יומן של גוף

64 שנים, 2 חודשים, 18 ימים יום שני, 28 בדצמבר 1987

מעשה קונדס מטופש שעשו גרגואר והחבר שלו פיליפ לפאני הקטנה הזכיר לי את הסצנה שבמקורו של היומן הזה, את הטראומה שממנה נולד.

מוֹנָה, שאוהבת לעשות סדר ולזרוק דברים ישנים מהבית, ציוותה להבעיר מדורה גדולה של גרוטאות, רובן עוד מימיו של מאנס: כיסאות שבורי רגליים, מזרנים טחובים, מריצה אכולת תולעים, צמיגים מנוקרים, בקיצור, העלאה־על־המוקד עצומה ומצחינה. (אחרי הכול, זה פחות נורא ממכירות חיסול ביתיות). היא הטילה זאת על הנערים, שהחליטו לשחזר את משפטה של ז'אן ד'ארק. נזעקתי מעבודתי לשמע צרחותיה של פאני הקטנה, שגויסה לתפקיד הקדושה. מן הבוקר היללו באוזניה גרגואר ופיליפ את מעלותיה של ז'אן, אשר פאני, ממרומי שש שנותיה, לא שמעה עליה מעודה. הם ציירו לה תמונה קורצת כל כך של נפלאות גן העדן, שהיא מחאה כפיים וקפצה משמחה לקראת העלאת הקורבן. אך כשראתה את המוקד שבו אמורה היתה להישרף חיים, נמלטה אלי בצרחות. (מונה, ליזון ומרגֶריט נסעו העירה.) ידיה הקטנות לפתו אותי באימה כמו צבתות. סבא! סבא! ניסיתי להרגיע אותה ב"די, די", "זהו, נגמר", ו"לא קרה כלום". (קרה גם קרה, ואפילו דבר חמור למדי, אבל לא הייתי מודע לפרויקט הכרזתה כקדושה.) הושבתי אותה על ברכַי והרגשתי שהיא קצת רטובה. בעצם לא קצת, היא עשתה במכנסיים מרוב אימה. לבה הלם בטירוף, היא השתנקה ושיהקה, לסתותיה היו חשוקות כל כך, שפחדתי שהיא עוברת התקף עוויתי. הכנסתי אותה לאמבטיה חמה. רק אז סיפרה לי, מילה פה מילה שם, בין יפחותיה השוככות, מה שני המטומטמים האלה תיכננו לעשות לה.

