יופיו של הוורד טיולי תרבות ורוח

הקדמה למסלול תרבויות עתיקות

ביוני 2008 עליתי לראשונה לשבעת האגמים בהרי רילה. זה היה טיול ראשון עם בת הזוג החדשה שלי ואשתי לעתיד, ולמרות החששות הטבעיים הוא עבר בהצלחה מרובה. כבר בארץ שמענו על יופיים של שבעת האגמים האלפיניים הנמצאים מעל קו העצים, מחוברים ביניהם בכרי דשא ופלגי מים, אבל דבר לא הכין אותי לשלט החוצות הגדול בתחתית הרכבל ועליו עיגול של אנשים לבושים לבן, רוקדים כמו מלאכים.

"מה זה הדבר הנפלא הזה?" שאלתי את איריס.

"לא יודעת," היא ענתה, "אבל אתה תמיד מגיע למקום הנכון."

עלינו למעלה. הרכבל מגיע לגובה 2100 מטר ומכאן ממשיכים ברגל. הרי רילה הם הגבוהים ביותר בבלקן, בראשיהם שלוגיות שלא נמסות בקיץ המזינות אגמים קרחונים. למעשה כל מערכת הנהרות של דרום מזרח הבלקן מתחילה בהרים אלו המקבלים הרבה משקעים (השם רילה פירושו מים בסלאבית עתיקה).

ההליכה החלה בטיפוס, בשני הצדדים התגלו נופים נפלאים: מצוקים, פסגות משוננות. במרחק נראו העמקים של בולגריה כמו ארץ רחוקה, ההרגשה הייתה כמו להיות על גג העולם, בארץ אחרת. לאחר שעה של הליכה מאומצת (השביל מגיע קודם כל לאגם החמישי מלמטה, ולאחר מכן יורד אל האגמים האחרים) הגענו לאגם החמישי, שהוא העמוק ביותר מבין האגמים ואחד הגדולים שבהם, בצד אחד שלו צוקים המשתקפים במים כמו ראי, ובצד השני גבעה ועליה כר דשא גדול, המשתרע על פני מאות מטרים. נמשכתי לעלות אל כר הדשא, ולמרבה הפתעתי במרכזו היה מעגל ענק מסומן באבנים קטנות.

היה ברור לי שזהו המקום בו עושים את הריקודים שראינו בתמונה שבתחתית הרכבל.

"בוא ונעמוד במרכז המעגל," הצעתי לאיריס "ונראה מה קורה."

וכך היה.

כעבור חמש דקות של שקט התקרבו אלינו שתי דמויות מרחוק, שהתבררו כבחורות צעירות המדברות אנגלית.

"האם אתן יודעות מי הם האנשים הרוקדים בתמונה למטה?" שאלתי

"כן," הן ענו, "זאת האחווה הלבנה שמתאספת כאן מכל רחבי בולגריה, הם רוקדים את הריקודים המקודשים שלהם על רחבת הדשא ושוהים באוהלים בהרים הסמוכים."

"ואתן קשורות אליהם?" שאלתי

"כן," הייתה התשובה בשנית, "אנחנו חלק מהאחווה."

"מתי זה קורה?" שאלתי

"באוגוסט," הייתה התשובה.

"אפשר להצטרף לכינוס הזה?" שאלתי.

"כן," הייתה התשובה.

וכך, כמה חודשים לאחר מכן, מצאתי את עצמי מגיע אל מפגש האחווה הלבנה במרומי הרי הרילה והשתתפתי לראשונה בריקוד הפניאוריתמי (כך קוראים לריקודים המקודשים שלהם). זאת הייתה תחילת הרומן שלי עם בולגריה, ארץ של מסתורין ורוחניות, יופיו של הטבע ועושר הפולקלור.

פטר דנוב

האחווה הלבנה היא תנועה רוחנית מיסטית הפועלת בבולגריה וברחבי העולם. היא הוקמה על ידי מורה בשם פטר דנוב (Peter Deunov), שפעל בבולגריה בתחילת המאה ה-20 ואסף סביבו עשרות אלפי תלמידים ומעריצים. הוא היה ועדיין מקובל מאוד בקרב העם הבולגרי.

הוא גדל במשפחה בולגרית מיוחסת. בתחילת חייו נחשף לסודות הנצרות האורתודוקסית, אך לאחר מכן עבר לכנסייה המתודיסטית ונסע ללמוד רפואה ותיאולוגיה בארצות הברית. בשנת 1896 חזר לבולגריה והתבודד בהרים. הוא זכה להארה וייסד את "אחוות האחים הלבנים". לטענתו, הוא ממשיך את הדרך הרוחנית נוצרית האוניברסאלית, הטוענת שישוע הוא מודעות אהבה אוניברסאלית. דנוב טען שטבע ישוע יחדור לבני האדם, ידריך אותם, ויעורר את המין האנושי, כחלק מהתפתחות העידן החדש, וכשלב הבא באבולוציה האנושית. אהבת האל תופיע כאור פנימי במוחותיהם ובלבם של האנשים, וזאת תהיה ההופעה השנייה של ישוע על פני האדמה. היא תלמד אהבה ואת הדרכים ליישמה, שירות, אחווה וידיעה. זאת תהיה הביאה המחודשת, הברית שלישית (לאחר הברית הישנה והברית החדשה) בין אלוהים לבני אדם. הנצרות המיסטית רוחנית החדשה תיהפך לדת עולם, רוח הכרייסט תהיה בראש היררכיה של ישויות שיהוו דת ותרבות עולמית חדשה. המסלול של תרבויות עתיקות מתבסס במידה רבה על תורתו של דנוב.

דנוב לימד במשך ארבעים וארבע שנים מ-1900 ועד 1944, והייתה לו השפעה רבה על המחשבה והמיסטיקה הבולגרית, השפעה הנמשכת גם היום. הוא אסף סביבו עשרות אלפי תלמידים, ביניהם אנשים המקורבים לחוגי המלוכה ובני דותות אחרות. הדגש בשיעוריו היה על אהבה, אמת וחוכמה. אהבה היא כוח אוניברסלי המזוהה עם טבע ישוע ונמצא בכול, גם ברמת ה'מאקרו' וגם ב'מיקרו'. אמת וחוכמה יוצרים יחד עם האהבה שילוש קדוש.

דנוב לקח ממסורת הגנוסטיקה והמיסטיקה הנוצרית, היוגה המזרחית והאזוטריקה המערבית והחל תנועה המקבילה לתנועות האנתרופוסופיה והתיאוסופיה המערביות, אבל בעלת שורשים סלאביים אמוניים. הוא היה מורה מואר שזכה להשתלת אנרגיית הכרייסט בתוכו והביא בשורה לגבי השלב הבא בהתפתחות ובגאולה.

באלפים רבים של הרצאותיו ושיעוריו לימד תורה אזוטרית העוסקת בפרשנות אחרת של הברית החדשה, הוראות לחיי טוהר ורוחניות המתאימים לזמן הזה, מדעים שונים הכוללים אסטרולוגיה, קריאת תווי פנים, הילינג, תכונות אנרגטיות של צמחים ואבנים, איכויות הרצויות לאדם, ועוד.

את כל תלמודו הוא תמצת בשורה של תרגילי ריקוד מלווים במוזיקה שחיבר, הנקראים פניאוריתמי ומחדשים את מסורת הריקוד המקודש והמוזיקה של ימי קדם (המסתורין האורפי). הוא עודד יציאה לטבע לחיפוש האור האלוהי בהרים הגבוהים, והחל במסורת של יציאה להרי רילה עם תלמידיו, שם היו מתפללים בציפייה לזריחת השמש ורוקדים את הריקוד הפניאוריתמי לצלילי הקטעים המוזיקליים שחיבר.

דנוב נחשב לפילוסוף ומחדש בתרבות הבולגרית, דמות מופת שבמידה רבה אחראית להצלת יהודי בולגריה בשואה (לפי ספרו של מיכאל בר זוהר "הרכבות יצאו ריקות"). היו ויש לו עשרות אלפי חסידים, כולל כמה מהבולטים בקהילה הבולגרית היהודית, כגון שלמה קאלו והרב דניאל ציון.

שלושה בתי ספר רוחניים

דנוב טען שבית ספר הרוחני שלו ממשך את המסורת של הבוגומילים, ענף של מיסטיקה נוצרית שהתקיים בבולגריה בימי הביניים, ובתי ספר של המסתורין התראקיים העתיקים. מרכיבים שונים מהאמונה הבוגומילית והמסתורין התראקי נכנסו לפולקלור הבולגרי, כפי שמראה החוקר מירצ'ה אליאדה. מוטיבים כגון שני האחים מיכאל ושטנאל מופיעים בציור הבולגרי, בסיפור, ובאמונה העממית. דנוב שואב ומחלץ הרבה מהידע שלו מהפולקלור הבלקני, כולל תנועות הריקוד והמוזיקה שאותה הוא מפתח כתרגול האולטימטיבי לאדם הרוחני (תרגולת הפניאוריתמי). ניתן לראות מעבר לא ישיר של ידע מהבוגומיליות אל הפולקלור הבולגרי, הסיפור, הציור, ואולי גם המוזיקה והריקוד, ומשם אל דנוב.

בנוסף על כך, הוא טען להמשכיות מסורות רוחניות מהתקופה הקלאסית, בית הספר של אורפיאוס, הנגן המיתולוגי שהיה קשור לתורת המסתורין התראקית., האחווה הלבנה שהוא הקים מהווה הופעה שלישית של התורה, אותה גברת בלבוש מודרני, המתאים לזמן הזה.

לפני שנתחיל לספר על שלושה בתי ספר רוחניים אלו, עלינו ללכת עוד אחורה בזמן ולנסות ולהתייחס לחידת הופעת התרבות האנושית, התפתחותה, והאפשרות של קיום תרבויות קודמות לא מוכרות, כגון אטלנטיס, וביקורים של אנשים מהחלל החיצון, כמו גם לתרבות האם הקדומה, שהתקיימה בבלקן במשך אלפי שנות הפרהיסטוריה וקיימה תור זהב אנושי של שלום, אחווה, אחריות ומודעות.

עוד על פטר דנוב והאחווה הלבנה, בית הספר האורפי והבוגומילים, בהמשך.

תחילת התרבות האנושית

המינים השונים של בני האדם הקשורים אלינו קיימים כבר יותר שני מיליון שנה שנה והופיעו לראשונה באפריקה. ברחבי העולם הופיעו מלכתחילה סוגים אחרים של אנשים, כגון הומו ארקטוס במרחבי אסיה, הומו אביליס באפריקה, ניאנדרטליים באירופה, הומו סולואנזיס באינדונזיה, ועוד. לפי המחקר, המוצא הקדום היה האוסטרלופיתקוס (קוף אדם דרומי).

המאפיינים שהבדילו את בני אדם מהקופים הם: מוח גדול יחסית (המוח של ההומו ספיינס גדול פי שבע באופן יחסי מזה של יונקים אחרים), פחות שרירים, הליכה זקופה, ראש מגודל, רחם צר, ולכן תקופת גידול ילדים ארוכה. מבנה ידיים ייחודי. סוגי האדם השונים למדו להשתמש באש לפני מיליון וחצי שנה (כנראה) וגם בכלי אבן ועץ. השימוש באש אפשר בישול מזון, וזה מצדו אפשר התקצרות המעיים והגדלת המוח האנושי. השימוש בכלים אפשר קיום בסביבות טבעיות שונות ויצירת מרחב חיים מלאכותי. כך או כך, לפני כ-300,000 שנה מופיע סוג חדש של אדם בעולם ההופך להומנואיד הדומיננטי, ולימים היחיד, והוא האב הקדום שלנו, הומו ספיינס ( homo sapien).

הומו ספיינס

עד לאחרונה חשבו ההומו ספיינס הופיע באפריקה לפני 200,000 שנה והחל להתפשט בשאר העולם לפני 70,000 לערך, אלא ממצאים מהשנה האחרונה גילו שרידים של הומו-ספיינס בצפון אפריקה מלפני 300,000 שנה, ובמערה בכרמל (מחוץ לאפריקה) מלפני 130,000 שנה, וזה משנה לחלוטין את מהלך ההיסטוריה. בכל מקרה, ההופעה הראשונה והבלעדית של הומו ספיאן הייתה באפריקה, שם בלבד הוא התקיים במשך עשרות אלפי שנים. עובדה זאת מעניינת מכמה בחינות: ראשית דבר, אם ההומו ספיינס היה מוגבל לשטח אדמה ספציפי במשך 130,000 שנה, ייתכן והוא התקיים גם ביבשת שאיננה כיום, הלא היא אטלנטיס או למוריה. במאה ה-19 הועלתה השערה על קיומה של יבשת בין מדגסקר והודו, הלא היא הקרויה על שם הקופים הלמורים, הנמצאים במדגסקר ושלדים שלהם התגלו בהודו. הדמיון בין בעלי החיים בין שני המקומות הצביע על גשר יבשתי. הייתה זו הלנה בלבצקי שטענה כי בלמוריה הייתה תרבות אנושית מתקדמת קדומה.

התפוצה המוגבלת של ההומו ספיינס למשך זמן כל כך ארוך מעוררת שאלות: מדוע הוא לא התפשט לפני כן? האם היה צריך לחכות להרשאה?

