יומן פרידה

yoman_preda-4 אבא

14 במרס, 2019, יום חמישי

אימא בוכה בטלפון. אין לה עם מי לדבר, היא מקוננת, זרוקה כל היום על הכורסה, בוהה בטלוויזיה, לא רואה כמעט כלום, והמטפלת שהבאנו לה מדברת רק רומנית, שבע־עשרה שנה בארץ ועוד לא למדה עברית, ואבא לא מבין כמעט כלום, וכבר אי אפשר לדבר איתו על כלום, רק מסתובב כל היום עם ידיים בכיסים ומחפש אוכל.

אני מקשיב. מה אני יכול לומר. אני מבטיח לבקר. אולי מחר, אולי בשבת.

16 במרס, 2019, מוצאי שבת

אימא מתקשה לוותר על צבא המטפלות, ובמיוחד על המטפלת־האהובה שמגיעה בכל יום במכוניתה הקטנה מביתה שבשכונת כבביר שעל הכרמל. אנחנו יושבים על החשבונות. אני מבין שחייבים לצמצם, אבל לבי ממאן. אימא לא יצאה מהבית כמעט שנתיים, גם בתוכו אינה יכולה לעבור ממקום למקום בעצמה. המטפלות מעניקות לה ביטחון, ויש לה עם מי לדבר. והמטפלת הרומנייה, לא רק שאיננה דוברת עברית, בקרוב גם תגורש מהארץ. וכל מטפלת זרה, אם נמצא בכלל, איפה תישן, ואיפה תחיה. המטפלת־האהובה הרי ישנה עם אימא בחדר. ואיך נוציא את אבא מחדרו כדי לפנות מקום למטפלת, ולאן נעביר אותו בדיוק.

אבא מקשיב בשתיקה. אחר כך שב ומספר לי על ה״מועדון״, אותו מרכז יום לקשישים דמנטיים בקריית אליעזר שהוא מבקר בו שלושה בקרים בשבוע. הוא מדגים לי איך הוא "רוקד" ו"שר" שם, וחותם כהרגלו בשאלה החביבה עליו: ״אתה יודע בן כמה אני?״

כדי לגרום לו נחת אני עונה, ״לא הייתי נותן לך יום יותר משבעים וארבע.״

בעיניים זורחות הוא מספר לי שאף אחד ב״מועדון״ לא מאמין שהוא בן שמונים וארבע, ושיש שם אישה שרוצה לרקוד רק איתו. ״אברהם, למה אתה לא רוקד איתי,״ הוא מדגים איך האישה מזמינה אותו לרקוד.

״זה כי אתה הבחור הכי יפה שם,״ אני אומר לו.

ואז הוא מנסה להיזכר בשמות ילדי. וכשהוא מתייאש, אני מזכיר לו את ששת נכדיו, מהבכור לצעירים, והוא מתעניין אם המשרד שלי עדיין באותו מקום [שהוא זוכר ממרחק חמש־עשרה שנה. המשרד שלי כבר המון שנים לא שם], ומתי יוצא סוף־סוף הספר החדש שלי.

