יומן הנפילה

כמה דברים שאני יודע על סבא שלי

1.

סבא שלי לא אהב לדבר על העבר. דבר שאינו מפתיע, לפחות לאור כל מה שנוגע לעניין: העובדה שהיה יהודי, שהגיע לברזיל באחת מאותן אוניות עמוסות ראשי צאן, שההיסטוריה, כך נראה, הסתיימה עבורם בגיל עשרים, או שלושים, או ארבעים, לא חשוב, וכל שנותר ממנה הוא מעין זיכרון שבא והולך ועלול להיות כלא גרוע עוד יותר מזה שהיית אסור בו.

2.

במחברות של סבי לא מופיע שום אזכור למסע הזה. אינני יודע מהיכן הוא הפליג, אם סידר לעצמו מסמכים כלשהם בטרם יצא אליו, אם היו ברשותו כסף או מידע כלשהו על אשר מחכה לו בברזיל. אינני יודע כמה ימים ארכה ההפלגה, אם נשבה במהלכה רוח או לא, אם פרצה סערה לפנות בוקר או אם היה לו איכפת בכלל שהאונייה תטבע והוא יסיים את חייו באופן אירוני כל כך, בתוך מערבולת קרח אפלה ובלי שום סיכוי להותיר זכר מחוץ לסטטיסטיקה – נתון אחד שהיה מסכם את הביוגרפיה שלו, ובולע לתוכו כל התייחסות למקום שבו גדל, ולבית־הספר שבו למד, ולכל אותם דברים שקרו במרווח הזמן שהשתרע בין לידתו לגיל שבו היה כאשר קועקע בזרועו מספר.

3.

גם אני הייתי מעדיף שלא לדבר על הנושא הזה. אם יש משהו שהעולם באמת לא צריך, זה לשמוע את דעתי בנוגע אליו. הקולנוע כבר דאג לכך. הספרים כבר דאגו לכך. העדים כבר סיפרו על כך בפרטי־פרטים, ומאחורינו יש כבר שישים שנים של כתבות ומאמרים וניתוחים, דורות של היסטוריונים ופילוסופים ואמנים שהקדישו את חייהם לניסוח הערות שוליים בנוגע לעניין הזה, במאמץ לרענן פעם נוספת את דעתו של העולם בנושא, את תגובתו של כל אדם באשר הוא למשמע המילה אושוויץ, כך שלרגע לא הייתי מעלה בדעתי לחזור על הרעיונות האלה אם הם לא היו חיוניים, במובן מסוים, כדי שאוכל לדבר על סבי, ומכאן על אבי, ומכאן על עצמי.

4.

בחודשים שקדמו ליום הולדתי השלוש־עשרה למדתי לקראת הבר־מצווה שלי. פעמיים בשבוע הייתי הולך לביתו של רב אחד. היינו שם שישה או שבעה תלמידים, וכל אחד מאיתנו היה לוקח איתו הביתה קלטת ועליה קטעים מן התורה מושרים ומוקלטים בקולו של הרב. שיעור אחר־כך היינו צריכים לדעת הכול בעל־פה, ועד היום אני מסוגל לשיר את המנטרה ההיא שנמשכת חמש־עשרה או עשרים דקות מבלי להבין את המשמעות של אף מילה.

5.

הרב חי ממשכורת בית הכנסת ומתרומות שנתנו משפחות הקהילה. אשתו נפטרה וילדים לא היו לו. בזמן השיעור הוא היה שותה תה עם ממתיק מלאכותי. קצת אחרי שהשיעור התחיל, הוא היה לוקח את אחד התלמידים, בדרך כלל את זה שלא למד, ומושיב אותו לצִדו, ומדבר אליו כשפניו כמעט נוגעות בשלו, ומאלץ אותו לשיר שוב ושוב כל פסוק וכל הברה, עד שהתלמיד היה טועה בפעם השנייה או השלישית והרב היה מטיח את אגרופו על השולחן וצועק ומאיים שלא יערוך בר־מצווה לאף אחד.

6.