כך או כך, ההומו ספיינס יוצא מאפריקה ומשתלט על העולם כולו, וזה כנראה קשור לתחילת השימוש בשפה לפני כ-70,000 שנה. לא ברור איך זה קרה, אבל לפתע מופיעות דרכי מחשבה ודיבור חדשות, אולי בגלל מוטציות גנטיות ששינו את המבנה הפנימי של המוח (ולא את המבנה החיצוני או את גודלו). במילים אחרות, מישהו התעסק לנו במוח ושינה את חיווט החוטים. המדע טוען שזה מקרה, ואילו ההיסטוריה האלטרנטיבית טוענת ליד מכוונת. מה שאפשר התפתחות דבר מורכב כגון שפה הוא יכולת חדשה של עיבוד מידע רב ואיכותי.

השפה אפשרה קיום חברה מורכבת והתייחסות לדברים שלא קיימים במציאות, חשיבה כמה מהלכים קדימה, התייחסות מעבר לכאן ולעכשיו, דמיון והמצאה, דבר שהתבטא באמנות חדשה והתפתחות הכלים, יצירת מיתולוגיה ואמונה. זאת הייתה תחילת התרבות. השפה אפשרה יצירת חברות גדולות יחסית (עד 200 איש) שמתייחסות לעצמן באופן אינטימי, וכן סוחרות ומתקשרות עם קבוצות רחוקות. השפה גרמה לאנשים לחשוב.

האנשים החדשים יצאו לכבוש את העולם, בכדי לצאת מאפריקה ולעבור למקומות אחרים בעולם הם היו חייבים היו לעבור דרך ארץ ישראל, שם הם פגשו לראשונה את האדם הניאנדרטלי. בישראל מוצאים שרידים שלו, ובמערת מנות בגליל מצאו יישוב משותף של ניאנדרטליים והומו ספיאנים. שני סוגי האדם יכלו להזדווג זה עם זה, וכנראה שיש בנו מעט גנים ניאנדרטליים, למרות שמין אנושי זה נכחד לפני קרוב ל-30,000 שנה, מסיבות לא ברורות.

הניאנדרטליים התקיימו חצי מיליון שנה, והותאמו יותר מאתנו למזג אוויר קר. הם היו חזקים ובעלי קיבולת מוח גבוהה יותר, השתמשו בכלים ואש, דאגו לנכים וקברו מתים. הם אכלסו את אירופה והמזרח התיכון במשך תקופת הקרח האחרונה, אלא שלפתע נעלמו ללא הסבר מספיק. לפי ממצאים ארכיאולוגיים שנמצאו בארץ, פעמיים יצא ההומו ספיאן מאפריקה לכבוש את העולם, אלא שבפעם הראשונה לפני 100,000 שנה הוא נכשל ונכחד. בפעם השנייה, לפני 70,000 שנה, הוא הצליח, כנראה בזכות היכולות הלשוניות והקוגניטיביות.

הייתכן שמישהו התערב והשתיל גנים בסוג מסוים של הומינידים, מנסה זיווגים שלהם, וגורם למהפך תודעתי,לקפיצת מדרגה של המצאת שפה, ואז - משהניסוי הוכתר בהצלחה - אפשר היה להיפטר מהניאנדרטליים?

התיאוריות האלטרנטיביות הרוחניות טוענות להתערבות חיצונית של אנשים מחוץ לכדור הארץ, או לציוויליזציות קדומות מפותחות שהגיעו מיבשות ששקעו.

ההופעה הראשונה של ההומו ספיינס במערב אירופה קשורה לתרבות של הקרו-מאניון, שנמצאה בדרום-מערב צרפת לפני 35,000 שנה. מאזור הרי הפירנאים ומפרץ ביסקיה התפשטה תרבות זו - שנחשבת למתקדמת ביותר לגבי אותה תקופה - דרך חלקים מדרום-מערב אירופה, אל צפון אפריקה ומזרח הים התיכון. בני אותה תרבות השאירו ציורים וחריטות על כתלי מערות, ציורים המצביעים על תרבות מתקדמת ומתוחכמת, בעלת ידע רב באנטומיה. הציורים הללו גם עוסקים בצורה נרחבת בשוורים. מעניין לציין שהשור מילא תפקיד חשוב מאוד בדיווחי אפלטון על הדת האטלנטית. היה לו חלק משמעותי גם בציוויליזציות של כרתים ושל מצרים (שאחד מסמליה הדתיים היו אפיס, השור הקדוש).

לפי השרידים הארכיאולוגיים, המדענים מאמינים שאנשי הקרו-מניון טיפולו בחוליהם ופצועיהם, הייתה ביניהם עזרה הדדית ואחווה, והיו להם אמונות דתיות, דבר המתבטא במנהגי הקבורה. הם היו ציידים, מאורגנים בקבוצות, אך ידעו לקלוע סלים, לארוג בגדים מפשתן, ולהשתמש בכלי אבן. הם הקימו בקתות, ידעו לייצר צבעים, כלי עבודה ותכשיטים, ואולי היה להם גם לוח שנה ירחי.

הממצאים העיקריים מלפני 30,000 שנה הם של פסלי אדם חיה - אדם אריה, חליל, פסל של ממותה, וציורים של חיות שנכחדו וישנם במערות בדרום צרפת. אלא שבבולגריה נמצאה מערה עם ציורים קדומים יותר, וייתכן שהם קשורים לתרבות קדומה ונעלמה שעברה לצרפת בשלב כלשהו בהיסטוריה.

ציורי המערות

ציורי המערות של הקרו-מניון מעוררים השתאות בכל רואה. הם נמצאו באירופה בלבד, למרות שמדובר במספר מערות ותקופות שונות (מ-30,000 לפנה"ס ועד 9000 לפנה"ס), מדובר על "אחדות מדהימה של התוכן האמנותי". מכיוון הציורים נמצאים במרחק רב מהכניסה, החוקרים מתייחסים למערות כאל סוג של מקדשים. נשאלת השאלה: האם הם תמונות או סמלים? סוג של שפה?

הממצא המפורסם ביותר מהאדם הקרו-מניון הוא ציורים במערת לאסקו בדרום צרפת מלפני 18,000 שנה. לגלריה צריך לרדת בסולם חבלים, הציורים הם של שוורים ובעלי חיים אחרים, אך יש טענה שהם מייצגים מערכות כוכבים. ד"ר מיכאל ראפנגליק [Michael Rappenglück] מאוניברסיטת מינכן טוען שצבירי הנקודות בציורים ביחד עם הדימויים הפיגורטיביים מתאימים לקבוצות הכוכבים שור, פליאדות, ומשולש הקיץ באותה עת.

במערות אחרות התגלו סצנות של רקדנים מחופשים לחיות, מכשפים (מערת טרואה פרר). יש שטענו (לרואה גוראן - ארכיאולוג צרפתי נודע) למערכת אידיאולוגית של דת מערות שנפוצה באמצעות קשרים בין העמים השונים. הורסט קירצנר הציע לראות באחד הציורים במערת לאסקו סיאנס שמאני. הביזון מפנה את הקרניים שלו לעבר גבר שנראה כמת, אך למעשה עובר חניכה עם רוח החיה.

לרואה גורן טוען שבאמנות ציורי המערות הביזון מייצג את הנקבה והסוס את הזכר: "כאשר מפענחים את הדברים לאור סימבוליזם זה, המערה מתגלה כעולם מאורגן להפליא וטעון משמעות". המערה היא מקדש, ולוחות האבן או הפסלונים שנמצאו בה הם מזבחות נישואים.

במערת מגורה שבצפון מערב בולגריה נמצאו ציורי סלע, שלפי חלק מהגרסאות הם בני קרוב ל-40,000 שנה ומייצגים תרבות קדומה מתקדמת ונעלמת. אם כך הוא הדבר, ייתכן שזאת הופעה קדומה יותר של ההומו סַפּיינס החדש שהובילה להתפתחות הקרו-מניון.

הופעת אלוהים

האדם החדש שהופיע באירופה - ההומו סַפּיינס - היה אדם דתי, זה היה חלק ממהותו, הבנתו, תפישתו, פועלו. קשה לתפוש זאת בעולם ששואף לחילוניות כמו שלנו, אך האמונה בכוח שמחוץ לנו ובעולמות נסתר הם חלק מהותי באדם.

מאז ומעולם, ההומו סַפּיינס האמין בקיומם של עולמות אחרים, רוחניות, אנרגיה, כוחות, ישויות, ובמעין עיקרון מארגן בעל משמעות שקיים בעולם ובחייו. רואים זאת בשרידים שהוא השאיר אחריו. דת איננה המצאה אינטלקטואלית שהתרחשה בשלב כלשהו בהיסטוריה, אלא חלק מהותי מאופיו של האדם החדש, ולכן היא מופיעה גם בחברות פרימיטיביות שהיו מנותקות משאר בני האדם במשך עשרות אלפי שנה, כגון אלו שבאוסטרליה ויושבי הג'ונגלים הנידחים של כדור הארץ. בכל חברה אנושית יש אמונה בכוח עליון, ולמרבה ההפתעה, דווקא בתחילת ההיסטוריה ובפרהיסטוריה האמונה הייתה זכה ונקייה יותר, נוטה למופשט ולמונותאיזם, כפי שחלק גדול מחוקרי הדתות טוען כיום, ורק אחר כך היא התפצלה לאמונה באלוהויות שונות המתחרות ביניהן; אלא שהאלוהות החובקת-כול הופיעה בתחילה בדמות האם הגדולה, ולא בדמות זכר.

לפי מירצ'ה אליאדה, "התנסות בקודש היא אחד היסודות במבנה של התודעה". זאת ועוד, מאמץ הקבורה מעיד על אמונה בחיים לאחר המוות.

קדושת המערות

המערה הייתה הבית הראשוני של האדם, לפחות באזורים קרים. ישנן מספר חיות הגרות במערות, אבל האדם עם האש שלו הפך אותה לבית. באופן טבעי, המערה מסמלת את הרחם, האלה האֵם. יש בה מעברים צרים, אולמות, מים זורמים, האדם הקדמון קבר בה את מתיו, ולימים התפתחה קבורה בתוך מערות מלאכותיות, המסמלת חזרה לרחם האדמה (אפשר היה לקבור סתם כך בתוך האדמה כמו היום, אבל המסורת ביכרה חפירת מערות). למערות יש אטמוספרה מיוחדת, במיוחד לאלו עם נטיפים ומים, המרמזת על התחדשות החיים.

דוגמא לחשיבות של מערות היא מערת Scaloria בדרום איטליה, שבה חיה אוכלוסייה ניאוליתית משגשגת באלף השישי לפנה"ס. החלק העליון של המערה הוא אולם רחב, בו נתגלו שרידי מגורים ומספר קברים. החלק התחתון של המערה צר וארוך, ויש בו נטיפים וזרם מים שמתרחב בתחתית. המעבר מוביל את המים ומהווה דרך קדושה, מקביל לתעלת הלידה. בתחתית נמצאו כלים צבועים עם צורות של ביצה, נחש, שמש, ניצנים, שעוני חול ופרפרים, כולם סמלים של האלה המתחדשת. בחלק העליון של התעלה נמצאו 137 שלדים, בעיקר של נשים צעירות. כנראה שזו הייתה קבורה טקסית.

באלף החמישי לפנה"ס החלו הקדמונים ליצור חללים תת-קרקעיים בעצמם, כגון אלה במלטה, באיטליה ובבלקן. החדרים של החללים התת-קרקעיים נחפרו בצורת ביצה או כליה, והשלדים שנמצאו בקברים הונחו בצורת עובר. השתמשו בצבעי אדום, צהוב וסגול לקישוט הקברים, היוצרים תכונה של רחם ותחייה. בסרדיניה נמצאו קברים ב-Oristano המכילים דמות אבן ערומה וקערה של צדף מלאה באוכרה אדומה. באלף הרביעי לפנה"ס נחפר ההיפוגאום (hypogeum) במלטה, המהווה ציון דרך בצורת הקבורה האירופאית הקדומה.

ייצוג נוסף של מערה אנחנו מוצאים במגליתים, ובמיוחד בדולמנים ותלי הקבורה, של מערב אירופה, החל מהאלף החמישי לפנה"ס. לעתים זה תל ארוך (עד מאה מטר) ובו מספר תעלות וחללים תת-קרקעיים המובילים לחדר פנימי, מעין תעלת לידה ורחם. באנגליה הם נקראים long barrow, ודוגמא טובה יש באווברי. הופעה דו-ממדית וסכמתית של קבר מעבר כזה הם הדולמנים dolmens, שלרוב היו מכוסים עפר. התופעה של קברים ודולמנים כגון אלו נמשכה במשך אלפיים שנה. את העצמות של האנשים שנקברו בהם היו מוציאים לצרכים טקסיים, או רק את הגולגולת, ומחזירים אחר כך לרחם-קבר. רבים מהם מכוונים כלפי היום הארוך או הקצר בשנה, ימי השוויון, או כיוונים שמימיים או ארציים אחרים. ברבים מהם נמצאו סמלים של האלה, כגון ספירלות, נחשים, צורות גיאומטריות ואף ייצוגי ושרידי חיות, כגון עורב וינשוף, הקשורים לאלת המוות והתחייה.

הרחם הוא הסמל הפוטנטי ביותר של הקבורה באירופה הישנה. הוא מייצג את המחזור של המשך וחידוש החיים הנובע מהמוות והתנועה הספירלית של הלידה. הדואליות של מוות ותחייה מתבטאת בהופעת הקבר כרחם שממנו נובעים חיים חדשים. הקבר המקודש מקבל את צורתה של האלה. בתקופת האלה היה קשר בין עולם המתים לחיים. אנשים יכלו לחוש אנרגיות, ולכן המערות הקדושות והקברים שימשו גם לטקסי קהילה, התחברות וציון עונות השנה. חלקם קשורים למתחמים מקודשים גדולים יותר שבהם מעגלי אבנים, סוללות עפר ענקיות ודרכי תהלוכות. הקבר היה מקום ריפוי וחניכה לחיים.

