יומנו של מיקו בל

 פרק 1

ניצחון בלתי מתוכנן על הבריון של הכיתה

כל זה לא היה קורה אם לא הייתי מתבלבל בבקבוקים.

הייתי חי חיים רגילים, לומד כרגיל בבית ספר, משתעמם עד מוות, מתלונן על איך זה להיות בן אחת־עשרה שאף אחד לא מבין אותו... אבל לפחות הייתי נורמלי.

קוראים לי מיקו. מיקו בל. אני יודע שזה שם מוזר. אבל הסיפור שאני עומד לספר לכם מטורף עוד יותר.

באותו יום שבו הכול התחיל לא היה לי מושג שחיי עומדים להשתנות.

קמתי בבוקר, לבד, כרגיל, ופילסתי את דרכי במהפכה ששררה בחדר. כשאתה גר רק עם סבא שלך, הבלגן הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלך. רוב הזמן אין מי שישגיח עליך, יבדוק שהחדר מסודר, שגמרת לאכול את ארוחת הצהריים, שהכול בסדר. רוב הזמן זה רק אתה עם עצמך.

אך כשיצאתי מחדר האמבטיה שמעתי צרחה: "מיקו!!!"

גלגלתי עיניים. זאת הייתה הלנה, העוזרת. המבוגר היחיד שיש לו מפתח לבית חוץ מלי ולסבא, כי היא מנקה ומבשלת. ומאז שאני זוכר את עצמי עם סבא היא מגיחה תמיד ברגעים הכי פחות צפויים.

"מה?" עניתי, בעודי מתכופף לנעול נעליים. כבר הייתי לבוש.

"מה 'מה'?! רד לכאן תכף ומיד!"

"אבל מה קרה?"

"הג'וק שלך!" צרחה הלנה. "הוא שוב יצא לחופשי! הוא מנסה לנשוך אותי!"

רק הלנה, אני חושב, לא מסוגלת להבדיל בין ג'וק לאוגר. ירדתי במהירות במדרגות, שרוכי הנעל השמאלית שלי עדיין פרומים. הלנה עמדה על כיסא בסלון, מטאטא בידה, ונעצה עיניים מבועתות באוגי, האוגר הזעיר שישב לו על הרצפה וליקק בנחת את כפותיו.

"תסתכל עליו! הוא מתכונן למתקפה!" צווחה הלנה.

"מצטער," אמרתי ואספתי אותו במהירות, לפני שיעשה עוד משהו מחריד כמו לגרד לעצמו באף. "לא ידעתי שאת מגיעה... הרי רק אתמול היית פה."

הלנה נשפה בבוז. "אני מגיעה מתי שצריך. סבא שלך השאיר לי הוראות ברורות לתקופות שהוא נמצא בנסיעות. והוא הרי עוד לא חזר מאז שלשום, נכון?"

זה נכון. סבא נעדר לעיתים ליום־יומיים ומשאיר את הלנה לפקוח עלי עין, אבל נסיעות של שלושה ימים הן עניין נדיר. מוזר. אז הוא בטח עומד לחזור היום, או לפחות להתקשר.

אתם מבינים, מאז שאני קטן אני חי איתו. אבא שלי מת כשהייתי תינוק, ואימא שלי חלתה לפני כמה זמן ונמצאת בבית חולים. סבא הוא טיפוס משונה. קצת מפחיד אפילו. מסתורי כזה, תמיד שקט וזועף, מסתגר לו בעבודה שלו... שאני אפילו לא יודע מה היא. הוא מעולם לא גילה לי. הדבר היחיד שהוא דיבר איתי עליו זה המרתף. במשך כל חיַי בבית הגדול והעתיק של סבא יש חוק אחד חשוב: הכניסה למרתף אסורה. המרתף הוא המקום שבו סבא עובד.

אז ככה אני חי עם סבא ועם הלנה, שמופיעה מדי פעם, ובסך הכול אני די מסתדר. אז גם באותו בוקר לא חשבתי שיש משהו חריג.

