יהודי בהפרעה

הוא באפלה. רוצה לצאת ולא יכול. דיכאון. אין לו מושג למה ואיך הוא. הכול חסר תוחלת. אומר לעצמו, יניב, אתה בשלב הראשון של האבלות, אבל לא באמת מבין את הדברים. אולי היציאה למסע הזה תאתר לו את הפתח לשמחה, לשינה טובה, לסיפוק בעבודה. הוא חבול ומחורב, לפני אחד־עשר חודשים נפרד משרית, הקשר עם רעות הסתיים לפני כמה ימים, והוא נותר פגוע ואבוד, ישן בקושי במירוץ של מחשבות אובססיביות על דברים שאמרה, הלב כואב פיזית, והוא מנסה להבין מה עשה בתוך קשר הרסני ופוגעני כל־כך. ועכשיו המטרה היא לצאת מהפגיעה, להשקיע את עצמו במשהו אחר, כי עם רעות כתב רק שירים, לה ועליה (היא טענה כלפיו: "אני דמות ספרותית בשבילך וזה הכול"). מי הוא? מתעורר בלילה ולא מכיר את עצמו, הלב שלו מתכווץ שוב ושוב עד כדי כך ששריר החזה השמאלי כואב לו כל הזמן. רעות אמרה לו שהגאולה תגיע רק ממנו עצמו, אמרה לו שהוא משתמש בילדים, לא נגעה בו ארבעה חודשים, אף לא ליטוף. כשהייתה קרובה הייתה נושכת. דרשה שיתגרש מאשתו עכשיו, דרשה שיאכיל אותה, לא הכינה לו אפילו כוס קפה (אולי פעם אחת כשממש התעקש), ואחרי שהכול נגמר אמרה שבשבילה זאת הייתה רק חברות ולא זוגיות, מותירה אותו עומד מול הריסות חייו, מול הילדים שראו את הכול קורה סביבם, מול שרית שנפגעה קשות. ובכל זאת, קשר של ארבעה חודשים שמשול לקשר של שנים. במהלכו יצר, בפעם הראשונה זה שנים, קשר אמיתי עם ההורים שלו, התמודד עם המיניות הדפוקה שלו, עם השדים שלו מהעבר. והוא עדיין שואל את עצמו, זה היה "קשר"? מה בדיוק קרה שם? למה הוא נמשך למקומות האפלים האלה? למה הוא נמשך ליחסים החלקיים האלה? ואיך כל זה מסתדר עם העובדה שלפני פחות משנה נפרד ממי שהייתה אשתו שבע שנים? איך הוא מנותק כל־כך מאם ילדיו, מחברתו לחיים?