בדת הניאוליתית תהליך המוות והמעבר היה מחזורי, כמו בעולם הטבע שבו חיים חדשים נולדים משרידי הישן. האדם חזר לרחם האלה שהוליד אותו, בכדי להיוולד מחדש.

המהפכה החקלאית

לפני 12,000 שנה העולם נראה אחרת: חלקים גדולים מאירופה היו מכוסים בשכבת קרח בעובי יותר משני ק"מ, כולל לונדון. פריז הייתה טונדרה קפואה. היה זה סוף עידן הקרח, בו התקיים האדם הניאנדרטלי במערות במקביל להופעת ההומו סַפּיינס (אדם מודרני). בני אדם היו ציידים ולקטים, שחיו בקבוצות קטנות של עד 25 איש.

היום אנחנו יודעים שהייתה להם תרבות מתוחכמת וידע רב, מסלול נדודים על פני השנה למקומות המקודשים, הם הרגישו והתייחסו לאנרגיית האדמה, ולפי התיאוריות האלטרנטיביות מילאו את תפקידם על פני האדמה כיצורי גשר המביאים אנרגיות גבוהות לכדור הארץ, ולשם כך נדדו ממקום למקום. אלא שאז קרה שינוי, שהוא אולי החשוב בהיסטוריה האנושית. המהפכה החקלאית יצאה לדרך.

המהפכה החקלאית הינה המהפכה הגדולה ביותר בהיסטוריה. היא התרחשה בשני מקומות: האחד הוא המזרח התיכון, שהיה כנראה המוביל, והשני, לא הרבה לאחר מכן, הוא הבלקן.

תקופת הקרח האחרונה נמשכה כשישים אלף שנה, ובמהלכה הטמפרטורות בבלקן היו נמוכות בממוצע בשלוש מעלות מכפי שהם כיום, מה שעשה אותו לאזור המתאים ביותר באירופה ליישוב בני אדם ולהתחלת גידול צמחים וביות בעלי חיים. בנוסף על כך, אזורים גדולים, שכיום מוצפים במים, היו מישורים פוריים. הים השחור היה אגם של מים מתוקים, נמוך במאה וחמישים מטר ממפלסו כיום וחצי מגודלו הנוכחי.

רק ב-5600 לפנה"ס נפרצו מיצרי הבוספורוס וזרם מים אדיר הציף את כל המרחב שסביבו, מהווה לפי אחת התיאוריות העכשוויות את המבול התנ"כי, ומעלים שריד לתרבויות עתיקות. (שני חוקרים בשם ויליאם ריאן (William Ryan) וואלטר פיטמן (Walter Pitman) העלו את ההשערה הזו בשנת 1997, השערה שהוכחה כאשר בשנת 2012 התגלו בתים, קרמיקה וכלי אבן, ויישובי אדם מתקדמים, 150 מטר מתחת למים. כמו במקרה של אטלנטיס, ניתן למצוא כאן סימנים לתרבות מפותחת ששקעה, אשר שרידים ומושבות שלה נשארו באתרים מסביב כמו חצי האי קרים, או הרי הסטרנדז'ה בבולגריה, והד לשקיעתה מופיע במיתולוגיה ואגדות העם).

עם נסיגת הקרחונים ועליית מפלס הימים בעולם כולו, התחממות האקלים באירופה והמזרח התיכון, בני אדם הופכים להיות חקלאים ויושבי קבע במקום מלקטים וציידים. הם מבייתים את הכלב, הכבשה, השור, הפרה, החמור והעז (הגמל והסוס באו אחר כך), מטפחים את החיטה, השעורה, האפונה, העדשים, עצי הפרי (ומאוחר יותר את הזית והגפן), ומתחילים לעבוד את האדמה. בתחילה הביות הוא לצרכי בשר ואוכל בלבד, אך לאחר מכן מתחילה תרבות של מוצרים משניים שאותם מייצרים מהצומח והחי.

בבלקן נוצרה תרבות קדומה פרהיסטורית שלאחרונה מגלים שרידים שלה, בעיקר באזור הדנובה. אנשים החלו לגדל את מזונם ולגור בקהילות גדולות, לפתח דת, אמנות וכתב, ולהקים יישובים שהם הגדולים והקדומים מסוגם בעולם. התהליכים בבלקן מקבילים לאלו הקורים במזרח התיכון. המעבר הסופי לחקלאות קורה בתקופה הקדם קרמית ב', מ-8500 לפנה"ס ועד 7000 לפנה"ס. הבתים הופכים להיות מלבניים עם רצפות טיח. הכפרים גדלים. אחד המאפיינים של תקופת האבן הוא שימוש בכלים שלא היו בתקופה הפליאוליתית: חץ וקשת עם חודים מצור, גרזן ששימש לחיתוך עצים ובנייה, מקדחים ומגל. טווח הפעולה של האדם גדל, הוא מסוגל לצוד למרחק, ולנדוד בין מקומות בעזרת סירות. נוצרו מגרדות וסכינים המאפשרים עיבוד עורות, וכתוצאה מכך החל ייצור בגדים והקמת אוהלים. תעשיית הצור התפתחה והשתכללה, האבן הייתה כלי העבודה הראשי, ולכן נחשבה למקודשת. האדם לומד לייצר בדי פשתן ולהשתמש בהם. הקבורה מתפתחת ומתקדמת, ומוצאים בקברים מחרוזות מסביב לראשים, שרידי בעלי חיים סמליים (טוטם), מגוון תנוחות, וגם חומר אורגני. מתפתחת המנהג של כיור גולגולות, אשר מראה על התפתחות האמונה הדתית והאמנות. הראש מופרד משאר הגוף, בדיוק כמו במסורת הקלטית שבה הראש (גולגולת) היה מקודש, מקום משכן של אנרגיות מאגיות, ונחשב למשכן הנשמה. האדם חווה חלומות והתנסויות אקסטטיות ומכיר בקיומו של יסוד בלתי תלוי בגוף, רוחני.

המשך התפתחות התרבות האנושית קשורה במספר המצאות מכוננות, כגון השימוש בקרמיקה ומתכות. לא ברור כל כך כיצד קרו פריצות דרך אלו. מנין למדו אותם הקדמונים?

השימוש בקרמיקה, למשל, שינה את חיי האדם. מעתה קל היה יותר לבשל ולאכסן דברים. התקופה הניאוליתית קרמית מתוארכת מ-6400 לפנה"ס ועד 4500 לפנה"ס, פרק זמן של כמעט אלפיים שנה.

בכל בית יש כד גדול שבו מאכסנים את התבואה, בחצר כד גדול למים, אפשר לאכסן גם שמן, עדשים וכו'. חלק מהצלמיות עשויות מחימר.

את הנחושת החלו לייצר בבלקן כבר לפני כ-8000 שנה, מיד לאחר תחילת השימוש בהם באנטוליה. ייצור נחושת הוא תהליך מאוד מסובך הכולל הרבה מרכיבים וטמפרטורה גבוהה (1200 מעלות), זה לא שמישהו זרק אבן למדורה ויצא במקרה נחושת. הארכיאולוגים מתקשים להבין כיצד הגיעו לכך אנשי תקופת האבן. מה שברור הוא שזה התחיל במקום אחד, אולי על ידי קבוצה של מדענים, ומשם התפשט לשאר העולם. החל מ-4500 לפנה"ס ועד 3200 לפנה"ס, זאת אומרת החל מלפני 6500 שנה ועד לפני יותר מ-5000 שנה, אנו עוברים לתקופה הכלקוליתית (כלקו - נחושת, ליתוס - אבן). האדם לומד לשנות חומרים וליצור בחום גבוה, לומדים גם לצרוף כלי חרס ברמה יותר גבוהה ולהשתמש בגלגל, ופירוש הדבר גם אובניים, וכן להשתמש במוצרים משניים של בעלי חיים: חלב (בדיקת עצמות של התקופה מראה על תכולת סידן גבוהה יותר מקודם), צמר, חריש, נשיאת משאות, החמור מבוית ככוח עבודה וכך גם השור.

בתקופה זו מגדלים גפן וזיתים. יש שאלה היכן התחיל גידול הגפן, הממצאים האחרונים מראים על גיאורגיה כמקור לפני 8000 שנה, אך עד לא מזמן חשבו שזה קרה בבלקן. השימוש בקרמיקה ובנחושת משנה את החיים, אלא שעדיין כלי העבודה העיקרי הוא אבן ובמיוחד צור. כלי האבן משתכללים ומתרבה השימוש באובסידיאן - זכוכית געשית חדה ביותר, שעד היום משתמשים בה בניתוחים, אלא שאין כזו בבלקן (מקום הימצאה הקרוב ביותר הינו טורקיה, או צפון הקרפטים במולדביה), וההימצאות שלה מעידה על קיום קשרי מסחר עם ארצות רחוקות.

בניית בתים ויישובים

אחד הדברים המשמעותיים ביותר הקורים בתקופה הניאוליתית (המהפכה החקלאית) הוא המעבר למגורים בבתים במקום במערות וביישובים גדולים. הבתים הראשונים בעולם נמצאו כנראה בארץ ישראל (התרבות הנטופית), ומיד אחר כך מופיעים בתים בכל העולם. המרחב המקודש עובר מהמערה לבית. יש האומרים שמרגע שהאדם נעמד על רגליו, הוא יצר מעין מרכז, המחלק את המרחב לפי הכיוונים הקרדינליים ויוצר קשר בין למעלה למטה, מאז והלאה, האדם מחפש את המרכז שבו הוא יכול להיוולד מחדש. כל בית ומקום מגורים מאורגן סביב מרכז מיתי כלשהו היוצר את חוויית השייכות, הקדושה. הבית במובן זה הוא חיקוי של מבנה העולם המיתי, מקום מושבם של האלים, מרכז היקום. ואכן, הבתים הראשונים הם רדיאליים או מרובעים. בכך הם עוזרים לחוויית הארגון והמרכוז, והם נחשבו למקודשים.

המעבר לבתים הביא להקמת יישובים. בבולגריה נמצאו יישובים בני עשרת אלפים שנה, שהם חלק מרשת של מסחר, בנייה, חקלאות ואמונה, אחת התרבויות הידועות ביותר נקראה על שם יישוב בשם קרנובו, שהוא התל הארכיאולוגי הגדול והחשוב בבולגריה. תרבות אחרת נקראת על שם וורנה, שם נמצא נקרופוליס קדום ובו הזהב העתיק בעולם, ותרבות נוספת ששרידיה נמצאו באזור פלובדיב נקראת על שם נהר המריצה (ראו פירוט בהמשך). בסרביה הייתה תרבות הדנובה, או סעיפים שלה כגון תרבות ווינצ'ה (ראו בספר על הבלקן). בבוסניה הייתה תרבות פרהיסטורית בשם butmir, וכך גם במקדוניה וצפון יוון. כל זה לפני תחילתה הרשמית של ההיסטוריה האנושית בשומר ומצרים לפני כ-5500 שנה.

תרבויות מתקדמות התקיימו בבלקן אלפי שנים לפני כן, והן הותירו אחריהן שרידים מרשימים ומורשת תרבותית מפוארת, מתקדמת וחשובה. איך הם הופיעו פתאום, יש מאין - על כך אין לנו תשובה של ממש.

תיאוריות אלטרנטיביות

בחוגים האלטרנטיביים ישנה טענה שההיסטוריה כפי שאנו מכירים אותה כיום, היא רק מחזור אחד מני רבים, וכי לפני המבול ותקופת הקרח האחרונה היו מחזורים אחרים של תרבויות אנושיות, שעקבותיהן אבדו, כגון זו של אטלנטיס או למוריה (רמז לכך יש במיתולוגיה). מורים רוחניים חשובים, כגון פטר דנוב בבולגריה ורודולף שטיינר באוסטריה, טענו שהיו תרבויות עבר מפותחות בעלות רוחניות גבוהה וטכנולוגיות מתקדמות שאין ברשותנו כיום, ואולי גם קשר עם אנשים מחוץ לכדור הארץ.

לפי ספרו של הארי סלמאן, פרופסור הולנדי הקרוב לחוגי האחווה הלבנה והאנתרופוסופיה, Europe: a Continent with Global Mission, הכל מתחיל בקיומה של יבשת אבודה בשם אטלנטיס, בצפון האוקיינוס האטלנטי. ביבשת זו, המוזכרת אף בכתביו של אפלטון, התפתחה תרבות אנושית מתקדמת, השונה מזו שאנו מכירים כיום. תרבות זו הגיעה לשיא לפני 20,000 שנה, אלא שאז החלו לפקוד אותה אסונות אפוקליפטיים, שבסופו של דבר הביאו לשקיעתה בים ולהיעלמותה הסופית לפני 10,000 שנה. האסונות הביאו לגלי הגירה של מלומדים וחניכים למקומות שונים בעולם, שם הקימו מרכזי לימוד וחניכה.

לפי סלמאן, פליטים וגלי הגירה מאטלנטיס הגיעו לאירופה בשני נתיבים עיקריים: האחד מדרום, דרך אזור הים התיכון, והשני מצפון, דרך אזורי מרכז וצפון היבשת.

