יד ראשונה מרופא

ברבי

"תודה שהתקשרתם ל'נתיבי תעופה'. הנציגים שלנו בדיוק סוגרים עוד עסקת תיירות מצוינת. מייד נציג יתפנה לשירותכם ויעזור לכם להתקדם לחופשה המושלמת. מקומכם בתור הוא 485…" ענת נאנחה וניתקה. איזו תמימות, היא האמינה לרגע שככה היא תצליח לסגור טיסה ליוון.

בימים האחרונים ניסתה להתקשר ל"איסתא", ל"דקה התשעים" ול"גוליבר". בכולם המצב דומה – היא לא הצליחה לתפוס אף נציג. היא התיישבה מול הלפטופ ופתחה חלון גלישה בסתר. הרי ידוע שגלישה רגילה תגרום לעליית מחירים מיידית באתרי התיירות. עד מהרה היא שקעה בחיפושים.

בכל שנה התעורר אצלה חיידק הנדודים בסביבות אמצע הקיץ. בדיוק בעונה הבוערת, תרתי משמע. היא הייתה פשוט חייבת למצוא טיסה בקרוב, אחרת תשתגע. אבל המחירים, הם לא הסתדרו עם חשבון הבנק המצטמק שלה.

באנר ורוד בחלקו התחתון של המסך משך את תשומת ליבה, והיא לחצה עליו.

"ברבי מוניות אוויר, הטובות לטיס," נכתב שם. היא לחצה על "אודותינו" וקראה שהחברה נוסדה על ידי בר בן נון, המכונה ברבי, טייסת חיל האוויר לשעבר. ענת התמלאה בגאוות יחידה. היא בעצמה שירתה בחיל האוויר לפני שנים. אומנם לא הייתה בדיוק טייסת אלא מש"קית ת"ש, אבל בכל זאת.

היא הייתה סקרנית לדעת אילו טיסות מציעה החברה, וגילתה שחברת התעופה הקטנה מציעה טיסות ישירות לאיי יוון. שעתיים לכל כיוון. מחירי הטיסות היו נמוכים להפליא, ולא הייתה כל התייחסות למשקל המזוודה או לכבודת היד המותרת, בניגוד לחברות אחרות שהציעו טיסות מוזלות אבל העמיסו הוצאות בדרכים אחרות, כמו תשלום נוסף עבור בחירת מקומות במטוס או תשלום עבור משקל עודף, "ברבי מוניות אוויר" הציעו תעריף אחיד. הכול כלול.

ענת החליטה להסתכן ולחצה על הכפתור "הזמן טיסה". המסך הבהב לרגע והיא הועברה לדף אחר. כרטיס טיסה דיגיטלי הופיע על המסך. שם החברה, "ברבי מוניות אוויר", מתנוסס עליו בוורוד זרחני. כל שאר הפרטים הרגילים, כמו מספר הטיסה, שעת ההמראה ושעת הנחיתה, הכול הופיע בפורמט המוכר. מה שנותר היה ללחוץ על תשלום. הייתה אפשרות לתשלום ב־PayPal או בכרטיס אשראי. האתר מאובטח, הבטיחה החברה.

ענת לחצה על תשלום ב־PayPal והועברה לדף המוּכּר. היא מילאה את הסיסמה וקיבלה מייד הודעת מייל שאישרה את העסקה. היא הרשתה לעצמה "יששש!" קטן ורצה לארוז. הטיסה מתוכננת למוחרתיים, והיא חייבת להודיע בעבודה על החופש המאוד לא מתוכנן.

הבוס של ענת במשרד רואי החשבון "זליגמן ושות'", קלמן זליגמן, ישב על כורסת העור המסתובבת שלו בפנים חמוצות. ענת ניגשה אליו כשבליבה חשש כבד, להודיע שהיא לוקחת חופשה. היא חשבה שהוא לא יאהב את ההודעה.

