יוצאים לאור

פרק 1

אני מעולה בשמות, גרועה בפרצופים.

אבל אני יודעת שאת הפרצוף הזה ראיתי בעבר.

הוא יושב לבדו בקצה שורת מושבים, שקוע בטלפון. אני גרה בלוס אנג'לס מספיק זמן כדי לפרש את התנוחה שלו כמסר שאומר "כבדו־את־הבועה־שלי" ולא "שקוע־בקריאה", אבל אני גם עובדת בעולם העיתונות מספיק זמן ויודעת שמדובר במישהו שמשתדל להיטמע בסביבה כמיטב יכולתו, ללא הצלחה. אפילו התספורת שלו — מדויקת ומסודרת למשעי כך שהיא מוסטת מפניו — נראית יוקרתית. ואני יודעת שאני מכירה אותו מאיזה מקום. קו לסת שמסוגל לחתוך פלדה, עצמות לחיים מסותתות כמו אבן ושפתיים ורודות מושלמות. פניו כאילו מגרדות לי במוח, מדגדגות ומתגרות בי.

אני שומעת את קולה של אמי, מעודדת אותי לנהוג בנימוס, לקום ולהגיד שלום. אבל אנחנו בשדה התעופה ואני עייפה, אחרי שלושה־עשר ימים בלונדון ברדיפה אחרי זרים כדי להשיג מידע שהם לא רוצים למסור, ובלי להכיר אף אחד למעט קולגה בריטי מעשן בשרשרת עם סיבולת אלכוהול של קרנף, שהנהיגה המטורפת שלו גרמה לי להתפלל לאלוהים שאני לא מאמינה בו כמה וכמה פעמים ביום. ישבתי במטוס במשך שמונה שעות וישבתי ליד השער הזה ארבע שעות נוספות כדי לחכות שתעבור הסערה, שעיכבה את טיסת ההמשך ללוס אנג'לס שוב ושוב ושוב.

למען ההגינות, פניו של האיש לא נראות כמו פנים שראיתי בשבועיים האחרונים. התחושה שאני חווה עמוקה יותר מפרץ האדרנלין שמציף את מחזור הדם שלי כשאני רודפת אחרי סיפור. האדרנלין הזה מחלחל לעצמותיי. ההצצה למלוא פניו — כשהרים את מבטו, כשצמצם את עיניו אל הצגים ואז פלט גניחת תסכול שקטה — הייתה כמו שיר שלא שמעתי מזמן. משהו ביציבה שלו מכאיב לליבי בתחושת נוסטלגיה.

עד כמה שזה נשמע דבר והיפוכו, הוא זקוף ושפוף, מלוטש במכנסיים מחויטים בצבע נייבי, נעליים חומות מצוחצחות וחולצה לבנה מכופתרת שעדיין מעומלנת אחרי טיסה ארוכה מלונדון לסיאטל. הוא מהמם.

אני מהדקת את הצעיף על פי וטומנת בו את פניי, אבל הריח מזכיר מטוס מעופש ואני מושכת אותו כלפי מטה. הדחף לצרוח בתסכול קטנוני פועם בי. אני רוצה לתעתק את עצמי הביתה למיטה שלי. אני רוצה לדלג על הרחצה וההכנה לשינה ופשוט ללכת לישון, בלי להחליף בגדים ובלי להתקלח. אפילו לא אכפת לי כמה אני דוחה: אחרי ארבע־עשרה שעות שבהן ניסיתי לאתר סלקטור במועדון לילה שלא רצה שימצאו אותו, ואז שמונה שעות ללא שינה בטיסה, הצטמצמתי לגרסה הפראית ביותר שלי.

אני מביטה סביבי ורואה כמה אנשים שרועים על ארבעה כיסאות, ישנים, בזמן שאחרים צריכים למצוא מקום על הרצפה. הגוף שלי צועק עליי לשכב באיזה מקום, לא משנה איפה. ובכל זאת אני לא עושה את זה, בידיעה שאפילו אם נעלה לטיסה ונמריא תוך חמש דקות, עד שאעלה למונית ואסע את הדרך הארוכה הביתה, השעה תהיה הרבה אחרי חצות ואצטרך להתחיל לעבוד ברגע שאגיע. קיבלתי עם הסיפור הזה הזדמנות של פעם בחיים, ונכון לעכשיו יש לי רק יומיים לסיים לכתוב את הכתבה.