"טוב. אז הכנתי לך מיץ לבית הספר," אמרה הלנה וירדה באיטיות מהכיסא, תוך שהיא תוקעת מבטים חשדניים באוגי כאילו בכל רגע הוא עלול לזנק מתוך כפות ידי ולהסתער עליה. "שמתי לך אותו במקרר, ו... מה כל כך מצחיק?!"

מיהרתי למחוק את החיוך מעל פני. פשוט כבר התחלתי לדמיין איך באמת ייראה האוגר אם הוא יטרוף את הלנה בשלמותה. "כלום, סליחה."

הלנה נאנחה.

"ושמתי לך בסנדוויץ' גבינה לבנה עם זיתים," אמרה והפנתה אלי את גבה, חוזרת לטאטא.

מלמלתי תודה בפרצוף חמוץ. אני שונא גבינה. פעם עוד הייתי אומר לה שאני מעדיף שוקולד, אבל הלנה הייתה נוזפת בי שזה לא בריא, ששוקולד זה רעל, ושאם זה היה תלוי בה היא הייתה מעיפה את זה מהבית.

רצתי אל המטבח. הייתי לחוץ להגיע לבית הספר בזמן, כי השיעור הראשון היה ספורט. ממוצע הציונים שלי בתעודה נמוך. קשה לי מאוד להתרכז בשיעורים. אני מתחיל לפהק, להסתכל סביב ולעשות דברים דביליים כמו לצייר בראשי קווים דמיוניים בין המרצפות שעל הרצפה, או לעקוב אחרי זבוב שמטייל על הקיר.

פתחתי את המקרר כשאני ממשיך לרטון. ואם יש משהו שאני גרוע בו אפילו יותר מאשר להתרכז בשיעור, זה להצליח בספורט! אני כזה ילד צנום, שהדבר היחיד שהוא יודע לעשות עם הגוף שלו זה להתנועע בקצב של המוזיקה שהוא שומע כל הזמן באוזניות. אני מכור למוזיקה. כל הזמן עם אוזניות עלי.

על דלת המקרר חיכה לי בקבוק עם מיץ כתום. הלנה סוחטת לי את המיץ בעצמה, בכל פעם מפרי אחר, אף פעם לא מתפוז. ניסיתי לנחש איזה פרי היא "עינתה" הפעם, אפרסמון או נקטרינה. דחפתי את הבקבוק לילקוט. על הסנדוויץ' ויתרתי, מסתפק בלקיחת עשרים שקל מהמגירה כדי לקנות כבר משהו בבית הספר, ויצאתי בריצה כדי לא לאחר לאוטובוס.

אאוץ'!

כמעט נפלתי כשהתנגשתי בטנטון, הכלב של השכנים. כלב גדול ושמן בצבע לבן עם כתמים חומים ואוזניים ארוכות, שנהג לבוא אלינו באופן קבוע ולנמנם על מפתן הבית שלנו. אין לי מושג מדוע. אולי בעליו לא טיפלו בו כמו שצריך, ואולי זה כי סבא תמיד נותן לו שאריות של דברים מוזרים לאכול.

"טנטון!" התרגזתי. הוא בקושי זז כשדילגתי מעליו. ואז לפתע הוא הרים את ראשו, הסתכל הצידה ונהם בכעס.

התפלאתי. ניסיתי להבין על מי הוא נוהם, כי זה לא היה עלי. אבל לא היה איש בסביבה וזאת הפעם הראשונה שראיתי את טנטון נוהם ככה. אפילו על זרים הוא לא נובח. פעם אמרתי לסבא שאם יבוא פורץ וייתן לטנטון עצם טעימה, לא רק שהוא לא ינבח עליו, הוא אפילו יעזור לו לפתוח את הדלת.

אז מה פתאום הוא נובח עכשיו?

לא היה לי זמן לברר. השיעור הראשון עמד להתחיל, וכבר עמדתי לאחר, אז המשכתי לרוץ אל האוטובוס.

אילו רק הייתי יודע מה עומד לקרות. אילו רק ידעתי שהבקבוק שהלנה הכינה לי נמצא בכלל מדף אחד למעלה. שהיה עלי ללכת לאט יותר אל תחנת האוטובוס, מספיק לאט כדי שאוכל עוד להבחין במי שטנטון נהם עליו — איש שבדיוק יצא מתוך מכונית ליד הבית שלי.