קלמן זליגמן סבל באותו יום מהתקף שיהוקים. הוא אכל בטעות מנה שלא היה צריך לאכול ממסעדה אוריינטלית. התמונה של המנה באתר האינטרנט מצאה חן בעיניו והוא הזמין אותה למשרד. זו הייתה מנת הדגל של המסעדה, שהתמחתה בעיקר באוכל יפני. הפעם הזמין כדור אורז שעליו דג נא בצבע ורדרד. במרכז נחה גבעה קטנה של רוטב וסאבי ירקרק. המנה נראתה בדיוק כמו עין בולטת וזכתה לכינוי "סשימי תבורי". קלמן סבל מתופעה נדירה של שיהוקים בלתי פוסקים אחרי שאכל מזון חריף. אחרי הסשימי הראשון גילה את הטעות שעשה, אבל זה היה מאוחר מדי. הוא התחיל לשהק מייד.

למרבה הצער, ענת לא ידעה על כך דבר. היא דפקה על הדלת שלו, שמעה קול לא ברור מבפנים, וחשבה שהזמין אותה להיכנס. היא נכנסה לחדר ומצאה את הבוס שלה משהק בקול גבוה תוך קפיצות לא רצוניות על הכורסה.

"אה... סליחה... חשבתי שהזמנת אותי להיכנס," גמגמה.

"היק! מה את רוצה?" שאל זליגמן בפנים אדומות.

"זה לא זמן מתאים… מצטערת..." ענתה ענת, חוששת מתגובתו, לכודה בחדר ופוזלת לכיוון הדלת.

"כבר נכנסת. היק! אז תגידי מה שהתכוונת להגיד. היק!"

"אני… אני מצטערת על ההפרעה… אני יוצאת ממחר לחופשה לשבועיים…" ענתה ענת, שהבינה שטוב לא יצא מהשיחה הזאת. עיניו הבולטות של זליגמן לכדו את פניה המפוחדות כמו ארנבת שנלכדה באורות מכונית וקפאה במקומה.

"קחי חופשה כמה זמן שאת רוצה, ואל תטרחי לחזור!" אמר ושתה שלוק גדול מכוס המים שלו, בתקווה שהשיהוק ייפסק. זה לא קרה, אבל המתמחה הצעירה נמלטה בדמעות מהחדר וגרמה לו סיפוק קטן בין שיהוק לשיהוק.

זו הייתה הנקודה שבה היא התקשרה אליי וביקשה שניפגש. בשנים האחרונות הילדה הקטנה שלי התחילה להיות עצמאית יותר ויותר. לכן הבנתי שמשהו קרה.

כמה שעות מאוחר יותר הגעתי לדירה שלה. ענת סיפרה לי על הפיטורים שלה כשדמעות חונקות את גרונה ומציפות את עיניה.

"לפחות יש לך חופשה," אמרתי. "אגב, באיזו חברה את טסה?"

ענת סיפרה שזו חברה שלא שמעה עליה בעבר, "ברבי מוניות אוויר", וכי היא מצאה כרטיס ממש זול בדיל מדהים.

אני לא חשבתי ככה. "מה עשית?! עקצו אותך!" התעצבנתי. "תראי לי את האתר שלהם."

באצבעות רועדות ענת חיפשה את אתר האינטרנט של "ברבי מוניות אוויר" ולא מצאה זכר לחברה. היא חזרה לחלון הגלישה בסתר וניסתה לחפש שוב לפי אותה מחרוזת חיפוש, טיסות ליוון. הפעם לא הופיע שום באנר ורוד. הצעתי לה לחפש ברשם החברות חברה בשם "ברבי מוניות אוויר". לא מצאנו אף חברה שרשומה בשם הזה.

"שוב עבדו עלייך, ענתי," נאנחתי. "כמה שילמת להם על הכרטיס?"

"800 שקל, לטיסה הלוך חזור," ענתה בקול חנוק כשדמעות בעיניה. "איך, איך זה תמיד קורה לי? גם עבדו עליי, גם איבדתי את העבודה, גם אצטרך לחפש משרד אחר להתמחות, גם הזמן שהתמחיתי לא ייחשב לי…"

במקום לענות, חיבקתי אותה חיבוק דובי ומגושם. הייתה לי הרגשה שיש לה עוד מה לספר לי, אבל לא עכשיו. לא ככה. היא צריכה קצת זמן לעצמה. אז פשוט קמתי, מרגיש טוב טוב את הגב הכואב שלי, ואמרתי לה שאני כאן בשבילה. כל דבר שתזדקק, אני עומד לרשותה, והיא הכי מוזמנת. סגרתי את הדלת מאחוריי.