ליד השער, עובדי חברת התעופה נמנעים בקפידה מלהיכנס לאחורי הדוכן. אם הם אפילו מסתובבים לידו, תור עצבני נוצר. במקום זאת, הם מסתובבים ברקע, מביטים בעצב זה בזה בכל פעם שהטלפון מצלצל עם עדכון לגבי הסופה שמשתוללת בחוץ. לבסוף דיילת קרקע אמיצה ניגשת למערכת הכריזה ולפי שפיפוּת כתפיה והאופן שבו היא מביטה בצג, כאילו היא צריכה לקרוא ממנו, אני יודעת.

"צר לי להודיע כי טיסת יונייטד 2477 בוטלה. כל אחד מהנוסעים שובץ לטיסה שממריאה מחר. הכרטיסים יישלחו לתיבת הדוא"ל שמקושרת להזמנה שלכם. אנא צרו קשר עם מוקד שירות הלקוחות, או פנו לדלפק באולם איתור הכבודה אם יש לכם שאלות. לא נוכל לשבץ אתכם לטיסות אחרות כאן. אנו מתנצלים על אי הנוחות."

מתוך אינסטינקט, אני מרימה את המבט כדי לראות את תגובתו לחדשות.

הוא כבר מרים את הטלפון אל אוזנו ומהנהן. עינינו נפגשות לרגע כשמבטו חולף בלי להסתכל על פני החדר, אבל תשומת ליבו קופאת ועיניו ממהרות לשוב אל עיניי ומתמקדות באותו זיהוי למחצה. זה לוקח שנייה בלבד, אבל בזמן הזה להט מתפשט בי בפראות וללא רסן ואז הוא ממצמץ ומקמט את מצחו.

ועכשיו אני תוהה איך הוא מכיר אותי.

♥

בעולם מושלם הייתי כבר מגיעה הביתה. הייתי עולה על טיסה ישירה מלונדון ללוס אנג'לס במקום לעבור דרך סיאטל. בעולם מושלם הייתי כבר אחרי שינה, יושבת ליד המחשב, מורידה את מבול המידע מהמוח ומהטלפון ומהמחברת שלי והופכת אותו לכתבה רהוטה. לא הייתי עומדת מאחורי הגבר המושלם הזה בלובי של מלון בסיאטל ומרגישה כמו טרול מרופט.

יש בתור שלושה אנשים לפניי וארבעה מאחוריי. כולנו הגענו מאותה טיסה שבוטלה, כולנו זקוקים לחדרים, ובי מקננת התחושה המערערת שהייתי צריכה לנדוד לעומק העיר. אני מרגישה כאילו אני במרוץ שלא ידעתי שאני עומדת לרוץ בו, מרוץ שללא ספק אפסיד בו.

הגבר שאת שמו אני עדיין לא זוכרת, מרכין את ראשו ונראה שהוא מסמס בקדחתנות, אבל לשמע המולה קצרה בכניסה למלון — צפירת מכונית, אישה צועקת שֵם — הוא מסתובב בבהלה ואני רואה מקרוב את הצדודית שלו.

בן רגע הידיעה הולמת בי. אני זוכרת איפה ראיתי את פניו.

ראיתי גרסה צעירה יותר של פניו מביטה מעבר לכתפו, כשגלש על סקייטבורד ברחוב קופח מחום בלוס אנג'לס באמצע הקיץ. צוחק עם חברים על הספה בסלון, אדיש לעובדה שאני עוברת מאחוריהם בחדר. מתגנב אחריי במסדרון אצלו בבית בשעת לילה מאוחרת, כשהלכתי להשתמש בשירותים והוא סוף־סוף הלך לישון.

"אלק?" אני אומרת בקול.

הוא מסתובב בבהלה ועיניו נפערות. "סליחה?"

"אתה לא אלק קים?"

צחוק בוקע מגרונו וחיוך חושף שיניים מושלמות. יש לו פנים שלא מפסיקות לחשוף זוויות חדשות ומרתקות. גומות. גרגרת שזזה בהתגרות גברית כשהוא צוחק. עור רך כמו משי. הסתובבתי ליד אנשים יפים בשבועיים האחרונים, אבל הוא בליגה אחרת. אם הוא לא דוגמן, מדובר בפשע.

"כן — סליחה." הוא מקמט את מצחו ומתבונן בי. "אנחנו מכירים?" לא ראיתי אותו כבר ארבע־עשרה שנים והמילים שלו עטופות במבטא חדש ומעט מורכב.