אם הייתי יודע את כל זה, עוד הייתי יכול לחזור אחורה ואולי לעצור את הכול בזמן, לפני שאסחף לתוך הרפתקה שבכלל לא תכננתי להישאב לתוכה.

במקום זה רצתי בכל כוחי ועליתי לאוטובוס ממש בשנייה שהנהג עמד לסגור את דלתותיו. הוא נזף בי בכעס כשהתפרצתי פנימה. נסענו.

ובינתיים מאחורי מישהו פסע לכיוון הבית.

*

באולם הספורט כבר התגודדו התלמידים. ביניהם הבחנתי בדור, החבר הכי טוב שלי, במכנסיים קצרים שלא החמיאו לגובהו. דור היה ילד כהה עור, עם פרצוף מבולבל באופן קבוע וגוף שמנמן. היינו חברים מכיתה א'.

"היי," אמרתי.

אך הוא היה עצבני מכדי להשיב. יכולתי להבין אותו. לדור היה מזל גרוע מבחינת ההורים שלו: הם לא הפסיקו להטיף לו לגבי תזונה נכונה וחינוך גופני, ודווקא לו היו הציונים הכי נמוכים בספורט.

"תיזהר," אמר דור לפתע, "רועי..."

הוא לא הספיק לסיים את המשפט. רועי, הילד הכי גבוה בכיתה שלנו, זה שגופו הספיק לצמוח הכי מהר משל כולנו, מה שאי אפשר לומר על שִׂכלוֹ, עמד מאחורי בחזה נפוח. לידו התגודדו שלושה מחבריו. כולם נמוכים ממנו בראש אך סתומים באותה מידה.

"היי, מיקו," אמר בטון הלגלגני הקבוע שלו. "יכול להלוות לי? הא?"

נתקפתי כעס.

"להלוות הכוונה שמחזירים..." פלטתי.

רועי זקף גבה. שני חבריו צחקו. השלישי ניסה להבין את הבדיחה.

"מה אתה אומר!" הכריז רועי והתכופף אלי, רומז בראשו אל התיק. "פעם שעברה החזרתי לך, לא? אז מה יש לך, קמצן!"

נשמתי עמוקות. זו לא הפעם הראשונה שהוא עושה לי את זה. רועי יודע שלעיתים קרובות אני מביא לבית הספר כסף במקום סנדוויצ'ים, אז הוא נוהג לבוא ו"לבקש" שאלווה לו. אבל הוא אף פעם לא מחזיר. היות שהוא היה חזק וגבוה העדפתי לא להסתבך איתו. הוא לקח ממני את המטבעות והכניס לכיס.

׳׳אוקיי," אמרה המורה לספורט, "תשומת לב בבקשה. היום אנחנו יוצאים החוצה למירוץ מכשולים." היו לה תלתלים אסופים בגומייה וטרנינג לבן, והיא נראתה היום קשוחה יותר מבדרך כלל.

יצאנו כולנו החוצה אל מסלול המכשולים שבחצר.

"אני אבחר בכל פעם חמישה תלמידים," אמרה המורה, "והם יתחרו ביניהם. אתם רואים שם את המכשולים ששמתי באמצע המסלול? אתם צריכים לקפוץ מעליהם, להגיע אל הסולמות שבסוף המסלול, לטפס עליהם, ואז לרדת ולחזור. אני מסתכלת לראות מי מרמה ועוקף את המכשולים."

המבט שלה נח עלי. "אתה, מיקו," רעם קולה. ואז היא פנתה לרועי ולעוד שלושה ילדים מהכיתה שלי. "ואתם," הצביעה על ארבעתם.

לא דאגתי שאפסיד במירוץ, זה היה ברור לי. אלא שידעתי שרועי ינצל את ההזדמנות כדי לדרוך עלי, או להפיל אותי מהברזלים, או לתפוס לי ברגל כשאני אנסה לקפוץ מעל המכשולים. התחלתי לפחד.

"נו?!" צעקה המורה.