ההידרדרות של אימא היתה מהירה יחסית. אני רואה ביומן שבראש השנה לפני שנתיים עוד הגיעו לארוחת החג, ושזמן קצר אחר כך הפסיקה לצאת מהבית, ואז החלו להגיע המטפלות — הראשונה היתה המבשלת שנשלחה לשעות מספר בשבוע על חשבון הביטוח הלאומי, שהצטרפה אל אחותה ששנים מנקה במסירות את בית ההורים בכל שישי בבוקר. מאותו הרגע שתיהן תיחזקו את המערכת הביתית תחת יד הברזל של אימא, בעוד אבא עוזר לה לרדת מהמיטה, לעבור לכיסא הגלגלים, להיכנס למקלחת ולשירותים ולצאת מהם. אימא הדריכה אותו איך לקרב את הכיסא, איך להחזיק חזק ואיך לסובב, ואבא, בסבלנותו האין־סופית, ניסה למלא אחר ההוראות כמיטב הבנתו. אלא שהסידור הזה טמן בחובו את זרעי אסונו: אבא כבר לא היה מרוכז וערני, אימא נזפה בו כל הזמן, וכשלא עזרו הנזיפות עברה לגערות, אבל כל עוצמתה הווֹקאלית והוורבלית לא יכלה לחומות הדמנציה שהלכו וסגרו עליו: הוא החל לשמוט אותה. פעם לא העמיד את הכיסא בזווית הנכונה, פעם משך לפני שהצליחה לנחות לתוך המושב, פעם שכח לנעול את בלמי הגלגלים והכיסא נסוג מפני משקלה. בפעם הראשונה שנפלה הצליח איכשהו להרים אותה, בשנייה — היה צריך להזמין מד״א, בשלישית — התכסתה כולה בחבורות והיה חשש ששברה צלע, ברביעית — נשארה לשכב על הרצפה יותר משעתיים, מכוסה בשמיכה שהביא לה, עד שמד״א הגיעו. קשה לי לחשוב על מה שעבר ביניהם באותם רגעים — אִם גערה בו, אִם ייבבה בייאוש, או נאנחה מכאבים, או שלושתם חליפות.

לפני שלושה עשורים פתחתי את המשרד הראשון שלי, בקומה השנייה של בית מגורים בהדר הכרמל. בדירה מולי התגורר זוג קשישים. את הבעל הייתי רואה לפעמים, קשיש גבה קומה וחסון, בשעה שירד לסידוריו במין צליעה מוזרה, מהירה, כמו ממהר לסיים ענייניו ולשוב. את אשתו לא ראיתי עד היום שבו צילצל בדלתי, ובתנועות ידיים נסערות ובשברי יידיש ועברית הסביר לי שה״גברת שלו״ נפלה, ושצריך להרים אותה.

הלכתי אחריו. הדירה היתה דחוסה ברהיטים ישנים ובערמות סמרטוטים. על רצפת המטבח המזוהמת רבצה אישה כבדת בשר, אטומת מבט ומשופמת, עטופה ברישול בחלוק צמר כחול ישן שחשף רגליים לבנות, שעירות. אף שהיה מבוגר ממני בארבעים־חמישים שנה, היה הזקן חזק ממני בהרבה. מבגדיו עלה ענן של זיעה חמוצה־מרה. בקושי הצלחנו להרים אותה. גופהּ היה רופס, כעשוי ג׳לי סמיך, מין שק גומי שאם תפסת כאן, כל המשקל נשפך לכיוון המנוגד. המטבח היה זעיר ודחוס. היינו צריכים להיזהר שראשה לא יפגע בכיריים או בפינת שולחן הפורמייקה הצהבהב, העתיק, שהיה מכוסה שכבה שומנית שחורה. פחדתי שמבטי יצטלב במבטה. מגע בשרה, והחלוק שאיים להיפתח ולנשור ממנה, עוררו בי בחילה ובעתה. כשהצלחנו סוף­־סוף להושיבה בכיסא, הזקן הודה לי בקול נמוך, סדוק. חיכיתי במסדרון עד שהרים אותה מהכיסא, הוביל אותה צעד אחר צעד לחדר פנימי והשכיב אותה במיטה בין ערמות סמרטוטים. ורק כשהייתי בטוח שנחתה שם בשלום, נמלטתי אל חדר המדרגות ואל האוויר הצלול של מרפסת המשרד שלי. שעה ארוכה רחצתי פני וידי בסבון ובמים קרים, ולא הצלחתי להיפטר מהריח.