"אני ג'ורג'יה רוס," אני מזכירה לו, והוא מסתובב אליי עם כל הגוף, תוחב יד לכיס. האפקט של מלוא תשומת ליבו הוא כמו שאיבה עוצמתית בתוך החזה שלי שגוזלת את כל האוויר מריאותיי. "אחותך סאני ואני היינו חברות קרובות בבית הספר. המשפחה שלך עברה ללונדון בסוף כיתה ח'."

אלק היה מבוגר מאיתנו בשש שנים. ההידלקות שלי עליו הייתה עזה עד כאב. במשך שנים הוא היה בסך הכול אחיה של חברתי הטובה. נוכח לפעמים, תמיד מנומס, לרוב לא מרשים. אבל אז לילה אחד, כמה שבועות לאחר יום הולדתי השלושה־עשר, ירדתי לקחת כוס מים ותפסתי אותו מחטט במקרר ומחפש משהו לנשנש בלילה: בן תשע־עשרה, בלי חולצה ומקומט משינה. במשך שבועות ארוכים לאחר מכן חשבתי אך ורק על פלג גופו העליון והעירום.

אני נזכרת בגופים השריריים שהתקוטטו על שלטים למשחקי וידאו על הספה, על נער־גבר בלי חולצה בועט ברחוב, מתרחק על הסקייטבורד. במהלך לימודיו באוניברסיטת קליפורניה, משפחתו עברה ללונדון בגלל עבודתו של מר קים, ואלק גם נסע איתם. סאני ואני שלחנו בערך שלושה מכתבים זו לזו לפני שנטשנו את התוכניות המוקפדות שלנו. היא הייתה החברה הכי טובה שלי מכיתה ב' עד כיתה ח', אבל אחרי שעברה, לא ראיתי אותה שוב.

הוא מניח למבטו לסקור את תווי פניי וללא ספק מנסה לחבר בין הפנים שמולו ובין הפנים של הילדה שהכיר פעם. שיהיה לו בהצלחה. בפעם האחרונה שראה אותי היה לי גשר בשיניים, גבות שלוחות רסן וזרועות דקות כמו גפרורים. אני עדיין קטנטונת, אבל כבר לא הילדה הצנומה שהייתי פעם. אף על פי שהייתי אצלו בבית כמעט כל יום אחרי הלימודים, אני מוכנה להתערב על הרבה כסף שהוא לא זוכר אותי.

ובכל זאת הוא משקיע מאמץ של ממש לזהות את ג'יג'י רוס הקטנה בתוך ג'ורג'יה הבוגרת. מעולם לא הייתי חסרת ביטחון במיוחד לגבי המראה שלי, אבל תחת מבטו הבוחן אני מודעת מאוד לצורך הדחוף שלי במקלחת. אפילו העיניים שלי, שהן ללא ספק המרכיב הכי מוצלח אצלי — רחבות, עם ריסים עבים, צבע חום־ירוק —כנראה אדומות וצרות. שלא נדבר בכלל על השיער שלי. הוא היה כבר שמנוני כל כך לפני חמש־עשרה שעות, כשהשתמשתי בטיפות האחרונות של השמפו היבש היקר שלי ואספתי אותו בפקעת. כשאני עומדת מול גבר כזה ונראית ככה, אני מרגישה מבוכה איומה.

"ג'ורג'יה, נכון." הוא לא בדיוק מתלהב כשהוא מזהה. זה בסדר. הדברים האלה תמיד חד־צדדיים. עבור נער בן תשע־עשרה, בטח הייתי ממש לא מעניינת עד כדי כך שמבחינתו הייתי בלתי נראית. ואז פניו מאירות. "רגע. ג'יג'י?"

אני מחייכת. "כן, ג'יג'י."

"וואו," הוא אומר. "עבר המון זמן. לא קראו לי אלק כבר..." הוא חושב, "ארבע־עשרה שנה?"

"איך קוראים לך עכשיו?"

הוא מביט בי בהפתעה, מהוסס, ואז אומר בעיניים נוצצות, "אלכסנדר. אבל אלק זה בסדר גמור."

אני מושיטה לו יד ללחיצה, והוא עוטף אותה באצבעות ארוכות ולוחץ בנחישות. "טוב לראות אותך שוב."

