יהלומים לנצח 3: יהלומים לנצח

פרק 1מקסים

"היא נעלמה, אדוני."

אני עוצר על המקום בסלון של הוריי, כשהטלפון צמוד לאוזני. המילים הולמות בכלוב הצלעות שלי ומהדהדות בחזי. מילים מרשיעות. מילים מפחידות. מילים שלא חשבתי שאשמע לעולם.

הכול בתוכי נעצר - הלב שלי, נשימתי, ואפילו יכולתי לחשוב. ההודעה פוגשת בי, כמו מישהו שנעצר פתאום מולך. הרגשות הנדירים ההם שרק זואי מסוגלת להעלות מעומק נשמתי, מתנפצים אל תוך גופי הקפוא, כשמוחי סוף־סוף מתחיל להבין. אני מתכסה בזיעה, הבטן שלי צונחת, הדופק הולם ברקותיי, ובמשך כל הזמן הזה, אני נאבק עם משמעות ההודעה.

"מה אמרת?" אני שואל בקול קר כמו הכפור שעל הדשא. שמעתי את השומר שלי, חזק וברור, אבל חלק לא מוכר בתוכי רוצה להכחיש את זה. בדרך כלל, אני לא נרתע מהאמת. אני מומחה בלאמץ את כל החלקים המכוערים שלה. האמת היא כלי נשק בחוגים שלי, כלי שאני משתמש בו כדי לתכנן מניפולציות פסיכולוגיות – משחקי מוח.

אותם משחקים שתכננתי כדי ללכוד את זואי, פונים עכשיו נגדי כשהשומר חוזר ואומר, "היא נעלמה," וכעת הוא נשמע מהסס.

"למה אתה מתכוון לעזאזל כשאתה אומר שהיא 'נעלמה'?"

הוא בולע את רוקו. "היא בכתה, היא ביקשה ללכת לשירותים. כשהיא לא יצאה אחרי כמה דקות, נכנסתי לבדוק.

"כמה דקות, לעזאזל?" אני שואל, וראייתי מתחילה להתערפל בקצוות.

"עשר. חמש־עשרה. יש לי אחות, אדוני." הוא מתחיל לגמגם. "אני יודע איך זה, כשאישה בוכה."

כשאישה בוכה. פגעתי בזואי. אני יודע את זה. שנאתי כל שנייה מזה, אבל איזו ברירה הייתה לי? זה ייקח זמן, אבל כמו עם כל פצע, זה יתרפא בסופו של דבר. נחזור למה שהיינו, בחזרה אל המצב השלו, השמח, שאלינו הגענו בקורסיקה. עד ליום שבו זואי התפרצה לפגישה הרשמית הראשונה ביני לבין איזבלה, אשתי לעתיד.

האם זואי לא יודעת שהיא תמיד תהיה ראשונה? האם לא אמרתי לה שהנישואים שלי לא ישנו דבר? טוב, אולי מלבד זאת שלא איראה עם זואי בציבור, והעובדה שארוסתי ואני אמורים להביא לעולם יורש אחרי הנישואים שלנו. אבל הדברים האלה כולם מטלות, דברים לא נעימים שדרושים כדי להבטיח את הישרדות האימפריה שלנו. ללא הברית הזאת, העסק שלנו לא יתפתח ולא ישגשג. המשפחות שלנו לא יהיו בטוחות. השלום עם האיטלקים ירד לטמיון. מלחמות חדשות יפרצו. גברים ימותו. ללא הנישואים האלה, לא אוכל להציע לזואי הגנה. לא אוכל לדאוג לה או להבטיח שתהיה מוגנת. למה לעזאזל היא לא מצליחה לראות את זה?

"אדוני?" האיש שלי שואל, פחד מחלחל לקולו.

הפחד הזה הוא שום דבר בהשוואה לאימה שמתפשטת בתוכי כשאני סוף־סוף מעכל את האמת, והשליטה העצמית חוזרת אליי ומאפשרת לי להיות הבוס שפועל מהר וביעילות. זואי שם בחוץ. לבד, מטרה קלה. פרח עדין. ללא משאבים. ללא דרכון ובלי הרבה כסף. אין לה שום נשק להגן על עצמה. היא לא מכירה את המדינה שלי. היא לא מכירה את האויבים או את בני הברית שלי.