והנה הוטלתי חזרה אל לידתו של היומן הזה. ספטמבר 1936. אני בן שתים־עשרה, עוד מעט שלוש־עשרה. אני בצופים. לפני כן הייתי ב"עופרים", והוצמד לי אחד מאותם שמות חיות שנהיו פופולריים בעקבות "ספר הג'ונגל". אם כן אני בצופים, זה לא סתם, אני כבר לא "עופר", אני כבר לא קטן, אני גדול, אני מהגדולים. אלה הימים האחרונים של החופש הגדול. אני נמצא במחנה צופים, אי־שם בהרי האלפים. אנחנו נלחמים נגד קבוצה אחרת, שגנבה לנו את הדגל. אנחנו צריכים להחזיר אותו. חוקי המשחק פשוטים. כל אחד מאיתנו תוחב בחגורת המכנסיים הקצרים, מאחור, את עניבת הצופים שלו. כך גם חברי הקבוצה היריבה. קוראים לעניבה הזאת "חיים". אנחנו צריכים לחזור מהפשיטה לא רק עם הדגל שלנו, אלא גם עם כמה שיותר "חיים". אנחנו קוראים לעניבות גם קרקפות, ותולים אותן על החגורה. מי שיחזור עם הכי הרבה מהן הוא לוחם ללא חת, "אלוף פגיעות", כמו הטייסים ממלחמת העולם שעיטרו את המטוסים שלהם בצלב גרמני על כל מטוס שהפילו. בקיצור, אנחנו משחקים במלחמה. אני לא ממש בריון, ומאבד את החיים שלי מיד עם פרוץ הקרבות. נפלתי למארב. שניים מצמידים אותי לאדמה, השלישי לוקח לי את החיים. הם קושרים אותי לעץ כדי שלא אתפתה להמשיך בקרב גם אחרי מותי. והם משאירים אותי שם. באמצע היער. קשור לעץ אורן, שהשרף שלו נדבק לידי ולרגלי החשופות. אויבי נעלמים מן העין. החזית מתרחקת, פה ושם אני עוד שומע צעקות נחלשות והולכות, ואז כלום. הדממה הגדולה של היער מעוררת את דמיוני. דממת היער שרוחשת כל מה שרק אפשר להעלות על הדעת: אוושות, חריקות, התפצפצויות, אנחות, קרקורים, הרוח בצמרות... אני אומר לעצמי שכעת ישובו ויופיעו החיות שהפרענו את מנוחתן במשחקינו. לא זאבים, ברור, אני כבר גדול, אני לא מאמין עוד בזאבים אוכלי אדם, לא, לא זאבים, אבל למשל חזירי בר. מה עושה חזיר בר לילד קשור לעץ? בטח כלום, הוא עוזב אותו בשקט. אבל אם זאת חזירה עם גורים? אני לא מפחד, אני פשוט שואל את עצמי שאלות מן הסוג שעולה במצב לא מוכר. ככל שאני מתאמץ להשתחרר, כך מתהדקים החבלים והשרף נדבק לעורי. האם יתקשה? דבר אחד בטוח, אני לא אצליח להשתחרר מכבלי, צופים יודעים לעשות קשרים שאי־אפשר להתיר אותם. אני מרגיש מאוד בודד, אבל אני לא אומר לעצמי שלעולם לא ימצאו אותי. אני יודע שזה יער שמטיילים בו, אנחנו נתקלים לא פעם באנשים שבאו לקטוף פטל או אוכמניות. אני יודע שאחרי שיסתיים הקרב, יבוא מישהו לשחרר אותי. גם אם אויבי ישכחו אותי, הקבוצה שלי תשגיח בהיעדרי, הם יקראו למבוגר ויבואו לשחרר אותי. אז אני לא מפחד. אני נושא את ייסורי באורך רוח. אני מנטרל בהיגיון כל קושי שמעלה המצב בדמיוני. נמלה מטפסת לי על הנעל, ומשם על רגלי החשופה, שאותה היא מדגדגת קצת. הנמלה האחת הזאת לא תגרום לי לאבד את קור רוחי. כשלעצמה, היא אינה מזיקה בעיני. גם אם תעקוץ אותי, ואפילו אם תיכנס לי לתוך המכנסיים ולתוך התחתונים, זה לא סיפור גדול, אני אוכל לעמוד בכאב. כל הזמן נעקצים מנמלים כאן ביער, זה כאב שאני מכיר, כאב נשלט, הוא חומצי וחולף. כך אני מהרהר לי בשלווה אנטוֹמוֹלוגית, עד שנופל מבטי על קן הנמלים עצמו, במרחק שניים־שלושה מטרים מהעץ שלי, למרגלות עץ אחר: תלולית עצומה של מחטי אורן, רוחשת חיים אפלים ופראיים, רחישה מפלצתית ודוממת. כשאני רואה שהנמלה השנייה