0
0 הצבעות
4

יומן חורף

פול אוסטר

 37.00

תקציר

בשנתו ה-65 חוזר פול אוסטר אל צורת הממואר שבה התחיל את דרכו כפרואזיקון, המצאת הבדידות (תרגם משה רון, הספריה החדשה). בסגנונו האלגנטי המוכר ובגילוי לב חושפני הוא מספר – בגוף שני – על ההתמודדות עם פגעי הזמן, על ההבנה ועל ההשלמה שבאות עם ההתבגרות.

קוראים כותבים (4)

  1. מורן

    יומן חורף

    ספר מזעזע לטעמי, ממש לא מענין ואפילו די משעמם. מעין אוטוביוגרפיה של פול הכתובה בגוף שני.

  2. נטעלי

    יומן חורף/ פול אוסטר

    ביקורת שפרסמתי לראשונה באתר “אנשי הספר”:
    פול אוסטר פרסם עד כה שלוש אוטוביוגרפיות. הראשונה היא ספרו “המצאת הבדידות” שפורסם ב-1982 והוא גם ספר הפרוזה הראשון שלו (אוסטר בכלל התחיל את הקריירה הספרותית שלו כמשורר, בדומה ללאונרד כהן טרום הקריירה המוזיקלית והספרותית שלו). ספר זה הוא גם לטעמי הטוב מבין ספריו שקראתי עד כה. זו אינה אוטוביוגרפיה במובן המקובל, שכן למרות שהיא מתארת פרקי חיים וזכרונות של הסופר, אלה עומדים ביחס לסיפור המרכזי שהוא הסוד המשפחתי הנורא המתגלה לאחר מות האב. ספר זה גם מהווה מבוא והבטחה לקריירה הספרותית העתידית של אוסטר: אפילו הבחירה בשמותיהם של שני חלקיו, “דיוקנו של אדם בלתי נראה” ו”ספר הזיכרון”, מקפלת בתוכה את כל אותן התמות שיחזרו ויידונו בשאר ספריו – מקריות, שבריריות החיים, הכמיהה להבנה מלאה אשר לעולם לא נענית ומוגבלותן של הראייה האנושית ושל המילים – מה שנראה לעין אל מול מה שנסתר ממנה, ובעיקר המודעות לכל אלה; תמות פוסטמודרניות מובהקות. זאת ועוד, אוסטר ממחיש שוב ושוב לאורך יצירתו כי הבחירה לספר סיפור תמיד מגלמת בתוכה גם את הבחירה להשאיר סיפור אחר לא מסופר. עניין זה מורגש בעיקר כאשר הוא בוחר להתמקד בסיפורים לכאורה איזוטריים אשר מתבררים לפתע כנושאים משמעות הרת גורל, לא תמיד ברורה במלואה, מטאפיזית כמעט, בצד סיפורים שהמשמעות היחידה שנראה שהם מספקים היא הדגשה של תחושות חוסר משמעות. ב”המצאת הבדידות” אוסטר מיצב עצמו כסופר פרוזה פוסטמודרניסטי העוסק בבדידות הקיומית של האדם אל מול אותן שאלות פילוסופיות בנות הזמן.
    היסודות האוטוביוגרפיים חוזרים ועולים ביצירות נוספות שלו, גם אם אינן במוצהר אוטוביוגרפיות. כך למשל, הוא בוחר לעיתים קרובות בדמות גיבור של סופר ניו יורקי או סטודנט לספרות שנוסע ללימודים בפריז וכיוצ”ב. אנצל את הביקורת הזו כדי לחזור ולהמליץ על “המצאת הבדידות” כאחד הספרים המיוחדים והטובים שקראתי מעודי. מבחינות רבות זהו ה-סיפור שאוסטר מבקש לספר לאורך עשרות הספרים שפרסם מאז, אלא שכפי שקורה אצל הרבה יוצרים, לרוע מזלם היצירה הראשונה היא המזוקקת, המלוטשת והמבריקה ביותר שהוא הוציא תחת ידיו, והיא במושגם של חז”ל עצם הלוז שממנה נבנה השלד של היצירה ה”אוסטרית” כולה. היחסים עם האב, רגשות האבל בצד ההחמצה הבלתי נמנעת שליוותה את יחסי האב והבן, פינוי הבית מחפציו והתובנות שמגיעות מאוחר מדי, אפילו ניתוח ציור של ורמיר המופיע בחלקו השני של הספר – כל אלה מתוארים ביד האמן של אוסטר ונצרבים בזכרונו של הקורא.