היו לרב ציפורניים ארוכות וריח של חומץ. הוא היה האדם היחיד בעיר שערך את ההכנות האלה ובדרך כלל, אחרי שהשיעור הסתיים, היינו מחכים במטבח בזמן שהוא שוחח עם ההורים שלנו, ובשיחה הוא היה אומר להם שאנחנו אדישים, לא ממושמעים, בורים ופראי־אדם, ובסוף הנאום מבקש מהם עוד קצת כסף. בדרך כלל אחד מהתלמידים, שכמו כולם ידע כי הרב סובל מסוכרת, שבעבר הוא כבר אושפז בבית חולים בשל כך, שסבל מסיבוכים ואחת מהרגליים שלו כבר היתה בסכנה וקרובה לקטיעה, אותו תלמיד היה מתנדב באותה השעה להביא לרב עוד תה, ובמקום ממתיק מלאכותי שם לו סוכר בכוס.

7.

כמעט כל חבריי לכיתה חגגו בר־מצווה. הטקס היה נערך בשבת בבוקר. חתן הבר־מצווה היה לובש טלית ונקרא להתפלל יחד עם המבוגרים. אחר־כך היתה מוגשת ארוחת צהריים או ערב, בדרך כלל במלון פאר כלשהו, ואחד הדברים החביבים על חבריי היה למרוח את הידיות העגולות של החדרים במשחת נעליים. הם אהבו גם להשתין לתוך קופסאות המגבות שבחדרי השירותים. והיה עוד משהו, אפילו שזה קרה רק פעם אחת. בזמן הדלקת הנרות וקריאות המזל־טוב, באותה שנה היינו מניפים את חתן השמחה באוויר שלוש־עשרה פעמים, וקבוצה של ילדים היתה תופסת אותו בכל פעם שנפל למטה, כמו רשת ביטחון של מכבי־אש. באותו יום הרשת נפתחה בנפילה השלוש־עשרה וחתן יום ההולדת נפל בגבו על הרצפה.

8.

המסיבה שבה זה קרה לא התקיימה במלון פאר, אלא בחדר מסיבות, בבניין שלא היו בו לא מעלית ולא שוער, מכיוון שחתן יום ההולדת למד על מלגה מיוחדת למעוטי יכולת והיה בן של כרטיסן באוטובוס שכבר נראה גם מוכר צמר־גפן מתוק בפארק. חתן יום ההולדת לא נכשל בשום מקצוע, אף פעם לא הלך לשום מסיבה, לא לקח חלק בהתפרעויות בספרייה ולא היה אחד מהתלמידים שהכניסו נתח בשר נא לתיק של אחת המורות, וודאי וודאי שלא היה מאלה שהשתעשעו כאשר מישהו הניח פצצה מאחורי אחת האסלות, שקית אבק־שריפה שסיגריה הוטמנה בתוכה ובערה עד שהכול התפוצץ. הנפילה פגעה בחולייה בגבו ובעקבותיה הוא נאלץ לשכב חודשיים ימים במיטה, להשתמש בחגורה אורתופדית במשך כמה חודשים נוספים ולתרגל פיזיותרפיה לכל אורך התקופה הזו. כל זאת אחרי שהובהל לבית החולים והמסיבה הסתיימה באווירה של תוהו ובוהו ומבוכה כללית, לפחות בקרב המבוגרים שנכחו במקום. ואחד מאותם נערים שהיו צריכים לתפוס את החבר באוויר לפני שייפול ארצה, הייתי אני. אני.

9.

בית־ספר יהודי, בכל אופן בית־ספר יהודי כמו זה שבו למדנו אנחנו, שבו חלק מהתלמידים מגיעים לבית־הספר ברכב נהוג בידי נהג פרטי, ותלמידים אחרים סופגים במשך שנים קיתונות של בוז והשפלות - לאחד יורקים מדי יום לתוך ארוחת הצהריים, אחר נכלא בחדר המכונות בכל הפסקה -בית־ספר יהודי הוא פחות או יותר כמו כל בית־ספר אחר. והחבר שנפצע ביום ההולדת שלו כבר היה קורבן לכך עוד קודם: בשנים שקדמו ליום ההולדת שלו היו קוברים אותו שוב ושוב בארגז החול שבחצר בית־הספר. ההבדל הוא שבמשך כל הילדות שלך בבית־ספר יהודי, אתה שומע על אנטישמיות: יש מורים שמתמסרים אך ורק לכך, מסבירים את הזוועות שעוללו הנאצים, שהתקשרו לזוועות שעוללו הפולנים, שהידהדו את הזוועות שעוללו הרוסים, ולחשבון הזה אפשר להוסיף גם את הערבים והמוסלמים והנוצרים וכל מי שצריך, ספירלה של שנאה המבוססת על קנאה בחוכמה, בכוח הרצון, בתרבות ובעושר שהיהודים הצליחו ליצור למרות כל המכשולים הללו.