הוא לא מתנתק מייד. גופי הישנוני מפרש זאת כמשחק מקדים ומייד מתלהט. כשהוא מרפה ממני לבסוף, אני קופצת את ידי לאגרוף ותוחבת אותה לכיס הג'ינס שלי. "מה שלום סאני?"

פניו של אלק נפרשות בחיוך מושלם ושובר לב. "שלומה מעולה. גרה בלונדון. מדגמנת. אולי את —"

פקיד הקבלה רוכן קדימה כדי למשוך את תשומת ליבנו. "אני יכול לעזור לבא בתור."

אלק מניד אליי קלות בראשו כדי לסמן שאגש ראשונה, אבל אני עדיין מרגישה את הסקס מלחיצת היד. הארנק שלי בתיק ואני מרגישה שהצוואר שלי בוער בגלל ההסמקה. אני ממש צריכה שמישהו יזרוק אותי לאמבט ויקרצף אותי בכל הכוח.

"גש אתה," אני מסמנת לו ומעמידה פנים שאני צריכה למצוא משהו. וזו האמת. אני צריכה למצוא קור רוח שבטח נמצא באיזה מקום עם הארנק שלי. אבל אחרי כמה רגעים, אישה יוצאת מאחורי הדלפק ומתקרבת אליי ואל שאר האנשים בתור.

"אני מצטערת מאוד, אבל המלון מלא הערב," היא אומרת בצער. "אם אין לכם הזמנה, לא נוכל לארח אתכם. אני יודעת שיש הרבה קבוצות בעיר, אבל הקונסיירז' שלנו אולי יוכל למצוא לכם חלופות."

לפני שאני מספיקה להגיב, שאר האורחים כבר רצו לדלפק הקונסיירז' ויצרו תור בסדר הפוך מזה של התור המקורי, כולם מנסים למשוך את תשומת הלב. נהדר.

אני משפילה מבט ושולחת אימייל דרך פורטל הנסיעות של החברה כדי להודיע למוקד שהמלון שנשלחתי אליו מלא, אבל השעה כמעט עשר ואין לי מושג כמה זמן יעבור עד שמישהו יראה אותו. אני מנסה גם לצלצל ומגיעה לתא קולי. עיניי בוערות בדמעות תסכול ובתשישות ואני עוצמת אותן בכוח וחושבת. מה הסיכויים שפשוט אנוח על הספה בלובי ואף אחד לא ישים לב? או אפילו אחזור לשדה התעופה ואצטנף על שורת מושבים שם? שובצתי לטיסה מחר בשמונה בבוקר. הרי זה לא שאני צריכה משהו מפואר.

אני מתעשתת בבהלה כשיד עוטפת את צווארי ומובילה אותי בעדינות הרחק מהמקום שבו אני עומדת, לבד בתור שלא מוביל לשום מקום.

"יש לך לאן ללכת?" שואל אלק.

"לא. אני מנסה למצוא פתרון."

הוא מביט אליי. "את צריכה שאתקשר למישהו?"

אני מנענעת את הראש. "אני פשוט... נורא עייפה וצריכה מקלחת יותר משאני צריכה לנשום."

הוא מטה את הראש ומתבונן בי בריכוז מרגיע למשך כמה שניות. "אם את רוצה, תוכלי להתקלח אצלי בחדר."

הוא בטח מתלוצץ. "אני — לא, באמת, זה בסדר."

"אני מבין אם את מרגישה לא בנוח," הוא ממהר לומר, "אבל אנחנו מכירים, ונראה שעוד רגע תתמוטטי. אם את רוצה להתקלח למעלה, באמת שאין לי בעיה."

עוד שתי שניות של קשר עין ואני מסיטה את המבט.

אני חשופה כפי שלא הייתי הרבה זמן. אני מרגישה שאפילו הידיים שלי מטונפות.

אני מהנהנת בתבוסה מוחלטת ומסמנת עם הסנטר שיוביל לחדרו. "תודה."

♥

בתוך המעלית אנחנו עומדים הרחק ככל האפשר זה מזה ודממה כבדה ועמוקה משתררת בינינו. ההבנה נוחתת כמו אבן על ראשי: לא משנה כמה אני צריכה להתקלח, זה רעיון גרוע. אני מטר שישים ועולה במעלית עם גבר שגבוה ממני בעשרים סנטימטרים לפחות, אחרי שבועיים של איתור גברים שהם חלאות בכל רחבי לונדון. אני לא אמורה ליפול בדברים כאלה.