באטלנטיס האבודה היו שני סוגים שונים של חניכה: בית הספר הצפוני לימד את סודות הטבע והמקרוקוסמוס, זה היה מקום מושב השכל והאלים האולימפיים, ספירות הכוכבים והמלאכים. בית הספר הדרומי הביא להכרת העולם הפנימי של הנפש, מעמקי האדמה והאדם מיקרוקוסמוס. זה היה עולמם של אלת האדמה והאלים הכתוניים (הקשורים לאדמה ומה שמתחתיה, דוגמת דיוניסוס והאדס).

ההגירה הצפונית הייתה קשורה לבית הספר הצפוני והתבטאה דרך העמים ההודו-אירופאיים. ההגירה הדרומית התקשרה לבית הספר הדרומי, שתורתו הופיעה בקרב העמים השֵמיים, פיניקים. גל הגירה שלישי של פליטים מאטנלטיס הם השוּמרים והמצרים, שלהם הייתה תורה רוחנית אחרת.

הפליטים מאטלנטיס הקימו בכל העולם, ובמיוחד באירופה, מרכזי מסתורין ולימוד שבהם טיפחו את המקומיים. המפגש בין הענף הדרומי של ההגירה לבין הענף הצפוני התרחש על אדמת אירופה והיה פורה במיוחד. בזמן שיא תקופת הקרח - לפני 16,000 שנה, כשאת לונדון כיסה קרחון בגובה שני קילומטרים, מרכזי התרבות והחניכה שהתקיימו באיטליה, ספרד ובמיוחד בבלקן פעלו לגיבוש וקידום המין האנושי. במרכזי התרבות (המסתורין) שנוצרו התרחש תהליך יסוד האדם החדש, ההומו ספיאן, שהחליף את האדם הניאנדרטלי, כגיבוש של כמה אוכלוסיות: ציידים, חוואים, דרואידים, בוני האתרים המגליתים, אומנים, רועים, כורים וסוחרים. בסופו של דבר, כל האוכלוסיות השונות התחברו למארג אנושי אחד.

לפי סלמאן, לאירופה ולתרבויות שהופיעו בה יש תפקיד שעדיין לא הסתיים, בפיתוח האגו ויכולת הנפרדות (אינדיבידואציה) האנושית, שתביא, בסופו של תהליך, ליכולות של הכללה, הארה, יצירה ומימוש ברמה גבוהה יותר.

סלמאן איננו היחיד המאמין בקיום אטלנטיס. לפי שטיינר (מייסד האנתרופוסופיה), התרבות המתקדמת של אטלנטיס חוותה קטסטרופות שונות לפני 50,000 שנה ו-28,000 שנה. כתוצאה מכך, פליטים מהמרכז הנבואי צפוני של יופיטר היגרו למרכז אסיה בהנהגת מאנו, שנקרא גם נוח. בדרכם הם השאירו קבוצות שונות באירופה. מנו הקים קהילת כוהנים ואחווה מצפון לטיבט. משם יצאו לפני עשרת אלפים שנה שליחים שנקראו שבעת הרישים להודו, ושליחים נוספים - למצריים ומקומות אחרים, כשאחד מהם הוא זרתוסטרא הפרסי. כל זה התרחש עד לאלף הרביעי לפנה"ס.

גם בבולגריה, ארץ שבה המיסטיקה נפוצה ופופולרית, ישנם אנשים הטוענים שלמעשה התרבות האנושית כיום היא רק מחזור אחד מני כמה, ושהיו תרבויות עבר קדומות יותר, כגון אטלנטיס, שנעלמו. מחזורים של היסטוריה וניסיון אנושי לא ידועים. דנוב טען שבאטלנטיס הייתה שפה מתקדמת עתיקה המשותפת לכל המין האנושי (דבר המשתקף בסיפור על מגדל בבל). לשפה זו היו תכונות מאגיות ומיסטיות, והיא ביטאה והעבירה בצורה טובה את האנרגיות של הדברים שאותם תיארה. משפה זו התפתחו העברית, הארמית, סנקסריט, ועוד כמה שפות קודש.

לפי דנוב, המילה בולגר באה מהמילה בלגו - טוב, הנמצאת אפילו במילה בלגודריה (תודה בבולגרית), ולא כפי שנטען בספרי התיירות - משם של עם טורקי שהשתלט על הסלאבים. בבולגריה התקיימה לפני 8000–9000 תרבות קדומה של אנשים שהגיעו מאזור בקטריה במרכז אסיה (הרי פמיר), ואלו יסדו תרבות רוחנית מתקדמת ונקראו בולגי או בולגרי. הייתה להם יכולת מדהימה של עיבוד זהב, אותו הם מצאו בהרי רודופי. ואכן, אוצרות זהב מהזמן הזה נמצאו בוורנה, וניתן לראות אותם במוזיאון הלאומי בסופיה. זהו הזהב העתיק ביותר בעולם, ואין הסבר הגיוני להימצאותו במקום ובזמן הזה.

יש לזכור, שגם אפלטון טען לקיום אתונה עתיקה יותר, שנעלמה ביחד עם אטלנטיס לפני 11,000 שנה. העם הבולגרי הקדוש הקים מרכזים מקודשים בהרים והשתמש בהם. אחד המורים המוארים שלהם היה אורפיאוס, הנגן המיתולוגי האגדי, שהוא הרבה יותר קדום ממה שנוהגים לחשוב.

זאת ועוד, הרי רילה בבולגריה הם אחד המקומות הקדושים ביותר עלי אדמות, אם לא הקדוש ביותר. ההרים עתיקים מאוד, ובמשך ההיסטוריה של כדור הארץ נשארו תמיד מחוץ למים, בעוד ששאר רכסי ההרים של בולגריה הוצפו מפעם לפעם, כולל הרי פירין הסמוכים. כיום הם לא גבוהים במיוחד (3000 מ'), אך בעבר היו גבוהים מאוד.

הרי רילה הם הבית העתיק ביותר של המין האנושי שנברא בצלם אלוהים. כל נביא, מורה, מדריך, מכל דת ותורה, היה מודע לכך והגיע אליהם. אורפיאוס, הרוח הגדולה של השמש, מאסטר ומדריך הבלקנים, הגיע להרי רילה באותם זמנים עתיקים, והטמין בסלעים שבהם ובמים של שבעת האגמים את הידע האקאשי (אנרגטי). ישנן דרכים שונות לאחסן ידע. אחת מהם היא בקריסטלים או אבנים. דרך אחרת היא במים שזוכרים (כפי שהראה ד"ר מסרו אמוטו מיפן, בספרו "מסרים מהמים"). אורפיאוס השתמש בשניהם. על שבעה האגמים לפי תפישתו של דנוב תוכלו לקרוא בהמשך.

תרבות האלה

ההופעה הראשונה של תרבות אנושית בבלקן היא מוקדמת מאוד, כבר לפני עשרת אלפים שנה, וקשורה לתרבות האלה. מדובר על אמונה מתקדמת, כלל אירופאית, חברה המונהגת על ידי נשים כוהנות, שעבדה את אימא אדמה וקידשה את מלאכות הבית והשדה - מעין תור זהב אנושי. מושגי מלחמה לא תפסו מקום חשוב כמו היום, או שלא התקיימו בכלל. לפני ביותו של הסוס, האדם לקח עימו רק מה שיכל לסחוב, ולכן עניין של כיבושים לא היה רלוונטי, איש לא חשב על הקמת אימפריה. הארגון החברתי נועד לטפל בבעיות של קיום, כגון הצפה של נהרות או פולחן משותף, והוא התקיים בכפרים, חלקם גדולים, שבהם נשמרו ערכי השלום והשוויון.

האלוהות הייתה נשית, ערכים אימהיים היו נורמה, הרכוש והשם עברו מאישה לבתה. גברים ונשים שיתפו פעולה זה עם זה במאמץ ההישרדות, ולא היה ריבוד מעמדי כפי שמעידים קברים שנמצאו באתרים הארכיאולוגיים, ואשר היו שווים בגודלם ובסגנונם. הטכנולוגיה הייתה מוקדשת כולה לייצור כלים לחקלאות. לא הייתה האדרה של דחפים תוקפניים ואלימים, אלא הערכים היו של אחריות ואכפתיות, מודעות וערנות.

החוקרת החשובה ביותר של תרבות האלה היא הארכיאולוגית מריה גימבוטאס. לפי טענתה, ברחבי אירופה, ובבלקן בפרט, היו בימי קדם חברות אוטופיות מטריארכליות הרבה יותר מתקדמות ומתוחכמות ממה שאנו יודעים וחושבים כיום, ואלו נהרסו על ידי שבטים פולשים שהביאו איתם את הברזל הסוס, המלחמה ואלוהים גבר. הכוונה היא לשבטים ההודו אירופאיים, שהחלו להתיישב באירופה החל מהאלף השלישי לפנה"ס (היפותזת קורגן).

גימבוטאס, ליטאית במוצאה, הייתה פרופסורית בהרוורד ונחשבה למומחית הגדולה ביותר לפרהיסטוריה של מזרח אירופה. נקודת מפנה בקריירה שלה הייתה חפירות עצמאיות בדרום מזרח אירופה, במסגרתן מצאה אלפי פסלונים של האלה. היא ביקרה בכל מוזיאון ובכל חפירה של ממצאים ניאוליתיים במזרח אירופה, והתחילה להבין מה קרה באירופה לפני בוא ההודו-אירופאים. לאט לאט התגלה לה סיפור תרבות האלה והיעלמותה. בכל המקומות היא גילתה תרבות אנושית מתקדמת ומתוחכמת, שלה דת מסוג אחר. לצורך הבנה של הדת היא המציאה מושג חדש שנקרא "ארכימיתולוגיה", הכולל דת השוואתית, מיתולוגיה, שפה והיסטוריה ביחד עם ארכיאולוגיה. בשנת 1968 היא הנהיגה את המושג "אירופה הישנה" לציין תרבות זו.

הספר הראשון שמפרט את תפישת עולמה החדשה נקרא "האלים והאלות של אירופה הישנה 3500–7000 לפנה"ס, יצא לאור ב-1974. הוא נכתב מחדש יותר מאוחר, תחת הכותרתThe Goddesses And Gods Of Old Europe: Myth And Cult Image. . בשלב זה היא נתקלה בהתנגדות של הממסד האקדמי. הפרשנות של אידיאולוגיה פרהיסטורית נחשבה לטאבו, הדרך שבה היא הגיעה למסקנות שלה נחשבה ללא מדעית. ואכן היא נשענה במידה רבה על אינטואיציה, ואפשר אף להגיד תקשור, אבל זה לא פוסל את המסקנות שלה. כל התגליות הגדולות בהיסטוריה נעשו בדרך זו. הממצאים שנתגלו בזמן האחרון בשער הגולן תומכים בהיפותזות שלה.

ב-1989 היא פרסמה את הספר Language Of The Goddess ובו היא טוענת שהסמלים של אירופה הישנה "מייצגים את הדקדוק והתחביר של סוג של שפת על שדרכה עובר מערך שלם של משמעויות". שפת העל הזו מדברת על יחסים קדושים בין החברה האנושית ועולם הטבע, הדמות הנשית משקפת את המעמד המרכזי של נשים בחיים דתיים ותרבותיים.

לטענתה, בפסלונים, ציורים, כדים של תרבות האלה הקדומה באירופה, מופיעה שפה המורכבת מסמלים שעדיין לא פענחו, המראה שהתרבות הקדומה יכלה לחשוב בצורה סמלית ומופשטת, ושזאת יכולת של האדם כנראה כבר מלפני 30,000 שנה.

ב-1991 היא פרסמה את הספר Civilization Of The Goddess בו היא טוענת שאירופה העתיקה היא תרבות אמיתית שתומכת בטוב. חלקים מתרבות זו התמזגו בשבטים הפולשים.הספר האחרון שלה שפורסם לאחר מותה בשנת 1999 נקרא The Living Goddess.

לפי טענתה בבלקן התקיימה תרבות שלווה שלא ידעה מלחמות, מעין זמן של אוטופיה שהתקיים במשך אלפי שנים.

לפי גימבוטאס, אירופה הישנה לא הייתה מבוצרת, וזאת עדות לחיים בשלווה. לא היו בעלים, אבל גברים מלאו תפקידים חשובים באמנות, מסחר ובנייה. חיי נשים היו ליברלים חברתית חופשיים מינית, וקשורים למערכת הדתית שהבטיחה את עליונותם. אירופה הישנה הייתה הומוגנית, שוות זכויות, ללא קורבן אדם או חיה. הקדמונים היו יותר פילוסופים מאשר נהוג לחשוב. פעולות אנושיות כמו טחינת חיטה, אפיית לחם, אריגה וטוויה, היו חלק מהפעולות המקודשות, הבית היה מקדש. האלה שלטה על חיי אדם, הדת הקדומה התרכזה סביב מעגל החיים, לידה, גדילה, בגרות, הזדקנות, מוות ולידה מחדש, כמו גם גידול בעלי חיים וחקלאות. בנוסף על כך עבדו את כוחות הטבע. לאלה היו הופעות וצורות רבות, אבל מאחורי זה עמד עיקרון אחד.

המין נחשב למקודש והתקיים באופן חופשי בין נשים וגברים אקראיים, ולכן אי אפשר היה לדעת לעתים את זהות אב הילד, המשפחה התרכזה באופן טבעי סביב האישה, נשים ניהלו את הבתים והיישובים הונהגו על ידי כוהנות.

השימוש בחימר, שהחל מהאלף ה-7 לפנה"ס, אפשר לבטא תפישות דתיות. התגלו מודלים קטנים של מקדשים, מזבחות, חפצי פולחן, כלי נגינה, המאפשרים לשחזר את הדת הקדומה.