10.

בגיל שלוש־עשרה התגוררתי בבית עם בריכה, וביולי, בחופשת החורף, נסעתי לדיסנילנד, ורכבתי על רכבת הרים בספייס מאונטן, וראיתי את שודדי הים מהקָריבּיים, וצפיתי בַּתהלוכה ובמופע הזיקוקים, ואחר־כך ביקרתי באֶפּקוֹט סנטר, וראיתי את הדולפינים בסִי ווֹרְלְד, ואת הקרוקודילים בסַייפְּרֶס גַארְדֶנְס, ואת הנהר השוצף בפארק בּוּש גַארְדֶנְס, ואת מבוך המראות עם הערפדים במִיסְטֶרִי פַאן הַאוּז.

11.

בגיל שלוש־עשרה היו לי: משחק טלוויזיה, מכשיר וידאו, כוננית עמוסה בספרים ובתקליטים, גיטרה, זוג גלגיליות, חליפת מדים של נַאסַא, שֶלֶט החניה אסורה שמצאתי ברחוב, מחבט טניס שמעולם לא השתמשתי בו, אוהל, סקייטבורד, מצוף, קובייה הונגרית, אגרופן אנגלי, אולר קטן.

12.

בגיל שלוש־עשרה לא היתה לי עדיין חברה אף פעם. אף פעם עוד לא הייתי חולה באמת. אף פעם עוד לא ראיתי מישהו מת או עובר תאונה חמורה. בלילה שבו חברי לכיתה נפל על גבו חלמתי על אבא שלו, על הדודים והסבים שהיו במסיבה, על הסנדק שאולי עזר לכסות את ההוצאות, ובמסיבה הזאת הגישו בסך הכול עוגת שוקולד ופופקורן וקוֹשִינְייָאס,1 על צלחות מנייר.

13.

חלמתי פעמים רבות על רגע הנפילה, דממה שהשתררה למשך שנייה אחת, אולי שתיים, אולם עם שישים אנשים ואף אחד לא הוציא הגה, וכולם כאילו חיכו לצעקה של חברי לכיתה, לאיזו אנקת כאב, אבל הוא המשיך לשכב על הרצפה בעיניים עצומות עד שמישהו אמר לכולם להתרחק כי יכול להיות שהוא נפצע, תמונה שהמשיכה ללוות אותי עד שהוא חזר לבית־הספר והתחיל להשתרך לאורך המסדרונות, עם חגורה אורתופדית מתחת לתלבושת האחידה, בקור, בחום, בשמש ובגשם.

14.

אילו שאלו אותי באותה התקופה מה נגע לי יותר, לראות את חברי לכיתה במצב הזה או העובדה שסבא שלי עבר את אושוויץ, וכשאני אומר נגע אני מתכוון עורר בי רגש אינטנסיבי, משהו ממשי ונוכח, זיכרון שאין צורך לעורר אותו כדי שיופיע, הייתי משיב על כך ללא היסוס.

15.

סבא שלי מת כשאבא שלי היה בן ארבע־עשרה. הדמות שלו, כפי שאני מדמיין אותה, מבוססת על חצי תריסר צילומים שבהם הוא נראה תמיד באותם בגדים, אותה חליפה כהה ושיער, וזקן, ואין לי שום מושג איך נשמע הקול שלו. והשיניים, אני לא יודע אם הן היו לבנות כי בתמונות הוא אף פעם לא נראה מחייך.

16.