אני תוהה אם אלק חושב כמוני או אם לא — הוא בטח לא חושש שאכריע אותו פיזית — ואם הוא חושש מה הפכתי להיות בשנים שחלפו מאז ההיכרות שלנו. השקט מוחלט הוא כמו כוח קוסמי שמשתיק את כל העולם. אני נועצת מבט בנעלי הספורט שלי, שחוקות ומאובקות על פני הרצפה הממורקת של המעלית.

אני לא שמה לב שהוא צופה בי עד שהוא מדבר. "את יכולה לסמס לחברה אם את מרגישה לא בנוח," הוא אומר. "או — אלוהים, סליחה, זה ברור — אני יכול להישאר למטה עד שתסיימי."

לומר לו להישאר מחוץ לחדר זה מיותר. הוא לא זר, לא באמת, והוא כנראה מותש לא פחות ממני. הכרתי את המשפחה שלו במשך שש שנים — לפחות בחצי מהערבים במהלך השבוע ישבתי לשולחן ארוחת הערב מולו ואכלתי את האוכל הביתי הקוריאני של אמא שלו. היה לו קול נעים והוא היה מצחיק וקשוב. אלוהים, ג'ורג'יה מכיתה ח' הייתה מנשקת אותו עד אובדן ההכרה אם הייתה לה ההזדמנות.

ובכל זאת, הודעה היא רעיון טוב. אם הייתי אחרי מנוחה, אוכל וניקיון, אולי הייתי חושבת על זה לפני שהייתי נכנסת למעלית.

קולי נסדק. "מה מספר החדר שלך?"

הוא מכניס יד לכיסו ושולף את המעטפה, מכווץ אליה את עיניו. "2611."

אני מסמסת לחברתי הטובה, אידן. פגשתי ידיד ותיק. משתמשת בחדר שלו במלון כדי להתקלח כי המצב במלון מסובך. מריוט בשדה התעופה בסיאטל. חדר 2611. הוא בחור טוב, אבל אני אסמס לך תוך שעה כדי להודיע לך שאני בסדר.

היא מייד משיבה באימוג'י של פרצוף המום ואחריו המילה אוקיי ותו לא.

"תודה," אני אומרת ומכניסה לכיס את הטלפון. עצם העובדה שהציע שאסמס למישהו משפרת את ההרגשה שלי. הוא מלוטש ויש לו נוכחות עדינה כל כך. אני מנסה לדמיין אותו הופך מאיים ו... זאת אומרת, הכול אפשרי. מדהים באיזו הצלחה העולם מסתיר רשעות. "איך הצלחת להשיג חדר?"

הוא מחייך כשהוא מחזיק עבורי את דלת המעלית על מנת שאצא ראשונה. "למזלי מישהו התקשר בשבילי מראש."

אחרי שהוא מעביר את המפתח בדלת שכתוב עליה סוויטה נשיאותית, אלק מסמן לי להיכנס לפניו. אני נשבית בנוף שלפניי כשאני מתקדמת במסדרון הארוך ואז נזכרת בנימוסים שלי. ברור שהוא ליד הדלת וחולץ נעליים. אני מטושטשת ומחוקה, והמבט שהוא שולח אל כפות רגליי כשאני חולצת את נעלי הוואנס שלי מעורר בי תחושה שאני נעדרת חינניות.

הוא מגלגל בזהירות את הטרולי המבריק שלו על פניי אל החדר.

או ליתר דיוק, חדרים. ידעתי שבמלונות יש סוויטות — שהיתי בכאלה פעם־פעמיים בחופשות מפוארות עם חברות, והגעתי ללא מעט מהן כדי לערוך ראיונות עם אנשים חשובים — אבל זה סיפור אחר. זו לא סתם סוויטה בגודל דירה, אלא דירה מפוארת. דירה שהיא וילה. קיר שלם שכולו חלונות מרצפה ועד תקרה, עם נוף לקו הרקיע של סיאטל. יש סלון, מטבח מלא וחדר אוכל נפרד, ודלת שמובילה במסדרון למקום שבו יש כמה חדרים נוספים. "וואו."

הוא מביט בי בשמץ חיוך. "את נראית מותשת, ג'ורג'יה."

"אני באמת מותשת," אני מודה ומיישירה אליו מבט. "אני ממש אסירת תודה על המקלחת. ארד למטה אחרי שאפתור את שאר הדברים."

"את בטוחה שאת לא רוצה שאתקשר למישהו בזמן שאת מתקלחת?"