קדרות הייתה מלאכת קודש שנעשתה במקדשים, נתגלו בתים בני שתי קומות שבקומה העליונה שלהם היה מקדש ובתחתונה בית מלאכה.

לפי גימבוטאס יש הבדל גדול בין הפליאוליתי - הזמן שלפני תחילת הפרהיסטוריה וסוף תקופת הקרח (לפני כ10.000 שנה) לבין התקופה הניאוליתית שלאחר מכן (המהפכה החקלאית), האמנות הניאוליתית נפרדת מביטויי הטבע הנטורליסטיים של ציורי המערות ומייצרת אמנות שהיא סמלית ברובה, ומתבססת על דימויי האלה, היא מבטאת חברה מורכבת ומפותחת שגרה ביישובים גדולים, ישנו פרץ יצירה של פסלונים רבים ורוחניות. הגוף האנושי הוא נקודת ההתייחסות הראשית. האמנות מתייחסת לגוף האנושי כתומך, מעשיר, יוצר, היא מייצגת את כל שלבי החיים, הגוף לא מוצג בצורה טבעית, אלא כפי שהם תפשו את תפקידו הרוחני, הוא אבסטרקטי או מוגזם וזה לא במקרה.

האלה היא הבוראת של הצמחים, חיות ובני אדם, אליה הכל חוזר, חלק מהאמנות היא סכמתית, בעיקר משולשים המסמלים את איבר המין הנשי, פסים המסמלים עיניים, עיגולים וקווים היוצרים צורת ציפור. חלק מהסימנים הם ספירלות, שנים שלושה קווים מקבילים, מיאנדרים (פיתולים), סרטים, יש כאן מעין שפה

לרבים מן הפסלונים שנמצאו מאפיינים של חיות כגון דוב, חזיר, ציפור, נחש. האלוהי מופיע דרך החיה, אלו חיות טוטם הקשורות לאלה, הלבישה של מסכות חיות מחברת בין כוחות האדם, אלוהות וחיה. לדמויות/פסלונים עיני נחש, קרני ראם, מקור ציפור. דג, צבי, נחש, צפרדע, טלה, חזיר, כלב, דב, לכולם תפקיד חשוב בדת העתיקה.

בסוף תקופת האלה ובהקשר אליה מופיעים מבני קודש המורכבים מאבני ענק טבעיות מעוצבות, בתחילה אלו סלעים מקומים.

תרבות המגליתים - אנרגיות של כדור הארץ ומבני פולחן קדומים

תרבות המגליתים megalith (אבן גדולה) התקיימה מהתקופה הכלקוליתית, האלף החמישי לפנה"ס ועד לאחר האלף השלישי לפנה"ס, כשהיא מתפשטת בכל העולם (ובחלקים מסוימים שבו כמו אתיופיה או פולינזיה קיימת עד היום). בבלקן בכלל ובבולגריה בפרט ישנם כמה מהמגליתים המרשימים בעולם. עם תחילת ההיסטוריה הקלאסית, ממלכות שומר ומצרים במזה"ת (אלף שלישי לפנה"ס), מה שנקרא תקופת הברונזה, היא נעלמת והדגש עובר לבניינים, מקדשים, אבנים מהוקצעות, ולא אבנים גולמיות או מעוצבות כחלק מהטבע.

נדמה שלמגליתים יש תפקיד כפול, הן כחלק מהאדמה, ביטוי אולטימטיבי שלה (האלה הגדולה סיבל נקשרה וסומלה על ידי סלעים), והן כקשורים לשמיים, מכוונים כלפי גרמי השמיים, נופלים משמיים (מטאוריטים), או נזרקים מהרי געש, באופן שבוודאי עורר רושם עז אצל הקדמונים.

לפי מירצ'ה אליאדה המגליתים הם החידה הגדולה ביותר של הפרהיסטוריה, ואולי קשורים לפולחן המתים והשאיפה לחיי נצח. האבן היא סמל למשהו קבוע שנשאר, ולכן רק טבעי שהיא תתקשר לכוכבים הקבועים בשמיים. תרבות המגליתים מופיעה בכל החלק המערבי של אירופה, מאירלנד, דנמרק ושבדיה, דרך אנגליה, חלקים גדולים מצרפת, ספרד ופורטוגל, אך יש הופעות שלה גם במרכז אירופה ובבלקן, במזרח התיכון ובקווקז.

לפי אליאדה המגליתים מתחלקים לשלושה סוגים: הראשון הוא אבנים עומדות שלעתים נקראות מנהירים, שהגבוהות ביותר שביניהם מגיעות למשקלים עצומים ולגבהים של כמה מטר. הסוג השני הוא מעגל של אבנים והסוג השלישי הוא דולמן, מעין שער של שתי אבנים עומדות סמוכות זו לזו ועליו גג מאבן שטוחה ענקית, שהגדולה ביותר מגיעה לאורך של עשרים מטר על שלוש ושוקלת מאות טונות. בעבר חלק גדול מהדולמנים היה מכוסה בעפר, ולעתים הוסיפו לדולמן מסדרון כניסה, ועל ידי כך יצרו מעין חדר רחם, מתחברים לפולחן האלוהות הנשית. וכך התקבלו תלים ארוכים ובהם מסדרון אבנים בצורת חית המוביל לחדר פנימי, שנקראים long burrow.

לפי פרופסור סלמאן המגליתים מופיעים באלף החמישי לפנה"ס בפורטוגל וספרד, מגיעים לבריטניה ב-4200 לפנה"ס, בשנת 3800 לפנה"ס נבנים חדרי קבורה מגליתים בצפון גרמניה וסקנדינביה. הבנייה של המגליתים מתכוונת להופעות אסטרונומיות של שמש ירח וכוכבים ומראה את הקשר של הבונים שלהם לבית הספר הצפוני של אטלנטיס שהחל התבסס בקרב אוכלוסיות של ציידים דייגים ולהשתנות עקב הגעת החקלאות לאזור. התפוצה שלהם מחוף האוקיינוס האטלנטי מזרחה מוכיחה את קיומה של היבשת האבודה. אלא שהממצאים מהבלקן מסבכים תיאוריה זו. חלקם קדומים יותר מאלו של מערב אירופה.

לפי סלמאן המגליתים נבנו לציין אירועים חשובים, להפוך אזורי אדמה לפוריים יותר בעזרת ההטענה האנרגטית שלהם, לתקשר עם המתים, במיוחד במעגלי אבנים היכן שהקהילה נאספה, האור העובר דרך האבנים היה אמצעי למדיטציה על תכונות האור והרוחניות, החדרים התת-קרקעיים אפשרו לאור להיכנס אליהם באופן מיוחד ולהפרות את האדמה. טקסי תפילה, ריקוד ומוזיקה העצימו את האבנים והשלימו את קדושתם.

אבל יש כאן עוד משהו. אנחנו מקבלים כמובן מאליו את התנאים השוררים כיום בכדה"א מבחינת אטמוספרה, מוליכות חשמלית, אנרגיות. לא בהכרח כך היו הדברים בימים עברו. מאוד ייתכן שבימי קדם הייתה אטמוספרה טעונה יותר, שונה בתפקודה. היום האטמוספרה היא מבודדת, יש הרבה הפרעות באוויר, גלים אלקטרומגנטים, שידורים. זה לא מאפשר הופעה של מלאכים, השפעות, קדושה. אבל בעבר זה היה אחרת, הטבע זהר באור על טבעי, העולמות היו קרובים יותר זה לזה, ובמקרה כזה הייתה משמעות ותפקיד אחר לאבנים, האור הרוחני הופיע דרכם.

זאת ועוד, מעגלי האבנים, המנהירים והדולמנים מאופיינים במיקום הספציפי והמיוחד שלהם ביחס לכדור הארץ והכיוונים כלפי גרמי השמיים וייתכן שהיוו מעין רשת חשמל כלל עולמית שהטעינה את האנרגיות של הכדור, חיברה אותו ליקום, והביאה ברכה והשראה. במיוחד בהתייחס למערכת המשולשת של שמש, ירח, כדור הארץ. כמעט תמיד יש לאתרים המגליתים כיוון שמשי, ואם מביאים בחשבון שהירח הוא שיקוף של השמש וגם באותו גודל כמוה מבחינת הפרספקטיבה שלנו (הם יוצרים את אותו העיגול בשמיים), אזי הם גם קשורים לירח, מה גם שתמיד ניתן למצוא התכווננות לזריחות השונות של הירח, ואת צורת המעגל המשקפת שני גופי שמיים אלו.

תכונתה ראשונה של האלוהות הנשית הוא הקשר לאנרגיות של כדור הארץ, אם כדור הארץ הוא יצור חי, כדוגמת האלה הקדומה היוונית גאייה, הרי שעל גבי יצור חי זה יש מרידיאנים, קווי אנרגיה. וכמו שבאקופונקטורה מדקרים במקומות מסוימים כדי לשחרר חסימות ולהעצים את הזרימה, כך הדיקור על גבי כדור הארץ נעשה על ידי אבנים עומדות ומעגלי אבנים.

המעגל הנו כלי של הוספה, איזון, חיבור, כשיש פצע בגוף עם גוף חודר, שמים בייגלה סביבו ואז חובשים, וזאת בכדי לקבע את הגוף הזר ולא ליצור עליו לחץ. המעגל מקבע דברים, מאפשר לעקוף אותם, מצד אחד, ולהיות מקום של תמורה, מהצד השני, מקום שבו נכנסת אנרגיה מחוץ לכדור הארץ לתוך הכדור, מקום שבו אנרגיה משתנה ומתווספת.

הקדמונים בנו מעגלי אבנים שכוונו אל נקודות מסוימות בשמים ומקומות בולטים על פני האדמה. המעגל הוא נקבי, מכיל, רחם, מעבד. האבן העומדת היא זכרית, מפרה, נצחית.

אבנים עומדות, דולמנים ומעגלי אבנים הופכים להיות מבני הפולחן החשובים ביותר החל מהאלף החמישי לפנה"ס.

בבלקן נמצאו כמה ממעגלי האבנים העתיקים באירופה, כמו גם דולמנים מרשימים, מנהירים ותלי עפר עם חדרים תת-קרקעיים בצורת רחם.

השינוי הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית

תרבות האלה הגיעה לשיא באלף החמישי לפנה"ס, החברה המטריארכאלית הייתה חברה אוטופית של שלום שבה כל אדם היה אחראי לעצמו ומודע לצרכי הסביבה, חי בהרמוניה עם החברה האנושית והטבע. החיים קודשו והמוות נתפש כלידה חדשה.

אלא שהתושבים המקוריים של אירופה נכבשו והתרבות שלהם הושמדה על ידי רוכבי סוסים הודו אירופאים שהגיעו מערבות רוסיה ואסיה החל מהאלף הרביעי לפנה"ס "ההיסטוריה מראה לנו שבין שמונה לעשרה מיליון נשים היו צריכות למות למענה (האלה)".

גימבוטאס, מציעה לראות קשר אפשרי ומעניין בין התרבות שלנו, הכיבוש הגברי ומושג התל. בהיפותזה הקורגנית (קורגה - רוגם. תל עפר מעל קבר בטורקית), היא טוענת כי שבטי גברים-לוחמים-נוודים הגיעו בארבעה גלי כיבוש עיקריים והחריבו את היישובים הקדומים, מקימים יישובים משל עצמם המתאפיינים בצורה של תל מלאכותי. משפת הכובשים נגזרו רוב השפות השגורות כיום בעולם: מהקלטיות הגרמניות וביניהן האנגלית, הגרמנית והיידיש, מההינדו איראנית האיראניות והסלאביות ומהאיטאליות הלטינית, הספרדית, והאיטלקית.

לפי התוואים הלשוניים מקור ההודו אירופאים הוא הערבות הרוסיות, הצגה ראשונה של ההיפותזה שלה הייתה בקונגרס ב-1956 כיום יש אימות לתיאוריות שלה על ידי חוקר גנטיקה מסטנפורד בשם הארוך neticist luigi luca cavalla sporaza

ביוון זה היה היונים והדורים שהחריבו את הממלכות הקדומות - המינואית והמיקנית והקימו את יוון הארכאית והקלאסית, לפניהם שלטה האלוהות נשית - גאיה אלת האדמה, ולאחריהם עולה לשלטון זאוס והאלים האולימפיים. בבלקן היו אלו שלושה עמים נוספים ולא ידועים כמעט: בדרום מזרח הבלקן התיישבו התראקים, שמופיעים על גבי דפי ההיסטוריה כבר במלחמת טרויה וכיום הולך ומתברר שהיו בעלי רוחניות ותרבות חומרית מתקדמת. במערב הבלקן לחופי הים האדריאטי התיישבו האילירים שהקימו מבצרים, סחרו בים האדריאטי והתחרו עם הרומאים על ההגמוניה במרחב. ובדרום מרכז הבלקן, צפונה מיוון, התיישבו המקדונים, שאימצו לימים את תרבות יוון, והפכו לכוח החזק בעולם. חלק מתרבות האלה הקדומה נשמר בתוך המסגרות והמסורת של הדת והחברה החדשה.