את הבית של סבי מעולם לא הכרתי, אבל כמה מהרהיטים שהיו שם, הספה, השולחן העגול, ארון העץ והזגוגיות, המשיכו לדירה שאליה עברה סבתא שלי אחר־כך. הדירה הזאת היתה מתאימה יותר לאלמנה אשר מיעטה מאוד לצאת מן הבית. פעם בשבוע לכל היותר כדי לשתות תה בבית של ידידה. הרגל בו התמידה עד שאותה ידידה עברה להתגורר בבית אבות, וחיה עוד חמש או עשר שנים בבית האבות, ובתקופה הזו שברה רגל אחת, ולאחר־מכן את האגן, וחלתה לפחות בשלוש דלקות ריאות והתקף לב אחד ושבץ מוחי אחד לפני שמתה.

17.

פעם אחת נסעתי עם סבתא שלי לבית האבות הזה. המקום היה כמעט מחוץ לעיר. בחדרים עמד ריח של איקליפטוס, והבניין היה מוקף בשטחים ירוקים עם ספסלים וערוגות פרחים, שסביבם ראינו אחיות וקרובי משפחה של הדיירים, עובד כזה או אחר של המוסד לבוש במדי עבודה, ופה ושם איזה אדון בכיסא גלגלים ממונע ובלון חמצן. סבתא שלי והחברה שלה דיברו על אופרת־הסבון שמוצגת עכשיו בטלוויזיה, על האלימות בעיתונים, על האנשים ברחוב שנעשים יותר ויותר גסי רוח, על הימים הקרים שנעשים יותר ויותר ארוכים. ובשום רגע בשיחה שלהן, וגם בשום שיחה שניהלתי אני עם סבתי עד שהיא נפטרה פחות או יותר כמו חברתה מבית האבות - רק שבמקרה שלה המסלול לא כלל התקף לב, השבץ המוחי שהיא לקתה בו היה חריף ביותר, מה שחסך מכולנו את ההכרח לצפות בה רתוקה למיטתה במשך נצח בלי יכולת לדבר ולזוז - בשום רגע בחייה סבתא שלי לא הזכירה את סבא שלי.

18.

זאת אומרת, לפעמים היא היתה אומרת את המובן מאליו; שסבי מיעט לדבר, שהוא נהג לישון בפיג'מה עם שרוולים ארוכים אפילו בקיץ, שכשעדיין היו זוג צעיר הוא היה נוהג להתעמל במשך חמש־עשרה דקות בכל בוקר, ושפעם אחת הוא נפל מן הסולם שעליו היה מטפס כדי להגיע אל עליית הגג, ויכולתי להמשיך את הרשימה הזאת ולהגיע לעוד עשרים פריטים, או אולי שלושים אם לא היה די בעשרים האלה, אבל בשום רגע במשך כל אותן שנים היא לא סיפרה על הדבר הכי מהותי בנוגע אליו.

19.

בשנים האחרונות לחייו סבא שלי היה מסתגר במשך כל היום במשרד שלו. רק לאחר מותו התברר מה הוא עשה שם; מחברות על גבי מחברות מלאות באותיות זעירות, ורק אחרי שקראתי את החומרים האלה הבנתי סופסוף מה הוא עבר. זה היה הרגע שבו ההתנסות הזאת נעשתה עבורי לא רק היסטורית, לא רק קולקטיבית, לא רק כזאת הקשורה לאיזה מוסר־השכל אבסטרקטי והופכת את אושוויץ למשהו שאתה מאמין בו במלוא העוצמה של החינוך שלך, ההשכלה שלך, כל הדיונים שכבר שמעת על הנושא, העמדות שגוננת עליהן בכובד ראש והגינויים שהטחת בלהט, מבלי להרגיש לרגע אחד כאילו מדובר במשהו שלך.

20.

אם הייתי צריך לדבר על משהו שלי, הייתי מתחיל בסיפור על חברי לכיתה שנפל במסיבה. על איך שהוא חזר לבית־הספר רק חודשים אחר־כך. הייתי מדבר על איך שאזרתי אומץ להתקרב אליו, איזו שאלה שאלתי בזמן ששנינו עומדים בפרוזדור ומחכים לשיעור הבא, איזו הערה הערתי בנוגע למבחן בשבוע הבא או למעיל של המורה שתמיד היה מלא קשקשים. והייתי מדבר גם על האופן שבו הוא הגיב להערה שלי, כאילו מדובר היה בשיחה רגילה וכל אחד מאיתנו היה מסוגל לשכוח שהוא לובש חגורה אורתופדית, ובכל פעם שהוא קם מהכיסא היתה הרגשה כאילו כולם בוחנים בתשומת לב אם הוא הולך אחרת, אם צעד אחד שלו גבוה קצת יותר מהאחר, אם קצב ההליכה קצת שונה מהרגיל ועד עולם יוסיף ללוות אותו ואת כל באי המסיבה.