אחרי שבועיים היא סיפרה לי מה קרה אחרי שיצאתי מהחדר. מסתבר שהחיבוק שנתתי לה היה בשבילה קצת מנחם וקצת משפיל. כאילו, "אני הילדה הקטנה המטומטמת שצריכה שינחמו אותה ויתמכו בה." עכשיו, כשאיבדה את העבודה, היא באמת תזדקק לעזרה מההורים להחזיק את הדירה השכורה שעלתה כמעט כמו המשכורת שלה ובקושי היו בה חדר שינה ומרפסת סגורה. היא סיפרה לי שלאחרונה גם נפרדה מבן הזוג שלה והתחילה לחשוב שהיא מעדיפה בכלל בת זוג. זה היה מבלבל מדי בשבילה, לדבר איתי על העניינים האלה.

"כשיצאת והדלת נסגרה מאחוריך," סיפרה, "התמוטטתי על המיטה ובכיתי עד שנרדמתי בברכיים מקופלות."

בבוקר היא החליטה שהיא נוסעת לשדה. ממילא אין לה עבודה. היא לקחה את המזוודה הארוזה משלשום ויצאה לרכב, מזינה בווייז את הכתובת של שדה התעופה הקטן והמרוחק מאוד, אי שם ליד אילת.

אחרי שעות נסיעה ארוכות במדבר, כשהיא שוקלת ברצינות להסתובב ולחזור לציביליזציה, הגיעה לשדה התעופה על שם רמון. בניגוד לנתב"ג, המקום היה ממש קטן ורגוע. הייתה חניה נוחה וכמעט שלא היה שום תור בכניסה.

דיילת ביטחון קיבלה אותה והדביקה לה מדבקה על המזוודה. היא הגיעה לתור למסירת המזוודה ועברה אותו במהירות מפתיעה. כעבור רבע שעה הייתה באולם ההמתנה לטיסות היוצאות, וגילתה שאין דיוטי פרי. מה זה שווה בלי דיוטי, חשבה בעצב. הרי ברור שאין שום טיסה ושום ברבי לא מחכה לי, לפחות הייתי קונה איזה בושם!

שתי דקות מאוחר יותר היא מצאה את עצמה עומדת מול דלפק קטן בשער 3. היא הייתה לבדה. אחרי המתנה קצרה הגיעה למקום צעירה יפה בעלת שיער בלונדיני שגלש לכתפיים ועיניים כחולות מהממות. היא לבשה חצאית בצבע ורוד פוקסיה וחולצה ססגונית של Desigual. לרגליה נעלה נעלי עקב שענת לא הצליחה להסיר מהן את עיניה.

בחיוך זוהר שחשף טור שיניים שצבען הלבן הודגש על רקע ליפסטיק אדמדם שהזכיר לענת פטל בשל, היא ניגשה אליה והציגה את עצמה: "נעים מאוד, אני בר בן נון, ואני אהיה הטייסת שלך היום."

ענת פתחה את הפה ושכחה לסגור אותו. היא הייתה בטוחה שעקצו אותה. הנסיעה לשדה התעופה רמון הייתה בשביל, בעצם, בשביל מה? היא לא הייתה בטוחה. מאז שהייתה ילדה קטנה היא נחשבה תמימה. פתי מאמין לכל דבר, כזאת שקל לעבוד עליה. בתפקיד שלה כמש"קית ת"ש בחיל האוויר, חיילים רבים ניצלו את התמימות שלה וסיפרו סיפורי מעשיות שהיא קנתה אותם ועזרה להם כמיטב יכולתה. גם באוניברסיטה היא נודעה בתמימות שלה ונתנה לחברים ללימודים להעתיק ממנה חופשי. גם כשניצלו אותה ללא בושה, היא תמיד האמינה לכל מי שביקש את עזרתה.

