יורים ולא בוכים: המיליטריזציה החדשה של ישראל...

פרק ראשון המדיני הוא צבאי

פרק זה מציג את התהליך המתמשך של ניתוק המעשה הצבאי מהחשיבה המדינית. הפרק מציג שני תהליכים מרכזיים המשקפים מגמה זו: ההיגיון הצבאי מתחזק על חשבון המדיני ונישא בעיקר בידי הצבא, וההשתלטות של הרציונליות האינסטרומנטלית על החשיבה הצבאית. התוצאה היא שהמדיני נעשה צבאי.

התחזקות ההיגיון הצבאי

האינתיפאדה הראשונה

כדי להבין את משמעות התפנית השׂיחנית של האינתיפאדה השנייה, המתבטאת בחיזוקו של ההיגיון הצבאי, נחזור לאינתיפאדה הראשונה. משזו פרצה ב־1987, ולנוכח הלחצים של מפלגות הימין, השותפות לממשלת העבודה־ליכוד בראשות יצחק שמיר, להורות לצבא לדכא את ההתקוממות האזרחית בכוח, והתנגדות השמאל לכך - התייצב הרמטכ"ל דן שומרון בפני הממשלה. שומרון הכריז כי להתקוממות יש פתרון מדיני אך לא צבאי. הצבא, טען שומרון, יכול לטפל בסימפטומים של ההתקוממות ולהשיג רמה משביעת רצון של רגיעה וביטחון, אבל לא לפתור את הבעיה, שהיא מדינית ולא צבאית. להבנת שומרון, ההתקוממות מוּנעת על ידי רצון הפלסטינים להשתחרר משליטת ישראל, ואת "הרצון הזה אי־אפשר לעקור מראשם בכוח".134 בכך ביקש הרמטכ"ל לרסן את הפעלת הכוח הצבאי לדיכוי ההתקוממות ולהימנע ככל שניתן משימוש באש חיה. השיקולים היו לא רק מוסריים. שומרון שיקף תקופה שבה גברה ההכרה במגבלות השימוש בכוח - החל ממלחמת 1973 וכלה במלחמת לבנון הראשונה המתמשכת, שאותה סיים הצבא (זמנית) בנסיגתו החד־צדדית ב־1985 בהשפעת מחאה חסרת תקדים. בשונה מרמטכ"לים שפקדו על צבא בסביבה פוליטית הסכמית יחסית, שומרון גם נדרש למאמץ שימנע את זליגת המחלוקות הפוליטיות לצבא, זליגה שבלטה במחלוקת הקשה על ניהולה של מלחמת לבנון. את התכלית הזו שירת הרמטכ"ל בגידור תפקידו של הצבא - לא הכרעה של מאבק צבאי, אלא הרגעה ויצירת תנאים לפתרון מדיני. שר הביטחון יצחק רבין גיבה גישה זו מול הימין.

הריסון הצבאי מנע שפיכות דמים, ובכך עודד גיבוש פתרונות מדיניים שסללו את הדרך להסכמי אוסלו ב־1993, שאותם כבר הובילה ממשלת המרכז־שמאל בראשות רבין.135 הסכמי אוסלו הביאו לסיום האינתיפאדה הראשונה.

גישת הרמטכ"ל הצדיקה את השימוש בכוח באופן האמור לשרת היגיון פוליטי. זהו ההיגיון הקלאוזביציאני (על שמו של קרל פון קלאוזביץ, תיאורטיקן המלחמה הפרוסי בן המאה ה־19), שלפיו הפעלת כוח אלים (לצורכי הכרעה) או האיום בו (לצורכי הרתעה) נועדו לממש מטרה מדינית. היגיון זה יכול לבוא לידי ביטוי על רצף של שתי גישות: גישה שאינה מיליטריסטית תחתור לממש את המטרה המדינית ללא שימוש בכוח. מנגד, גישה מיליטריסטית תביא להורדת סף השימוש בכוח, מתוך הנחה שהמטרה המדינית לא תושג אלא באמצעות שימוש בכוח, ואפילו כוח רב. ואולם רמת השימוש בכוח תותאם למטרה המדינית. זו הגישה שנקטו במשותף הדרג הפוליטי והצבא בעת ניהולה של האינתיפאדה הראשונה. השימוש בכוח הותאם לצורך המדיני, ולכן רוסן.

ההיגיון שלפיו הפעלת הכוח משרתת יעד מדיני הנחה את ישראל במידה רבה בעבר, גם בנסיבות שבהן יצאה ישראל למלחמות ברירה, כלומר כאלה שניתן היה לממש את מטרותיהן גם ללא שימוש בכוח או לוותר על מטרת המלחמה. מלחמת סיני (1956), שניתן לתופסה כמלחמת ברירה, נועדה לשמר את הסטטוס קוו הטריטוריאלי־דמוגרפי שהתגבש לאחר מלחמת 1948, כחלופה לוויתורים טריטוריאליים על פירות הכיבוש של מלחמת 1948 והסכמה להשבה חלקית של פליטים. היה זה לאחר שפעולות תגמול מוגבלות (בעיקר כתגובה להסתננויות לשטח ישראל משטחי מצרים וירדן) נתפסו כבלתי־אפקטיביות. לכן שיתפה ישראל פעולה עם בריטניה וצרפת (שהשתלטו על תעלת סואץ) כדי לתקוף כמתקפת מנע את מצרים ואת בסיסי הפדאיון ולהכריע את צבא מצרים בטרם ישיגו המצרים עליונות על ישראל ויתקיפו אותה, וכדי למנוע התקפות טרור משטחם. היו אלה יעדים מוגדרים. משסטתה ישראל מהיגיון זה ולא הסתפקה בהרס הצבא המצרי, אלא כבשה את רצועת עזה ואת כל חצי האי סיני (ולא רק מסדרון למְצָרי טיראן שמצרים חסמה), היא אולצה לסגת בלחץ המעצמות, אך תמורת הסדרי ביטחון.136

היגיון מדיני הנחה את השימוש בכוח אפילו במלחמת לבנון הראשונה. לפחות בשלביה הראשונים נקשרו מטרותיה המוצהרות באופן ברור להיגיון של טיהור דרום לבנון מכוחות אש"ף כדי להחזיר את הביטחון לתושבי הגליל, ואולי אף להחליש את אש"ף ככוח פוליטי בגדה. כוח הופעל גם אם ביטחון זה הושג עוד קודם לכן בזכות הפסקת אש ממושכת בין הצדדים עד אשר ישראל ניצלה הזדמנות לתקוף. התקיפה, לפחות בתחילתה, הותאמה לתכלית פוליטית קונקרטית. היא הושלמה בעזיבת מפקדת אש"ף את לבנון. כאשר הורחבו מטרות המלחמה לכינון סדר חדש בלבנון, הגם שהיה לכך היגיון מדיני, הוא לא נתפס בידי ישראלים רבים כמצדיק שימוש בכוח, ולכן הִצמיחה הרחבת מטרות המלחמה מחאה. משלא הושג סדר חדש, אך הצבא בכל זאת שהה עוד שנים בדרום לבנון כשהגיון פעולתו מנותק מתכלית מדינית, גברה המחאה. היא הביאה לשתי נסיגות חד־צדדיות מלבנון (1985, 2000). המחאות תרמו לעיצובו של היגיון חדש, המפריד בין שהיית צה"ל בלבנון, שמשמעה הפעלת כוח, ובין השגת הביטחון ליישובי הגליל, היגיון המגלם דה־מיליטריזציה.137

אלה הן שתי דוגמאות שבהן אופיינה המדינאות בגישה מיליטריסטית, שכן ניתן היה לממש את אותם אינטרסים ביטחוניים גם ללא שימוש בכוח. לפחות במקרה של לבנון, המלחמה אף הֵרעה לטווח בינוני את מעמדה של ישראל, בהחלפת אש"ף בחיזבאללה ככוח הדומיננטי בדרום לבנון. אולם עדיין היה היגיון מדיני. גם אם, כאמור בפרק הקודם, ניסוח המטרות המדיניות בשנים 1973-1967 התאפיין בהכפפה של המטרות המדיניות לחשיבה הצבאית בדמות "גבולות ביטחון",138 עדיין הוצבה תכלית מדינית.

אך כשהמיליטריזציה עולה מדרגה, נחלשת עוד יותר הזיקה בין השימוש בכוח לבין ההיגיון המדיני שאמור להנחות אותו. השימוש בכוח עשוי להתנתק מהגיונו המדיני, ומפלס גבוה של מיליטריזם בחברה תורם לקבלתו ללא התנגדות פוליטית אפקטיבית. האינתיפאדה השנייה שיקפה את החלשת הזיקה הזו בין המדיני לצבאי.

האינתיפאדה השנייה

האינתיפאדה השנייה פרצה בספטמבר 2000, לאחר כישלון שיחות קמפ־דיוויד ביולי, שיועדו לגבש הסדר קבע לסכסוך הישראלי־פלסטיני בהתאם למתווה שעיצבו הסכמי אוסלו בשנים 1995-1993. ההתפרצות החלה למחרת ביקורו של אריאל שרון, ראש האופוזיציה, בהר הבית. בחודשים הראשונים לבש העימות אופי של מהומות המוניות ושל ניסיונות פגיעה של פלסטינים במתנחלים ובחיילים בגדה המערבית. גל פעולות הטרור בתחומי הקו הירוק החל בפיגוע התאבדות בנתניה במרץ 1392001.

במנותק מהשאלה איזה צד אחראי לפריצת האינתיפאדה ומהן הסיבות לכישלון השיחות,140 התגובה של הצבא הישראלי להתקפות האלימות של הארגונים הפלסטיניים הייתה לא־מידתית. בשבועות הראשונים ירה הצבא כמיליון כדורים, פעולה שיכלה להצטייר כפריקת תסכול מתמשך של הצבא על הפלסטינים, וזו התקבלה בצד הפלסטיני כשבירת כלים.141 יחס ההרוגים בין ישראלים לפלסטינים (בגדה וברצועה) עמד בחודש אוקטובר 2000 על 1:10 (101 פלסטינים מול שישה אזרחים ישראלים וארבעה חיילים),142 מה ששיקף את אגרסיביות היתר של הצבא. יתר על כן, ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק כשל באכיפת מרות על מפקדי הצבא בראשות הרמטכ"ל שאול מופז. הרמטכ"ל נקט מדיניות עצמאית שלא תמיד הלמה את הנחיות הדרג המדיני, שמצידו נתן לצבא הנחיות עמומות, אבל עם דרישה פוליטית ברורה להימנע מהסלמה. למרות סטיות הצבא חששה ממשלת ברק לרסן את הצבא, שמא ימתח עליה ביקורת בעת שהתמיכה הציבורית בה הייתה רופפת, כממשלת מעבר ערב בחירות.143 לא אחת אישרו הפוליטיקאים לצבא את תוכניותיו מתוך חשש שיוצגו כמי שמונעים מהצבא לנצח, אבל חשו שהצבא מנהל פעולות לצורך ראווה.144 אלא שהפוליטיקאים גם דחפו את הצבא לפעולה. האלוף גיורא איילנד, ראש אגף המבצעים באותה תקופה, העיד:

בכל פעם שהתבצע פיגוע שהיה בבחינת עליית מדרגה, היה קורא לנו [ראש הממשלה ושר הביטחון] ברק בדחיפות למשרדו [...] כשהתכנסנו, הוא נהג לדרוש בחוסר סבלנות: "הראו לי את התצ"אות (תצלומי אוויר) של היעדים שאתם ממליצים לתקוף בתגובה לפיגוע". אחרי כמה ריטואלים מעין אלה העז ראש אמ"ן עמוס מלכא להתריס: "אדוני ראש הממשלה, אולי השאלה איננה אילו יעדים נכון לתקוף בתגובה. אולי צריך לדון בשאלה רחבה יותר והיא מה נכון לעשות". אבל ברק העדיף להימנע מדיונים אסטרטגיים.145

היה זה ברק שכפה על הצבא להפעיל לראשונה מסוקי תקיפה ולהפציץ מִפקדות פלסטיניות בתגובה ללינץ' שבוצע בשני אנשי מילואים ברמאללה בשבוע השני לאינתיפאדה, ובכך הסלים את העימות.146 בסופו של דבר, ברק גם היה זה שהסיר מסדר היום הֲבנות שהושגו בין הצדדים בשיחות טאבה (ינואר 2001), שהתקיימו כדי להציל את המשא ומתן שכשל בקמפ־דיוויד.147

זהו ביטוי להשתלטות ההיגיון הצבאי על ההיגיון המדיני של המדינאים - מימוש הצורך להגיב צבאית לכל פעולה של היריב במנותק מההקשר האסטרטגי־המדיני הכולל, הבוחן את תרומת התגובה לקידום יעדים מדיניים. אדגיש - "החשיבה הצבאית" אינה בהכרח "החשיבה של הצבא".