מטפסת על הסנדל שלי, אני מאבד שליטה על הדמיון שלי. עכשיו לא מדובר עוד על עקיצות, הנמלים יכסו אותי ויטרפו אותי חיים. הדמיון שלי אינו מתאר לי את הדבר לפרטיו, איני אומר לעצמי שהנמלים יטפסו על רגלַי, שהן יכרסמו את איבר המין ואת פי הטבעת שלי, או ייכנסו לתוכי דרך ארובות העיניים, האוזניים, הנחיריים, שהן יאכלו אותי מבפנים ויפלסו דרך במעיים ובסינוסים שלי, איני רואה את עצמי כקן נמלים אנושי קשור לעץ אורן ומקיא מתוך פה מת טורים של פועלות שעמלות להעביר אותי פירור אחר פירור לקיבה המזוויעה שרוחשת סביב עצמה במרחק שלושה מטרים ממני, איני מצייר לעצמי את העינויים הללו, אך הם נמצאים כולם בזעקת האימה שאני זועק עכשיו, בעיניים עצומות ובפה פעור לרווחה. זו קריאה לעזרה שוודאי נשמעת בכל היער, ובעולם שמעבר לו, צווחה שקולי מתנפץ בה לאלף מחטים, וכל גופי צורח בקול הזה ששב להיות קולו של ילד, הסוגרים שלי צורחים ללא רסן ממש כמו פי, אני מתרוקן לאורך רגלַי, אני מרגיש את זה, המכנסיים הקצרים שלי מתמלאים ואני נשפך, השלשול מתערבב עם השרף, וזה מעצים כפליים את האימה שלי כי הריח, אני אומר לעצמי, הריח ישכר את הנמלים, ימשוך חיות אחרות, ריאותי מתפקעות מקריאות לעזרה, אני מכוסה דמעות, ריר, נזלת, שרף וחרא. בה בעת אני רואה בבירור שקן הנמלים אדיש אלי, שהוא ממשיך בעצלתיים במלאכתו, מתעסק באינספור העיסוקים שלו; שחוץ משתי הנמלים התועות, כל השאר, ודאי מיליונים, מתעלמות ממני לחלוטין; אני רואה את זה, אני מבחין בזה, אני אפילו מבין את זה, אבל מאוחר מדי, הבְּעתה גוברת על הכול, הדיבוק שאחז בי אינו מתחשב עוד כלל במציאות, גופי כולו מביע את האימה להיטרף חיים, אימה שנהגתה ברוחי בלבד, בלי שום סיוע מצד הנמלים, אני כמובן יודע את כל זה במעורפל, ובהמשך, כשהאב שַפֶּליֶיה — הוא באמת נקרא שַפֶּליֶיה1 — שאל אותי אם האמנתי ברצינות שהנמלים יטרפו אותי, עניתי שלא, וכשביקש ממני להודות שרק עשיתי הצגה, עניתי שכן, וכששאל אותי אם נהניתי להבהיל בצרחות שלי את המטיילים שהתירו אותי לבסוף מכבלי, עניתי שאני לא יודע, ואתה לא מתבייש שהחזירו אותך מכוסה בחרא כמו תינוק לעיני החברים שלך? עניתי כן, את כל השאלות האלה שאל אותי שעה שניקה אותי בצינור, את הלכלוך הגדול ניקה בצינור בלי שטרח אפילו להסיר את בגדי, שהם מדים, אני מזכיר לךָ, מדי צופים, אני מזכיר לךָ, בכלל שאלתָ את עצמך לרגע מה זוג המטיילים הזה יחשוב על הצופים? לא, סליחה, לא, לא חשבתי על זה. תגיד לי את האמת, נהנית מההצגה הזאת, לא? אל תשקר, אל תגיד לי שלא נהנית! נהנית, נכון? ואיני חושב שידעתי לענות על השאלה הזאת, כי טרם התחלתי בכתיבת היומן הזה, שבמשך כל שנותי הבאות שם לו למטרה להבחין בין הגוף והנפש, לגונן מעתה ואילך על גופי מפני התקפות הדמיון, ועל הדמיון מפני מפגניו המביכים של גופי. ומה תגיד אמא שלךָ? חשבת מה תגיד אמא שלך? לא, לא, לא חשבתי על אמא, וכששאל אותי את השאלה הזאת אפילו אמרתי לעצמי שהאדם היחיד שלא קראתי לו כשצעקתי היה אמא, רק לאמא לא קראתי.

סילקו אותי מהמחנה. אמא באה לקחת אותי. למחרת התחלתי לכתוב את היומן, במילים הבאות: לא אפחד עוד, לא אפחד עוד, לא אפחד עוד, לא אפחד עוד, לעולם לא אפחד עוד.

1 Chapelier — בצרפתית, כובען. (כל ההערות לאורך הספר הן הערות המתרגם.)