והיו גם דברים טובים. לדת של ההודו אירופאים היו כמה תכונות מאפיינות: ראשית דבר ההיסטוריה שלהם נתפשה כמעגלית, בנוסף לכך הם האמינו במאבק קדום בין טוב לרע, שהעולם הזה הוא רק אשליה, מסך, ושיש עולם אחר מעבר לחומר שהוא העולם האמיתי. התרבות ההודו אירופאית הייתה במידה מסוימת תרבות של מאגיה, אבל בשונה מהמאגיה המצרית היא הייתה יותר קרובה לטבע. הם הביאו תפישה דתית חדשה המבוססת על אלוהים זכר, תפישה מחזורית של החיים ושאיפה לחיי נצח, הצטיינו בשימוש בברזל וסוסים, יכולות מלחמתיות, ארגון שבטי, מיתולוגיות ושפה. ההודו אירופאים הביאו אתם תפישות מחשבתיות ודתיות מתקדמות, רוח של יוזמה ועשיה, דחף להגשמה ושיפור עצמי.

זה היה השינוי הגדול ביותר שהעולם ידע. בבולגריה זה קרה עם בואם של התראקים.

העמים הקדומים של הבלקן

לבלקן הגיעו שלוש קבוצות של עמים הודו אירופאים: במזרח היו אלו התראקים, במערב האילירים ובמרכז המקדונים והיוונים. בנוסף לכך בצפון הייתה התיישבות רבה של קלטים, בעיקר באזורי סרביה כיום. ולדרום הגיעו האכאים היונים והדורים בשני גלים, האחד לפני ארבעת אלפים שנה והשני לפני שלושת אלפים שנה לערך.

לפי פרופסור סלמאן, המקור של רוחניות העמים החדשים היה בית ספר הצפוני של אטלנטיס שהתקיים במרכז אסיה החל מהאלף השמיני לפנה"ס ושלח מורים רוחניים להקים מרכזים בכל רחבי העולם, אלו פיתחו את אוכלוסיות הנוודים, ציידים, חקלאים, בוני המגליתים, סוגדי האלה, ומהחיבור ומיזוג של כולם נוצרה אוכלוסיית אירופה. המורים הרוחניים הקימו לאורכה ולרוחבה של אירופה בתי ספר רוחניים ומרכזי נבואה, זאת הייתה הרשת של הפצת הידע שהשפיעה על התפתחות התרבות האנושית. וכך, גם העמים שהופיעו יותר מאוחר בבלקן ובאירופה, כגון הסלאבים, הגרמנים והבלטים, הושפעו ממרכזי לימוד וחניכה אלו.

אחד המרכזים הרוחניים של הסלאבים היה בקייב, המואר סכיתיאנוס שמר שם על החוכמה של אטלנטיס, קראו לזה המסתורין של היפרבוריאה (Mysteries of the Hyperboreans). ההיפברבוראים היו אנשים מיתולוגיים שחיו מעבר לרוח הצפון. היוונים חשבו שרוח הצפון מקורה מתראקיה, ולכן כל מה שמצפון לתראקיה נקרא היפרבוריאה, לימים סיתיאנוס נהיה המורה של הסכיתים ששלטו במישורים במאות ה-8 עד ה-2 לפנה"ס.

המרכז הרוחני של השבטים התראקים היה באי סמותראקי בצפון הים האגאי. לפי הדעה המקובלת כיום (ויש חולקים עליה), השבטים התראקיים הגיעו לאזור הבלקן בזמן נדידות העמים הגדולות של ההודו אירופאים לפני 3000–4000 שנה, והתיישבו באזורים שהם כיום בולגריה, צפון מזרח יוון והחלק האירופאי של טורקיה (קרוביהם הגטים התיישבו ברומניה). בעבר הם נחשבו לברברים, וכך גם ראו אותם היוונים, אולם ממצאים ארכיאולוגיים שהתגלו בשנים האחרונות מראים שלמעשה הייתה להם תרבות חומרית מתקדמת, דת ותורות רוחניות מתקדמות, שהגיעו לשיא היסטורי במאות ה-4–5 לפני הספירה, והשפיעו על תרבות יוון ועל יצירת בית הספר של המסתורין האורפי.

התראקים

התראקים נקראים על שמו של תראקס, בנו של ארס אל המלחמה, שהתגורר בתראקיה. הם שגשגו במקביל לתרבות המיקנית בפלפונס, המינואית בכרתים והפריגית בטורקיה. ובתקופה הקלאסית במקביל לספרטה ואתונה. הבירה הראשונה שלהם הייתה באדירנה שבטורקיה, ונקראה אורדיסה, על שם השבטים האורדיסיים. לאחר מכן, במאה ה-5 לפנה"ס, הממלכה התפצלה ונוצרה ישות חדשה סביב סתופוליס שליד קזלנק בבולגריה. עד לא מזמן חשבו שלתראקים לא היה כתב, אבל החפירות מראה שיש להם כתב שלא פוענח עדיין.

תראקיה נחשבת למקום מולדת גידול היין. התראקים הקדומים היו ידועים ביכולת השתייה המופרזת שלהם, וכל האוצרות שנמצאו הם בחלקם הגדול גביעי יין. בתור שכאלה, המסורות של דיוניסוס מצאו להן בית בתראקיה, ויש האומרים שמקורן ביערות תראקיה.

הכותבים היוונים מתארים את דת התראקים, וזה מה שעולה מהתיאורים: התראקים בזו למוות, נהגו לקונן עם הולדת תינוק וקברו את המתים בשמחה. מכאן האומץ המדהים שגילו בקרב. היה אצלם ערך דתי למוות. הם היו אנשים עניים בחומר ועשירים ברוח. האלמוות הושג באמצעות טקס של איניציאציה.

על פי הרודוטוס, התראקים עבדו את דיוניסוס, ארטמיס וארס, אולם המלך האמין שהוא בן של הרמס. אליאדה טוען שהיה אצלם מיתוס של נישואי קודש בין אל הסערה לאימא אדמה, אל השמים ואימא אדמה, דבר המתאמת על ידי המסורות של המרכז המקודש בסמותראקי.

התראקים אימצו וטיפחו את המקומות הקדושים בהרים המוקדשים לאלה, חלקם בצורת רחם, שבהם הם נולדו מחדש, התחברו לכוחות השמש והירח ואנרגיות האדמה. לאלת האדמה התראקית היה בן שקשור לצמחייה, שמת כל שנה ונולד מחדש. לימים הוא נקשר עם דיוניסוס, או עם אל בשם סבזיוס, ומרכז פולחנו היה בפרפריקון שבהרי רודופי. השרידים של פולחנו מופיעים עד היום במסורות הפולקלור של הליכה על גחלים ומסכות הקוקרי.

החברה של התראקים נשלטה על ידי אריסטוקרטיה של מלכים כוהנים, בדומה במקצת לקלטים, שהיו מעורבים עמוקות בדת ובמיסטיקה, ומחפשים את חיי הנצח. הנביא והדוגמא היה אורפיאוס, הנגן האגדי מהמיתולוגיה היוונית, שלפי רוב המקורות נולד בתראקיה או ב-Peira בצפון יוון. הוא היה בן של המלך התראקי או של אפולו מצד אחד, וחביבם של המוזות או אפילו בנן מהצד השני, מורה מואר שנחשב לנביא. את הידע שלו למד במצריים ובמקומות אחרים במזרח. אורפיאוס השתתף במסע הארגונוטים לגיזת הזהב והביא את כל חבריו לאי סמותראקיה, בכדי לעבור שם חניכה. הוא האיש היחיד שירד לשאול ויצא משם חי. לימים ייסד את בית הספר של המסתורין האורפי, בו לימדו דרך ריקוד והמוזיקה של הספירות את סוד חיי הנצח ואפשרות האדם להגיע להארה. המוזיקה שלו הביאה מרגוע וסדר לנשמה, וביטאה את המוזיקה של הספירות. ירידתו לשאול מסמלת את כניסת האור והסדר האלוהי למעמקי התת-מודע, הרגעת התשוקות והדחפים בכדי לאפשר למודעות חדשה להיוולד. המסתורין האורפי התפשט בכל העולם, ולימד הגעה לחיי נצח דרך שלמות עצמית וטיהור.

האריסטוקרטיה התראקית אימצה את דוקטרינת האורפיזם, ויצרה חברות אורפיות סגורות הפתוחות רק לחניכים, ובהן טקסים מיסטיים ופרשנות אלגורית של סיפורי המיתולוגיה. האורפים היו צמחונים, חיו חיי טהרה, ועסקו בעולמות האנרגיה והחיים לאחר המוות. יש האומרים שהם האמינו בעשר אנרגיות שונות המרכיבות את העולם, כמו בקבלה.

אורפיאוס (Orpheus)

לפי הגרסה היוונית הקלאסית, אורפיאוס היה בנם של המוזה קליופה והאל אפולו. הוא קיבל מאביו במתנה לירה (כלי נגינה קדום) מיוחדת, וכבר בתור ילד התגלה כנגן מוכשר. מה שהוא הכי אהב בעולם היה לנגן. כשאורפיאוס ניגן, הציפורים הפסיקו את מעופן והתאספו סביב, אנשים חדלו ממלאכתם ובאו לשמוע את המנגינה המופלאה, כל אחד ראה לפתע את חברו באור אחר, חיובי, והעולם נראה מקום טוב לחיות בו. אפילו העצים הקשיבו רוב קשב, נדמה היה שהיקום כולו עוצר ומאזין. אורפיאוס היה נגן נפלא מאין כמוהו, ונדמה היה שבשעת הנגינה הוא נמצא בעולמות אחרים. יום ולילה הפליא אורפיאוס בנגינתו, זאת הייתה תשוקתו, אהבתו, החיים שלו, ורק דבר אחד בעולם אהב יותר - את הנימפה אאורידיקה, וגם היא אהבה אותו.

החיים נראו מושלמים עבור אורפיאוס, היה לו מקצוע שהוא הדבר שאהב לעשות מכול, היה לו ייחוס, ויותר מכל הייתה לו אהבה, הוא עמד להתחתן ולחיות באושר ובעושר עד יום מותו. אלא שלחיים יש תפניות מפתיעות, ובכל אושר גדול יש גרעין של הרס. ביום החתונה המיועד הוכשה אאורידיקה על ידי נחש ארסי ומתה. אורפיאוס לא ידע את נפשו מרוב צער. הוא החליט לנצל את כשרון הנגינה המופלא שלו ולעשות דבר שאיש לפניו לא העז ולא הצליח לעשות - לרדת לשאול ולחלץ משם את אהובתו.

קשיים רבים המתינו לו בדרך, מדרונות חלקלקים וחשוכים, תהומות אין חקר, הכלב קרברוס עם שלושת הראשים שאיים לטרוף אותו, נהר הסטיקס הנורא. על כל הקשיים התגבר בעזרת נגינתו ועוז רוחו ולבסוף ניצב לפני מלך השאול, האדס, וניגן לו שיר עצוב על גורלו של אדם שרק נוגע באושר וכבר הוא נלקח ממנו.

השיר היה כה נוגע ללב, שאפילו האדס הקשוח הזיל דמעה והסכים לשחרר את אאורידיקה מהשאול, בתנאי שבדרכם למעלה אורפיאוס ילך קדימה ולא יסתכל לאחור. תנאי פשוט לכל הדעות, אבל מתברר שכולם נכשלים בו.

בדרכם למעלה, כשכבר האור נראה בקצה המנהרה, התגבר היצר על אורפיאוס, רוח שטות אחזה בו והוא העיף מבט חטוף לאחור, לראות אם אאורידיקה עדיין אתו, וזה הספיק: אאורידיקה הייתה שם, אבל נסחבה מיד למטה והסלעים סגרו עליה לנצח. כל שהספיקה להגיד היה, "היה שלום".

אורפיאוס לא ידע את נפשו מרוב צער: לא מספיק שאהובתו נלקחה ממנו, לא מספיק שהוא עשה את כל הדרך הארוכה והקשה הזו לשווא, אלא שזה היה באשמתו, ולא עוד אלא שבאשמת רוח שטות שאחזה בו לרגע קצר אחד. הוא לא יכל להכיל את הצער, את האשמה ואת תוצאות מעשיו, והשתגע. את שארית חייו בילה כמטורף ביערות של תראקיה, עד שנקלע בטעות לטקס אקסטטי של כוהנות דיוניסוס, נשים שהיו משתכרות ומתפרעות בהרים. הן קרעו אותו לגזרים, ובכך בא סופו. דיוניסוס הנרגז שלח את המינאדות נגדו. הקיתרה נופצה ואיבריו פוזרו לכל עבר. ראשו שהושלך למים צף כשהוא שר עד לסבוס.

אלא שמתברר שלסיפור אורפיאוס וירידתו לשאול יש גם סוף אחר. לפי הגרסה התראקית, אורפיאוס חי זמן רב לפני הופעת סיפורי המיתולוגיה, בין אלף לאלפיים שנה לפנה"ס (לפי המקורות היווניים, אורפיאוס חי בתראקיה דור אחד לפני הומרוס, כלומר, במאה ה-8 לפנה"ס). לאחר שאיבד את אאורידיקה, הוא הסתובב ביערות מוטרף וכואב, ואז לילה אחד, לקראת עלות השחר, עלה על הר גבוה וזכה לראות ממנו את זריחת השמש. באותו רגע אורפיאוס הבין שכל מה שמת קם לתחייה בסופו של דבר. החיים הם גלגל, והניסיון שלו לשמר את אאורידיקה בדמותה הפיזית היה ניסיון נואל שנידון מראש לכישלון. אי אפשר להתגבר על המוות, אבל אפשר לקום לתחייה בצורה אחרת, להיוולד מחדש כנפש נצחית בעולם הרוחני. כל עוד אאורידיקה חיה במחשבתו ובאהבתו, הם מתקיימים לנצח. אורפיאוס גילה באותו הרגע את סוד חיי הנצח, ובילה את שארית חייו בהוראת מה שגילה בעזרת חיי טהרה, שירה וריקוד, המבטאים אמיתות אוניברסאליות. כך נוסד מה שנודע לימים כבית הספר של "המסתורין האורפי".