היגיון צבאי הנחה את הרמטכ"ל מופז כשקידם מגמה ברורה שבועות אחדים לאחר פרוץ ההתנגשויות: פעילות צבאית יזומה בשטח כדי לאותת לפלסטינים שלמלחמה יש מחיר, ובמקביל לקדם ענישה מדינית־כלכלית (דוגמת הידוק הסגר הכלכלי). "שלב ההכלה הסתיים", הכריז, הכרזה שהיא פוליטית ולא צבאית. בכל אופן, דרכי הפעולה האלה לא נקשרו לאסטרטגיה של סיום ההתנגשויות וחזרה למשא ומתן על הסדר הקבע, שבו עסקו שני הצדדים עד לפרוץ ההתנגשות.148 למעשה, הצבא התנגד לחידוש המשא ומתן כל עוד נמשכת האש, האשים את ממשלת ברק במספרם הגבוה של הרוגים ישראלים כתוצאה מהקלת הלחץ על הפלסטינים בכל פעם שחזרו לשולחן הדיונים, ואף הטיל ספק ביכולת להגיע להסדר קבע בשנים הקרובות.149 כבר משלביהן הראשונים הוצגו ההתנגשויות כמלחמה המחייבת הכרעה צבאית. התוצאה הייתה שהסלמה הביאה להסלמה.150

כמה חודשים מאוחר יותר, כשנבחר אריאל שרון לראשות הממשלה לאחר שהביס את אהוד ברק, קבע הרמטכ"ל שהרשות הפלסטינית הפכה ל"ישות טרוריסטית".151 שר החוץ שמעון פרס ביקר את עמדתו וראה בה סטייה מתפקיד הרמטכ"ל.152 גם זו הייתה דוגמה לכיבוש המדיני בידי הצבאי. לא זו בלבד שהדברים נאמרו לשם הפעלת לחץ נגד חידוש הדיאלוג המדיני עם הרשות, שהרי המוסכמה הפוליטית היא שעם טרור לא מנהלים משא ומתן, אלא שמופז גיבש מסקנה שאינה כלל בתחום סמכות הידע שלו. ההערכה אם ישות מדינית היא ישות שכל כולה עוסקת בטרור מחייבת ניתוח סוציולוגי־פוליטי מדוקדק, הבוחן את מבנה העוצמה הפנימי שלה ואת מידת שליטתה על הארגונים הצבאיים הפועלים במישרין או בעקיפין מטעמה, ואת אופי פעילותם. ניתוח כזה לא נערך, וככל שהיה נערך היה מוביל למסקנה מורכבת יותר, הנדרשת להבחנה בין פעילות טרור נגד אזרחים ישראלים לפעילות גרילה נגד הצבא, וודאי לא היה מסווג את הרשות כמכלול כישות טרוריסטית. אך מִשֶּקבע הצבא את אשר קבע, פעלה הקביעה הצבאית לשתק את הפעולה המדינית.

הפיכת המדיני לצבאי נבעה חלקית מהתרבות הארגונית שצמחה בתוך הצבא. תרבות זו התפתחה ככל שהצבא התאים עצמו לפעולה בקרב אוכלוסייה אזרחית. בנסיבות שכאלה מפתחים צבאות, והצבא בישראל אינו חריג, חשיבה מדינית, מתוך הנחה שהיא צריכה להוות חלק מהמקצוע הצבאי. בצבא הישראלי התפתחה ביקורת על הדרג הפוליטי עוד בטרם פרצה האינתיפאדה (בעיקר בפיקוד המרכז בראשות משה יעלון, בעוד הצבא הוא המיישם של הסדרי אוסלו אך גם נערך להתלקחות). לטעמם של אנשי הצבא ניהל הדרג הפוליטי עם הצבא דיונים שטחיים, לכן נדרשה בצבא למידה מדינית, שתמקם את הסכסוך הישראלי־פלסטיני בהקשר רחב יותר ותעניק לצבא כלים לתכנון. למעשה, הצבא זיהה את חולשת הידע של הפוליטיקאים, ומינף אותה לפיתוח ידע עצמאי. פיתוח הידע המדיני נשען על תפיסה שרווחה בתיאוריה המערבית של עשרות השנים האחרונות, ולפיה הצבא צריך לנהל דיאלוג מדיני עם הדרג הפוליטי על בסיס עיקרון של "אחריות משותפת" (sharing of responsibility) בין הדרגים. זאת, כחלופה לתפיסה ההיררכית המסורתית, המעמידה במרכז את עליונות הדרג הפוליטי על הצבא.153 לפי עקרון האחריות המשותפת, הצבא אינו ממתין להכוונה ("דירקטיבה") של הדרג הפוליטי, שהרי זו עמומה, ולא פעם אף במתכוון, כנובע מאופייה של התרבות הפוליטית הדמוקרטית. כחלופה לכך, הצבא עצמו מציג בפני הפוליטיקאים דרכי פעולה חליפיות לניהול הסכסוך, ובכל מקרה מצפה לדיאלוג שיתופי עם הפוליטיקאים כאשר אלה יוזמים מהלך מדיני.154 הצבא תפס עצמו, וכך השתקף גם בכתיבתם של בכיריו, כ"ארכיטקט אסטרטגי" ולא עוד רק "קבלן ביצוע".155

לאור תפיסה זו התפתח שיח פנים־צבאי שגילם חִברות מקצועי חדש של הקצונה הבכירה. מכאן כבר אפשרית הייתה הגלישה שזוהתה בשנים הראשונות של האינתיפאדה השנייה, שלפיה מפקדי חטיבות אינם מהססים למתוח ביקורת על מהלכי הדרג המדיני. הם אף הרשו לעצמם לעצב מדיניות עצמאית, דוגמת הבעת אי־אמון גלוי ביכולת לגבש הסדר מדיני.156 במילים אחרות, אם ההבחנה בין הנחיה מדינית לביצוע צבאי הייתה ברורה יותר באינתיפאדה הראשונה (גם אם הצבא לא אחת פירש בגמישות את ההנחיה המדינית, משזו הייתה עמומה), הרי שמציאות מתמשכת של שליטה צבאית באוכלוסייה הפלסטינית, בתנאי הסדרה או עימות, טשטשה את הגבול והפכה את המדיני לצבאי.

יתר על כן, שיח הקצינים לא התנהל בחדרי חדרים אלא השתקף בתקשורת והייתה לו השפעה פוליטית, כפי שהסביר זאת חוקר הצבא קובי מיכאל:

מעמדו החברתי של צה"ל והאמון לו הוא זוכה בעיני הציבור בישראל (להבדיל מחוסר האמון הבולט בדרג המדיני) הוביל את הציבור להעריך את הדרג הצבאי כמקור מידע מוסמך, מקצועי, מהימן ובלתי תלוי, ולאמץ את עמדת הדרג הצבאי ואת פרשנותו לגבי מהות העימות האלים ודרך ניהולו. במילים אחרות, הידע הצבאי השפיע על השיפוט החברתי בנוגע לטבע העימות ואופן ניהולו.157

כך, הדרג הצבאי היה זה שהגדיר את האינתיפאדה השנייה כהמשכה של מלחמת העצמאות, ואת הרשות הפלסטינית כישות טרוריסטית. בנסיבות שבהן חווה הציבור תחושת איום ופחד, קל היה לו להפנים את הפרשנות הצבאית של העימות כמלחמת ברירה קיומית. מעגלית, ככל שהציבור האזין לצבא, כך גברה יכולת הצבא למנף את השפעתו הציבורית להשפעה על הדרג הפוליטי,158 בפרט כאשר ממשלת ברק כיהנה כממשלת מעבר והתמודדה עם לחץ מימין.

בראייה רחבה יותר, אם נזכור שהצבא מילא תפקיד ממתן משנות ה־80, הרי שניתן לטעון שהוא התאים את עצמו אז לשינויים החברתיים־תרבותיים והשלים עם הגבלת חופש פעולתו, גם מתוך התמודדות עם ההתנגדות שצמחה מתוך שורותיו. בהמשך, מיליטריזציה מחודשת של השיח הפוליטי, שנשענה על חזית הכוחות האתנו־לאומיים ולוותה בשינוי בהרכבו החברתי של הצבא (ראו מבוא), אפשרה לצבא לרכוש מחדש חלק מעצמאותו ולתחזק לחימה ממושכת בגדה וברצועה.

ניתוק הצבאי מהפוליטי הסתמך גם על אופייה של תוכנית המגירה שהכין הצבא. הצבא התכונן היטב לעימות, בפרט לאור האירוע המכונן של פתיחת מנהרת הכותל בספטמבר 1996. אז, למרות שיתוף הפעולה הביטחוני עם הפלסטינים, שאפיין את תהליך אוסלו, פרצו התנגשויות בין ישראל לרשות הפלסטינית על רקע פתיחת מנהרת הכותל, ובהן נהרגו עשרות פלסטינים ו־17 חיילים ישראלים. בעקבות אירועים אלה, כפי שגיורא איילנד, ראש אגף המבצעים באותה תקופה, הבהיר מקץ עשור:

צה"ל, בראשות הרמטכ"ל שאול מופז, הכין תכניות מבצעיות לכל תרחיש, הצטייד בכלי רכב רבים ממוגני ירי, וקיים אימונים מיוחדים לכוחותיו, לרבות לכוחות המילואים. ההנחה הייתה שיהיה מדובר בעימותים מזוינים, דהיינו שגם הצד השני יפעיל נשק. בהתבסס על הלקח החיובי ממאי 2000 [תגובה נחרצת של צה"ל להתקפה של פלסטינים באזור רמאללה] ועל הלקחים הקשים של אירועי "מנהרת הכותל" [...] הוגדר בבירור כי יש כוונה להגיע ליחסי הרג שיבהירו לכול מיהו הצד החזק.159

עם פרוץ העימותים בעקבות עלייתו של אריאל שרון להר הבית הפעיל הצבא את תוכנית המגירה "גאות ושפל", והִשעה תוכנית מגירה אחרת ואגרסיבית יותר של עימות מלא, "פלדה לוהטת", שהוכנה למקרה שיאסר ערפאת, נשיא הרשות הפלסטינית, יכריז חד־צדדית על הקמת מדינה עצמאית.160

תוכניות מגירה הן בעלות עוצמה משל עצמן. הן בנויות על תרחיש שבהתממשותו עולה הסבירות שהתוכנית תופעל, שהרי לכאורה היא מציעה פתרון מסודר לבעיה ומסייעת להתגבר על אי־ודאות, בפרט כאשר בהתממש התרחיש לא מוצגת תוכנית חלופית. בנסיבות אלה, ככל שהפוליטיקאים נוטים לקבל את תוכנית המגירה ולהעדיפה על חלופות אחרות, כך מתעצם הצבא ביחס לפוליטיקאים, במיוחד אם מרכיביה הראשוניים של התוכנית יכולים להיות מופעלים גם ללא אישור פוליטי מפורש, ובכך לקבוע עובדות. כאשר תוכנית המגירה נשלפת כפתרון ברגע משבר, היא גם זו שקובעת את גבולות הדיון בין הפוליטיקאים לאנשי הצבא. שינויה אינו קל, שהרי מבחינת הצבא מדובר באלתור הכרוך בסיכונים, בפרט משום שמשאבים כבר הושקעו בהתכוננות לתוכנית המגירה. בנסיבות אלה יש משקל מועט לדיון בשאלה עד כמה הסיטואציה המבצעית אכן הולמת את הסיטואציה שהעניקה השראה לתרחיש המקורי, אך אי־התאמה בין השתיים עלולה ליצור בעיה פוליטית.161

כך אירע בתחילתה של האינתיפאדה השנייה. הצבא הגיב מיידית לאירועים האלימים בהתאם לתוכנית המגירה של היערכות לעימות מזוין, והשאלות אם תגובה זו ענתה על הסיטואציה החדשה או מהי השפעתה של תגובת הצבא על המשך המשא ומתן קיבלו משקל מועט יחסית. כך הוצרו גבולות הדיון הפוליטי בשל החלטות שהתקבלו מראש, ונוצרה העדפה מובנית לדרך הפעולה הצבאית על פני זו המדינית.