    הפעם השנייה שבה פרסם אוסטר אוטוביוגרפיה הייתה כאשר פרסם את “מהיד אל הפה” (1997), בו התמקד בשנות הרעב שלו כסופר מתחיל. לא קראתי את הספר, אבל שמעתי ממישהו שהיה פעם חובב אוסטר מושבע שלאחר הספר הזה יחסיו עם הסופר עלו על שרטון ולא שוקמו מאז. ניסיתי להצדיק את ה”פלופ” (אם הוא אכן כזה) בכך שלפעמים הסופר נתון ללחצים של המו”ל להוציא לאור ספר בכל מחיר משיקולים תועלתניים, ולפעמים זהו סתם שיקול דעת לא מוצלח שגורם לו להוציא יצירה בלתי גמורה תחת ידיו. כך או כך, אוטוביוגרפיה זו היא הפחות מוכרת לקוראים מבין השלוש וכנראה שהדבר אכן מדבר בעד עצמו לגבי טיבה.
    הפעם השלישית בה פנה אוסטר לתאר פרקים מחייו היא הספר שלפנינו – “יומן חורף” (2012, פורסם בעברית ב-2013). בניגוד לספרים הקודמים, הספר הזה מנוסח כמעין מכתב שהסופר כותב לעצמו, דבר המייצר מצד אחד תחושה כי הקורא נקלע אל תוך דיאלוג פנימי ואישי ביותר של הסופר, ומצד שני לעיתים גם מבהיר מדוע הדיאלוג הפנימי הזה מכיל חלקים שלא מעניינים איש מלבד את הסופר עצמו (כוונתי למשל לסקירת המלאי של פעולות או מאכלים שאכל, או אותם דוגמאות מהפרוטוקולים של ועד הבית שכתבה אשתו ואמורים להיות משעשעים – הם לא). לעיתים ההיקסמות האישית הזו מחומרי החיים הבנאליים שמוכרים לכולנו היא אישית מדי ונתמכת בהצדקות שהן לגמרי אישיות אך בעליל בלתי ספרותיות וראוי היה להשאיר אותן מחוץ לספר (אבל אפשר רק לתהות מיהו העורך שיעז לקצץ את אוסטר). למרבה המזל, אלה הם רגעים קצרים וחולפים וגם אפשר לדלג עליהם בקריאה מהירה.
    “יומן חורף” נפתח בהקבלה קצת צפויה מדי בין החורף הנשקף מחלונו של הסופר לבין הימצאותו בחורף חייו, שנתו ה-65, ולטעמי זוהי דוגמה מובהקת לאחת הבעיות המהותיות שיש לקוראים האנינים עם אוסטר – אוסטר, לעיתים קרובות, נופל למלכודת הבנאליות. למרבה הצער, זוהי גם בדיוק הסיבה שבגללה קוראים רבים כל-כך שבויים בקסמו. והבעייתיות הגדולה יותר בכל זה היא שבגלל האהדה הגדולה לה הוא זוכה (בעיקר באירופה, פחות בארה”ב) היא שלאור ההצלחה המתמשכת שלו אין לו באמת סיבה לשנות את הנוסחה המנצחת הזו. לו היה נדרש אוסטר לנעימת נושא לספר זה הייתי ממליצה על שירם של רדיוהד No alarms and no surprises. מי שאהב את אוסטר בספריו הקודמים, יקבל את החומרים המוכרים בכתיבה הכה משובחת וקולחת. מי שלא – זה לא הספר שיגרום לו לשנות את דעתו.
