יוגה

מכיוון שצריך להתחיל בנקודה כלשהי את סיפורן של ארבע השנים האלה, שבמהלכן ניסיתי לכתוב ספרון מחויך ומעודן על יוגה, התמודדתי עם דברים לא מחויכים ולא מעודנים כמו טרור ג׳יהאדיסטי ומשבר הפליטים, שקעתי בדיכאון מלנכולי כזה שהייתי צריך להתאשפז למשך ארבעה חודשים בבית החולים הפסיכיאטרי סנט–אן, ולבסוף שכלתי את העורך שלי שלראשונה מזה שלושים וחמש שנים לא יקרא ספר שכתבתי - ובכן, מכיוון שצריך להתחיל בנקודה כלשהי, אני בוחר באותו בוקר בחודש ינואר 2015 שבו סיימתי לארוז את התרמיל ותהיתי אם עדיף לקחת את הטלפון, שממילא איאלץ להיפרד ממנו במקום שאליו אני הולך, או להשאיר אותו בבית. בחרתי באפשרות הקיצונית, וברגע שיצאתי מהבניין התלהבתי מן הצלילה הזאת מתחת לרדאר. הייתי צריך ללכת רק מרחק קצר עד לתחנת הרכבת בֶּרסי - שלוחה של תחנת ליון, צנועה וכבר–פרובינציאלית, שמתמחה באזורים הכפריים של צרפת. קרונות שראו ימים טובים יותר, תאים כמו פעם, עם שישה מושבים במחלקה הראשונה ושמונה במחלקה השנייה, וצבעי חום וירוק–אפור שהזכירו לי את הרכבות של ילדותי הרחוקה, אי–אז בשנות השישים. טירונים במדים ישנו סרוחים על המושבים כאילו לא שמעו שגיוס החובה בוטל. שכנתי היחידה לתא הפנתה את פניה אל זגוגית החלון המאובקת והסתכלה בבניינים מכוסי הגרפיטי של היציאה מפריז ושל הפרברים המזרחיים, שחלפו על פנינו תחת גשם מזרזף ואפור. היא היתה בחורה צעירה עם מבנה גוף של חובבת צעידות בטבע, לבושה בהתאם ומצוידת בתרמיל גב עצום. תהיתי אם היא יוצאת לטיול רגלי בחבל מורבאן - כפי שעשיתי אני פעם במסלול שהחל בכפר וֶזֶלֶה ובתנאים לא יותר מלבבים מעכשיו - או אם פניה מועדות, מי יודע, לאותו המקום שאליו מועדות פני. בכוונה לא לקחתי איתי ספר, ובמשך כל הנסיעה - שעה וחצי - הנחתי למבטי ולמחשבותי לרחף במעין קוצר רוח נינוח. ציפיתי להרבה, בלי לדעת באמת לְמה, מעשרת הימים הללו שבהם אהיה מנותק מהכול, לא זמין, מחוץ להישג יד. התבוננתי בציפייה שלי, התבוננתי בקוצר הרוח הנינוח. זה היה מעניין. כשהרכבת עצרה בלַרוֹש–מיזֶ׳ן ירדה ממנה גם הבחורה עם התרמיל הגדול, ויחד איתי ועם עוד כעשרים איש הלכה אל מגרש החניה שמול התחנה, לחכות להסעה שתבוא לאסוף אותנו. איש לא הכיר איש, וחיכינו בשתיקה. כל אחד הסתכל ברעיו ותהה עד כמה הם נראים נורמלים. הייתי אומר שכן, הם נראו נורמלים למדי. כשהאוטובוס הגיע כמה מהם התיישבו בזוגות, אני לבד, אבל רגע לפני שיצאנו לדרך עלתה עוד אישה אחרונה, בת כחמישים, פניה רציניות ולחייה שקועות, והתיישבה לצדי. היא אמרה שלום חפוז בקול מהוסה ועצמה עיניים, מאותתת בלי עוינות שאינה מעוניינת לפתוח בשיחה. איש לא דיבר. האוטובוס יצא במהירות מהעיר והחל לנסוע בדרכים צרות וצדדיות, חוצה כפרים זעירים שכל התריסים בהם סגורים ומוגפים. כעבור חצי שעה פנה לדרך עפר בין עצי אלון ועצר ברחבת חצץ לפני מבנה נמוך של חווה. ירדנו, הוצאנו את התיקים מתא המטען ונכנסנו למבנה דרך שתי דלתות נפרדות: אחת לגברים ואחת לנשים. מצאתי עצמי אפוא בין גברים, באולם גדול, מרוהט כמו חדר אוכל של בית ספר ומואר בנורות ניאון. הקירות היו צבועים בצהוב חיוור ומקושטים בכרזות קטנות של אמרות חוכמה בודהיסטיות, בכתיבה תמה ומסולסלת. היו שם פנים חדשות, אנשים שלא היו בהסעה וכנראה הגיעו ברכב פרטי. מאחורי שולחן פורמייקה ישב בחור שפניו פתוחות וחביבות, לבוש טי–שרט קצרה בעוד שכולם לבשו לפחות סוודר או פליז, וקיבל אחד–אחד את פני הבאים. לפני כן היה צריך למלא שאלון.