעמים בראשו, מחכה לרגע הזה. השלושה נעמדו זה מול זה בצורת משולש ודקלמו יחד, בקול רם: "אני נשבע תמיד לעמוד ולהילחם לצידה של קרמון, להקריב את חיי למטרתה ולהביא לה תהילה באשר אלך." עיניהם נפגשו לפני החלק הבא של השבועה, "אני נשבע תמיד לעמוד לצידם של אחיי לחרב ולעקוב אחר הנבחר לקרב על התהילה."

קריאות עידוד, צעקות, שריקות ומחיאות כפיים מילאו את הכיכר.

הטקס תם.

הקהל החל להתפזר, וקאי, רוג' וקלבין ירדו מהבמה. קאי ורוג' הלכו לבתיהם להתכונן לקראת השילוח.

 "מתרגש?" שאל סליאס שהמתין לקלבין.

 קלבין נאנח, "יותר כמו לא יכול לחכות לצאת מכאן."

 סליאס גיחך, "חשבתי שאמרת שזה לא מפריע לך."

 קלבין הביט בסליאס ורטן, "נכון, אבל זה כבר התחיל להימאס עליי."

 החיוך נותר על פניו של סליאס, "שלא תתרגל. אתה עוד תצטרך לחזור לכאן."

 קלבין בהה בנעליו במבוכה פתאומית, "אני לא יודע אם אני בכלל מתכוון לחזור לכאן."

סליאס הרצין בבת אחת, "עד כאן. אתה תחזור לכאן. ואתה תחזור זקוף וגאה. גם אם תחזור לבד או חלש, אתה תחזור. ואתה תהיה גאה בעצמך ובמסע שעשית. זה ברור?"

 "איך שאתה רוצה," מלמל קלבין. "בכל מקרה הם הרי יבחרו בקאי, ומה אכפת לי? למה שאני ארצה להיות הנציג של כפר שלא מעריך אותי? אני אצא לעולם ואכבוש את הממלכות בחוץ ואראה להם את הכוח שלנו לא בשם הכפר אלא בשמך."

פניו של קלבין היו סמוקות והוא התנשם בכבדות.

 "תעשה מה שתעשה אך ורק בשמך, לא בשמי, לא בשם קרמון ולא בשם אף אחד אחר. מעשיך הם בשמך בלבד ובאחריותך בלבד," אמר סליאס בכובד ראש והוסיף לפני שקלבין הספיק להגיב: "קדימה, לך הביתה להתארגן, שלא תאחר ליציאה. אני כבר אפגוש אותך שם. שנינו יודעים שאם תאחר הם יצאו בלעדיך."

***

את גילו המדויק של סליאס, שנראה בערך בשנות השישים לחייו, היה קשה לנחש ולעיתים קל היה לשכוח שהוא זקן. שיער ראשו היה אפור, שיבה זרקה בזקנו המעוצב וקמטים החלו להשתלט על פניו. אך שריריו עדיין נראו דרוכים, מתוחים ומוכנים לפעולה ועיניו וחיוכו היו כשל ילד.

קלבין החליט מזמן שללא ספק סליאס זקן, וזו כנראה הסיבה שהוא תמיד דיבר בדרך חידתית ומרגיזה, בכוונה, כדי שהוא לא יבין. אבל תמיד, במבט לאחור, התבררו דבריו כנכונים וחכמים.

קלבין נאנח לעצמו. 'אין מה לעשות. זו דרכם של זקנים. וחוץ מזה במקרה - סליאס באמת חכם.'

תוך כדי הליכה קלבין הסתכל על הרחובות המאובקים שבהם עבר, על הבתים הפשוטים והיפים ועל האדניות שהיו על החלונות והמרפסות בכל בית. אולי בסוף עוד יתגעגע למקום הזה. אולי.

 הפעם, איש מהאנשים ברחוב לא העניק לו תשומת לב או מבט שני. כולם היו עסוקים בלהתכונן לשילוח. שלושתם אולי יוצאים למסע מסוכן, אך בכפר יתחילו מסיבות שיימשכו כמה ימים כדי לחגוג את ה"עידן החדש" כמו שקרא לזה טוביאס.