    מהסיבות האלה אני מודה שאני מוצאת את עצמי חצויה ועם רגשות מעורבים בכל הנוגע ליחסי כלפי אוסטר – מצד אחד, אני לא יכולה שלא להתפעל מכשרון הכתיבה המופלא שלו, מהעובדה שהוא מצליח לגרום לי לרצות ולהמשיך לקרוא בספריו וודאי שלא להרהר בנטישה, כפי שקורה לי עם יותר מדי ספרים לאחרונה. ובגלל שספריו קצרים יחסית, מדי כמה עמודים מגיעים משפט או סיטואציה שגורמים לי לסמן אותם בעפרון כדי שאוכל לשוב ולקרוא בהם או מתוך התלהבות ומעין רצון משונה להעניק להם משנה תוקף של הערכה. מצד שני, דוקא ההיתקלות ברגעים כאלה (כמו למשל המפגש עם הזונה הפריזאית שמדקלמת במיטתו בעל פה שיר שלם של בודלר, המובא במלואו גם בספר, או להבדיל – תיאור הביקור במחנה הריכוז שמופיע לקראת סופו של הספר ומתואר באופן קצר, קצר מדי… רק על הביקור הזה היה יכול לחבר ספר שלם, או לכל הפחות נובלה) רק מסבירה מדוע עדיין יש לי ציפיות כל כך גבוהות מאוסטר, מדוע אני ממשיכה לקרוא אותו, ומדוע אני כה מתאכזבת ממנו כאשר הוא בורח לעיתים למקומות הבטוחים והמוכרים מדי. מסופר ותיק שכבר זכה להערכה, הישגים, תמלוגים וכל מה שסופר יכול לקוות לו מלבד אולי פרס נובל לספרות, אני מצפה ממנו לזקק את ספריו בדיוק כפי שעשה בספרו הראשון, המופתי. להביא משהו אחר. לא להתעצל – אם יורשה לי להיות חוצפנית ובוטה.
    ועם זאת, קשה לי באמת לכעוס על אוסטר וגם את המילים האלה אני כותבת בתחושת אשמה קלה. כי אחרי הכל הוא מספק לי רגעי קריאה מהנים, כי הסיטואציות המפעימות ממש שמבליחות בכל כמה עמודים כן מחזיקות את הספר כולו ויכולות להשכיח את אותם רגעים מעצבנים של ספירת מלאי, כי תיאורי האהבה שלו לאשתו ותיאור יחסיו עם הוריו (בספר הזה הוא מתאר בעיקר את אמו) הם רגעים כה מלאי רגש, נדירים בכנות ובאומץ שלהם – לא רק במובן של חשיפה בפני הקורא אלא בראש ובראשונה בהתייצבותו הפתוחה של אוסטר מולם. לא מזמן קראתי את ספרו של אוסטר “בלתי נראה” ובתוך שכתבתי את הביקורת על הספר חשבתי שאעניק לו ציון של שלושה או ארבעה כוכבים מתוך חמישה. והנה אני מוצאת את עצמי בתחושה דומה ביחס ל”יומן חורף” – רוצה להעניק שלושה או ארבעה כוכבים אבל בסופו של דבר קוראת שוב את הביקורת, נזכרת שוב בהרגשתי למקרא אותם רגעים מרגשים ומסומנים בעפרון לאורך הספר ואומרת לעצמי: לעזאזל עם הכל. רק על זה מגיעים לו חמישה כוכבים. אז הנה, פול – עשית זאת שוב. ארבעה כוכבים, חמישה, מה שזה לא יהיה. אני אמשיך לאהוב אותך ואת כתיבתך, אבל אין לי שום כוונה להפסיק לצפות ממך שבכל זאת יום אחד תעז קצת יותר. הלוואי.

  3. מיקי

    יומן חורף

    קודם כל, לא הצלחתי לקרוא עד סוף הספר, וזה אומר הכל, אבל בדרך אני חושב שהיו כמה עמודים שבהחלט היו שווים קריאה ומעניינים פחות או יותר. נדמה שהספר לא היה אמור להתפרסם, אלא יותר יומן אישי.

  4. דן

    יומן חורף

    למרות שהזהירו אותי מראש, החלטתי לתת לספר הזה צ’אנס, או בעצם, לסופר הזה, צ’אנס נוסף, כי אהבתי בעבר ספרים קודמים שלו, ואולי בגלל זה הצלחתי להפיק מהגיבוב הלא ממש קוהרנטי הזה כמה פנינים, כמה אנדוקטות שעניינו אותי, כמה דפים או פסקאות שדווקא אהבתי, אבל לא בטוח שאחרים ירגישו כמוני