רועי והאחרים נעמדו בקו הזינוק. רועי היה היחיד שהסתכל עלי ולא על המסלול וחייך אלי ברשעות, כאילו זו עומדת להיות בדיחה גדולה על חשבוני.

בלעתי רוק, ולפני שניגשתי לעמוד לצידם משכתי מהתיק את בקבוק המיץ שלקחתי הבוקר מהבית, ולגמתי ממנו בעצבנות כמה לגימות.

טעם מוזר התפשט לי בפה, טעם של פרי לא מוכר. הלנה בטח ניסתה עלי איזה מתכון חדש של מיץ דלעת או משהו כזה. בפירוש לא מיץ תפוזים.

הרחקתי את פיית הבקבוק וסגרתי את הבקבוק.

לפתע נתקפתי צמרמורת.

זה אפילו לא מיץ. זה משהו אחר.

"מיקו, אנחנו מחכים," אמרה המורה.

החזרתי את הבקבוק לתיק, כשעדיין התחושה המוזרה והמעקצצת מתפשטת בתוכי, כאילו שתיתי איזו תרופה ממש חזקה שלא מתאימה לי, והלכתי לעמוד לצידם.

"המורה," הכריז רועי. "אולי כדאי שתעמידי את מיקו באמצע המסלול. בעצם לא, ממש לקראת הסוף. גם אז הוא יסיים אחרון."

כל הילדים שעמדו מהצד צחקו, חוץ מדור, אבל אני אפילו לא הרגשתי עלבון. רק הרגשתי את המשקה המוזר הזה בתוכי, כמו אש שמתחילה להשתולל.

המורה נתנה את הסימן: "גו!" וכולנו פצחנו בריצה. רועי לא בזבז זמן, ושם לי רגל. השתטחתי אפיים ארצה, כשהאחרים כבר רצו קדימה. המורה רק צעקה, "רועי, מספיק!" אבל לא עצרה אותנו ולא דרשה להתחיל מהתחלה. התרוממתי שוב על רגלי ותחושת הבעירה בגופי התחזקה.

ולפני שהבנתי מה קורה, התחילו רגלי לרוץ מאליהן.

טסתי במהירות, עוקף את שאר הילדים, עוקף אפילו את רועי. שמעתי אותו פולט גניחת תדהמה מאחורי. קיפצתי מעל המכשולים, טיפסתי כמו פנתר על הסולמות, ובתוך עשר שניות בערך מצאתי את עצמי עומד בחזרה בתחילת המסלול, מתנשף.

המורה שמטה את הלסת.

"המ... אה... יש לנו מנצח!" קראה.

רועי אפילו לא טרח להמשיך את המירוץ. גם לא שאר הילדים, שנעמדו באמצע המסלול והביטו בי.

הוא חזר על עקבותיו בכעס. "המורה, הוא רימה!" טען בכעס. "לא יכול להיות שהוא..."

"רועי," רעם קולה של המורה, "מישהו הרשה לך להפסיק באמצע? זה שמיקו ניצח אותך לא אומר שאתה לא יכול לסיים ולהפסיד בכבוד!"

המילים האלו גרמו לאוזניו של רועי להאדים. אגרופיו נקמצו והוא רעד מעלבון. שאר הילדים בהו בנו, בלי למחוא כפיים, בלי להריע לי. ואני עצמי בכלל לא הרגשתי שניצחתי.

הרגשתי שהסתבכתי בגדול.

"הלו! מיקו!"

לא היה לי לאן לברוח. כבר כשיצאתי מהכיתה עם הישמע הצלצול, כשדור דוהר בעקבותי בניסיון להדביק אותי, ידעתי שלא משנה כמה אתרחק, רועי ימצא אותי.

והוא אכן מצא. ליד הבניין, בדיוק כשלא הייתה אף מורה באזור, הם הגיחו מולי. רועי והחברים שלו.

"הלו, מיקו," שאג רועי. הוא נעמד וחסם לי את הדרך. "תירגע. אני לא עומד להרביץ לך, או משהו."

חבריו צחקו, כאילו הוא סתם מתלוצץ.

"מה יש לכם?" הסתובב אליהם רועי, "אני באמת לא מתכוון להרביץ לו!"