בפעם השנייה כבר הייתי מיומן. השכן אחז בזוגתו תחת זרועותיה, אני תמכתי בגבה ובמותניה, הי־הופ וישר לכיסא. הוא השקה אותה במעט קפה, הוביל אותה למיטה, ונפרדנו כשותפים ותיקים. בפעם השלישית, כשפעמון הדלת צילצל ופניו של האיש נראו בעינית, לא פתחתי את הדלת. החרדה מהדירה ההיא, מהמטבח ההוא, מהפגישה עם האישה ההיא, הייתה משתקת. הייתי רואה חשבון צעיר, הייתי עמוס עבודה, היה לי ילד קטן בבית, בדיוק תיכננו ילד נוסף, כל החיים היו לפני, מה לי ולמופע הנורא, האומלל, המבעית של סופם. הזקן צילצל פעם ופעמיים לפני שוויתר וירד אל עורך הדין רייס מהקומה הראשונה.

זמן לא רב אחר כך ראיתי בפתח הבית מודעת אבל: למדתי שקראו לה גרטה. פה ושם עוד הייתי פוגש בו בחדר המדרגות, ואז בוקר אחד הופיעו בדלת ממול דיירים חדשים, במשך כמה ימים הוציאו מהדירה כמות בלתי נתפסת של סמרטוטים וגרוטאות ומילאו בהם משאית גדולה, ובכך נסתיימה פרשת חייו — בשקט, בלי מודעה, בלי שבעה, בלי כלום. אחרי שגרטה מצאה מנוחה נכונה, בעלה [שמעולם לא ידעתי את שמו] היה יכול למות בשקט.

ורק מראה אבא הגוהר חסר ישע מעל אימא המוטלת דואבת על הרצפה, ללא שכן לפנות אליו, ובמצבו המנטלי אפילו להתקשר לעזרה איננו מסוגל, ואימא החבולה והדואבת תחת השמיכה שהביא לה, לוחצת שוב ושוב על לחצן המצוקה האילם, אינו מרפה ממני.

וכך נפלה ההחלטה להביא מטפלת שתישן עם אימא בחדר. גם כי לא רצינו להזיז את אבא מחדרו שאליו עבר כשכל הבעיות התחילו, וגם כי נדרשה להיות זמינה לאימא כשהיא מתעוררת וצריכה ללכת לשירותים פעמיים־שלוש בלילה. כך שלמנקה־המסורה ולמבשלת הצטרפה המטפלת־האהובה [לימים הבנו שהשתיים מחותנות], שהגיעה בכל ערב ונשארה עם אימא עד הבוקר, וכעבור ימים ספורים הצטרפה אליהן גם המטפלת־המחליפה [שכנתה של המטפלת־האהובה] שלקחה על עצמה את משמרת הצהריים. צוות המטפלות והעוזרות כבר כָּלַל ארבע, והחיים שבו לזרום.

ואז התעורר עניין הקניות, ששנים היו באחריות אבא. בכל יום רביעי, לאחר שחיית הבוקר בבריכת ״מכבי״, נהג אבא לעבור בסופרמרקט ״האודיטוריום״, למלא עגלה על פי הרשימה שאימא הכינה לו, וסמיון, השליח החביב, דאג להביא את צמד הארגזים לדירתם, להתכבד במים קרים ובעשרים ש״ח טיפ, ולהחליף עם אבא בדיחות. אבל זיכרונו הנחלש של אבא גרם לו בהדרגה לדלג על עוד פריט פה ועוד פריט שם. תחילה אימא עברה על העניין בשתיקה, אבל כשמספר המצרכים החסרים עלה על אלה שהגיעו עם השליח, אזלה סבלנותה. לגערותיה שניתכו על ראשו בשעה שהמבשלת פרקה את המצרכים, ענה בשלווה שהפסיקו להחזיק בסופר את הפריט הזה, ושהפריט ההוא לא הגיע, והשלישי היה במקרה חסר, ולגבי הרביעי אין לו מושג, כי הוא זוכר בבירור שדווקא הניח אותו בעגלה. וכשהרעימה עליו בקולה איך הפסיקו להחזיק דווקא את החמאה [לעוגיות שהמבשלת אופה לה] ואת אבקת הקפוצ׳ינו של "עלית" שהתענגה עליו [עם אותן עוגיות חמאה] בקומה משנת הצהריים, את מיץ השזיפים שנהגה ללגום בבוקר נגד העצירות שגרמו הכדורים לשיכוך הכאבים, את גבינת החמישה אחוז שהמטפלת־האהובה נהגה למרוח לה על הטוסט של הערב, ואת התמרים והמשמשים המיובשים שאהבה לכרסם מול ״היפים והאמיצים״, משך בכתפיו שמאיפה הוא יודע, וממתי הוא מנהל את הסופר, אין וזהו.