 ואולי באמת זו תחילתו של עידן חדש? מי יודע להיכן תגיע השלישייה שתצא עכשיו? אולי זו באמת תחילתה של האימפריה שטוביאס חלם עליה? והרי אם טוביאס רוצה משהו, כל קרמון רוצה אותו.

 טוביאס לא ניסה להשתלט על כפרי הליבה האחרים מסיבה אחת, הוא האמין שכוחם ומעמדם כמעט שווה לשלו. נוסף על כך, האמין שמחוץ לסברון נמצאות ממלכות חלשות שבהן אנשים שכוחם אינו קרוב לשלו. ואם כך, למה לו להטריח את עצמו במלחמה עם אנשים בעלי כוח ראוי, ולהרוס את השלום בין הכפרים?

 הרהוריו של קלבין נפסקו. הוא הגיע לדלת החומה הפשוטה שהובילה לביתו של סליאס. הבית שבראשו הזדקרה ארובה, היה בנוי מאותן אבנים אפורות ולא מלוטשות כמו שאר הבתים בכפר. גם מבנהו היה דומה לשאר הבתים בכפר, והוא נבדל רק בגודלו היוצא דופן.

אך מבפנים, הבית היה שונה לחלוטין מהמקובל בשאר בתי הכפר. חוסר הסדר שלט בבית ביד רמה. סליאס וקלבין תרמו לכך רבות, ולכן איסוף הבגדים, האוכל, המים, הגלימה וכמה עשבים ותרופות, לקח זמן רב יותר ממה שהיה צריך לקחת. ואולי הוא פשוט התעכב בכוונה כדי לדחות מעט את עזיבת המקום האהוב עליו בעולם, המקום היחיד שבו הרגיש מוגן.

הוא הלך לשטוף את פניו. לילד שנשקף במראה היה שיער חום פשוט בתספורת קצרה, עיניים חומות חסרות כל ייחוד ופנים פשוטות, לא מרשימות. קלבין הסתכל על בבואתו ותהה בפעם האלף, 'למה אני?' הוא עדיין לא הצליח להבין למה סליאס בחר דווקא אותו מתוך כולם.

עכשיו, בזכות האימונים של סליאס, הוא בין הלוחמים הטובים ביותר בכפר. ברור, הייתה לו קליטה מהירה והוא השתפר בקצב מסחרר, אך סליאס לא יכול היה לדעת את זה מראש. וגם אם כן, זו עדיין לא סיבה מספקת. אז מדוע כן? מעולם לא הצליח להבין מה הסיבה, וסליאס מעולם לא סיפק כזאת.

קלבין לבש את בגדי המסע - חולצה ארוכה בצבע ירוק כהה ומכנסיים חומים, ארוכים, נוחים וגמישים כדי לאפשר לו מרחב תנועה. סליאס הזמין עבורו את הבגדים האלו במיוחד בשביל המסע הזה.

הוא יצא מחדר האמבטיה, עבר דרך הסלון ונכנס לחדרו לקחת את תיקו. הוא בדק שלא שכח דבר והתחיל להתקדם ליציאה מהחדר כשעיניו נתקלו בפגיון שעל המדף ליד מיטתו. פגיון פשוט למראה בעל ידית עץ דקה שעליו מלופפת רצועת עור חומה, מצוידת בלהב מבריק וחד. הפגיון היה באיכות הטובה ביותר שאפשר למצוא. קלבין קיבל אותו מאחת הנוודות הנדירות שעברו בקרמון. הנוודת נשארה שבועיים תמימים ביישוב וכפי הנראה קלבין מצא חן בעיניה שכן היא בילתה איתו כמעט כל השבועיים ולימדה אותו לדאוג לכלי נשקו, לזרוק סכינים ופגיונות בעוצמה ובדיוק, וכיצד להחביא אותם על הגוף.

אריס הייתה שחומת עור ושערה החום היה תמיד אסוף בצורת זנב סוס על עורפה. היא לבשה מכנסיים גסים שחורים וחולצה סגולה ארוכה שמעליה גלימה אפורה ורכה. והייתה גדולה מקלבין בשנים ספורות.

באחת מן הפעמים שאל אותה למה היא לא לובשת שמלות כמו רוב הבנות. "כי אחרת איך הייתי יכולה לעשות את זה?" ענתה והעניקה לו בעיטה שלא נועדה לפגוע בו אך הבהירה את המסר.