אני מנענעת את הראש. "יש לנו מחלקת נסיעות."

"לנו?"

"למקום העבודה שלי."

"אה." הוא נראה כאילו הוא רוצה לשאול אבל תשומת ליבו נודדת אל כתפיי השקועות. אלק מרים את סנטרו. "לכי על זה. אני אהיה פה."

אף על פי שהוא מלוטש כל כך, נדמה שהוא מקדיש לכל תנועה זעירה מחשבה מקדימה מכוונת. אחרי האופל שראיתי בלונדון בשבועיים האחרונים — אחרי הסיפורים ששמעתי שוב ושוב — אני אסירת תודה על ההרגעה הזאת.

ועל המנעול שבדלת האמבטיה.

אני נשענת על הדלת אחרי שהיא נסגרת, ונושפת. אף על פי שאני מותשת, אני לא יכולה להתכחש לעובדה שלאלק קים יש עדיין נוכחות מרשימה. גברית, נינוחה וכנה. הוא יהיר בעדינות במובן שהוא בעיניי סקסי מאוד, אבל וואו, כמה אנחנו שונים. עם איך שאני נראית עכשיו, אני מרגישה כאילו אני גונבת משהו בעצם המחשבה עליו בצורה סקסית מעורפלת.

לא עלו אצלי מחשבות כאלה כבר תקופה ארוכה. חודשים שלמים, ליתר דיוק, ואלק הוא ניגוד חד לגבר האחר והטרי יותר במחשבות הסקס שלי. אבל תוך אחד־עשר חודשים, ספנסר איבד את כל נקודות הזכות שנזקפו לזכותו בתור החבר הטוב ביותר במהלך שש שנות קשר. גברים, סקס, והריקוד המסובך של היכולת להיות פגיעה עם מישהו, איבדו מהקסם שאפף אותם בעבר.

ואם כבר מדברים על פגיעוּת: בעשרים הדקות שחלפו מאז ההיכרות שלנו מחדש, אלק קים הישיר אליי מבט שבישר לי שהוא רואה את כולי בן רגע.

ספנסר הפסיק להיישיר אליי מבט, אבל קלטתי את זה רק בדיעבד. בשלב מסוים הוא התחיל להעיף אליי מבטים חטופים גם כששלח אליי את החיוך המרהיב והמפורסם שלו. החיוך שלו היה נפרש על שפתיו, אבל עיניו היו נודדות אל מעבר לכתפי או הצידה, כאילו משהו מחוץ לחלון שימח אותו, או החתול שהתכרבל בפינה הקסים אותו. כבר מזה הייתי אמורה להבין. כשנפגשנו לראשונה, הוא היה נועץ בי מבטים. בין אם הייתי עירומה או לבושה, זה לא היה משנה. פעם הוא אמר לי שלעולם לא יפסיק להרגיש מופתע מכך שאני שלו. היינו מושא הקנאה של כל חבורת הידידים שלנו, האנשים שהיינו קרובים אליהם מאז האוניברסיטה. אף על פי שהחברים שלנו היו פרועים ומסובכים, ספנס ואני היינו הלב היציב של המעגל החברתי שלנו. קלילים, שופעי חיבה, עם רגליים על הקרקע.

אבל לאורך שש שנים יחד — שנתיים מתוכן חלקנו דירה — איכשהו קרה משהו. יום אחד היינו ספסנס וג'י, צמד בלתי נפרד, ולמחרת משהו השתבש. הייתי מקבלת נשיקה קלה בפתח לפני שמיהר לצאת אל יומו. הכרת תודה בלילה על מה שהצלחתי לארגן לארוחת ערב — הכרת תודה מופרזת שהתרחבה עד שהפכה למשהו נואש ומרתיע. גם כאן הייתי אמורה להבין.

אבל עד אז כבר הייתי שקועה במאמצים לקידום הקריירה שלי ובקושי הרמתי את המבט. חשבתי שזה מה שאנחנו אמורים לעשות באמצע שנות העשרים לחיינו. חשבתי שהפירות יגיעו בהמשך: הכנסה זמינה, חופשות, סופי שבוע. עבדתי שמונה־עשרה שעות ביום. לקחתי על עצמי כל חלטורה בתור פרילנסרית. כששכרו אותי לעבוד בכפוף לבילי בדסק חדשות החוץ של הלוס אנג'לס טיימס, הרגשתי כאילו זכיתי במדליה. לאורך כל התקופה לא באמת היה לי זמן — לא באמת הקדשתי זמן — לשים לב כמה ספנס השתנה.