בסופו של דבר, אימא החליטה שאבא יביא מה שיביא, כי חשוב שימשיך לעשות כל מה שהוא מסוגל, ושהמטפלות יחלקו ביניהן את השלמת הקניות, והשלווה שבה לשכון בדירה ברחוב רש״י שש פינת הס ארבעים, בכל אופן עד אותו בוקר מר ונמהר, כשפקידת הבנק התקשרה לאימא והתעניינה לפשר משיכות המזומן הגדולות שרוקנו את החשבון בקצב מפחיד. אימא צילצלה אלינו בהיסטריה. גילי, אחי, לקח על עצמו לבדוק את דפי הבנק, הוא בחן תנועה אחר תנועה, סיכם את המספרים, ובאותו לילה, קצת אחר חצות, שלח לי את ממצאיו: בפחות מחודשיים נמשכו מהחשבון עשרות אלפי ש״ח במזומן. אבא הלך כמעט בכל יום לכספומט, משך אלף ש״ח פה, אלף וחמש מאות ש״ח שם, לפעמים גם אלפיים. ניסינו להבין מה לעזאזל עשה בכל הכסף הזה. בחשבון לאחור הצלחנו לשחזר מעט מהסכומים, ששימשו כנראה לקניות, לתשלומים למטפלות ולאיש התחזוקה שטיפל להורים בתקלות החשמל והאינסטלציה, אבל גורל מרבית הסכומים החסרים נותר באפלה.

למחרת גילי בא לחיפה, לקחנו את אבא לבנק, העברנו את זכויות החתימה על שמנו, ובטקס לא חגיגי גזרנו את צמד כרטיסי האשראי שלו. אחר כך הפכנו את ביתם בחיפוש אחר הכספים החסרים — אולי החביא בבגדים, אולי תחת המזרן, או בציפית הכרית או באיזו מגירה [על תרחישים אחרים לא רצינו לחשוב בכלל].

ולשווא.

ענייני הכספים עברו לטיפולנו. התחלתי להתייצב אצלם אחת לשבוע או לשבועיים עם ערמות מזומנים. שילמתי למטפלות, השארתי כסף להוצאות הבית במקום הסודי של אימא [במגירת השידה שמול מיטתה, תחת ערמת צעיפי משי], ולא שכחתי להשאיר לאבא מאה שקל, לקפה בבריכה ולטיפ לשליח הפיצה. ובכל פעם שספרתי שטרות לידי המטפלת, נעמד לידי והתעניין מאיפה אני לוקח כל כך הרבה כסף, ואם עברתי במקרה בבנק שלו, ואז מספר למטפלת איך הילדים שלו לקחו לו את כרטיס הכספומט, וחותם בשאלה, אולי יש גם משהו בשבילו, כי אימא לא נותנת לו, ואני הייתי מעביר לו במבט חמור של שַׁלָּם צבאי את קצבתו, וסופר לכף ידו צמד שטרות של חמישים. וכשהדמנציה החמירה, אימא הורתה לי לעבור לחמישה שטרות של עשרים, שירגיש שיש לו ממש הרבה כסף.

ועם כל שטר שספרתי לכף ידו המצפה, הרועדת, משהו נשבר בלבי.

״ואל תבזבז הכול בבת אחת,״ הייתי אומר לו.

הוא היה צוחק.

״ולמה שלא תזמין לקפה את החברה שלך מהמועדון,״ הייתי מציע.