אלא שמסגורם של האירועים כמלחמה תאם לארסנל הפתרונות המגולמים בתוכנית המגירה הצבאית, שלפיה ישראל נערכת לעימות מזוין שבו עליה להגיע ליכולת הֶרג שתעניק לה עדיפות ברורה, כפי שעלה מדברי איילנד. אך התגובה האגרסיבית שהניבה תוכנית המגירה לא תאמה למציאות של "התקוממות עממית" מבחינת האמצעים שננקטו. כפי שכתבו העיתונאים דרוקר ושלח,162 הצבא לא התכונן למה שקרה בפועל - הפגנות גדולות - שבהתמודדות איתן יש להביא בחשבון גם את מניעתה של הסלמה. הצבא לא דאג להצטייד מראש באמצעים לא־קטלניים בכמות ובאיכות שנדרשו, ולכן נאלץ לעתים להפעיל אש חיה.163

מִשעה שתוכנית המגירה מומשה, היא הזינה את עצמה במספר דרכים. ראשית, מרגע שבו נעשה שימוש בכוח אגרסיבי במיוחד, נוצר הצורך בנרטיב שיעניק לכך לגיטימציה. חשיבות רבה הייתה להפצת הטענה, שלא היה לה ביסוס מודיעיני, שלפיה הנשיא ערפאת לא התכוון להגיע להסדר, וכוונתו האמיתית היא חיסול מדינת ישראל.164 תזה זו הופצה בידי חלק מקהילת המודיעין.165 זה היה הבסיס למטבעות הלשון "אין פרטנר" ו"אין עם מי לדבר", שרווחו אז בשיח, ולנרטיב שלפיו ממשלת ברק הסכימה לוויתורים נדיבים לפלסטינים אך נדחתה, נרטיב שגם לו לא היה מסד עובדתי חד־משמעי.166 לטענת הפסיכולוג הפוליטי דניאל בר־טל, תזת ה"אין פרטנר" הצליחה, ושינתה את דעתם של כמחצית מתומכי ברק, כי נאמרה מפי מי שהצטייר כמנהיג מחנה השלום, מי שהיה עבור הציבור "סמכות אפיסטמית".167 תזת ה"אין פרטנר" שימשה לחיזוק הלגיטימציה הבין־לאומית לתגובתה הצבאית של ישראל, שימוש שהקרין באופן מובהק על השיח הפוליטי הפנימי.168

תזה זו אף נשענה על התפיסה, שגם לה לא היה בסיס מודיעיני, שמדובר במאבק צבאי שיזמה ההנהגה הפלסטינית. כחלופה טען אפרים לביא, ששימש ראש הזירה הפלסטינית בחטיבת המחקר באמ"ן, שהאינתיפאדה השנייה הייתה התקוממות עממית שהייתה מכוונת לא רק נגד ישראל, אלא גם נגד הרשות הפלסטינית שלא עמדה בציפיות אזרחיה, ואשר בהדרגה איבדה את השליטה על ההתקוממות.169 גישה דומה השמיע גם עמי איילון, שכיהן כראש השב"כ עד סמוך לפרוץ ההתקוממות.170 תזת התוקפנות המתוכננת הושלמה בנרטיב שלפיו הפלסטינים החלו בפיגועי טרור מייד עם פרוץ העימות, בעוד לאמיתו של דבר, גל פיגועי ההתאבדות החל רק במרץ 2001, כחצי שנה מאוחר יותר.171

תמיכה לגיטימציונית נוספת סיפקו ההתנגשויות האלימות שהתפתחו עם פרוץ האינתיפאדה בין אזרחים ישראלים פלסטינים למשטרה בתחומי הקו הירוק. ההתנגשויות ליבו שיח מלחמתי. אם שיח השלום של עידן אוסלו הבחין בין "תומכי השלום" למתנגדיו, השיח החדש הציג הבחנה שבטית של יהודים מול ערבים. "צורת החשיבה והשיח הם דיכוטומיים, א־פוליטיים, ומנותקים מן ההקשר. זו שפת מלחמה אשר הופכת אותה למובנת מאליה, הצורה היחידה של דיבור לגיטימי", טען בהקשר זה הסוציולוג לב גרינברג.172

שנית, הסלמה הולידה הסלמה. כוח ההינע להסלמה היה לא רק המציאות המבצעית של פעולה ותגובה. אפקט מסלים היה גם לכך שהאמצעים שנקטה ישראל החלישו, תחת שיחזקו, את יכולת הרשות הפלסטינית לשלוט באירועים. כאן באה לידי ביטוי ההבחנה הברורה בין חשיבה מדינית לצבאית. החשיבה המדינית מעמידה במרכז הסדרים מדיניים, מוסדות בין־לאומיים, שיתוף פעולה, רגישות והידברות. החשיבה הצבאית, לעומתה, רואה את היחסים הבין־מדינתיים כבנויים על יריבות תמידית ועל תחרותיות מתמדת בין מדינות, המונָעות מכוח האינטרסים שלהן. אי לכך, לפי החשיבה הצבאית, האלימות טבועה באופי היחסים הבין־לאומיים. מכאן נגזרת חשיבתם הפסימית והאלרמיסטית של אנשי הצבא, וראייתם את האיום החיצוני כתופעה קבועה היכולה לדרדר למלחמה. אנשי הצבא נוטים להסתכל על היריב דרך יכולותיו, ופחות דרך כוונותיו, ולכן גם לא אחת הם יתמכו במלחמת מֶנע כדי לפרק את היכולות הללו.173 חשוב להדגיש: חשיבה מדינית אינה מילה נרדפת לחתירה לשלום, כשם שחשיבה צבאית אינה מילה נרדפת לתוקפנות. המשמעות אינה רק בתכליתה של החשיבה, אלא גם בהנחות היסוד המדריכות אותה.

כינונה של הישות הפוליטית הפלסטינית בעידן אוסלו נסמך אף הוא על תפיסה צבאית, שגילמה שני עקרונות צבאיים. ראשית, הפלסטינים הם קבלני הביטחון של ישראל, והם יוכלו להשליט סדר בתחום הרשות ללא המגבלות שחלו על ישראל, "בלי בצלם, בלי בג"ץ".174 שנית, על ישראל למזער את הפוטנציאל לאיום עתידי שיכול להישקף מרשות זו, ולכן הוכפף יישום הסכמי אוסלו להסדרים צבאיים קפדניים שעליהם היה ממונה הצבא, הסדרים שפגעו ביצירת ריבונות פלסטינית. מלכתחילה עוצבה הרשות כיצור כלאיים שאינו מדינה, אך גם לא עוד שטח תחת שליטה ביטחונית מלאה של ישראל. זאת, בנפרד מהאילוץ הפוליטי לאפשר את בינוי הרשות במקביל לקיומו ואף להתפתחותו של מפעל ההתנחלויות, ששבר את הרצף הטריטוריאלי של הישות הפלסטינית. העיצוב הצבאי של הסדרי אוסלו נבע במידה רבה מהפקדת יישומם של ההסדרים בידי הצבא, בתמורה לשירותי הלגיטימציה שנתן בדמות תמיכתו בהסדרים, תמיכה שסייעה למתן את התנגדות הימין אליהם.175

אם כך, ישראל לא גיבשה אסטרטגיה מדינית של בינוי מדינה פלסטינית במונחים של העצמת כוחה הריבוני. למרבה האבסורד, ההיגיון הצבאי חתר תחת צורכי הביטחון של ישראל בכך שסיכל את יכולתה הריבונית של הרשות הפלסטינית לשלוט באמצעי האלימות שבתוכה. ההיגיון המדיני האמור להנחות אסטרטגיה זו גזור מן התפיסה שלפיה זכות קיומה של המדינה הוא העיסוק באלימות. אי לכך, לפי הגדרתו של ובר,176 המדינה מוגדרת על פי מידת שליטתה המונופוליסטית הלגיטימית להפעלת אלימות מאורגנת. המדינה שואבת לגיטימציה זו מהחברה האזרחית, ומבססת אותה על יכולתה להחדיר את שליטתה אל תוך החברה ולבסס עם קבוצותיה יחסי חליפין, שבמסגרתם היא מספקת ביטחון וצרכים אחרים לאזרחיה בתמורה לקבלתם את מרותה.177 לכן, ככל שריבונות המדינה נפגעת בשל התערבות גורם חיצוני, כך היא מתקשה לבסס יחסי חליפין אלה, והלגיטימיות שלה מתערערת עד כדי פגיעה בשליטתה המונופוליסטית על האלימות בשטחה. מהביקורת שהשמיע עמי איילון ניתן להסיק שהסדרי אוסלו כשלו בחיזוק הלגיטימציה השלטונית של הרשות - המדינה הפלסטינית לא קמה, ההתנחלויות התרבו, הכלכלה הפכה לנחשלת והשחיתות התפתחה. מכאן התגבש זרם של מאוכזבי אוסלו, שמילא תפקיד בייזום ההתקוממות כמכוונת גם נגד הרשות.178

כך קרס האינטרס הצבאי הישראלי תחת הסתירות שכוננה החשיבה הצבאית במו ידיה. הרשות הפלסטינית גילתה סימנים של אובדן שליטה על הכוחות המזוינים בתחומה, כפי שהצביע השב"כ בזמן אמת בניגוד לעמדת הצבא,179 שהרי הערכת המודיעין הייתה שערפאת לא יזם את ההתקוממות.180 וככל שהחריפה קריסתה של הרשות כך חזרה ישראל והפעילה את ההיגיון הצבאי, כלומר הפעילה כוח. היה זה בבחינת ניסיון לרפא מחלה עם הנגיף שגרם לה. ההסלמה הצבאית שיזמה ישראל פגעה ביכולת הרשות לשלוט במיליציות החמושות שבשטחה, עד כי הכוח הצבאי העיקרי, הפת"ח, פנה לפגֵע בתוך ישראל (בעקבות הרג ראאד כרמי, ראו בתת־הפרק הבא). ישראל הגיבה כקבלן ראשי שקבלן המשנה שלו הפר חוזה ולא כמי שמעצבת אסטרטגיה מדינית. גישה מדינית הייתה אמורה להוביל לכיוון המנוגד, כלומר לאיפוק המפנים את הצורך של מוסדות הרשות לחזק את שליטתם דרך חיזוק הלגיטימציה שלהם. פעולת ישראל ריסקה את הישות הפוליטית הפלסטינית (politicide).181

הדרך השלישית שבה הזינה תוכנית המגירה את עצמה הייתה בעטיפת ההגדרה המלחמתית בכסות משפטית. משפרצה האינתיפאדה הראשונה היא נתפסה בידי הפרקליטות הצבאית הראשית כאירוע שיטורי המחייב השבה של סדר, הנאכף על אוכלוסייה הנתונה תחת שליטתה של ישראל, כשהטרור, ככל שמופעל, הוא סוג של פעילות פלילית. מכך נגזרו ההגבלות שחלו על השימוש בכוח. כשפרצה האינתיפאדה השנייה שינתה הפרקליטות את ההגדרה המשפטית לעימות מזוין. ההגדרה החדשה של התפיסה הלוחמתית הצדיקה שימוש בכלים עוצמתיים יותר לפי הגישה של דיני מלחמה. תחת התפיסה של אכיפת החוק נחשב שימוש בכוח קטלני לאקט חריג, המבוצע לשם מניעת סכנה ממשית לחייו של אדם אחר. אך תחת תפיסת הלחימה מותר לצד לוחם לתקוף את חברי הכוח המזוין היריב בכל עת ובאופן מכוון, לרבות אזרחים, משהם נוטלים חלק ישיר במעשי האיבה.182

המעניין הוא שהפעילות הצבאית הוגדרה "אירועים מלחמתיים" על ידי הפרקליט הצבאי הראשי (הפצ"ר) בהצהרה שניתנה בתאריך 13 באוקטובר 2000, שבועיים לאחר התפרצות האלימות.183 נכון לאותו מועד נהרגו שני אזרחים ישראלים בשטחים וחמישה חיילים,184 משמע, הרבה פחות מ־17 החיילים שנהרגו בשלושת הימים של אירועי מנהרת הכותל כתוצאה מחילופי אש בין כוחות הרשות הפלסטינית לצבא. ובכל זאת כבר באותה עת מוסגר העימות כמלחמתי.