21.

שמו של חברי לכיתה היה ז'וּאַאוּ, וככל שהתקרבנו יותר גיליתי ש: (א) אבא שלו מכר צמר־גפן מתוק בפארק מכיוון שמשכורת של כרטיסן באוטובוס לא הספיקה בשביל להתקיים; (ב) האב גידל את בנו לבד כי האם מתה לפני גיל ארבעים; (ג) אחרי מותה של האם, האב לעולם לא התחתן שוב, לא הוליד ילדים נוספים, ולא היתה לו אף בת־זוג.

22.

בנוגע לז'ואאו נודע לי ש: (א) הוא מעולם לא סיפר לאביו שהילדים היו קוברים אותו בחול מדי יום; (ב) הוא תמיד אמר שאינו מזמין אף חבר לשחק איתו בבית כי הוא מעדיף לשבת וללמוד; (ג) הוא מעולם לא ייחס שום בעיה שנתקל בה בבית־הספר לעובדה שהיה לא־יהודי, גוי.

23.

מסורת היתה בידו של בית־הספר שלי להכניס את בוגריו לאוניברסיטאות הטובות ביותר, שמהן הם ייצאו כתעשיינים, מהנדסים, עורכי־דין. לדעתו של אבא של ז'וּאַאוּ, המאמץ לרשום את בנו ללימודים במוסד יקר כל כך היה כדאי: היתה שם תוכנית מלגות, ובסופו של דבר הוא קיבל הנחה של שמונים אחוזים על התשלום החודשי. גם כך הוא נאלץ לעשות שמיניות באוויר כדי להצליח לשלם את הסכום שנותר משכר הלימוד, וגם לממן את התלבושת האחידה, חומרי הלימוד והנסיעות.

24.

אביו של ז'ואאו החליט לחגוג לבנו את יום הולדתו השלושה־עשר כי המשפחה שלו אף פעם לא ערכה שום מסיבה. מלבד ימי ההולדת שחגגו לז'ואאו בשנותיו הראשונות, הם נהגו להסתפק באירוח של כמה קרובי משפחה בביתם, על כוס בירה, וז'ואאו לא הזמין בדרך כלל אף אחד חוץ מבן דוד אחד ומשכן שהתגורר בבניין שלהם והיה צעיר ממנו בארבע שנים. אבל מכיוון שז'ואאו למד בבית־ספר יהודי, ובבית־הספר היהודי כולם חגגו בר־מצווה בגיל שלוש־עשרה, ובכל המסיבות נהוג היה להניף את חתן בר־המצווה שלוש־עשרה פעמים באוויר, במעין טקס חניכה עם הפיכתו לבן־מצווה, כמאמר הביטוי העברי שהעניק את שמו לטקס, מכל הסיבות האלה האב שכנע את בנו לארח את כל הכיתה בחדר המסיבות שבבניין שבו התגורר גיסו.

25.

כל זה נודע לי חודשים אחר־כך, כשכבר הייתי מבקר אצלם בדירה באופן קבוע. הדירה שלהם היתה ממוקמת בבניין יותר צנוע אפילו מזה שבו התגורר הגיס. מקום עם קירות מתקלפים, מלא בחוטי חשמל חשופים. באותו יום הגעתי לשם לפנות ערב וז'ואאו לא היה בבית. ז'ואאו יצא לשלם איזה חשבון, או לדואר, או למשרד הפנים, אחת מאותן המטלות שהוא היה לוקח על עצמו כדי לעזור בבית, ואבא שלו קיבל את פניי והגיש לי כוס מיץ. התיישבנו מול הטלוויזיה כשבדיוק שידרו את מהדורת החדשות המקומיות. ישבנו שם במשך זמן־מה, בלי לדבר, כמו שכמעט תמיד לא דיברנו. עד לאותו יום לא החלפתי איתו יותר מחמש מילים, וכשהשתיקה נעשתה מכבידה עוד יותר ואופרת־הסבון השתרכה לה עוד יותר באיטיות, כי כבר היה כמעט לילה והבן שלו עוד לא נראה באופק, הוא התחיל לשאול אותי שאלות – על בית־הספר, על אבא שלי, על סבא שלי.