אני מניחה שגם אני השתניתי. תמיד הייתי שאפתנית, אבל החודשים הראשונים בטיימס פוגגו את החלקים החלשים והמדוללים שבי שלא ידעו לרדוף אחרי מבוקשי. התחשלתי נפשית כי הייתי צריכה להיאבק על כל כתבה, על כל סנטימטר בעיתון. השעות המפרכות שעבדתי, הארוחות שלא אכלתי, וההתרוצצות בכל רחבי העיר השאירו אותי גם חזקה פיזית. לפעמים אני מבינה למה ספנס עשה את זה. לפעמים אני מבינה למה החברים שלנו צידדו בו. לפעמים אני רוצה לסלוח לכולם רק כדי להפסיק לשאת את זה איתי לבד.

כשאני מתרחקת מהדלת ונעמדת מול המראה, אני מזועזעת כשאני רואה את בבואתי המרופטת. עיניי אדומות מאוד, העור חיוור ובוהק, שפתיי סדוקות והשיער שלי נשאר בצורת פקעת גם אחרי שאני מסירה את הסיכה.

אלוהים שבשמיים, אני מסריחה.

אני פושטת את בגדיי ומדמיינת את עצמי משליכה אותם לפח האשפה, מכניסה את הג'ינס ואת הגרביים ואפילו את התחתונים למכל הנחושת הקטן. אוכל להשאיר את המזוודה שלי בסיאטל ולא לראות את הבגדים האלה שוב. אלק בכלל לא יתהה למה עשיתי את זה — כל מה שלבשתי מקומט עכשיו על הרצפה ונראה כאילו ממילא לא היה שורד יום נוסף.

עירומה, אני פותחת את המקלחת ומביטה סביבי בזמן שהמים מתחממים. דלפק חדר האמבטיה הוא גוש גרניט עצום, הכיור מוגבה עם אגן זכוכית מנופחת ונוצצת. תכשירי הטיפוח בגודל מלא ומאוחסנים בנרתיק עור רך. מבלבל ליהנות מפאר כזה כשאני בקושי מרגישה אנושית.

כשאני נכנסת מתחת לראש המקלחת, אני לא מצליחה לכבוש את הגניחה שבוקעת ממני. מעולם לא הייתי במקלחת משובחת כל כך, אבל בעיקר בשבועיים האחרונים, כל מקלחת הייתה חפוזה ובהיסח הדעת. שטיפה זריזה לפני שתחבתי תפוח לפה ויצאתי במהירות. בימים מסוימים הסתפקתי בהתזת מים קרים על פניי ובמשיחה חדשה של דיאודורנט.

אבל זה עונג צרוף. לחץ המים אלוהי. ג'ל רחצה מקציף, שמפו יקר ומרכך עם ריח נפלא כל כך שאני לא רוצה לשטוף מעליי. אני יודעת שאלק מחכה בחוץ וכנראה רוצה ללכת לישון בעצמו, ולכן אני שוטפת, אבל רק אחרי שאני משתמשת בסכין הקטנה כדי לגלח את גופי ומתקרצפת עד שכל עורי מעקצץ. המגבת רכה וענקית. אני מצחצחת שיניים באחת המברשות בערכת השי, ואז פונה לקחת את המזוודה שלי.

המזוודה שהשארתי במסדרון.

כמובן. כי ברור שהטיסה בוטלה ואין עוד חדרים זמינים. ברור שאלק כאן והוא קורא לעצמו בשם המרשים פי כמה אלכסנדר, והוא אליל ואני מפלצת וברור שיש לו סוויטה ענקית והוא מרשה לי להתקלח כאן, אז ברור שהמזוודה שלי במסדרון שבחוץ.

יש שני חלוקים מאחורי הדלת, ואני מורידה אחד מהם מהקולב ולובשת אותו. רך, עבה, מדיף ריח לוונדר. בכל חיי לא הרגשתי נקייה ורעננה כל כך. לראשונה זה כמה ימים אני מתמלאת תקווה שאוכל להגיע הביתה ולמצוא את הכוחות ואת המרץ לכתוב את הכתבה שרודפת את שעות הערות והשינה שלי לאחרונה.