אם כך, הצבא עיצב תוכנית מגירה, מימש אותה עם פרוץ האירועים, מִסגר אותה כלחימה, אף שכאמור האירועים לא היו אלימים באופן חריג בהתחלה, התאים לה יחד עם הפוליטיקאים נרטיב מַקנה־לגיטימציה, קיבע אותה בהחלשת תפקודה של הרשות, ובמהרה עיגן אותה גם בתשתית משפטית. כפי שחוקרי מדיניות ביקורתיים מזהים, הגדרתה של הבעיה שעימה מבקשת המדיניות להתמודד יכולה להיות מותאמת גם לפתרון המצוי בהישג היד של מוסדות הממשל, ולא להפך. כך מקבע הפתרון את הגדרת הבעיה ואת מסגורה בשיח המדיניות.185 במקרה זה, לו קבעה ישראל שמדובר בהתקוממות אלימה של הפלסטינים, לא כל שכן הפרת סדר, כשבאלה משולבות גם פעולות טרור (בדומה לשלבים מסוימים באינתיפאדה הראשונה), ולא מלחמה, היה ארסנל האמצעים העומד לרשות הצבא מוגבל יותר. אפשר גם שאילו מִסגרה ישראל את האינתיפאדה השנייה כמלחמה אך הגדירה היגיון קלאוזביציאני של חזרה למשא ומתן, היו האמצעים שבידי הצבא מתאימים, אלא שהגישה שרווחה מראש, וצידדה ביצירת יתרון בשיעורי ההרג, לא התאימה להיגיון זה. כך שגם אם מסגור הסיטואציה כלחימה וטרור נבע מתפיסה צבאית, הוא הותאם לאמצעים שבידי הצבא.

יתר על כן, המשפט פלש לתחום שאינו שלו, או לכל הפחות מונף בידי הצבא והפוליטיקאים. שאלות כגון אופיו של הסכסוך, מעמד ישראל ביחס לגדה, מעמדה של האוכלוסייה, ההבחנה בין לוחמים למי שאינם לוחמים - אלה ואחרות הן שאלות פוליטיות לא פחות ממשפטיות, בפרט כשאין למשפט תשובות חד־משמעיות עליהן.186

המסגור המלחמתי של האינתיפאדה התעצם עוד יותר עם קביעתו של סגן הרמטכ"ל, ובהמשך הרמטכ"ל, משה יעלון, כי מטרת הלחימה היא "צריבת התודעה" של הפלסטינים כדי להרתיע אותם משימוש בכוח בעתיד. בריאיון כרמטכ"ל, שנתיים לאחר פרוץ האלימות, קבע יעלון את מטרת ישראל במלחמה וכיצד יוערך ניצחון:

אני הגדרתי זאת כבר בתחילת העימות - הפנמה מאוד עמוקה בצד הפלשתיני שבטרור ובאלימות לא מנצחים אותנו, לא מקפלים אותנו. אם לא תהיה הפנמה עמוקה כזאת בסוף העימות תהיה לנו בעיה אסטרטגית עם איום קיומי על מדינת ישראל. אם הדבר הזה לא ייצרב בתודעה הפלשתינית והערבית לא יהיה סוף לתביעות מאיתנו. למרות העוצמה הצבאית שלנו תפישתנו בעיני הסביבה [תהיה] עוד יותר חלשה. הדבר הזה ישפיע לא רק על גורמי המאבק המזוין אלא גם על גורמים שחתמו איתנו על הסכמים ועל גורמים קיצוניים בין ערביי ישראל. לכן העימות הזה כל כך חשוב. זהו עימות שלא היה חשוב ממנו מאז מלחמת השחרור.187

החתירה ל"צריבת תודעה" טמנה בחובה את הלגיטימציה לפגוע בחברה הפלסטינית האזרחית ובתשתיותיה הכלכליות - ולא בתשתית הצבאית בלבד - כדי להפעיל לחץ על ההנהגה הפלסטינית. היא גם ביטאה את ההכרה כי נדרש מאמץ ממושך ולא עוד הכרעה מהירה, ולכן נקודת המפתח היא "יכולת העמידה של החברה הישראלית", כפי שהסביר יעלון. מכך נגזרה הלגיטימיות של הפעלת כוח צבאי בלתי־מידתי ובלתי־ממוקד, לגיטימיות שהשתרשה בדעת הקהל הישראלית.

"צריבת תודעה" היוותה מרכיב בתפיסת הלחימה החדשה של הצבא, ולפיה בעימות א־סימטרי עם אויב חלש יותר, ובפרט בעימות שמתנהל בתוך אוכלוסייה אזרחית, יש חשיבות רבה למאבק על התודעה, שכן ביכולת היריב למנף את חולשתו ליתרון.188 אלא שבפרשנות הצבאית, עיצוב תודעתה של החברה שעימה מתעמתים אינו עניין לפוליטיקאים ולדיפלומטים, אלא הוא נעשה בדרך צבאית. כפי שציין בן־אליעזר, מרגע שבו החל הצבא לחתור ל"צריבת תודעה", הוא טשטש בין הפוליטי לצבאי. בדרך זו הפעולה הצבאית אינה משרתת עוד היגיון מדיני (שמעצבת ההנהגה הפוליטית) ואינה המשך של הפוליטיקה. הצבאי הוא גם הפוליטי, בפרט כאשר הפעלת הכוח יכולה להיות מכוונת להארכת העימות הצבאי כדי להתיש את היריב ולא להכרעה צבאית, כפי שטען בן־אליעזר.189 מנקודת מבט זו הוצב כאן יעד בלתי־מוגדר, השונה מאוד מהצורך להגדיר למאבק צבאי יעדים פוליטיים ברורים. הרי כיצד ניתן לאמוד "תודעה צרובה"? וכל עוד לא תזוהה ככזו (ולא בלי ויכוחים בין גישות שונות), הצבא, מפי הרמטכ"ל, לא רק שלל כל ויתור אלא קיבע את הדרך האלימה. יעלון ציטט את שר הביטחון משה דיין (משנת 1969): "הדגש צריך להיות על הדרך ולא על היעד הסופי, על תהליך המאבק ולא על התחנה האחרונה". זוהי שלילה מובהקת של הפוליטיקה, זו שתפקידה להעמיד יעד מדיני שאליו חותר המאמץ הצבאי, ושממנו נגזרת "הדרך", בעוד דרכו של הצבא קידשה את האלימות כדרך העומדת בפני עצמה. היה זה מאמץ ברור של הצבא באמצעות ראשו לעצב את תודעת החברה האזרחית, הישראלית ולא רק הפלסטינית, ובכך לבסס את הלגיטימציה לשימוש בכוח.

אין תֵּמה שלאחר כארבע שנות לחימה החלו להתגלות בקיעים בצד הישראלי. לצד התגברות תופעת הסרבנות והופעתו של ארגון שוברים שתיקה, שתיעד (משנת 2004) ופרסם עדויות על התנהגות אלימה של חיילים, העלו גם קצינים בכירים בדרג השדה שאלות באשר למטרת הלחימה. לדוגמה, במאי 2004 יצא הצבא למבצע קשת בענן בעיר רפיח בתגובה לפגיעה בנגמ"שים על ציר פילדלפי, שגרמה להרג 11 חיילים ושניים נוספים במאמץ לאתר את הגופות. במבצע גרם הצבא נזק רב ברפיח, במה שנראה כמסע נקמה יותר מאשר פעולה שלה מטרות ברורות, כמִבצע המודרך מכוונה להראות תוצאות במושגים של הרג פלסטינים. אחד ממפקדי החטיבות ביקש ממפקדיו שיבהירו את מטרת הלחימה. קצין אחר התראיין וטען שהגבול בין מותר לאסור היטשטש.190 בה בעת, מפקד חטיבת בנימין שבגדה, אל"מ רוני נומה, התבטא בגלוי וטען שיעדי הלחימה אינם ברורים מספיק למפקדים, וכי יש שחיקה המביאה לכך שחיילים במחסום מאבדים שליטה, וצלפים יורים גם במי שאינו חמוש, ובלבד לירות. המח"ט אף טען שהפלסטינים אינם הנושאים הבלעדיים באחריות למצב.191 במידה רבה, ההתנתקות, שהחזירה לדרג המדיני את יכולת היוזמה, סייעה להרגיע את הביקורת.192

היעדר אופוזיציה

לבד מסימני אי־נחת בתוך הצבא, לא נתקל השיח המרחיק את הצבאי מהמדיני באופוזיציה של ממש מצד כוחות המרכז־שמאל, תומכי אוסלו בעבר, אף על פי שמפלגות המרכז - מפלגת העבודה או מפלגת שינוי - היו חברות בקואליציה הממשלתית כמעט בכל התקופה, עד לשנת 2005, כלומר עד להתנתקות, שסיימה במידה רבה את האינתיפאדה השנייה.

שלושה הסברים יש להיחלשות השמאל: הראשונה, כאמור לעיל, העובדה שכישלון שיחות השלום התרחש במשמרתו של אהוד ברק, והטלתו את האחריות על הפלסטינים זכתה לאמון בחלק מהשמאל, בהיותה נסמכת על "הסמכות האפיסטמית" של ברק, בלשונו של דניאל בר־טל. שנית, כאמור במבוא, עלויות תחזוק הסכסוך שהושתו על המעמד הבינוני־גבוה, שעליו מתבסס המרכז־שמאל, היו בפיחות תמידי ולכן הפחיתו את עניינו ביישוב הסכסוך. שלישית, פיגועי הטרור שיתקו את יכולת השמאל להתנגד למדיניות השימוש בכוח.193 ככל שהסלמה הולידה הסלמה, כך, במידה רבה, היא גם העצימה את היכולת לשתק אופוזיציה משמאל. ניתן להמחיש זאת בכישלונה של תנועת אומץ לסרב.