26.

אבא של ז'ואאו האזין לי בעוד הטלוויזיה דולקת, ועשה רושם כאילו כל הדברים האלה לא מעניינים אותו, כי הוא המשיך להביט לפנים ובהפסקות של הפרסומות העביר ערוץ. באחד המעברים האלה הוא העיר משהו בנוגע לאיזו תוכנית־אולפן שבה האנשים בקהל ביקשו כסף, אנשים בלי שיניים, עיוורים, חירשים, מכוסים בפצעים ובכוויות, ואבא של ז'ואאו אמר, איזו שערורייה זו שנותנים לאנשים כאלה להופיע, איזו שערורייה מה שהם עושים עם האנשים האלה, איזו שערורייה שהממשלה מעלימה עין מזה, נמאס לי לחיות במדינה המחורבנת הזאת. אתה לא חושב שזאת מדינה מחורבנת? שכל מה שיודעים לעשות פה זה חרא? שיש פה רק אנשים מחורבנים? ואז הוא קם וכיבה את המכשיר והתחיל לדבר על עצמו ועל הבן שלו ועל החיים עד לרגע שבו הוא שאל - באותה חמת זעם, כשהוא מישיר את מבטו אלי כאילו לרגע הזה חיכה מאז ומעולם - אם אינני מתבייש במה שקרה ביום ההולדת של ז'ואאו.

27.

בבית־ספר כמו זה שבו למדתי, התלמידים היחידים שלא היו יהודים אפילו נהנו מזכויות יתר. למשל, לא להשתתף בשיעורי השפה העברית. או בשיעורי התרבות העברית. בשבועות שלפני החגים היהודיים הם היו פטורים מלימוד שירי החגים, מתפילה, מריקוד בטקסים ומהשתתפות בקבלות־שבת, וגם מהביקורים בבית הכנסת ובבית האבות היהודי, ומקישוט התיבה של משה לצלילי ההמנון של מדינת ישראל, שלא לדבר על השתתפות במחנות של מה שנקרא תנועת הנוער.

28.

במחנות של תנועת הנוער היו מחלקים אותנו לקבוצות ומציבים בראש כל אחת מהן מדריך מבוגר יותר, והיינו מבלים חלק מהיום בפעילויות המקובלות במפגשים מהסוג הזה; ארוחת צהריים, משחק כדורגל, חיבוקים קבוצתיים, תחרויות של יום ספורט עם טלק ועם ביצים. היינו מביאים איתנו אוהל, תכשיר דוחה יתושים, סיר אלומיניום לאוכל, מימייה, ואני זוכר שנהגתי להחביא כל דבר שעלול היה להיגנב ממני בשעה שנעדרתי; טבלת שוקולד במעמקי שק של בגדים מלוכלכים, מָטעֵן סוללות בין הסרפדים.

29.

בלילות חילקו אותנו לשתי קבוצות, לצורך פעילות שנקראה לכבוֹש את הדגל. קבוצה אחת שכבה מוסווית בתוך הצמחייה והשנייה היתה אחראית להגנה, ובשעות הקטנות של הלילה התחלקנו בשטח ליחידות קטנות שחיקו פעולות של סיירת צבאית, עם מצפן וצעידה בטור עורפי, הסתערות וטיפוס. מעין המחשה חיה של כל הסיפורים ששמענו בפעולות שהעבירו לנו המדריכים שלנו על מלחמת ששת־הימים, מלחמת העצמאות, מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון.

30.

היו עוד תלמידים לא־יהודים בבית־הספר, אבל אף אחד מהם לא היה כמו ז'ואאו. פעם אחד מהם תפס תלמיד אחר וגרר אותו לאורך ארבעים מטרים, ועיקם את הזרוע הימנית שלו וטרק לו כמה פעמים את שער הברזל על האצבעות, וכשהתלמיד התפתל מכאבים הוא תפס גם את הזרוע השמאלית שלו ועשה לה אותו דבר. ז'ואאו היה שונה: חבר לכיתה היה מצווה עליו לעמוד, והוא היה עומד. חבר היה משליך את הכריך של ז'ואאו, והוא היה הולך ומביא אותו. חבר היה מחזיק אותו בכוח ומכריח אותו לאכול את הכריך, נגיסה אחרי נגיסה, ועל הפנים של ז'ואאו לא ראו כלום – שום כאב, שום תחנונים, שום הבעה שהיא.