אני מציץ בשעוני. השעה היא רבע לתשע בבוקר. אנשי הקייטרינג מסתובבים בבית, נושאים מגשים של אוכל אל חדר האוכל לארוחת בוקר של שמפניה. אימא שלי הזמינה את משפחת זאנטי כדי לערוך היכרות בין המשפחות לפני מסיבת האירוסים. המלצרים מצחצחים את הכוסות לפני שהם מניחים אותן על השולחן. אני מתבונן בהכול מתוך ניתוק, כשגל של זעם גואה בתוכי.

זואי היא שלי. היא עשתה טעות איומה, טעות שהיא צריכה לשלם עליה, אבל מאחר שאני הסיבה למעשים הלא רציונליים שלה, אקח עליי את האשמה. אני מבין למה היא עשתה את מה שעשתה. למדתי להכיר אותה. החתונה עם איזבלה היא לא בגידה. מדובר בעסקים. כמובן שזואי לא תראה את זה ככה. היא אדם טוב. הלב שלה טהור. היא לא רוצה להיות בוגדת. היא אמרה לי את זה בעצמה. ובעיקר, היא אישה מאוהבת. אישה שהייתה מושא ללעג. לכן היא ברחה.

"כמה זמן בדיוק עבר מאז שאיבדת אותה?" אני שואל כאשר צמרמורת של אלימות חולפת בגבי. האלימות מוכרת. אני יודע איך להשתלט עליה, אבל אני לא מסוגל להתמודד עם הפחד המחליא. הפחד הזה, הוא שולט בי. הוא לא מאפשר לי לנתק את עצמי מרגשותיי ולפעול ברציונליות. אני פאקינג שונא את זואי על זה, באותה מידה שבה אני מעריץ אותה.

"עשרים דקות, אדוני. רצתי לחניון. המכונית שלה לא שם."

אני כבר מנסה לאתר את המספר שלה באמצעות אפליקציית האיכון. "הטלפון שלה?"

"היא השאירה אותו בפח האשפה בשירותים. עקבתי אחרי המיקום שלה. לכן חשבתי שהיא עדיין שם בפנים. בדקתי כל הזמן את המיקום שלה, אדוני. אני נשבע –"

"תפסיק לחפש תירוצים, לעזאזל. תתקשר לאנשי הקשר שלנו. תודיע שאנחנו מחפשים אותה. תגיד להם איזו מכונית יש לה ומה מספר לוחית הרישוי."

"כן, אדוני."

"ואף אחד לא נוגע בה. מי שישים עליה אצבע – מת." אני מנתק את השיחה.

פאק.

אני תוקע את אצבעותיי בשערי, מביט בקרקס שמתרחש סביבי ותוך כדי כך מנסה לחשוב כמו זואי. מה היא הייתה עושה? לאן היא הייתה הולכת?

אימא שלי נכנסת לסלון לבושה בבגדיה היפים ביותר. היא מושיטה את ידיה, ואומרת בפנים מאירות, "הינה הוא."

שבט זאנטי נכנס אחריה - פאולו, לאונרדו, איזבלה ואימא שלה, נעמי. אני בקושי מעיף בהם מבט.

ידיי רועדות מהדחף לרצוח מישהו. איבדתי משהו יקר, ואני לא יכול לחיות בלעדיו.

אני רוצה אותה בחזרה.

עכשיו.

אני מסתובב לאחור, ועוזב את החדר בלי לברך אף אחד. בפינה רחוקה בראשי, אני קולט את הבעת פניה המובסת של איזבלה. הנימוסים שאימא שלי הנחילה לי דורשים שאעצור ואתן הסבר, לכל הפחות התנצלות, אבל זה יהיה רק זה. נימוסים. אני אדיש מדי כלפי ארוסתי לעתיד מכדי שיהיה לי אכפת איך היא מרגישה. הדבר היחיד שאני מסוגל לחשוב עליו הוא שזואי מסתובבת חופשי בעיר מסוכנת - שבה לפחות מאה פושעים מסוכנים, או יותר, שהיו שמחים ללכוד אותה ולענות אותה, כדי לפגוע בי. להרוג אותה.