תנועה זו של אנשי מילואים קמה בראשית 2002, והודיעה על סירוב לשרת בשטחים. היא צברה תמיכה של מאות קצינים וחיילים והחלה לעורר תפנית בדעת הקהל, שעד אותה עת התעלמה מגילויים של התנהגות אגרסיבית של הצבא בשטחים.194 מינואר לפברואר עלה שיעורם של המצדדים בזכותם של חיילי המילואים לסרב לשרת בשטחים מ־15 אחוזים ל־23 אחוזים.195 לתנועה זו היה פוטנציאל בעיקר בשל הֶרכבה החברתי, לצד היותה ממוקמת בזרם המרכזי של השמאל הציוני.196 ואולם לאחר הפיגוע בליל הסדר במלון פארק בנתניה (בפסח 2002), השתתקה ההתנגדות ונבלם המומנטום של התנועה.197

ואכן, פריצתה של האינתיפאדה השנייה החלישה את אמון הישראלים ביכולת להגיע לשלום, כפי שעולה מן הירידה במדד אוסלו, הבוחן לאורך השנים את מידת התמיכה בהסכמי אוסלו ואת האמון שניתן בכינון שלום בין ישראלים לפלסטינים - מכ־45 נקודות ערב פרוץ האינתיפאדה לממוצע של 33-36 נקודות בשנים 2005-2001.198 אף שרוב הישראלים תמכו בעקביות בניהול משא ומתן מדיני עם הפלסטינים, נפער פער בין תמיכה גבוהה יחסית במשא ומתן לאמון נמוך יחסית בסיכויי הצלחתו.199 ואם ב־1996, בשיאו של תהליך אוסלו, הגדירו 36 אחוזים מקרב היהודים את עצמם כאנשי שמאל, שיעור זה ירד ל־27 אחוזים ב־2003, בעוד שיעור המזוהים עם הימין עלה מ־39 אחוזים ל־52 אחוזים.200

נטרול השמאל קיבל ביטוי ברור ביחסה של ישראל ליוזמת השלום הערבית. יוזמה זו תחילתה בהתבטאות של יורש העצר הסעודי עבדאללה בפברואר 2002, שהציע נסיגה ישראלית מלאה לקווי 1967, כולל ירושלים, ופתרון מוסכם של בעיית הפליטים, בתמורה לנורמליזציה של היחסים בין ישראל ומדינות ערב. כחודש מאוחר יותר קיבלה ועידת הפסגה הערבית בביירות את היוזמה הסעודית, שנהייתה ליוזמת השלום הערבית. מאמר מערכת של הארץ קבע כי חרף הקשיים שכרוכים במימוש היוזמה, "בפעם הראשונה יציעו כל מדינות ערב, באמצעות הפורום המשותף שלהן, הצעת שלום כוללת למדינת ישראל".201 למרות חשיבותה זכתה התוכנית בעיקר להתעלמות מצד ישראל. בעוד ראש הממשלה שרון ניסה לטרפד אותה, ראש אמ"ן התעלם ממנה. בסקירה פומבית הוא הזכיר את גוש מדינות ערב המתונות, אך לא הזכיר כלל את היוזמה.202 יש בזה כדי להעיד עד כמה היו הלכי הרוח המלחמתיים מושרשים באופן שיצר חסם משמעותי לדיון בחלופות לשימוש בכוח. ב־2007 חזרה היוזמה לסדר היום, הפעם עם מעט יותר עניין ציבורי, לאחר שראש הממשלה אהוד אולמרט התייחס אליה בחיוב, אך היא לא קיבלה ביטוי מעשי. כמחצית מהיהודים ראו בה אז בסיס למשא ומתן, ושיעור זהה חשב שיש לדחותה על הסף.203

הזירה העזתית

מיליטריזציה מקודמת גם מחוץ לצבא. הלחימה במנהרות בצוק איתן היא המחשה לקידום היגיון צבאי בידי הדרג המדיני מחוץ לצבא. ישראל יצאה למבצע זה בקיץ 2014 בעקבות הסלמה בירי ההדדי בין הרצועה שבשליטת החמאס ובין ישראל. הצבא הודה בפני מבקר המדינה כי "מבצע 'צוק איתן' לא פרץ בשל אינטרס, תכנון או יוזמה של חמאס, אלא לנוכח הידרדרות ביטחונית, בצל מבצע 'שובו אחים' [הניסיון לאתר שלושה תלמידי ישיבה שנחטפו בגדה במהלך יוני 2014 ולבסוף נרצחו], אשר שני הצדדים לא רצו בה".204

הצבא לא רק נגרר לעצם המבצע, אלא גם אל עיקר המאמץ במבצע זה, הלחימה במנהרות. הצבא גימד בשיטתיות את איום המנהרות.205 ערב המבצע אף התבטא הרמטכ"ל בני גנץ בהציגו את איום המנהרות: "זה לא איום עם השפעה אסטרטגית אמיתית, זה איום עם אימפקט אסטרטגי".206 ושר הביטחון משה יעלון אמר: "... היה מוטב לו ניתן היה להימנע מלהיכנס קרקעית לעזה, גם לא לצורך טיפול במנהרות, כיוון שאפשר לשלול את כל יכולות החמאס מתוך שטחנו [...] [הוא] מעדיף לנסות ולבלום 3-2 פיגועים ממנהרות ובלבד שלא לאבד 67 חיילים".207 ולראיה, הממשלה הסכימה להפסקת אש עם החמאס ולסיום הלחימה גם ללא טיפול במנהרות. היא נגררה לטפל בהן רק משכשל הניסיון להפסקת אש, וחמאס השתמש לתקיפה באחת מהמנהרות.208 הלחצים שהפעיל עוד לפני המבצע שר הכלכלה נפתלי בנט, ראש מפלגת הבית היהודי, על ראש הממשלה בנימין נתניהו לטפל באיום זה ולאשר את תקיפת המנהרות, מילאו במידה לא־מבוטלת תפקיד בקבלת ההחלטה.209 בסופו של דבר הפעילה ישראל כוח חסר תקדים, אך זה לא סייע בידה לקצר את הלחימה, שנמשכה שבעה שבועות, ובמהלכה נהרגו 65 חיילים ישראלים.

התקיפה הסיזיפית של המנהרות, זו אחר זו, היא המחשה לביטויו של היגיון צבאי טהור. בראש ובראשונה זו פעולה המניחה שבידי ישראל היכולת לחסל איום באמצעות הפעלת כוח, בעוד ברור כי אין ביכולת הצבא למנוע חפירת מנהרות בעתיד. הפעולה הצבאית הועדפה על פני פירוק הרצון או האינטרס של חמאס להילחם בישראל באמצעות הסדרה מדינית־צבאית. שנית, ההיגיון הצבאי מגולם גם בהתמקדות באובייקט המאיים תוך ניתוקו מהקשר כולל. להמחשה, גם כאשר הוכרזה הפסקת אש הצטוו כוחות הצבא להמשיך ולחפש מנהרות, לרבות ברפיח הרחוקה מספר קילומטרים מגבול עזה-ישראל. מאמץ זה הביא להרג שלושה חיילים ולאירועי "יום שישי השחור" ברפיח (ראו פרק שישי).210 מח"ט גבעתי עופר וינטר סיפר לאחר מעשה כי התנגד לפקודה שסיכנה את חיי החיילים: "התעקשתי שאם המלחמה מסתיימת, לא נכון להיכנס להרפתקה הזו. גם ככה לא גמרנו את כל המנהרות", אמר וינטר.211 אך ההיגיון הצבאי הטהור גבר.

שלישית, היה כאן ביטוי לניפוחו של איום רק משום שהתגלה לכאורה כחדש, ובאופן שחשף תחושת פגיעוּת בנפש הקולקטיבית הישראלית־יהודית.212 הרמטכ"ל נתן ביטוי לניפוח זה באומרו: "איום התמ"ס [ירי תלול מסלול] של החמאס על ישראל והנזק האסטרטגי שאיום זה גרם ויכול לגרום, למִצער לא נופל מאיום המנהרות החודרות ולמרות זאת, הפתרון לו הוא הגנתי בעיקרו".213 גם סמיכות תחילתה של הפעולה הקרקעית הישראלית לניסיון החדירה של חמאס לשטח ישראל דרך מנהרה באזור קיבוץ סופה לא אמור היה לשנות דבר, זולת העצמת הלחצים "מלמטה" לתקוף. הרי לדברי יעלון, "החדירה שבוצעה דרך המנהרות נבלמה ע"י כוחות הביטחון, תוך חירוף נפש ולא הביאה לפגיעה באזרחים ישראלים".214 ישראל ידעה על קיומן של המנהרות ועל פוטנציאל השימוש בהן. שאלת המפתח הייתה אמורה להיות כיצד לפרק את האיום - צבאית־התקפית, צבאית־הגנתית או מדינית.

ולבסוף, ראוי להתמקד בתפקידו של מבקר המדינה. הדו"ח שלו הציג את "איום המנהרות" כאיום מרכזי, ותחת ההנחה הזו ביקר את חוסר ההיערכות של הצבא. אין בדו"ח התייחסות מעמיקה המגדירה מהו האיום הזה ומדוע בחר המבקר להתמקד בו כאיום אסטרטגי. ברוח זו הסתייג שר הביטחון יעלון מהשיח של הדו"ח באומרו בתגובה: "התמקדות הביקורת בנושא המנהרות ההתקפיות באופן שהוא כמעט מוחלט, מובילה לטעות [...] היא מעצימה את איום המנהרות ההתקפיות מעבר לפרופורציה הנכונה והראויה לו...".215 במילים אחרות, הדו"ח הלך בעקבות השיח הציבורי והעצים את האיום, ובכך גם העניק לשיח הצבאי לגיטימציה.

מבצע צוק איתן היה ביטוי לכישלון הסדרתם של יחסי ישראל-עזה בדרך מדינית. היעדר אסטרטגיה לבינוי מדינה פלסטינית התפרס גם ליחסי ישראל עם עזה. המלחמה בעזה נבעה מצמיחתה של תנועת התנגדות ברצועת עזה לשלטון הפת"ח, שלטון שנוכחות ישראל ברצועה סייעה בעקיפין לשרידותו. הוא קרס בעקבות נסיגתה של ישראל ב־2005, וחמאס השלים את השתלטותו על עזה בקיץ 2008. התגובה הישראלית - הטלת מצור על עזה, כך שנשלל מהרצועה חופש התנועה היבשתי, האווירי והימי - העניקה לגיטימיות פנימית בעזה לניסיונות של חמאס להיאבק במצור באמצעות ירי עקיף על יעדים בישראל. משהסלים ירי זה, הסלימה ישראל את התקיפות בעזה, ואלה הניבו שני מבצעים יבשתיים רחבים (עופרת יצוקה, 2009-2008, וצוק איתן, 2014) ושני מבצעים של תקיפות אוויריות (עמוד ענן, 2012, ושומר החומות, 2021).

הגם שישראל הבינה בהדרגה שהפלת שלטון חמאס תיצור ואקום שלטוני, וחיזקה אותו בעצם השלמתה עם קיומו, היא נמנעה מלחזק באופן יזום את המדינתיות (statehood) העזתית. חשיבה מדינית הייתה מובילה למסקנה שעזה היא מדינה לכל דבר, עם שלטון מרכזי שלו כפוף צבא, המגן על אוכלוסייה החיה בטריטוריה מוגדרת. אך זוהי מדינה מסורסת. היא אינה שולטת בגבולותיה, המנוהלים על ידי ישראל ומצרים, שׂכרם של חלק מעובדי הציבור משולם על ידי הרשות הפלסטינית, ולצבא החמאס אין שליטה מונופולית על הכוח המזוין ולצידו פועלות מיליציות עצמאיות. לכן כושלת המדינה הזו לממש את עסקת החליפין שמכוחה זוכה כל מדינה בלגיטימיות מאזרחיה: ביטחון ושירותים תמורת ציות למרוּת. כשעסקת החליפין מופרת, מתחוללות תופעות הפוגעות בביטחון האזרחים בישראל: השלטון המרכזי אינו מצליח לשלוט במיליציות העצמאיות שמדי פעם מחממות את הגבול, השלטון מגייס את האוכלוסייה למחאות המוניות שהציתו את אירועי הגדר ב־2018, והוא גם מתקשה לשלוט בהתנגדויות אזרחיות דוגמת הפרחת בלוני תבערה, הפוגעות ביישובי עוטף עזה. הדרג הפוליטי אף מתקשה לשלוט בדרג הצבאי, שמקורות המימון שלו אינם תלויים בלעדית בהנהגה הפוליטית. אך בה בעת פועלת המדינה העזתית להבטיח את ביטחון האוכלוסייה על ידי יצירת מאזן אימים מול היריב הישראלי, ולכן מצטיידת בנשק ארוך טווח.