31.

כשאבא של ז'וּאַאוּ שאל אם אני לא מתבייש במה שאירע בחגיגת יום ההולדת, הייתי יכול לתאר לו את מה שקרה שם. הייתי יכול להגיד משהו מעבר לדברים שהוא ציפה לשמוע ממני, לא רק לספר לו איך ביקשתי סליחה מז'ואאו כשהוא חזר לבית־הספר. במקום לספר לו כיצד נודע לי שז'ואאו יחלים בסופו של דבר, שהוא יצליח ללכת ולחיות בדיוק כמו קודם, וכיצד הידיעה על כך הקלה עלינו לשוחח זה עם זה, כאילו בקשת הסליחה מחקה בבת־אחת את כל מה שעבר עליו אחרי הנפילה; את העובדה ששכב קפוא כמו פסל מול קרובי המשפחה שלו, שהתקשה לנשום מפני שנחבט בגבו, שאף אחד מהחברים לכיתה לא ליווה אותו בשעה שפינו אותו משם באמבולנס ואף אחד מהם לא ביקר אותו בתחנת העזרה הראשונה או בבית החולים, וגם במשך החודשיים הנוספים שהוא שכב בבית אף אחד מאיתנו לא ביקר אותו, ואף אחד מאיתנו לא ניסה להתקרב אליו גם אחרי שחזר לבית־הספר, עד שאני אזרתי אומץ לעשות זאת. במקום כל הדברים האלה הייתי יכול לספר לו איך זה היה לראות את ז'ואאו אוכל את הכריך שלו מול הבריון שנטפל אליו, מסיים את הנגיסה האחרונה ואז חוטף שוב מאותו בריון, מאחורי עץ בקצה החצר, מוקף בחבורה קטנה ששרה בכל יום את אותו השיר.

32.

השיר התחיל ככה, תאכל חול, תאכל חול. זה היה כמו טקס פולחני, קריאת עידוד שהושמעה בזמן שז'ואאו היה מפנה את ראשו בניסיון לחמוק מהמהלומות עד שלא היה מסוגל עוד להתנגד והיה פותח את פיו, הטעם החם והמחוספס, סוליה של נעל ספורט בפרצוף, ורק אז הבריון היה מתעייף והצעקות היו נחלשות וז'ואאו היה נעזב לנפשו עד שהיה מצליח להתרומם בכוחות עצמו, עדיין אדום, ומסדר את הבגדים, ואוחז שוב בתרמיל שלו, ועולה שוב במדרגות במעין הודאה פומבית עד כמה הוא מלוכלך, וחלש, ובזוי.

33.

כל זה לא מנע ממנו להופיע בבית־הספר עם ההזמנות למסיבה. את ההזמנות שנשלחו לקראת טקסי הבר־מצווה היו עורכים ומדפיסים באופן מקצועי, על גבי קרטון מקופל לשניים, עם סרט ובאותיות מוזהבות, עם שמות ההורים של חתן הבר־מצווה, מספר הטלפון לאישור ההשתתפות וכתובת למסירת המתנות. אלה של ז'ואאו היו תוצרת־בית, מוכנות מנייר משרדי, נתונות בתוך מעטפות מנייר עבה, כתובות בטוש צבעוני. הוא חילק אותן בדממה, שולחן אחרי שולחן, שבועיים מראש, והזמין את כל תלמידי השכבה של כיתות ז'.

34.