פאק!

אני פותח את הדלת בדחיפה וממהר אל המבואה.

"מקסים!" קולה של אימא שלי ונקישות עקביה רודפים אחריי. היא מצליחה להדביק אותי בכניסה לבית. "לאן אתה הולך?" היא צועקת ואוחזת בזרועי. "מה קרה?"

"לא עכשיו." אני מנער את ידה. "זואי ברחה."

גופה מיטלטל, פניה מחווירות. "מה אמרת לי עכשיו?"

"אמרתי שזואי ברחה."

"זה סוף השבוע של האירוסים שלך, מקסים."

"לא אכפת לי!"

"אוי, אלוהים." אימא שלי מניחה יד על ליבה. "זה לא קורה."

אני עוקב אחר מבטה. איזבלה ולאונרדו עומדים ליד הדלת. פניה של איזבלה מתוחות. לאונרדו נראה זועם.

הן כל כך דומות, אימא שלי ואיזבלה. כל כך מטופחות. כל כך מאופקות. כל כך מושלמות. כמו פרחים שגידלו כדי לשים באגרטל. יפים למראה, אבל לעלי הכותרת שלהם אין ריח. הם גדלו כדי שישלימו עם גורלם. לא כמו זואי. היא פרח בר, ורד בעל ריח מתוק כמו שצריך להיות לוורד. היא אותנטית.

קרוב לוודאי שלאונרדו אמר למשפחתו עד כמה זואי חשובה לי, ועם זאת, איזבלה לא ברחה. היא אף פעם לא תברח בגלל אישה אחרת. היא תעלים עין ותפנה את הלחי השנייה, שוב ושוב, בדיוק כמו שאימא שלי עושה, ולא משנה כמה פעמים אבא שלי מגיע הביתה מריח מזונות ומבגידה.

ואז זה מכה בי. זה מה שהופך את זואי לשונה מהנשים שעומדות מולי. היא מאמינה באהבה. היא מאמינה במשהו יפה. לא נוחות, כסף או עסקה. היא מאמינה בדבר האמיתי, באהבה מהסוג של פעם בחיים. כזו שאתה מוצא עם נפש תאומה. ככה היא שרדה, ככה היא הצליחה לצוף בתוך אלימות משפחתית ועוני.

ככה היא שרדה אותי.

שאני אמות.

זה הסוד שלה, הידע שאחריו רדפתי כל כך, התקווה שקיוויתי לגנוב.

התשובה היא - אהבה.

אני לא מסוגל לאהוב, אבל אני רוצה את האהבה שלה. אני רוצה אותה יותר מכל דבר אחר. אם לא אמצא אותה, אין לי תקווה. אם לא אחזיר אותה אליי, הרגעים המאושרים ביותר שלי יהיו השנים הגנובות שבילינו יחד.

אני לא חושב ככה.

אימי מנסה למנוע ממני ללכת בעודה תופסת את הז'קט שלי בידה, ואומרת, "מקסים, אם אתה יוצא מכאן עכשיו, לעולם לא אסלח לך."

ממש לא אכפת לי.

אני מתנער ומשתחרר ממנה, ועושה את דרכי למטה, במדרגות המרפסת, בצעדים ארוכים.

"אבא שלך ינשל אותך," אימי קוראת מאחוריי. "זה מה שאתה רוצה?" כשאני לא עוצר, היא עוברת אל העלבון האולטימטיבי. "אתה מתנהג בצורה מבישה, כמו כלבלב חולה אהבה ולא כאדם מכובד העומד בראש העסק של אביך."

המילים שלה עוצרות אותי. אני נעמד, וידי על דלת המכונית שלי.

אני מניח שהיא צודקת. במובן מסוים, זה סוג האהבה שלי.

רק שזה לא הסוג הלא אנוכי.

אני יוצא לחפש את זואי, עם כל מה שיש לי.