ההיגיון הצבאי, ולא המדיני, מצא את ביטויו גם במסמך "אסטרטגיית צה"ל" שניסח הרמטכ"ל גדי איזנקוט. בגרסה משנת 2015 קבע המסמך שכאשר תידרש ישראל להגן על עצמה, היא תנחית על האויב "מהלומה משולבת מיידית" באמצעות תמרון בשטח האויב, תמרון שבין מטרותיו "פגיעה בשרידות השלטונית של האויב".216 זהו היגיון צבאי טהור, שמתעלם מהשאלה מהי החלופה לשלטון שייפגע וכיצד ישפיע מבנה הכוח החלופי על ביטחון ישראל.

בתפיסת הניצחון שניסח הרמטכ"ל אביב כוכבי ב־2020 הוגדר צבא החמאס כ"צבא הטרור".217 לא רק שזו המשׂגה שאינה מוכרת, כוכבי גם התעלם מכך שזה צבא המייצג ישות פוליטית מדינתית לכל דבר, שבינה לבין ישראל יש סכסוך, ועל ישראל להסדיר איתה יחסים. המונח "צבא טרור" כמו מנתק את הצבא מהאוכלוסייה ומהסדר הפוליטי שהיא מכוננת. טרוריסטים מקבלים לכל היותר מקלט בקרב האוכלוסייה שמתוכה הם פועלים, ולעתים אף תמיכה, אבל הם לא בהכרח פועלים בשמה ומגינים עליה. לכן פגיעה שיטתית בצבא טרור מייתרת מהלך מדיני.

בשונה מגישה זו, אסטרטגיה שבמרכזה חשיבה מדינית ולא צבאית הייתה מציבה כיעד את בינוי המדינה העזתית, בהינתן שהיא יריב המעוניין קודם כול לשמור על שרידותו. גישה מדינית הייתה מעודדת את הפיכת חמאס מתנועת התנגדות לגורם שלטוני ריבוני, שאחריותו כלפי האוכלוסייה הנתונה תחת שליטתו תוביל אותו מן ההכרח למתינות. מכך תתחייב הימנעות ישראל מפגיעה בסמלי השלטון ובמשאביו, אלא אם כן היא מתחייבת להגנה עצמית הכרחית, שתמיד תשקלל את המשמעות ארוכת הטווח של פגיעה כזו. מהלומת אש ישראלית בעזה כל אימת שחמאס כושל בשליטה על המיליציות המזוינות בשטחו ודאי אינה משרתת את ההיגיון המדיני. אסטרטגיה מדינית הייתה מכבדת ומעצימה את ריבונות המדינה העזתית על ידי פתיחת גבולותיה היבשתיים, הימיים והאוויריים, גם במחיר סיכונים ביטחוניים קצרי טווח, ומכירה בזכותה להתחמש, זכות הנתונה לכל מדינה. השיקום הכלכלי הוא חלק ממאמץ זה, אך מחטיא את מטרתו כשהוא מתנהל בהתאם לתפיסה של עקיפת מוסדות המדינה והחלשתם באמצעות סיוע ישיר לאוכלוסייה, תפיסה שלא אחת מאומצת על ידי סוכנויות סיוע בין־לאומיות.

אך חשיבה זו נעדרה בשיח הביטחוני, שלכל היותר הטיף לרעיון של הסְדרה ישירה מול עזה, תוך מתן לגיטימציה לשלטון החמאס וחיזוק יכולתו למשול, מבלי לאפשר את פתיחת גבולותיה של הישות העזתית ולהכיר בזכותה להתחמש.218 המחשה קולעת לחוסר ההכרה ביתרון שבהפיכת החמאס מתנועת התנגדות לגוף שלטוני קיבלה ביטוי סמוך להתנתקות מעזה (2005) בדברי ראש השב"כ יובל דיסקין בכנסת: "נתקשה לבצע סיכולים בבכירי החמאס לאחר שהם יהפכו להיות מנהיגים פוליטיים".219 כלומר, במיסודו הפוליטי של הארגון ראה ראש השב"כ חיסרון ולא יתרון, משום שכך תוגבל ישראל בהרג מנהיגיו. זהו ביטוי לסילוק ההיגיון המדיני בידי הצבאי.

את ההיגיון הצבאי אימץ גם השמאל. לדוגמה, זהבה גלאון, יושבת ראש מרצ, הציגה ביום השלישי של צוק איתן את חמאס כארגון טרור שגורר את ישראל להסלמה, ולא קראה להידברות איתו ולחיזוקו.220 לאחר המלחמה אף ביקרה גלאון את המשא ומתן להסדר שניהלה הממשלה עם הארגון בתיווך מצרי.221 היה זה חלק מהטון של השמאל בישראל, שאיגף מימין את ממשלת נתניהו הימנית על שאִפשרה לחמאס להתעצם. ייאמר שוב, החשיבה הצבאית אינה בהכרח החשיבה של הצבא.

ישראל גם התעלמה בשיטתיות ממסרי חמאס להסדרה ארוכת טווח. הדוגמה הבולטת הייתה במאי 2017, עת פרסמה התנועה מסמך מדיני מפורט. בין השאר הסכים החמאס לנהל משא ומתן על הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 ועל הסכם רגיעה בעזה. הפורום לחשיבה אזורית, שהוא פורום חוקרים המציע חשיבה חלופית על הסכסוך, מצא במסמך סימנים לפרגמטיזציה של הארגון, "המאפשרת לישראל לגרור את חמאס אל ההגיון ההסדרי ובכך לחדד יותר את המתח בין האידיאולוגיה של התנועה האסלאמיסטית לבין ה'פרס' הממתין לה אם תמשיך לטשטש את האידיאולוגיה הזו ולהתעלם ממנה".222 לכן זיהו חוקרי הפורום הזדמנות לישראל. ההנחה המשותפת לחשיבה זו, החותרת להידברות עם חמאס, היא כי החמאס "לא מחפש את המוות. הוא מוכן להקריב אנשים כדי לקדם את היעד [...] חמאס רוצה להיות מדינה ככל העמים וליהנות ממה שניתן ליהנות על מנת להיטיב עם האוכלוסייה או עם הקהילה שלו", כטענתו של המזרחן שאול משעל.223 בשונה מחשיבה זו, מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם אלוף מאיר עמית, המזוהה עם קהילת המודיעין הרשמית, לא ראה במסמך שינוי מהותי בעמדת החמאס כלפי הסכסוך, אבל הודה שנכתב גם על רקע הפיכת התנועה לגוף שלטוני וכדרך לסייע לו לשפר תדמית בזירה הפנים־פלסטינית. בפועל לא קודמה הסְדרה, והמשיכו סבבי אלימות בין הצדדים, ששיאם במבצע שומר החומות. אבל ההסלמה ההדרגתית מול חמאס לא הייתה אפקטיבית, שכן היא העצימה את כוחו של החמאס, ששכלל בהדרגה את יכולותיו ההגנתיות וההתקפיות, כפי שאישרה גם ביקורת פנימית בצבא.224

דוקטרינת איזנקוט־כוכבי

ניתוק הצבאי מהמדיני הגיע לפסגתו, נכון למועד הכתיבה, במסגרת התפנית שניסה הרמטכ"ל אביב כוכבי לחולל בתפיסת הלחימה של ישראל. לאחר שבירר בסדנה מטכ"לית את המושג "ניצחון", ניסח המטכ"ל את התוכנית הרב־שנתית (תר"ש) "תנופה", שהושקה בפברואר 2020. בהצגת התוכנית לא נרתע כוכבי ממתיחת ביקורת מרומזת על קודמיו ועל הדרג הפוליטי, ואמר: "צה"ל הוא צבא בעל עוצמה אדירה, אך יחד עם זאת, משך הזמן שדרוש להכרעה והמחיר שיידרש הביאו את המדיניות הישראלית בעשורים האחרונים להציג יעדי מלחמה מוגבלים בלבד".225 פער זה הגביר, לטענתו, את ביטחונם של האויבים ביכולתם לתקוף בעתיד את ישראל בתוך שטחה, ולכן הציב כוכבי יעד שאפתני - "תפיסת ההפעלה לניצחון", שנועדה "לשלול את יכולת הלחימה של האויב עד להכרעתו. מעל לכול נדרשת שלילת יכולת האש של האויב, זו המכוונת לתקיפה רחבת היקף ואפקטיבית של העורף האזרחי, של תשתיות המדינה וצה"ל, ושל הכוחות הלוחמים".226 החתירה לניצחון, ולא עוד השגת הרתעה בלבד, עמדה במרכז התפיסה החדשה של כוכבי, תוך שהוא מדגיש שהתוכנית לא רק מגדירה "מה יכריע", אלא "איך נכריע".

זוהי המחשה בולטת כיצד הצבאי משתלט על המדיני. את הצורך להשתחרר ממגבלות העבר לא הכתיב לרמטכ"ל הדרג המדיני. היה זה הצבא שקבע שיש לשנות את המציאות הפוליטית האזורית באמצעות הגדרה מחודשת של מטרות המלחמה, אף שזהו תפקיד הפוליטיקאים. יתר על כן, "שלילת יכולת האויב" אינה רק מהלך צבאי אלא גם מדיני, בהינתן שתכלית הפעלת הכוח היא לכונן הסדר מדיני (גם אם מינימלי, כהפסקת אש יציבה). ולכן השאלה אם תהיה כתובת אפקטיבית מצד האויב להסדר כזה, או שמא תתפרס שלילת יכולתו גם לשלילת היכולת המדינית, היא שאלה חשובה, פוליטית ולא צבאית. מייד נעסוק גם בדיאלקטיקה של הפעלת הכוח, הרלוונטית גם לשלילת יכולת זו.

התפיסה של כוכבי הסתמכה על "אסטרטגיית צה"ל" כפי שגובשה בידי איזנקוט, קודמו, ב־2015, ועודכנה ב־2018. זהו מסמך שהתווה את התפיסה שהצבא נערך לאורה, לרבות במסגרת התוכנית הרב־שנתית "גדעון", שיושמה באותן שנים.227 אך המסמך לא נגזר מתפיסה אסטרטגית שניסחה הממשלה בהיעדר תפיסה מגובשת ורשמית, אלא ביקש להציג את תפיסת ההיערכות של הצבא. עצם פרסום המסמך היה בגדר התרסה של הצבא כנגד הדרג המדיני על השתמטותם של הפוליטיקאים מניסוח מסמך אסטרטגי מדיני שינחה את הצבא. לא בכדי ראש הממשלה ושר הביטחון "מאוד לא אהבו את זה", כפי שהעיד איזנקוט.228 יתר על כן, במסמך זה התווה הצבא גישה התקפית של חתירה להכרעה מהירה ולא עוד הסלמה מדורגת, העדפה שיש לה השלכות מדיניות ברורות. ההכרעה גם מחייבת, כך הודיע הרמטכ"ל לפוליטיקאים, תמרון יבשתי, שממנו נמנעו הפוליטיקאים במערכות האחרונות,229 וגם בשומר החומות, שהתקיים לאחר פרסום המסמך. זהו ביטוי בולט לניתוק בין הצבאי למדיני, בעצם ההתניה של תכנון צבאי במהלך שהפוליטיקאים לא רוצים בו, אם מסיבות מדיניות (הרג רב של אזרחי אויב) ואם מסיבות פוליטיות פנימיות (סיכון חיילים).

במקרה של הידרדרות מַבחינה אסטרטגיית הצבא בין גישה להכרעת האויב ובין גישת המניעה וההשפעה, "שמטרתה העיקרית לשמר את המצב האסטרטגי הקיים בטווח הזמן הקצר, קרי לסכל את האיומים, להרתיע ולהרחיק את המלחמה, ולעצב את המרחב באופן נוח לישראל...".230 זו גישה הגנתית ההולמת את תפיסת המערכה בין המלחמות (המב"ם), כמפורט בתת־הפרק הבא. אין מצבי ביניים.