״רעיון טוב,״ היה פונה לשים את דמי הכיס שלו בחדרו, ״אולי באמת בפעם הבאה.״

רק שגם האידיליה הזאת לא האריכה ימים. צוות המטפלות סביב השעון עלה הון, ונוסף על תחזוקת הרכב, התשלומים לאיש התחזוקה, לטכנאי המזגנים [בעלה של המבשלת] והאוכל, הטלפון, החשמל, המים, הטלוויזיה בכבלים, התרופות, הביקור השבועי של המנקה והביקורים החודשיים של הספרית, המניקוריסטית [בתה של המבשלת] הפדיקוריסטית [חברתה הטובה של אותה בת] ורופא השיניים מ״יד שרה״ — הסכומים המריאו לגבהים בלתי אפשריים. גילי, שעקב אחרי חשבונות הבנק והחסכונות המידלדלים, שב ושיתף אותי בחששותיו: אם לא נחליף את שלישיית המטפלות הישראליות בעובדת זרה אחת כמו שעושים כולם, כספם יאזל בפחות משלוש שנים.

אלא שאימא סירבה לשמוע על עובדת זרה. החשבונות שלנו לא נכונים, התעקשה. ואם ייגמר הכסף, תמיד תוכל למכור את המחסן בקומה הראשונה, זה שסגור ונעול מאז עזב הדייר הערבי האחרון אחרי מלחמת יום הכיפורים, בדיוק כמו שמכרה את החנות שהיתה לה בחזית הבניין. ואיפה העובדת הזרה תישן, ומה עם זה שעובדות זרות לא מדברות עברית, ואיזו עובדת זרה תסכים בכלל לחיות עם זוג קשישים, ושחייה קשים ומרים גם בלי הרעיונות שלנו, עם כל מה שהיא עוברת עם אבא, ושהגיע הזמן שנפסיק לנהל לה את החיים.

וכך נדחה העניין ונדחה. גילי הציע לאמץ גישה תקיפה והחלטית, לפני שיישארו באמת בלי אגורה, אבל אני התנדנדתי — לפעמים ריחמתי עליהם והייתי מוכן לממן להם מכיסנו את הטוב ביותר האפשרי, הם הרי בשלהי חייהם, ואנו שנינו איננו עניים מרודים, ולפעמים הסכמתי עמו שהחגיגה אינה במקומה וצריכה להיפסק. וכך עברה לה עוד שנה, הכספים הגיעו כצפוי ל״קו האדום״, ורגע לפני שחצו את ״הקו השחור״, התחלנו לראיין מטפלות זרות. אחדות נפסלו מיד, אחרות נעלמו אחרי המפגש הראשון, אחת נקלטה אמנם בהצלחה, אבל נאלצה לחזור לרומניה אחרי שבע־עשרה שנים בארץ, מחליפתה הסתלקה ללא התראה אחרי שבועיים [עם כל התכשיטים של אימא], ומהטראומה החזרנו מיד את כל המטפלות. ואז התעוררו עלינו רחמי האלים והם שלחו לנו את אימלדה. שוב נפרדנו מהמטפלת־האהובה ומהמטפלת־המחליפה, השארנו רק את המנקה ואת המבשלת, שלקחה אחריות גם לקניות וגם לטלפון היומי לבנק, כדי שאימא תוכל לברר עם הפקידה איזה כספים נכנסו ואיזה יצאו ומה היתרה ואם כדאי לשבור פיקדון כדי לא להיכנס לאוברדרפט ולשלם ריבית, או לחכות כמה ימים ולהרוויח את הריבית. וכדי לרכך את תסמיני הגמילה של אימא, סיכמנו עם המטפלת־האהובה שתמשיך להגיע בימי החופשה של אימלדה, ופה ושם תקפוץ בערבים לשעות ספורות, להקל על אימא את ייסורי הבדידות.

הדימום הכספי נעצר, החיים נמשכו.

16 במרס, 2019, שבת

ביקרתי אצלם עם בני בכורי. אימא שמחה מאוד, שוחחה עמו ארוכות. הרגשתי כיצד הוא מביא אור לחייה.