לפי גרסה זו, אורפיאוס היה מורה מואר, שלמד את הידע שלו במצרים ובמזרח (פרס, הודו). יש לו דמיון לשמאנים. הוא מוסיקאי ומרפא, מקסים ומאלף חיות טרף, וראשו הכרות נשמר ומשמש כאוראקל, כפי ששימשו עד המאה ה-9 ראשיהם של שאמנים סיביריים, וכפי שמופיע במסורת הקלטית העתיקה.

לפי הרודוטוס אורפיאוס חי לפני הומורוס, זאת אומרת שיש לנו כאן ערגה לחזור לזמן מיתי קדום. הוא הוכרז כאבי אביו של הומרוס, מייסד האיניציאציות, דרכי החניכה המכשירות אדם להתחבר ליסוד הרוחני שבתוכו. התנאים המוקדמים של הדרך הם צמחונות, פרישות, היטהרות, הדרכה דתית דרך ספרים קדושים, אמונה בגלגול נשמות ונצחיות הנשמה. אורפיאוס ייחס חשיבות רבה לטיהור. קתרזיס היא טכניקה המזוהה עם אפולו, ואורפיאוס הוא בנו של אפולו, או לפחות בן מאומץ שלו.

חיים אורפיים

האורפיזם נפוץ הן אצל התראקים והן אצל היוונים, ולימים גם בכל העולם הקלאסי. המתקדשים בדרך של אורפיאוס (האורפיים) סירבו לאכול בשר, המשמעות הדתית של הצמחונות היא הימנעות מקורבנות דם. אכילת בשר נקשרה בימי קדם למיתוסים על האלים, למעשהו של פרומתאוס ולחיים הדתיים של העיר היוונית. אכילת הבשר הייתה חלק מברית שנכרתת מחדש בין אלים ובני אדם, וטקס דתי. הצמחונות של החיים האורפיים הבדילה אדם מהתרבות העירונית היוונית והמיתולוגיה. "הפנייה אל הצמחונות מעידה הן על ההחלטה לכפר על החטא הקדמון, והן על התקווה לשוב, לפחות באורח חלקי, אל המצב של האושר ההיולי" (אליאדה).

חיים אורפיים היו היטהרות, סגפנות, שמירה על כללים ייחודיים, גאולה שאליה ניתן להגיע באמצעות איניציאציה, כלומר על פי התגלויות קוסמולוגיות ותיאוסופיות. משמעות הצמחונות היה השתחררות מהקארמה היוונית האנושית.

לפי אליאדה, מספר רמזים של אפלטון מאפשרים לנו לעמוד על עיקר התפישה האורפית בנוגע לאלמוות. בשל החטא הקדמון, "הנפש נכלאת בגוף (סומה) כמו בקבר (סאמה). מכאן שהקיום הגשמי דומה יותר למוות, ומות הגוף הוא אפוא תחילת החיים. אולם "חיים אמיתיים" אלה אינם מושגים באורח אוטומטי, אלא רק בעזרת מאמץ, חיי טוהר וחניכה. הנשמה עומדת למשפט על פי הישגיה וכשליה, ואחרי זמן מה היא מתגלגלת מחדש. בדומה למופיע באופאנישדות ההודיות, התפישה האורפית מאמינה בקיום הבלתי ניתן להשמדה של הנשמה, הגורם לה להתגלגל שוב ושוב, עד גאולתה הסופית.

המיתוס המיתולוגי של הטיטנים נחשב לאורפי. על פי מיתוס זה לפני המחזור הנוכחי של אלים ובני אדם התקיימו אלוהויות יצריות, ענקים מעוותים שנקראו טיטנים. בשמעם שנולד ילד אלוהי - דינוסוס - התעוררה בהם הקנאה והם קרעו לגזרים את גופו של דיוניסוס הצעיר (דיוניסוס זגארוס) ובלעו את חלקיו, אלא שהאלה אתנה הצליחה להציל את ליבו ולהביא אותו לאביו זאוס. זה בלע את הלב והוליד את דיוניסוס השני, החדש, שנלחם בטיטנים ושרף אותם. מהאפר נוצר המין האנושי, ולכן האדם הוא בעל אופי דיוניסאי-אלוהי וטיטני---מפלצתי גם יחד, מכיוון שהאפר של הטיטנים הכיל גם את גופו של דיוניסוס הילד. על ידי היטהרות, פולחני איניציאציה, ושמירה על חיים אורפיים, ניתן לסלק את היסוד הטיטני ולהפוך לבכחוס, כלומר, להגיע למצב אלוהי דיוניסאי.

כנראה שהחניכה כללה חזרה על תפילות, מנטרות, צום, פולחני היטהרות ורחצה, הצגת דרמה של מוות ולידה מחדש, ואולי גם קרבנות וארוחה טקסית, בסופו של דבר החניכה הביאה לקבלת חסד, והיוותה דרך להשתחרר מגלגל החיים, מחזור אינסופי של של לידות מחדש, שמטרתן להעביר את האדם דרך הסבל של הלידה והחיים בכדי לטהר את היסוד הטיטני שבו.

אלא שחיים אורפיים לא היו רק חניכה חד-פעמית, אלא דרך חיים שפעמים רבות נחוותה במסגרת קהילה רוחנית.

התורה האורפית התבססה על כתבים קדושים. פרנץ קומנט (מומחה עולמי לדתות בתקופה הקלאסית) מתאר את האורפיזם כדת של ישועה המבוססת על ספרים. ואכן, הטקסט הקדום ביותר באירופה שנמצא במוזיאון בסלוניקי הוא הפפירוס של דרווני, המתוארך לסוף המאה ה-5 לפנה"ס. במגילה זו לוקח המחבר את אחד ההמנונים האורפיים ומסביר שלמעשה הכל הוא אלגוריה, וזה מרומז בפסוק הראשון: "אתה החניך סגור את הדלת". המחבר מסתמך על התיאוריות של הפילוסוף הקדם סוקרטי אנקסגורס, שטען שסיפורי האלים מייצגים כוחות של טבע, ואת מעשה הבריאה.

לפי אליאדה: "פפירוס דרווני חושף תיאוגניה אורפית חדשה שמתמקדת סביב זאוס. באורפיזם יש דואליזם של גוף ונפש הקרוב לדואליזם האפלטוני, ומצד שני סדרה של מיתוסים, אמונות, כללי התנהגות ואורחות איניציאציה המבטיחים הפרדת ה"אורפי" מיתר בני האדם, דבר שמוביל להפרדת הנשמה מן היקום."

לאייסכילוס, הטרגיקון היווני, היה מחזה שאבד בשם "באסרידים", שבו הוא תיאר את הפולחן האורפי, כשם שהמחזאי היווני אוריפידיס תיאר את פולחן דיוניסוס במחזה "הבאכחיות". לפי מחזה זה, אורפיאוס היה עולה כל בוקר להר בשם פנגיאוס בכדי להשתחוות לשמש. המהות של האורפיזם היא עידון והתפתחות, ואלו הושגו, בין השאר, על ידי מוזיקה, ריקוד, שירה, ריפוי, פרשנות, חיי קהילה ונבואה.

הדוקטרינה האורפית הוכרה גם על ידי יהודי אלכסנדריה שהעריכו אותה. אריסטובולוס, פילוסוף יהודי מהמאה ה-2 לפנה"ס, טוען שאורפיאוס למד ממשה. פרופסור גיא סטרומזה מהאוניברסיטה העברית מרחיב על הקשר שבין האורפיזם ליהדות, וטוען שהייתה זו הופעה ראשונה מסוגה של דת מודרנית המקדמת גאולה אישית, חיי חברה ומוסר במקום פולחן.

לפי פרופסור ברמר, אורפיאוס נותן את הקצב לחותרים בספינת הארגונוטים. מוזיקאים נמצאים מחוץ לסדר החברתי הרגיל, שכן יש להם קשר מיוחד עם המוזות. הוא היה קשור לחניכה, במיוחד של צעירים, חבורות סודיות, מייסד מסורת מסתורין, משורר ונביא. הומר והסיודוס הם צאצאיו, פיזיים או רוחניים, ואורפיאוס הוא ראשון ועתיק המשוררים.

בנוסף לחשיבותו של אורפיאוס במיתולוגיה ובמסתורין היווני, הייתה לו חשיבות עצמאית וייחודית בקרב העמים והשבטים התראקים. בהרי רודופי בבולגריה ניתן למצוא את המערה שממנה ירד אורפיאוס לשאול, את המקום שבו הוא זכה להארה, הקבר שלו, וכן מאות מקדשים הבנויים בצורה מיוחדת, שלפניהם היו מבצעים את השירים והריקודים שאותם לימד.

המקום שבו אורפיאוס ראה את זריחת השמש וזכה להארה (הר פנגיאס) מזוהה עם אתר טטול שבדרום בולגריה, לימים הוא נקבר בראשו במתחם מגליתי מרשים, המרמז על אפשרות התחייה של האדם.

מרכז לימוד למסתורין האורפי הוקם באי סמותראקי שבצפון יוון, מקדשי טבע הוקמו לכבודו בפלובדיב, שבעה האגמים והרי הרילה. העם הבולגרי שימר את דמותו בהרים הנידחים, שם חיים ופועלים עדיין אנשים שנמנים עם חסידיו. הם יודעים לדבר עם חיות כפי שעשה אורפיאוס, ומשתמשים במוזיקה וריקוד כדי להגיע למצבים אקסטטיים וטהורים רוחנית.

הרבה אנשים למדו בבית ספר האורפי. אחד מהנודעים ביותר היה פיתגורס, שלימים פתח בית ספר רוחני וקהילה רוחנית משל עצמו בדרום איטליה. אחד מתלמידיו, העבד זלמוקסיס, זכה להארה גם הוא, ולאחר מכן חזר לתראקיה בכדי לפתוח בית ספר רוחני נוסף שתורתו התפשטה בעיקר ברומניה, דקיה הקדומה.

זלמוקסיס (Zalmoxis)

זלמוקסיס היה עבד של פיתגורס. הוא למד ממנו את סודות הדרך הרוחנית, עזב לתראקיה והחל ללמד אנשים על האלמוות. זלמוקסיס עבר חניכה במסתורין של אלואסיס ביוון, חזר לרומניה (ארצם של הדקים הקדומים) עם פמליה נכבדת ובנה אולם משתאות. הוא לימד את האנשים על האפשרות לחיות לנצח.

לפי מירצ'ה אליאדה, זלמוקסיס מייצג טקסי מעבר. הוא היה פילוסוף, ויש רמזים לכך שהיה מונותיאיסטי. לפי האגדה, זלמוקסיס מופיע בדקיה ומציג עצמו כמורה. הוא מבקש שיקברו אותו בחיים ונעלם בדרך מסתורית. כשהוא חוזר לאחר כמה שנים, הוא אומר לכולם שקם לתחייה, והם מאמינים בו. לאחר מכן הוא הורג את עצמו בפעם השנייה, זורק עצמו על פגיונות תקועים בקרקע ומת, אלא שהדקים שזכו לראות את ה"נס" הראשון מאמינים שהוא יחזור מהמתים, וכי בינתיים הוא שולט על העולם הבא. יש מלומדים, רומנים בעיקר, הטוענים שנוצרה מעין דת של זלמוקסיס. כוהן בשם Deceneus קבע את החוקים, ביניהם הימנעות משתיית יין מופרזת. הדקים שלחו כל ארבע שנים שליח אליו, לעולם שמעבר.

הפולחן של זלמוקסיס היה קרוב למיסטריות היווניות והתראקיות. כנראה שמדובר בתסריט מיתי פולחני של מוות ושיבה מחודשת לחיים, שבו אדם נעשה בן אלמוות. המאפיין של הפולחן היה הסתתרות במערות תת-קרקעיות, ולאחר מכן התגלות המלווה בנשף טקסי, הנצחת הנשמה ואמונה בקיום מלא אושר בעולם אחר.

לפי סטרבון, היסטוריון רומאי, זלמוקסיס למד מפיתגורס את דרך גרמי השמים, אסטרולוגיה ואמנות החיזוי. הוא נסע למצריים, למד שם מאגיה, והפך לנביא ומגיקון. זלמוקסיס הפך לכוהן הגדול של האל הנכבד ביותר בתראקיה, מקורב למלך, אבל לבסוף פרש למערה בפסגת ההר הקדוש קוגאינון, "שם לא קיבל פני איש מלבד המלך ומשרתיו, ומאוחר יותר הוא נחשב לאל." הוא קבע צו אלוהי שאסור לאכול בשר, הטיף לטהרה והתעדנות. לפולחנו היה אופי פיתגוראיני והוא הובל על ידי מתבודדים ואנשים קדושים.

אפלטון אומר בדיאלוג Charmides שהוא היה מרפא בעל גישה הוליסטית, שריפא את הגוף והנפש.

בקבר אלכסנדרובה ליד הסקובו בבולגריה יש ציור של אדם ערום מבוגר שנחשב לזלמוקסיס, המחזיק גרזן כפול (סימן של האל).