התעוררתי מוקדם באותו יום שבת. התלבשתי, ניגשתי אל המקרר וביליתי את הבוקר בחדר שלי. אהבתי לצפות כך בטלוויזיה, עם התריסים מוגפים, המיטה עדיין לא מסודרת והסדין מעליה זרוע בפירורי לחם, עד שמישהו ידפוק בדלת כי השעה כבר רבע לאחת אחרי הצהריים, ובשאר היום עוד מחכים לי ארוחת הצהריים בבית של סבתא שלי, ההליכה עם אמא שלי לקניון, כשהיא שואלת אותי אם חברי שחוגג יום הולדת יעדיף לקבל מכנסיים קצרים או תרמיל־גב, ארנק או גופייה, אם הוא אוהב מוזיקה וישמח לקבל שובר לקניית תקליט, ואני אענה לה ואחכה שהיא תשלם, והזבן בחנות יארוז את המתנה ועוד נספיק ללכת למכונות המשחק, ושם אשחק במשחקי מרוץ מכוניות וסנוקר אלקטרוניים.

35.

כשהגעתי למסיבה בירכתי את ז'ואאו במזל־טוב. נתתי לו את המתנה. יכול להיות שבירכתי גם את אבא שלו, ואיזה קרוב משפחה שעמד לידו, ואפילו יכול להיות שנהניתי במסיבה כמו כל המוזמנים האחרים, שהשתעשעתי ולא הייתי עצבני אפילו לרגע אחד, עם חמשת התלמידים שנבחרו ליצור את רשת הביטחון של מכבי האש, שגם אותם בירכתי כשהגעתי, שגם איתם שוחחתי כרגיל, כולנו לבושים ומתורגלים ומאוחדים בציפייה לשעת הדלקת הנרות ושירי יום ההולדת.

36.

לא יודע אם השתתפתי בגלל החברים האחרים, והיה יכול להיות לי קל מאוד להאשים אותם עכשיו בכול, או אם בשלב כלשהו לקחתי חלק פעיל בסיפור הזה. אם בימים שקדמו לאירוע היה לי איזשהו רעיון, אם הצעתי איזו הצעה, אם החלק שלי היה הכרחי באיזה אופן כדי שהכול יתנהל בדיוק כמתוכנן, שנשיר כולנו במקהלה את השורה האחרונה של עד מאה ועשרים שנה לפני שנאחז בו, אחד בכל רגל, אחד בכל יד, ואני אחזתי בצוואר שלו, כי זה החלק הרגיש ביותר בגוף.

37.

לא יודע אם עשיתי זאת רק כי רציתי לחקות את חבריי לכיתה, ז'ואאו הונף באוויר פעם, פעמיים, אני תופס אותו כשהוא חוזר למטה, עד שבהנפה השלוש־עשרה, עוד בזמן שהוא התרומם באוויר, משכתי את זרועותיי ופסעתי צעד אחד לאחור וראיתי איך ז'ואאו עומד באוויר ופותח בנפילה, או אולי זה היה הפוך: אם לאמיתו של דבר, בגלל הרעיון הזה שעלה בימים שקדמו לאירוע, משהו שאמרתי או איזו עמדה שביטאתי, מה שלא יהיה, בפני מי שלא יהיה, בלי שום קשר לנסיבות ולתירוצים, אם לאמיתו של דבר גם הם ניסו בעצם לחקות אותי.

38.

כי ברור שגם אני השתמשתי במילים האלה, אותן מילים שהביאו לרגע שבו הצוואר שלו נחבט ברצפה, ולא עבר הרבה זמן עד שהבחנתי בחבריי ממהרים לעזוב, עשרה צעדים עד למסדרון ולכניסה לבניין ולרחוב ופתאום אתה כבר מקיף את קרן הרחוב במנוסה מבוהלת בלי להביט לאחור ובלי לחשוב שמספיק היה אילו מתחתי את הזרוע לפנים, מספיק היה אילו ריככתי את החבטה וז'ואאו היה מתרומם מן הרצפה ואני לעולם לא הייתי רואה בו יותר את התגלמות כל הדברים שעשיתי במשך כל כך הרבה זמן עד שהם נגמרו כפי שנגמרו. בית־הספר, מגרש המשחקים, המדרגות, החצר והקיר שלידו היה ז'ואאו יושב לאכול את ארוחת הצהריים שלו, הכריך שהושלך הרחק וז'ואאו שנקבר ואני שהרשיתי לעצמי להיסחף עם האחרים, לחזור על השירים, בקצב, כולם ביחד, המנגינה שאתה שר כי זה הדבר היחיד שאתה מסוגל ויודע לעשות בגיל שלוש־עשרה: תאכל חול, תאכל חול, תאכל חול, גוי בן־זונה.