הם השתתקו, והוא שב והביט בי. "לא עכשיו, בכל מקרה," אמר בחיוך עקום, והם שוב צחקו.

בתנועה מפתיעה הוא שלח יד ותפס לי את התיק, משך אותו אליו והוציא את אחת המחברות. כשדפדף בה, החל לחייך בהנאה.

"הי, חבר'ה, 'סתכלו," אמר. "הוא מצייר קומיקסים בתוך המחברות!" הראה לחבריו והחל לתלוש את הדפים אחד אחד. "איזה אמן מוכשר!"

נחשולי אש החלו להתפשט בכל גופי. המשקה ששתיתי התחיל שוב לחמם אותי מבפנים, כאילו לַבָּה של הר געש שוטפת אותי. התחלתי להזיע. ותוך כדי כך, גם השרירים שלי התקשו.

קמצתי את אגרופי.

זה היה כאילו הזרועות שלי הפכו לאבנים.

"עזוב את המחברת..." מלמלתי.

"מה אמרת?" לעג רועי. הוא השליך את המחברת לחברו, שהשליך אותה אל חבר אחר, שזרק אותה שוב אל רועי, כאילו הייתה כדור. "אנחנו נחזיר לך, אל תדאג."

האש שפשטה בי עלתה לגרון. הצמרמורת התחלפה בעשן. מעולם לא הרגשתי ככה. עשיתי צעד לכיוון של רועי. הוא נסוג תחילה, מופתע מהאומץ שלי. אבל אז גיחך, והניף את המחברת מעל ראשו.

"רוצה את המחברת?" לגלג. "כן?"

הוא הסתובב כדי לזרוק אותה שוב אל אחד החברים שלו. אבל כאשר הפנה ממני את פרצופו, כשהמחברת עדיין מונפת מעל ראשו, עשיתי צעד נוסף לעברו.

תפסתי במפרק היד שלו.

"תיזהר!" נבח עלי רועי.

ואז הרמתי אותו באוויר, כאילו הוא היה כלבלב קטן, והנפתי אותו מעל ראשי, אל מול הפרצופים הנדהמים של החברים שלו.

"אאאה!" צרח רועי.

החזקתי אותו הפוך מעלי. המטבעות שהיו בכיסי מכנסיו, הכסף שלי, נשרו ונפלו מסביבי על הרצפה ברעש. אבל לא התכופפתי להרים אותם, המשכתי להחזיק אותו באוויר כמו הרקולס.

"מה זה?!" קרא אחד מחבריו של רועי.

"יא אללה," מלמל השני.

"תוריד אותי!" צרח רועי מעלי. "תוריד אותי מיד! מיקו! אני הורג אותך! תוריד אותי!"

המשכתי להחזיק אותו מעלי בשלווה, וגם התחלתי לסובב אותו ימינה ושמאלה, כאילו לא היה ילד גדול וכבד אלא מקל דקיק.

"תוריד אותייייייי!" צרח רועי.

ואז קלטתי מזווית עיני כמה תלמידים שהתקרבו למקום. וזה מיד החזיר אותי לפוקוס.

מה אני עושה?!

מיד הורדתי בחזרה את רועי. יותר נכון, הפלתי אותו לקרקע. באותו רגע גם הרגשתי שהכוחות שנתן לי המיץ הולכים ודועכים. אם הייתי ממשיך להחזיק אותו עוד כמה דקות, הייתי מרגיש את זה בשרירים. ההשפעה של המיץ הייתה כנראה זמנית.

אבל היא הספיקה.

רועי הושלך לארץ, נפל על הישבן ופלט זעקת כאב. איש מחבריו לא ניגש אליו, כולם המשיכו לבהות בי המומים, בלי לזוז ממקומם. ואני, שהתחלתי לעכל את מה שהתרחש כאן, עשיתי צעד אחד לאחור, ואז עוד צעד, ואז הסתובבתי לברוח משם.

אך לפני כן נעצרתי, התכופפתי ואספתי את מטבעות הכסף שלי, ואז באמת פתחתי בריצה מטורפת, והסתלקתי מהמקום.