ייקח שישה חודשים, זה מה שאמרה לו ביאטריס, שמלמדת בבית־הספר הצרפתי בשארם, כשנפגשו בחוף אלמוג באילת. ייקח לך שישה חודשים לקבל פרספקטיבה על מה שקרה לך. הוא יצא לכמה ימים דרומה כדי להתנתק ולא הצליח. המחשבות האובססיביות תפסו את כל מרחב המחשבה שלו. היא הרגיעה אותו: "עוד שישה חודשים תסתכל אחרת על הקשר עם רעות. אני אומרת לך. אולי אתה והיא דומים מדי, וחוץ מזה משהו אצלה לא היה בסדר בראש, יותר מדי בעיות." ככה. בקלות. בפשטות. ביאטריס עם ניסיון החיים שלה, עם המעבר שלה מפאריז לשארם, עם ההילינג והשיאצו וההוראה לילדים. כשהוא חוזר הביתה, כל טלפון של חבר הוא הצלה. הודעת טקסט — גאולה. בועז דואג לו, מדבר איתו ומנחם אותו ומחזק אותו. כל פגישה ממיסה את הכאב ונותנת הרגשה שהוא אהוב. אין תחליף לחברים בזמן הזה. אין שיעור למגע אנושי. הוא לא אוכל, לא ישן, בקושי מתפקד עם הילדים. מרגיש חי מאוד, בקצה, אבל אלוהים מת בו. וגם הסקרנות שלו לגבי המקרא, המשנה והתלמוד, הולכת ופוחתת. הוא מסתכל על שיעורים שלימד, על האותיות הקטנות שכתב, על המשניות, על הגמרא, על הדרשות לפרשת השבוע, מילים, מילים, מילים. אולי זה בסך הכול משבר שקשור לדברים אחרים. אין לו מושג. אבל החלק הזה בזהות שלו, החלק היהודי, התערער. הוא מרגיש שיש בזה הרבה טוב. הקשר עם ניקול, למשל. היה צריך לצאת מהקונכייה היהודית שלו על־מנת לקשור קשר של ממש עם מישהי לא יהודייה. הוא מנסה להבין מה קרה לו בשני העניינים הבסיסיים שהופכים אותו למה שהוא— מערכות יחסים והזהות היהודית, שניהם חשובים ושניהם, הוא מרגיש, כרוכים זה בזה. התרבות היהודית נטועה עמוק באישיות שלו. הוא נולד למשפחה דתית־לאומית. המערכת ההלכתית הייתה חלק ממנו כבר מגיל צעיר, מכריע מבחינת עיצוב האישיות. אבל זה לא רק זה, גם אחרי שוויתר על ההלכה נשאר עם אלוהים, וגם אחרי שוויתר על אלוהים המשיך לעסוק במשנה ובתלמוד ומצא בהם עניין, ועכשיו גם בהם הוא לא מוצא מהות. האם אובדן האהבה ואובדן האמון בבני־אדם, שבא בעקבותיו, משמעם גם אובדן האלוהים, עיקורם של כתבי הקודש ממשמעות? ואולי צריך לנסח אותו משפט אבל הפוך, כמו שרעות אמרה לו בחדות לשונה, גבר שאינו מאמין באלוהים סופו שיבגוד באשתו. הוא התנגד להקבלה הזאת, אבל האמת היא שתמיד ראה במערכת היחסים עם האל מערכת יחסים אנושית שהיא מערכת היחסים היחידה שהוא מכיר ושעליה הוא יכול לדבר, ומן הסתם מי שכתב את הטקסטים הקנוניים דיבר על הקשר עם אלוהים בדרך היחידה שהוא מכיר והיא קשר עם בני־אדם, ואם ככה, אולי אובדן האמונה, אובדן היכולת להאמין באל, משמעותה, מניה וביה, גם אי־יכולת לקיים יחסים ארוכי טווח ואולי יחסים בכלל. אולי היכולת לסגור ולנתק את עצמו מהקריאה של האל אליו, להגיד כמו פרויד שהיא אילוזיה, שהיא שקר, שהיא תוצר של איזה מטען גנטי הישרדותי שאין לו דבר וחצי דבר עם מה שבאמת קורה בעולם, אולי להגיד את זה, פירושו גם שעלה הכורת על היכולת של הלב להתמסר ולהיפתח, וזה מביא את האדם להסתכל בציניות על כל מערכת יחסים ועל כל מצווה:

כל אדם שומר כשרות מטעמיו שלו

יש המפרידים בין בשר לחלב כי קראו להם

בשמות גנאי כשהיו קטנים, יש המחכים

שש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב כי

היו בסכנת מוות או הנשימו קרוב מעלה קצף,

יש הדורשים לראות תעודת כשרות כי כל

חייהם לא הכירו בהם, יש המקפידים על שחיטה

כשרה כי חוו אונס או התעללות, יש המתייחסים

לגבינה קשה כאל בשר כי כשצעקו לעזרה, באפֵלה,

לא שמע אותם איש, ויש המחליפים מזלגות בין

בשר לדגים כדי לשמוע בשקשוק הכלים

את קולו של אלוהים שאבד להם.

ואולי זה דווקא הפוך. יחסים חזקים מאוד עם אלוהים מקשים על היכולת לחוש אמפטיה כלפי האחר. יש אנשים ששומעים את קולו של אלוהים. ואין להם ספק כי זה אכן קולו של אלוהים. אולי זה מה שקרה עם רעות. אלוהים והקשר איתו פיתחו מאוד את היכולת שלה להבין את עצמה ולהבין אנשים, אבל באותו זמן גם מנעו ממנה את היכולת לחוש אמפטיה, להיקשר באמת. היא הייתה מסוגלת לאבחן את מצבו הנפשי מתוך הסתכלות בתווי הפנים שלו, או בשיחת טלפון לשמוע את השינוי בקול ולדעת אם הוא דובר אמת או מזייף. אבל היה בה משהו שמסרב להזדהות עם הכאב של האחר. בזמן שהכירו התחילה תהליך של חזרה בתשובה. השילוב של רגישות גבוהה מאוד ואנוכיות גדולה מאוד, והשילוב של אלה עם החזרה בתשובה, העלו בו את התהיות לגבי היכולת של המאמינים הגדולים ליצור קשר אנושי. האמונה שלהם חזקה כל־כך, שהם בטוחים שהאמת נמצאת עם הדת היהודית ושהנצרות היא איוולת ושכניסה לכנסייה היא דבר רע, ואז מגיעות הערות גזעניות כלפי ערבים וכלפי מוסלמים.