הקשר היום־יומי איתם ועם מצוקתם משרה עלי דכדוך. אני מרחם עליהם, על אימא שמעבירה את רוב שעות היום בכורסה, מול הטלוויזיה או במיטתה, ועל אבא שמסתובב בבית בתנועות רקדן ומחפש אוכל, ואז שוקע בפינת הספה ללא תנועה במשך שעות [אימא משתגעת ממנו].

אני מקווה שהמטפלות, כל אחת בתורה, מוציאות אותה לפחות למרפסת, שתתפוס מעט אוויר ושמש.

18 במרס, 2019, בוקר שני

התקשרתי לאימא. סיפרה שהזמינה רופא אתמול בערב. היא עושה זאת בכל פעם שהיא מבוהלת. הרופא בדק אותה, הכול היה בסדר. ״אם כבר באת,״ אמרה לו, ״אולי תבדוק גם את בעלי, ליתר ביטחון.״

אבא לא הבין מה רוצים ממנו, אבל שיתף פעולה: גם הוא היה בסדר.

20 במרס, 2019, יום רביעי

יום השוויון האביבי.

אימא התקשרה לפנות ערב. חייבת תרסיס לאף. קשה לה לנשום, וחייבת אותו עכשיו, ואין מי שיקנה לה.

עד שהתפניתי מכל המטלות, כדי לשבת קצת על הספר שאני מנסה להשלים חודשים.

אני כובש את התסכול, קם ונוסע ל״מרכז חורב״, חונה בקומה מינוס שלוש, עולה במעלית, חוצה את מסדרון הקניון לכל אורכו, מגיע לסופרפארם, עומד חצי שעה בתור, קונה, חוזר את כל המסדרון, יורד למינוס שלוש, מוצא את האוטו בחשכה, נוסע אליהם, מטפס חמישים וכמה מדרגות, מתנשף ומיואש מגיע סוף־סוף לדלת.

אימלדה פותחת: הבית שלֵו וחמים, אימא שרועה בכורסה מול הטלוויזיה, אבא כבר ישן בחדרו.

״תניח כאן, ניצן,״ היא אומרת בלי להסב מבטה, וכשהיא מבחינה בצללית העומדת דוממת לצדה, הלומה ומתנשפת, היא מסובבת ראשה ואומרת, ״תודה, ניצן, לא התכוונתי להריץ אותך, גם מחר היה בסדר.״

אני מניח את התרסיס ויוצא בלי לומר מילה. בדרך הביתה אני תוהה — מאיפה כל זה בא, ולאן כל זה מוביל.

14 באפריל, 2019, בוקר ראשון

האור הקשה שעטף את העולם במהלך סוף השבוע התחלף בשמים מעוננים. הרוח העזה מנערת את ענפי עץ השזיף. הלילה עבר בסיוטים. עד שנחלצתי מאחד, צנחתי לתוך אחר. אף לא אחת מחרדות חיי פסחה עלי.

אימא מתעקשת שאקח את אבא לקופת חולים, לבדיקת סוכרת מיותרת כלשהי.

אבא מנסה להתמרד. הוא בריא, הוא מרגיש מצוין, אין לו שום בעיה, והוא בכלל שונא רופאים.

״אדם חצי דמנטי, בן שמונים וארבע,״ אני מנסה לשכנעה, ״סוכרת היא הבעיה האחרונה שלו.״

אבל אין עם מי לדבר: תחושת החובה שלה, השנים הרבות שעבדה כאחות, אולי העמדה ההישרדותית — לנוכח כל מה שלא ניתן לעשות בעניינו דבר, הנה, לפחות לבדיקת סוכרת בקופת חולים אפשר ללכת.

5 במאי, 2019, בוקר ראשון

לפנות ערב קפצתי לבקר. אימא היתה מוטלת בכורסתה בסלון מול הטלוויזיה. אבא שאל אותה בכל כמה דקות מתי הוא הולך למועדון, ומתי הוא קם מחר בבוקר. אימא נראתה מיואשת. הכול פועל נגדה. אמנם אימלדה ישנה איתה בחדר וקוראת לה "מאמי", אבל לא מחממת טוב את האוכל. ומאז שפיטרנו את המטפלת־האהובה, אין לה עם מי לדבר.