האל סבזיוס (Sabazius, דיוניסוס התראקי)

לתראקים היו שתי דרכים רוחניות, אחת זו של אורפיאוס, והשנייה זו של סבזיוס, שזוהה לימים עם דיוניסוס, הראשונה קשורה להתעלות, התקדשות, התחברות לחלק הגבוה של האדם, והשנייה בוחרת לרדת נמוך תחילה, אל היצר והגוף, ולגלות שם את דחף החיים, הארוס.

דיוניסוס נולד לאישה אדם ולאל השמיים זאוס, אמו מתה לפני שנולד, ואביו מסר אותו לאימוץ לרועים בהר ניסה. כבר מגיל צעיר חייו היו כרוכים בסבל וצער. הוא לא ידע מי הוא ומהם כוחותיו, והפך להיות לילד אלים ונער פורק עול. מכאן והלאה יש כמה גרסאות לגבי קורותיו. לפי אחת מהן, הוא נקרע לגזרים על ידי הטיטנים ונולד מחדש בדרך פלאית. לפי גרסה אחרת, הוא התפרע והרג אדם, והסתובב מוטרף ביערות ובדרכים. כך או כך, החיים הביאו אותו למסע של חיפוש שלקח אותו למרחקים, עד להודו, שם הוא למד שיש אלוהים בתוכו, והגיע להארה.

כשחזר מהמזרח הוא כבר היה אל, אבל לא אל אולימפי ומרוחק כמו אפולו, אלא אל חומל ומבין לכאבם וסבלם של בני האדם. ואכן, הדבר הראשון שעשה היה לחלץ את אימא שלו סמלה מהשאול, ולאחר מכן נשא לאישה את אריאדינה, שרצתה להתאבד לאחר שהגיבור תזאוס זנח אותה.

הוא הנחיל ליוון את המיסטריות הדיוניסאיות שכללו שתיית יין, פריקת עול, התחברות לתת-מודע של האדם על סבך היצרים והתשוקות שבו, ומתוך כך מציאת האלוהי שבתוכנו. מי שלא הסכים לפולחנים והטקסים המשונים והחדשים מצא עצמו נקרע לגזרים על ידי חסידי האל, או באופן אלגורי - על ידי הדחפים הבלתי נשלטים של התת מודע שלו.

האל סבזיוס נקרא אל רוכב, והוא מיוצג באמנות על ידי פרש על סוס. נאמר עליו שהביא דת לתראקיה מפריגיה ולימד את התראקים להאמין בחיים לאחר המוות. לפי מקורות שונים הוא הביא אתו את הסודות, הרוחניות והדת של הפריגים.

פריגיה הייתה ממלכה עתיקה בטורקיה של היום. הבירה שלהם נקראה גורדיון והיא נמצאת 85 ק"מ מדרום מערב לאנקרה. המלך הפריגי נקרא גורדיאס, או מידיאס (שם כללי). הוא נחשב לידיד דיוניסוס, וכל מה שנגע בו הפך לזהב. האלה של הפריגים הייתה קיבלה - האלה אם - ואל השמיים היה סבזיוס, שלפי היוונים הוא התגלמות של דיוניסוס וזאוס יחדיו.

הפריגים המציאו מוזיקה וחליל דו-קני שבו ניגנו הסאטירים (ממנו התפתחו כנראה כלי הנשיפה וחמת החלילים הבולגרי). היה להם כתב פיניקי. הם לבשו מצנפת (המופיעה כסמל המהפכה הצרפתית ובחותם סנאט ארצות הברית). הרבה מהמסורות הרוחניות של העולם הקלאסי הגיעו מפריגיה, אבל בדרך הן עברו כנראה דרך תראקיה. מקדש פרפריקון בבולגריה נחשב לקשור לסבזיוס.

סבאזיוס התראקי זוהה עם דיוניסוס, פולחנו דמה לפולחן הבאכחיות (כוהנות דיוניסוס שהיו יוצאות ליערות ולהרים). "הטקס נערך בלילה בהרים לאור לפידים, מוזיקה קצבית, הקשות על קערות ברונזה, מצלתיים, חלילים. המאמינים השמיעו קריאות שמחה ופתחו בריקוד מעגלי סוער וזועם. הנשים התמסרו לריקודים הפראיים ולבשו בגדים מוזרים, ארוכים ומתנופפים, שנתפרו מעורות של שועלים ועליהם עורות של איילות, ייתכן וענדו קרניים. הם החזיקו בידיהן נחשים שהוקדשו לסבאזיוס ופגיונות, כשהיו מגיעות לאקסטזה הן היו תופסות בעלי חיים שנועדו להקרבה וקורעים אותם לגזרים, אוכלות את הבשר הנא, וזה השלים את ההזדהות עם האל" (אליאדה). ההתנסות האקסטטית הפראית הייתה השראה לייעוד דתי, ריפוי ומתת של הגדת עתידות. הנבואה הייתה קשורה לפולחן של דיוניסוס סבזיוס, ושבט הבסי התראקי היה ממונה על האורקל שלו בפרפריקון. הנביאה חזתה את העתיד באקסטזה.

בתקופה הרומית הוא נקרא סבזיוס יופיטר וזוהה, משום מה, עם האל היהודי יהוה.

עם בוא הנצרות הופך סבזיוס, רוכב לוחם על סוס הנלחם בנחש, לסנט ג'ורג הקדוש הנלחם בדרקון, אל הרועים, העולים להרים הגבוהים בתחילת מאי. יש שזיהו אותו עם זלמוקסיס הרומני.

מקדשי קבורה וסמלים

מרכיב חשוב בחיים הרוחניים של התראקים היה האמונה בעולם שמעבר, ולכן הייתה חשיבות רבה לטקסים ומקומות קבורה. במהלך הטקס הוקרב סוס, מפני שהסוס יודע את הדרך לעולם התחתון. בתוך הקבר הונחו מתנות הקשורות לחיים של האדם באותו עולם. המת נשרף או נקרע לגזרים, העצמות הגדולות ששרדו את השריפה הושמו בכדים. במקרה של אנשים חשובים הקבר היה בתוך תומלוס (תל עפר) ענק, שבמרכזו חדר עגול שאליו מוביל מסדרון אבן, והוא משמש גם כמקדש. לעתים הקבורה הייתה רק סמלית ואת הכדים שמו בשישה מקומות מסביב לתומולוס - מקדש. בחדר העגול שבתוכו הניחו חפצים הקשורים לראש, כמו הקסדה בצפון, ואילו חפצים הקשורים לרגליים, כגון מגיני ברכיים - בדרום.

הקברים של התראקים הם תלי ענק מוקפים בחומה עגולה. העיגול מסמל את השמש, התראקים האמינו באש הקדושה (האור הרוחני) ובשמש. המסורות שלהם כללו כל מה שקשור לאש, ובמקביל לכך מצפי כוכבים, ומקומות של אור וזריחת שמש. פולחן השמש היה קשור במרוצי סוסים, הליכה על גחלים ולבישת מסכות, שנשתמרו כולם בפולקלור הבלקני.

סוג חדש של מקדשים מתחיל להופיע במאה ה-5 לפנה"ס, האדריכלות שלהם דומה ברוב המקרים. בכניסה מוצאים שלושה עיטורים שונים על שלושה משקופים: במשקוף החיצוני מיאנדרות (פיתולים) של נהר המסמלות את נהר הסטיכס. במשקוף האמצעי ביצה המסמלת לידה מחדש, במשקוף הפנימי פנינים שאולי מסמלות את הירח, האוצר, הנצח שאותו מחפשים. באמצע המקדש ישנו חדר פנימי עגול בעל הד מיוחד ובו פסלים, עמודים, ציורים, מספרים, צבעים, אדריכלות ואמנות (ציור ופיסול), המבטאים אמיתות יקומיות.

להלן משמעות המספרים במקדש התראקי בסטרוסל לפי Valeria Alexander שחפר במקום.

1. אלוהות נשית.

2. עצמי מתעבר, יוצר עצמו.

3. השמש נוצר, בן האלוהים.

4. מחזור אלוהי שמש גדל ומתבגר. מתחיל ביום הקצר בשנה, גדל עד יום השוויון, מופיע ביום הארוך הקשור להתעברות.

5. מעבר אל האלוהות הנשית, אנחנו ילדים של אימא אדמה, נותנים מהפירות חזרה לאדמה.

6. האדם נולד.

7. האדם גדל ומתבגר.

8. האדם הולך בדרך דתית.

9. האדם הוא חצי אלוהות, צריך לחצות את נהר הזיכרון כדי להבין מיהו.

10. האדם נהיה נצחי, אלוהות. הנצחי יוכל לעבור בכל העולמות.

יש לציין כאן, שהתראקים עסקו בעולמות האנרגיה והחיים לאחר המוות, באחווה הלבנה של דנוב טוענים שהם האמינו בעשר אנרגיות שונות המרכיבות את העולם, כמו בקבלה.

זוהי משמעות הצבעים באתר סטרוסל:

כחול - שמיים, בזמנים קדומים, במאות ה-7–8 לפנה"ס, השמיים היו לבנים, החל מהמאה החמישית הם הפכו לכחולים! (לפי שטיינר קשור הדבר לתחילת השימוש בצבע הכחול, שהופיע אצל היוונים הקדומים כתוצאה מהתפתחות צורות מחשבה גבוהות, מנטליות).

שחור - עולם תחתון

אדום - עולם אמיתי

אם מערבבים את שלושת הצבעים מקבלים את צבע הנצח orphninus, סגול, ולכן אלה שלושה הצבעים המופיעים גם במקדשים תראקיים אחרים ברחבי בולגריה.

סוף התקופה התראקית

במאה ה-4 לפנה"ס עולה לשלטון במקדוניה מלך בשם פיליפוס, שגדל בתור בחור צעיר בתבאי, שהייתה העיר המובילה של יוון בתקופתו. הוא מעריץ את התרבות היוונית לומד את דרכיה ומביא אותם לארצו: מקים ערים, מארגן שיטת ממשל יעילה, מערכת גביית מיסים מודרנית, עושה רפורמות בצבא, ומחנך את בני הנוער ברוח הפילוסופיה, חופש ומחקר היוונית, כשהוא מביא לארמונו בוורגינה [Vergina] את טובי הפדגוגים, ובראשם הפילוסוף אריסטו (אריסטו היה חונך אישי של אלכסנדר מוקדון במשך כמה שנים, מגיל שלוש עשרה).

פיליפוס מצליח ליישם את השיטה היוונית בקנה מידה גדול של מדינה עם דרכים, מערכות השקיה גדולות, ומכרות כסף וזהב שמכניסים אוצר רב לקופה הציבורית. אדמתה של מקדוניה פורייה והיא מסוגלת לכלכל אוכלוסייה גדולה יחסית ליוון הצחיחה וחסרת האדמות. פיליפוס מצליח להגיע למסה קריטית של אנשים, כסף וצבא. הוא מייסד צבא של קבע ומכניס רפורמות מועילות בשיטת הלחימה היוונית הקלאסית. בעזרתו של הצבא, הוא כובש בסוף המאה ה-4 לפנה"ס את תראקיה, וחלקים גדולים אחרים מהבלקן וכל יוון.

הכיבוש המקדוני מביא לכך שחלק גדול מהאתרים התראקים המקודשים בהרים הוחבאו או ננטשו, והמסורת האורפית ירדה בחלקה למחתרת. כמו הרבה עמים קדומים לפניהם, התראקים בחרו להחביא את הרוחניות שלהם ולחתום אותה, כך שלא תהיה גלויה לפני שודדים ותבוזה על ידי פולשים. זאת התקופה שבה חלק גדול מהקברים בעמק המלכים ובהרים הסמוכים מכוסים באדמה ונחתמים.

מזמן זה והלאה בולגריה הופכת להיות חלק מהמרחב ההלני רומאי. פיליפוס מקים ערים, כשהראשית והגדולה ביותר היא פלובדיב שנקראת באותו הזמן על שמו - פיליפוליס. הוא ממשיך בקידוש חלק מהאתרים, במיוחד מקדש דיוניסוס בפרפריקון.

אלכסנדר מוקדון מגיע למקדש דיוניסוס בפרפריקון ולמקום המסתורין של הכבירים באי סמותראקי, שם נולדה אמו. גורלו נקשר במקומות האלו. הוא מנצל את המכונה שאביו הקים כדי להשתלט על העולם, ולהפיץ את הבשורה היוונית. המסע שלו למזרח איננו רק מסע כיבושים, אלא חיפוש אחר חוכמה ומיזוג כל התרבויות למען מאמץ אנושי משותף, והוא אולי מסע הכיבושים המשפיע ביותר בהיסטוריה, המפגש המשמעותי ביותר בין המזרח למערב. כשאלכסנדר כובש את המזרח מתמזגים עם התרבות היוונית אלמנטים מזרחיים, כמו האמונה בגואל (suter), וכן נוצרת תערובת של תרבות פוליס יוונית עם אלמנטים מקדונים תראקים ומזרחיים, שנקראת התרבות ההלנית. בולגריה נמצאת השפעה הלנית במשך קרוב למאתיים שנה. לאחר מות אלכסנדר מתחלקת האימפריה בין הגנרלים ובבלקן מוקמת ממלכה מקדונית מקומית השולטת על הים האגאי, חלקים מהבלקן ויוון.

כל זאת עד שמגיעים הרומאים, מנצחים את הפלנקה המקדונית בקרב פידנה, ומשליטים את שלטונם גם בחלק זה של העולם. על בולגריה הרומאית נקרא בפרק הבא. אבל לפני כן, בואו ונצא למסלול בעקבות האתרים העתיקים של בולגריה עד לסוף התקופה התראקית.