במסדרון בחוץ נמצא התיק שלי ואני רואה את אלק בחטףבסלון — מול החלון, ידיו תחובות בכיסיו כשהוא משקיף אל קו הרקיע. הוא מסתובב כשהוא שומע את גלגלי המזוודה שלי על רצפת השיש ועינינו נפגשות. חשמל עובר בפלג גופי העליון, והוא מתבונן בפניי הנקיות, בשערי הרטוב שעכשיו פזור ומשוחרר מהפקעת המרושלת. הוא גולש על גבי וכהה יותר בגלל המים. ואז מבטו גולש במורד צווארי ועיניו נפערות —

אני סוגרת את החלוק בלפיתה במקום שבו נפתח. אוי אלוהים.

אני גוררת את המזוודה יחד איתי וקוראת "סליחה!" במבוכה לפני שאני טורקת שוב את דלת חדר האמבטיה. אני לא יודעת כמה הוא ראה מהציצים שלי, אבל הוא ראה.

המזוודה פתוחה. השיער מנוגב ומוברש, הקרם נמרח על גופי ועכשיו מגיע הקטע המורכב. שום דבר לא נקי, אבל השאלה היא איזה בגד הכי פחות מלוכלך? המשמעות של טרולי בלבד לנסיעה בת שבועיים, היא לבישת אותם פריטי לבוש פעמים רבות, אבל גם אם כיבסתי חלק מהבגדים בכיור במלון בלונדון, הכול בשלב זה כבר מקומט ושחוק — במצב מזעזע, האמת.

אני שולפת חזייה ושמלת טריקו עם שרוולי שלושת־רבעי. סלחנית ועמידה בפני קמטים. נוחה, חמודה. אני מרחרחת ומחליטה שהריח סביר. אולי היא קצת מפוארת מדי לנסיעה במונית למלון אחר, אבל בניגוד למכנסיים, היא לא דורשת ממני ללבוש תחתונים מלוכלכים.

אני ממש שפוכה.

אני אורזת הכול שוב ויוצאת אל המסדרון.

"אלק," אני אומרת בהכרת תודה והוא מסתובב. פניו נמתחות והוא מביט בי בהפתעה. "תודה רבה. באמת, אני מרגישה כמו אדם חדש אחרי המקלחת הזאת."

הוא מהנהן. "על לא דבר. אלווה אותך למטה."

"אין צורך."

"לא אכפת לי. אני ממילא לא עייף. כנראה אלך לשתות משהו בבר."

תשומת הלב שלי נודדת על פני החדר אל הבר המצויד בפינה. "אה. אוקיי."

"אני נמצא הרבה זמן לבד בחדרי מלון," הוא מסביר ושולח אליי חיוך חדש והורס. החיוך שונה, הוא פלרטטני וידעני להפליא. אני מרגישה כאילו קצות אצבעותיו מלטפות באיטיות את זרועי.

אני מסתובבת ונעה אל הדלת, מודעת פתאום לקרבה בינינו. זאת אומרת, לא באמת — אני לא חושבת שהוא נע מהמקום שבו עמד ליד החלון, אבל שתיקה משונה השתררה בחדר ועוצמת נוכחותו מכווצת את הסוויטה העצומה לגודל של קופסת נעליים. גם כשאני בגבי אליו, אני מרגישה שעיניו סורקות את גופי, שהוא קולט שאני לא לובשת תחתונים. ואולי בעצם הוא מסתכל בטלפון שלו, והדבר האחרון שהוא חושב עליו הוא מה שנמצא מתחת לשמלה שלי, אבל משום מה אני לא מרגישה ככה. אני מרגישה את מבטו עובר עליי כמו מגהץ, מחליק כל איבר בגופי שהוא רואה. אחורי רגליי, שיפולי גבי, כתפיי. ידיי, כשאני נשענת על הקיר כדי להתאזן ולנעול את הוואנס שלי — נעליים שללא ספק לא מתאימות לשמלה הזאת אבל ממש לא אכפת לי. אלק קים כנראה יוצא עם נשים שנועלות רק נעלי עקב בגובה עשרה סנטימטר ומעלה, שיוצאות מהמיטה מאופרות בקפידה ושלעולם לא סובלות ממחסור בתחתונים נקיים.

אבל אני עייפה מדי בשביל לדאוג איך אני נראית עכשיו מאחור. אם אלק קים בן השלושים ושלוש רוצה להסתכל על דמותי הבוגרת בפריט הלבוש הכי נקי שיש לי כרגע, אני לא אעצור בעדו.