ככל ששקענו בשיחה, נראָה שהיא משלימה עם מצבה. עד הפעם הבאה. מצוקתה הולכת איתי הביתה. אולי בכל זאת נחזיר את צבא המטפלות. אחרי הכול, כמה זמן נותר לשניהם לחיות בכלל.

30 במאי, 2019, יום חמישי

ביליתי אצלם יותר משעתיים. הביטוח הלאומי שלח מעריכה לבדוק אם מגיעה לאבא עזרה נוספת. אבא התנהג יפה כתמיד, חזר שוב ושוב על אותם משפטים. אימא התלוננה על אימלדה, ולמה איננו מחזירים את המטפלות. לפי חישוביה, הכסף שנכנס לה לחשבון בכל חודש יממן ללא קושי מחצית מהסכום.

ומה עם החצי השני?

אינני רואה איך הם יכולים לממן מכספם צוות מטפלות סביב השעון. אבל לא קשה להבין את המצוקה שלה. בכל זאת, שפה משותפת משרה ביטחון ונחמה, ובהיעדרה החרדה שלה הולכת ומתעצמת.

אדבר עם גילי.

10 ביוני, 2019, שבועות, יום שני

אחר הצהריים אספתי עצמי והלכתי להורים. המטפלת־האהובה, שהחליפה את אימלדה בסוף השבוע, פתחה לי את הדלת. אימא נהנתה במרפסת מהרוח הקלה שעלתה מן הים. אבא הצטרף מישיבתו חסרת המעש בפינת הספה בסלון ושאל כמנהגו, שוב ושוב, במה אפשר לכבד אותי ומה אפשר להזמין לי.

ביקשתי מים מהברז.

הוא ניגש למטבח והביא לי מיץ מהמקרר. התפתיתי לשתות, ומיד חטפתי בחילה נוראה. מי שותה אצלם בבית את המיצים האלה. קיוויתי רק שהוא לא מקולקל.

כשהחזרתי לו את הכוס, קרץ אלי ואמר שהוא שואל אותי את כל השאלות האלה כדי להיות נחמד אלי.

24 ביוני, 2019, יום שני

כשהגעתי להורים אחר הצהריים, אבא פתח לי את הדלת. הוא היה מגולח ובגדיו נקיים ומגוהצים. אימא ישבה במרפסת, לפניה קפה וצלוחית ופלים שהיה ברור שאין לה עניין בהם, ועוד צלוחית ובה פרוסה מהעוגה שהבאתי כמה ימים קודם לכן. אימלדה הביאה לי כיסא מפינת האוכל ושבה להתעסק בטלפון שלה, וכשהתיישבתי, אבא פתח בסדרת משפטיו הקבועים — ״אפשר לכבד אותך במשהו? להזמין לך משהו?״ ולפני שהספקתי לענות, סיפר על האישה שניגשת אליו במועדון ושואלת, ״תגיד, אברהמ'לה, למה אתה לא רוקד איתי?״

״יפה,״ אמרתי, ״שיש לך שם חֲבֵרָה.״

״חברה בת שמונה־עשרה,״ אמרה אימא בסרקזם. פניה אמרו מרירות וייאוש. המרפסת צופה אל הרחוב. בקולה החזק ובדיבורה הרועם כל הרחוב שמע אותה. גם אלכס מהמכולת שלו, שתי קומות מתחתינו, שהיה שרוע בכורסת המנהלים המתפרקת שלו והפך בעיתון בן כמה ימים שנח על ברכיו, הרים ראשו.

״אתה יודע בן כמה אני?״ המשיך אבא, ״אף אחד לא מאמין בן כמה אני.״

״כל היום המנטרות האלה,״ רטנה אימא, ״אין רגע שקט.״

היא הרימה את הספל שלה וניסתה לקרבו לפיה. אימלדה עקבה אחריה בדאגה. אבל אימא הצליחה להשלים את הדרך ולגמה מהספל בתנועות שפתיים ולשון מודגשות.