ואכן, עיקרון מרכזי של אסטרטגיית הצבא בהפעלת הכוח הוא קיצור משך המלחמה כדי לצמצם פגיעה בשגרת החיים.231 מזה נגזר הצורך, במצבים שבהם מופעלת הגישה להכרעת האויב, למעבר למתקפה "שמטרתה להעביר את המלחמה לשטחי האויב מהר ככל האפשר", באמצעות הפעלה של "מהלומה משולבת מיידית"

הכוללת "מאמץ תמרון בעל יכולות מחץ - שריד, מהיר, קטלני וגמיש, הפועל בשילוביות רב־זרועית", יחד עם "מאמץ אש מדויקת רחבת היקף המבוססת על מודיעין איכותי".232 כוכבי תרגם זאת לעיצוב יכולות ושיטות לחימה להשמדה של האויב בקצב גבוה.233

זוהי המחשה נוספת כיצד הצבאי דוחק את המדיני. בחתירה להכרעה מהירה יש פוטנציאל להסלמה מואצת, הדוחקת את האפשרות להסלמה מבוקרת והדרגתית, שאפיינה את תפיסת ההפעלה של הכוח עד אותה עת.234 הסלמה מואצת מצמצמת את האפשרויות ליישוב לא־אלים של העימות ולהתערבותם של מתווכים בין־לאומיים, כפי שאירע לא אחת בעבר. הסלמה כזו גם מחלישה את האפשרות לסיום המערכה לאחר מהלומה ראשונית, שתשדר מסר לאויב אך תגרום לו לחשב את מחיר הבלגתו, מבלי להיגרר למלחמה ארוכה הכוללת תמרון יבשתי, כפי שאולי ראוי היה להתרחש במלחמת לבנון השנייה. גישה זו, במהירות יישומה, מצמצמת גם את הדמוקרטיה הדיונית, כפי שהמחיש המקרה של מלחמת לבנון השנייה, עת היציאה החפוזה למלחמה דחקה דיונים ציבוריים על הצורך בה, על מחירה, ועל יעדיה.235 יתר על כן, הצורך במענה מהיר מעניק יתרון לתוכניות המגירה של הצבא, שתרומתן לנטרול המדיני הוצגה לעיל. אפשר אף שכוכבי הרחיק לכת בתפיסתו את האוטונומיה של הביצוע הצבאי בשדרו לדרג המדיני שמרגע שניתנת הפקודה לצבא לצאת לדרך, יש לאפשר לצבא לקיים את רצף ההשמדה של כוחות האויב ללא התערבות של הדרג המדיני, התערבות היכולה לפגוע באפקטיביות של הפעולה הצבאית.236 כוכבי ביקש אפוא לנטרל את ההשפעה המדינית על ניהול הלחימה.

מוזר ככל שיישמע, בגיליון מיוחד של כתב העת בין הקטבים, שהוא הבמה האינטלקטואלית המרכזית של הצבא, שהוקדש לתוכנית הרב־שנתית "תנופה", ולו תרמו בכירי הצבא - המונח "מדיני" כמעט שלא הוזכר. הוא קיבל משקל מרכזי במאמר שתרם האלוף במילואים יעקב עמידרור, בעברו ראש המטה לביטחון לאומי. עמידרור הכיר בחשיבות הדיאלוג בין הצבא למדינאים, אך גם הדהד את ההיגיון הצבאי ולא המדיני: הוא טען כי בתנאים הבין־מדינתיים הנוכחיים אין מקום לתהליכי משא ומתן בין מדינות, ולכן "התוצאה הצבאית" לא אחת היא עצמה ההישג הסופי.237 אך בשאר המאמרים המושג "מדיני" נעלם.

ניתוקו של הצבאי מהמדיני מקרין גם על דה־פוליטיזציה של הצריכה הצבאית. כאמור במבוא, בעקבות תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 התחזקה בישראל התרבות הפוליטית הניאו־ליברלית, שפיתחה התנגדות להוצאה ציבורית גבוהה, לרבות לביטחון. כתוצאה מכך, בין השנים 2019-1985 התכווץ משקלו של תקציב הביטחון בתמ"ג, מ־19 אחוזים לחמישה אחוזים, בעוד התמ"ג עלה בערכים ריאליים. התנגדות לתקציב ביטחון גבוה קיבלה ביטוי גם בדעת הקהל.238

אלא שהשיח הניאו־ליברלי על משאבי הצבא מנסה לנתק את הזיקה בין משאבי הצבא לבין ההיגיון הפוליטי המנחה את משימותיו ואת היערכותו לקראת איומים. השיח החדש מבקש להחיל על הצבא עקרונות שוק: מצופה ממנו שיצליח להיערך לנדרש, תוך כדי הסתפקות בסל משאבים מצומצם יותר, אם רק ישכיל לפעול כארגון יעיל. הנתק הזה הביא בישראל לכישלון בהתאמתן של הוצאות הביטחון למתווים כלכליים.239 ההכרה בנתק זה קיבלה ביטוי מוקצן בעבודתה של "ועדת לוקר", הוועדה בראשות אלוף (מיל') יוחנן לוקר, שמונתה בידי ממשלת נתניהו כדי לבחון את תקציב הביטחון. הוועדה הגישה את מסקנותיה ביוני 2015, וכך המליצה:

יש צורך שהתשתית לעיצוב מערכת הביטחון ותקציבה, [תישען] על תפיסת הביטחון הרלוונטית למדינת ישראל, שממנה נובעות תכניות בניין הכוח ותפיסת ההפעלה שלו. הוועדה ממליצה לממשלת ישראל לפעול לגיבוש מצע אסטרטגי חיוני זה נוכח המציאות הביטחונית הדינמית שאיתה מתמודדת מדינת ישראל.240

בכך ביטאה הוועדה את האנומליה שבעצם הקמתה: הוועדה התבקשה לעצב מתווה תקציבי עוד בטרם גיבשה הממשלה את תפיסת הביטחון המעודכנת. כך ייתכן אף שתפיסת הביטחון תוכפף למתווה התקציבי שהוציאה הוועדה תחת ידיה, ולא להפך.

כחלופה למתווה לוקר ומתוך התנגדות פומבית אליו עיצב הצבא בשנים 2016-2015 תוכנית רב־שנתית (תר"ש) "גדעון". התוכנית נענתה לביקורת הציבורית על התנהלות הצבא בתחום הכלכלי, שאחד מביטוייה, בעקבות המחאה החברתית של קיץ 2011, הוא הסטת משאבים מביטחון לחברה.241 משהגישה ועדת לוקר את מסקנותיה חשף סקר דעת קהל הבחנה בין עמדות הציבור היהודי כלפי התנהלותו המבצעית של הצבא לבין העמדות כלפי התנהלותו הכלכלית. כגוף קרבי־מבצעי קיבל הצבא את הציון הממוצע של קרוב ל־8.5 (ציון 10 הוא הגבוה ביותר), בעוד בהתייחס לכושרו הניהולי־ארגוני קיבל הצבא ציון ממוצע של פחות מ־7.242 בתמצית, האמון הציבורי בצבא בתחום הכלכלי אינו גבוה.

אך "גדעון" הוסיפה חטא על פשע ועדת לוקר: היא עוצבה בלא תפיסת ביטחון לאומי כתובה ובלא הנחיה מוקדמת של ממש מצד הדרג המדיני.243 לוקר ו"גדעון" מעידים על עוצמתה של התרבות הניאו־ליברלית, המשפיעה על בניין הכוח הצבאי ועל תפיסת הביטחון, אך גם על חולשת שיקול הדעת המדיני. בסופו של דבר, מיקוד היתר של השיח הציבורי במשאבי הצבא מסיט את השיח מדיון בהיגיון הפוליטי של הפעלת הכוח לדיון במחירו.

הדיאלקטיקה של הפעלת כוח

מִשעה שהופעל כוח לפי ההיגיון הצבאי, הניתוק מההיגיון המדיני מקבל ביטוי גם בשימוש בכוח מעבר לתכלית שלמענה הופעל. במאמר שנכתב במשותף בידי מפקד המכללות הצבאיות, האלוף יוסי בידץ, וחוקר התרבות האסטרטגית, דימה אדמסקי, הציגו הכותבים את ההיגיון הקלאוזביציאני במילים אלה: "התאוריה האסטרטגית מגדירה את נקודת השיא של ההצלחה (של התקפה או של ניצחון) כמצב שבו שימוש בכוח יצר את העמדה החזקה ביותר ביחס ליריב, ועל כן יש לשקול את סיום הלחימה ולתרגם את הישגי המערכה לתוצאות מסֵּדר גבוה יותר".244 אך כאשר נחצה שיא זה, הוא מביא לתוצאה הפוכה, להסלמה, כי היריב חש כמי שנדחק לפינה עד כי אין לו מה להפסיד.

הפעלת הכוח הישראלית אינה פטורה מכֶּשל זה. לטענת הכותבים, ישראל נמנעה מלעצור את מלחמת לבנון השנייה לאחר שבוע, והמשיכה את הלחימה בעופרת יצוקה לאחר שמימשה את מרבית הפוטנציאל שלה בשלב מוקדם יחסית. כך אירע גם בעמוד ענן (שהתרחש בנובמבר 2012 נגד עזה, כמבצע שהתבסס על תקיפות אוויריות), וכך גם בצוק איתן. במקרים אלה סטו מקבלי ההחלטות מהיגיון של הרתעה לכיוון היגיון של הכרעה. אחד ההסברים לכך, לדעת הכותבים, הוא הדומיננטיות של ההיגיון הצבאי, שלפיו יש להימנע מהפסקת לחימה חד־צדדית בטרם הובס היריב או שלפני שדרשה זאת הקהילה הבין־לאומית.245 במילים אחרות, לא היגיון מדיני מנחה את הפעלת הכוח, אלא היגיון צבאי העומד בפני עצמו. הוא אינו נדרש, כפי שאומרים המחברים,246 לניתוח רגיש ומורכב הבוחן את האינטראקציה עם היריב לאורך זמן תוך עמידה על השלכות לטווח ארוך. זהו חיזוק נוסף לביקורת הגישה החותרת להסלמה מהירה.

ניתוח הגישה הצבאית של ישראל הביא את שאול משעל להסיק שהחשיבה הישראלית חסרה ממד אינטראקטיבי, במיוחד מול אויבים שאינם שחקנים מדינתיים מובהקים. עבור ישראל "היריב הוא אובייקט", וישראל מגבשת את גישתה כלפיו בהתאם ליכולותיה תוך כדי שהיא מטילה על עצמה מגבלות מקצועיות ומשפטיות, אבל זאת ללא ראייה אינטראקטיבית.247 כך מחמיצה ישראל את הבנת ההיזון החוזר של מעשיה - למשל, שהפעלת כוח כלפי חיזבאללה וחמאס מסייעת לשחקנים אלה להעצים את הגדרתם העצמית, והמדד העיקרי שלהם לניצחון אינו ההרג שהם מסיבים לישראל, אלא כושר העמידה שלהם מולה.248 עיוורון זה מעודד הפעלת יתר של עוצמה צבאית שלא רק שאינה משיגה יעד פוליטי, אפילו לא "צריבת תודעה" בכיוון הרצוי לישראל, אלא אף מעצימה את האויב.