במשרד רואי החשבון שבו התמחתה היא קיבלה מטלות שלא התאימו למתמחה אלא למזכירה, אבל מילאה את כל המשימות המשמימות בלי שום תלונה. גם כשהמזכירה הפילה עליה עבודות, היא קיבלה על עצמה הכול בהכנעה.

לאחרונה התעורר בה משהו, אולי רמז להתפכחות. היא הייתה חייבת הוכחה לכך שהעולם הוא באמת מקום כל כך גרוע, בניגוד לאמונה הפנימית שלה, שרוב האנשים טובים. אחרי שפוטרה, אחרי ששילמה לחברה שמסתבר שאינה קיימת עבור חופשה דמיונית ואחרי שעברה לילה של בכי תמרורים, היא בזבזה ארבע שעות בנהיגה במדבר כדי להוכיח לעצמה אחת ולתמיד שהיא חיה בסרט.

בר בן נון לא השאירה לה זמן למחשבות. היא הציעה לה ללכת ביחד למטוס.

מאחורי שער 3 ניצבה דלת אפורה. בר וענת עברו בדלת במסדרון ארוך, ויצאו לחום הכבד של המדבר. במרחק כמה מטרים עמד מטוס קטן, כנפיו צבועות בוורוד פוקסיה, ועל חרטומו כתובת: Barbi’s Air Taxi.

ענת עלתה בכבש המדרגות הקטן למטוס, ובר עלתה אחריה והרימה את הסולם.

"ברוכה הבאה לטיסה הראשונה שלי באזרחות," קרנה בר מאושר. "אפילו לא הספקתי לרשום את החברה שלי ברשם החברות, את מאמינה? אחרי שחכרתי את המטוס הזה, הייתי צריכה למצוא שדה תעופה שיסכים שאמריא ממנו ואקבל שירותי קרקע, ואז היו לי בעיות עם אתר האינטרנט שבנו לי, כי שכחתי לשלם בזמן על הדומיין, ואז הבאנר שהזמנתי שיופיע בחיפושים של טיסות ליוון ירד כי נגמר לי התקציב. כן, הכול הלך על המטוס, כל הכסף שהרווחתי בצבא. אבל אני יודעת שה-כו-ל יסתדר. אני אמצא לי רואה חשבון שיעזור לי בבלגן שלי" – ובשקט הוסיפה "וזוגיות." היא הסתכלה בביישנות על ענת ושאלה אם תרצה לשבת בתא הנוסעים, או אולי תעדיף לשבת לידה בקוקפיט.

ענת התיישבה ליד בר וסידרה את האוזניות. המטוס הקטן התחיל לנוע על המסלול וענת הסתכלה בהערצה על בר שתפעלה במיומנות את המטוס.

תחילת הטיסה הייתה שקטה יחסית, אבל אחרי כמה דקות הן החלו בשיחה. בר גילתה לענת שאין לה אף לקוח אחר, בינתיים. היה חלון זמן קצרצר שבו הבאנר פעל, וענת היא היחידה שלחצה עליו. החברה שדרכה פרסמה את הבאנר הורידה אותו מייד כשגילתה שבר לא שילמה, ובינתיים אין לה כסף להוציא על פרסום.

"אפילו אין לי מספיק כסף לדלק," גילתה לענת. "המטוס יכול לטוס עם הדלק שבמכל הלוך חזור, וזהו. אז אולי אישאר ביוון עד שהחופשה שלך תסתיים, אחרת אצטרך לקנות דלק למטוס לעוד טיסה הלוך חזור ליוון, כשאגיע בעוד שבועיים להחזיר אותך."

ענת הסתכלה בעיניים הכחולות המהממות, שהזכירו את הים בחוף של האי היווני אליו טסו. בשקט, בביישנות, היא שאלה: "אני מתארת לעצמי שגם אין לך כסף להוציא על מלון. תרצי אולי לבלות איתי את החופשה? הזמנתי חדר עם מיטה זוגית."

העיניים הכחולות קרנו אליה, והתלווה אליהן חיוך. ענת חשבה פתאום שהיא באמת חיה בסרט. סרט שווה מאוד.