״נו, תגיד, בן כמה אני,״ המשיך, זורח כולו.

״בן שבעים וארבע,״ עניתי, ״לא יום אחד יותר.״

״את רואה,״ פנה לאימא, פניו נהרו בהבעת ניצחון, ״אף אחד לא מאמין. אבל אני הולך בלי מקל, ורואה בלי משקפיים. עשה לי ניתוח בעיניים, הרופא שאימא שלך לקחה אותי, ומאז אני רואה הכול בלי בעיה.״ ומבטו ריחף סביב, מחפש אתגר ראייה כדי להוכיח לי את דבריו. ״אתה יודע מי עשה את המרפסת הזאת,״ המשיך.

עשיתי עצמי כאילו אינני יודע.

״אני,״ אמר בגאווה. ״היתה לי המסגרייה הכי גדולה בחיפה.״

״בטח אתה,״ אמרה אימא בזלזול, חופרת בעוגה שלה, ״הפועל שלך עשה. אתה רק הסתכלת.״

הערב נטה לרדת. צללים זחלו על ההרים הרחוקים. שני זקנים במרפסת מתפוררת. אימא העבירה בבית הזה את כל חייה כמעט. אני זוכר את המרפסת הזאת מאז נולדתי.

״אימא של אימא שלך,״ הגניב לעברה מבט, ״אתה לא יודע כמה אהבה אותי. התחתנו בשבילה כאן, ממש בבית הזה.״

״הוא וההמצאות שלו,״ הפטירה, מקרבת פירורי עוגה לפיה. ברור שאבא מפריע לה למצות את ההנאה הקטנה הזאת, של הקפה והעוגה, בקוּמהּ משנת הצהריים. בילדותי נהגה להתעורר בדיוק בעשר דקות לארבע — קפה, עוגה, והיישר למפגש הספסל של רחוב הס, עם השכנות שהתעוררו משנת הצהריים שלהן. וכשאבא חזר מהעבודה, נהג לאכול בגפו את הכוסמת והעוף שהשאירה לו בסיר קטן על הכיריים. לפעמים אירחתי לו לחברה והקראתי לו את הכותרות מ״מעריב״. הייתי אז בן שש, אולי שבע. אחר כך גדלתי לענייני ולחברי, ואף אחד כבר לא ישב איתו.

",You want cake maybe, I will bring you" הציעה אימלדה.

״לא, זה בסדר,״ אמרתי, ״אולי כוס מים.״ אימלדה מבינה עברית לא רע בכלל, אבל מדברת בעיקר אנגלית. אימא משתגעת מזה, אבל זה מה שיש.

״אני לא אוכל עוגות בכלל,״ אמר אבא בגאווה. ״אתה יודע למה?״

ידעתי. מובן שידעתי. ״למה?״ שאלתי.

״כדי לא להשמין,״ אמר בארשת ניצחון. ״את יודעת כמה שקלתי פעם,״ פנה לאימלדה.

האישה הפיליפינית משכה בכתפיה במבוכה והעבירה מבטה ממנו אלי וחזרה.

״מאה וארבע קילו,״ אמר. ״אבל אשתי לקחה אותי לדיאטנית. אחרי שבוע באתי לדיאטנית ונשקלתי, לא ירדתי כמעט כלום. אבל הדיאטנית אמרה לי, ׳זה בסדר, אברהמ'לה, העיקר שלא עלית השבוע, בשבוע הבא תרד.׳״

״,That's really yoffi, Aba״ החמיאה לו אימלדה.

"וככה ירדתי בסוף שלושים ואחד קילו," המשיך. "אף אחד לא מאמין כמה שקלתי פעם. וגם היתה לי המסגרייה הכי גדולה בחיפה.״

״לא גדולה ולא שלך,״ חתמה אימא את הדיון.

״אני חושב שאלך,״ אמרתי.