בתגובה, קלבין הזמין אותה לדו קרב והיא נענתה לו בחיוך. וכך נאבקו כל יום עד שעזבה, ובכל פעם היא ניצחה אותו. אבל מאז חלפה כבר שנה ועכשיו, היה בטוח שהוא יכול לנצח אותה.

הוא חשב לרגע, הרים את הפגיון והכניס אותו לכיס המיועד לו בשרוול החולצה. אריס לימדה אותו לתפור כיס סודי שחובר לחוט שנקשר סביב האגודל ואפשר שליפה מהירה. לכיס היה ריפוד שסיפק הגנה מסוימת במקרה שיחפשו עליו נשק.

"זהו, אני מוכן," אמר לעצמו.

 בלי להתעכב על ארון הבגדים הריק למחצה, המיטה בעלת המצעים המפוזרים, שולחן הכתיבה הגדוש בדפים כתובים בחלקם או על הספרים הפתוחים שהיו מפוזרים על הרצפה יחד עם חרבות עץ רבות. הוא יצא מהחדר, עבר דרך הסלון ויצא מהבית. הוא העניק מבט אחרון לבית לפני שניער את ראשו ודילג מעל לטיפות מים שהופיעו כמו יש מאין על מפתן הדלת.

ה"שילוח" היה אירוע עצום בגודלו ומרהיב ביופיו, בהיקף שקלבין לא ראה מעולם בקרמון. תושבי הכפר לבשו את בגדיהם היפים ביותר. בנים ובנות, משפחות, זקנים וילדים, כולם הסתובבו ברחוב הראשי שהוביל למרכבה שיועדה לשאת את השלושה לקבורנה. הרחוב כולו היה לקרנבל גדול. תושבי הכפר הסתובבו בין דוכני אוכל, שעשועים והימורים שגדשו את הרחוב.

הפרחים באדניות על חלונות הבתים ובצידי הדרך פרחו במלוא הדרם. האביב הגיע לסברון ומעטים המראות שאי פעם יוכלו להשתוות למראה השטיחים רחבי הידיים שנצבעו בכל צבע שידוע לאדם ורחוק ככול שהעין יכולה לראות. קרמון היה כפר שמעריץ ומקבל לתוכו את הטבע ולכן גם רחובות הכפר עצמו נראו כמשובצים באבני חן בכל צבעי הקשת ללא צורך בתפאורה מלאכותית.

השמש הגיעה למרכז השמיים כשהשלושה עמדו על שביל אבני דרך אפורות שביניהן הצליחו גבעולי הדשא העקשניים ביותר לפלח את דרכם. השמש קפחה על ראשי כולם אך איש לא שם ליבו לכך. כולם היו מרוכזים מדי בשלושה, והשלושה עצמם היו נרגשים מדי.

"הגיעה שעת הפרידה!" הכריז הכרוז.

השלושה הסתובבו כדי לומר דברי פרידה אחרונים למוריהם שעמדו מאחוריהם. קלבין הספיק לראות לרגע חטוף את עיניו הלחות של סליאס לפני שנעטף כליל בחיבוקו. חיבוק זה היה משמעותי יותר מכל המילים שהיו יכולות להיאמר, מנחם יותר מכל ההבטחות שיכול היה להבטיח והעלים את כל פחדיו בן רגע.

השלושה התחילו ללכת לקול תרועות אנשים שזרקו פרחים לרגליהם. צעדיו של קלבין, שהיו מפוחדים ומהוססים בהתחלה, היו עתה בטוחים. הוא הרים את ראשו והסתכל קדימה. 'לא משנה מה יקרה, לא משנה כמה רע או כמה מפחיד יהיה המסע, אני אחזור לפה עם ראש מורם וגאה. אני לא אבייש אותך סליאס,' צעק בתוכו.

עם התחושה הזו צעד בחלקיו האחרונים של השביל, חרב האגדה חגורה למותניו, התיק על כתפו והפגיון בשרוולו.

אחד אחד הם עלו על המרכבה, ראשון עלה קאי אחריו רוג' ולבסוף קלבין שעלה ולא הביט לאחור. וכך, יצאה המרכבה לקבורנה, ביום היפה ביותר בשנה, דגל קרמון המציג את שושנת הירח הכחולה על רקע ירח בלילה חסר כוכבים המתנוסס מעליה.