השיח המיליטריסטי בישראל אינו מבטא לעומקה את הדיאלקטיקה הזו של הפעלת הכוח. במרבית המקרים אין היא מנותחת כלל, ואם כן, באופן שטחי ותוך הצעת פתרונות המתעלמים מדיאלקטיקה זו, כפי שנראה בהמשך. במצב זה לא נשקלות כראוי האפשרויות הבאות: (א) הפעלת יתר של כוח תשפיל את היריב ותרחיק אותו מהעדפה של דרך מדינית או מהבלגה, ואף תעודד אותו לנקמה. דוגמה לכך היא תגובתה החריפה של ישראל באירועי ה"נכבה" במאי 2000 ברמאללה, שגבתה כעשרים פלסטינים הרוגים, ועודדה תגובה של הצד הפלסטיני שקיבלה ביטוי בפרוץ האינתיפאדה;249 (ב) האויב יפרש תבוסה כהישג, כפי שמציע משעל, ולכן מאזן העוצמה הפנימי במערכת הפוליטית של האויב לא ישתנה בכיוון הרצוי לישראל; (ג) הפעלת יתר של כוח תביא כאמור להסלמה ולא להרתעה, דוגמת הלחימה בעזה;250 (ד) הפעלת יתר של כוח תפגע בתשתית הפוליטית של היריב ותביא לאובדן שליטתו על כוחות שיבקשו לפעול נגד ישראל, כפי שאירע בגדה בעקבות הרג ראאד כרמי (ראו בהמשך). דוגמה אחרת היא תרומת ישראל לערעור היציבות בלבנון בעקבות התקפותיה על הפלסטינים בדרום המדינה בשנות ה־70, עד להשגת התוצאה הלא־מכוונת - התבססות "מיני־מדינה" בשליטת אש"ף בגבול ישראל; (ה) הפעלת אלימות כנגד האוכלוסייה תעצים את עוינותה כלפי ישראל, וזו תתורגם בהמשך לאלימות, כפי שעולה מן הטענה באשר להשפעת חומת מגן על "אינתיפאדת היחידים" שהתפתחה בגדה כעשור ומעלה לאחריה;251 (ו) הפעלת הכוח מחזקת את יכולתו של היריב ללמוד את הצד הישראלי ולהתעצם. כך, הפגיעה בחיזבאללה במלחמת לבנון השנייה הביאה רק להעצמת ארסנל הטילים המכוון נגד ישראל מלבנון, וכך, כפי שמודים קולות בצבא, אירע לחמאס בעזה בעקבות סבבי הלחימה עם ישראל;252 (ז) הפעלת כוח תחליש את היריב ותביא להחלפתו ביריב חזק יותר, כפי שאירע בדרום לבנון, עת סילוק אש"ף במלחמת לבנון הראשונה תרם לצמיחת חיזבאללה.

ההתעלמות מהדיאלקטיקה הטמונה בהפעלת הכוח, אך גם קיומו של הוואקום המדיני, אפשרו את פריחתה של הרציונליות האינסטרומנטלית.

הרציונליות האינסטרומנטלית - האמצעים מקדשים

את המטרה מהי רציונליות אינסטרומנטלית

מרכיב תרבותי חשוב של ניתוק המעשה הצבאי מהחשיבה המדינית הוא ההשתלטות של הרציונליות האינסטרומנטלית על החשיבה הצבאית. הרציונליות האינסטרומנטלית נועדה לכאורה לברור את אמצעי הפעולה הטובים ביותר להשגת מטרות מוגדרות בכל פעולה חברתית, לרבות פעולות שמוסדות המדינה מקדמים. אלא שעל הרציונליות האינסטרומנטלית נמתחה ביקורת בידי אסכולת פרנקפורט (כחלק מביקורתה על הזרם המסורתי של מדעי החברה) כגישה שאינה מודרכת בידי שיקולים מוסריים. המוקד העיקרי שלה הוא השגה יעילה של מטרות נתונות. לכן היא ממוקדת באמצעים ולא במטרות, ומבקריה רואים בה בראש ובראשונה אמצעי לשליטה על הטבע באמצעות המדע ושעבודו לצורכי האדם.253 הרציונליות האינסטרומנטלית מעוצבת בהתאם לציפיות לגבי התנהגותם של אובייקטים בסביבה ושל בני אדם אחרים. ציפיות אלה משמשות "תנאים" או "אמצעים" להשגת מטרותיו של השחקן כפי שהוא מציב ומשקלל אותן, בשונה מרציונליות המודרכת על ידי ערכים.254

לכן, החתירה לרציונליות אינסטרומנטלית מחזקת למעשה את מנגנוני השליטה החברתיים והפוליטיים, ורציונליות זו מאפיינת עבודה בירוקרטית. המיקוד הבירוקרטי באמצעים, הזהיר הסוציולוג זיגמונט באומן, מביא בהדרגה לאיבוד "קשר העין" עם המטרה המקורית, עד כי האמצעים מאפילים על המטרות, והפעלתם הופכת למטרה בפני עצמה כסוג של שגרה טכנית או מומנטום, ואף עלולה לסכל את המטרות המקוריות שלמענן הופעלו אמצעים אלה.255 ברוח הגישה הביקורתית של חקר המדיניות הציבורית, וכפי שהומחש בנסיבות פריצתה של האינתיפאדה השנייה, הגדרתה של הבעיה שעימה מבקשת המדיניות להתמודד עלולה להיות מותאמת לפתרון המצוי בהישג היד של מוסדות הממשל, ולא להפך. כך מקבע הפתרון את הגדרת הבעיה ואת מסגורה בשיח המדיניות,256 ומכאן שהאמצעים יכולים לעצב גם את המטרות ואת מסגור הבעיה.

לא בכדי השתלטה רציונליות אינסטרומנטלית גם על החשיבה הצבאית, כיוון שגישה זו כרוכה בהכרח בחתירה לשליטה בטבע באמצעות פיתוחים טכנולוגיים. הטכנולוגיה מקדמת שליטה ומתרחקת מערכים, ולכן התפתחותהּ בשירות ההרג הצבאי העצימה את התפיסה המשעבדת את המטרות לאמצעים, עד כי האמצעים מתפתחים לכדי "עריצות אינסטרומנטלית" המאיימת להרוס את המטרה המבוקשת.257 בדרך זו, התפתחותו של נשק להרג תעשייתי, החל מהגיליוטינה של המהפכה הצרפתית ועד לתאי הגזים באושוויץ, אפשרה הרג המוני שהפך למטרה בפני עצמה - של משמעת, ענישה ושליטה. אין זה הרג שיש לו תכלית החיצונית למעשה עצמו.258 בהשאלה מכתיבתו של באומן על השואה,259 ניתן לטעון כי נעשה שימוש באמצעים אלימים רק משום שהם זמינים.

על רקע זה נטען לא אחת שלטכנולוגיה יש היגיון אוטונומי משלה, הקובע מדיניות במנותק מהפוליטיקה - הרי דרכי הלחימה התאימו את עצמן לפרדיגמה הטכנולוגית השלטת בכל תקופה.260 עם זאת, זהו אינו מהלך חד־כיווני, וודאי לא דטרמיניסטי.261 גם אם הטכנולוגיה מגבילה את הבחירות העומדות בפני החברה, היא אינה קובעת מראש איזו מהבחירות הספציפיות תבוצע. החלטה זו היא החלטה אנושית, וככזו היא משקפת יחסים חברתיים, תרבות וכוח.262 ואולם תרבות פוליטית מיליטריסטית מעצבת יחסי עוצמה, המאפשרים הענקת עדיפות לשימוש טכנולוגי, ולכן רציונליות אינסטרומנטלית היא מרכיב בחשיבה המיליטריסטית.263 השילוב של רציונליות אינסטרומנטלית עם טכנולוגיה גורמת לכך שלא אחת הטכנולוגיה מעצבת את דרך הפעולה כחשיבה מכוונת־אמצעי ולא מכוונת־מטרה.

מרגע שמשתלטים האמצעים על המטרות, הופכת יעילות לקנה מידה מרכזי להצלחה. ה"פוליטי" מגלם בהדרגה ערכים של יעילות, מהירות וידע, הכופים תקני פעולה מעשיים.264 בפרט, כפי שציין הסוציולוג אנדרו אבוט, שעסק בחקר ההתהוות של המקצועות, הלגיטימציה לעבודה המקצועית של הצבא היא לגיטימציה של תוצאות ולא לגיטימציה של התהליך שהביא לתוצאות. לכן יעילות דחקה ערכים אחרים (דוגמת מסורת) כמקנים לגיטימציה לפעולה מקצועית.265

לפיתוחים הטכנולוגיים הייתה בישראל תמיד השפעה על החשיבה הצבאית, עד כי חוקר היחסים הבין־לאומיים זאב מעוז דיבר על "פולחן הטכנולוגיה" של הצבא.266 גם שיקולים כלכליים מילאו תפקיד בהגברת ההשפעה של הטכנולוגיה. כאמור (במבוא), היצוא הביטחוני נמצא בעלייה. גם בכך יש לחזק את ההשפעה של המגזר התעשייתי־ביטחוני על תהליכי קבלת ההחלטות.267 לצד זה גדל חלקו של המגזר הפרטי בייצור הביטחוני, וגברה התַּחֲרות עם תעשיות מערביות, תחרות שאליה נקלעו התעשיות הישראליות.268 ההסחרה של מערכות הנשק מעודדת דיון המעצים את יתרונותיהן, וכך גם מתפתח שיח הניזון מאינטרסים כלכליים ומתנתק מן הפוליטיקה. הביקורת על משאבי הצבא אף מעודדת אותו להגביר את מאמצי ה"שיווק" שלו. התייחסות הצבא לאזרחים היא כאל "משלמי מיסים" שעליו להצדיק את השקעתם בו, והיא מעודדת התפארות בהישגים צבאיים או ביכולת טכנולוגית גבוהה. הדיון המתנהל סביב אמצעי הלחימה הוא המחשה להסטת הדיון מההיגיון המדיני הרחב אל אמצעי החימוש שאמור להוות אחת החלופות למימושו.269

הטכנולוגיזציה פגשה באינתיפאדה השנייה צבא בעל השפעה רבה על תהליכי קבלת ההחלטות הפוליטיות, צבא המודרך בידי תפיסה שמנתקת את הפעלת העוצמה הצבאית מהיגיון מדיני. מצב זה הקנה לפולחן הטכנולוגיה השפעת יתר. לדעת בן־אליעזר, הרציונליות האינסטרומנטלית השתלטה על החשיבה של הצבא בישראל, וזאת עוד לפני האינתיפאדה השנייה.270

סיכולים ממוקדים

כפי שנטען בתת־הפרק הקודם, תוכנית המגירה הצבאית עיצבה אמצעים לעימות מזוין עם הפלסטינים. לכן, משפרצה האינתיפאדה הותאמה התגובה לאמצעים ודחקה את הפוליטיקה. יש בכך המחשה בסיסית לרציונליות אינסטרומנטלית. במסגרת זו הפך השימוש המוגבר בסיכולים ממוקדים נגד פלסטינים לכלי מרכזי כבר בחודשי הלחימה הראשונים, וזאת בזכות השילוב של היכולת הטכנולוגית להתנקש ממסוק, ובהדרגה מכטב"ם, מבלי לסכן חיילים, יחד עם היכולת המודיעינית של השב"כ על מרכיביה הטכנולוגיים.271 לפי נתונים שהוגשו לבג"ץ הרגה ישראל בשנים 2005-2000 כ־300 פעילים פלסטינים באמצעות סיכולים ממוקדים, וכ־150 אזרחים ששהו בקרבת מקום.272

היכולת הטכנולוגית הכתיבה מדיניות במנותק מההיגיון המדיני. על ניתוק זה יעידו לפחות שני מקרים: האחד (עם הפעלת שיטת פעולה זו) היה ההתנקשות בחיי ת'אבת ת'אבת, שהיה מנהיג פוליטי, בדצמבר 2000. חיסולו נבחר כיוון שניתן היה לפגוע בו באמצעות צלף משטח ישראל ללא סיכון.273

המקרה האחר הוא ההתנקשות בראאד כרמי, פעיל צבאי שהשתייך לארגון הפת"ח, בינואר 2002. ההתנקשות הייתה בתקופה שבה נרשמה ירידה יחסית בהיקף הפיגועים ונעשה מאמץ לקדם מהלך להפסקת אש. ההתנקשות בכרמי חוללה מפנה - היא הכריעה את הוויכוח שניטש בקרב אנשי הפת"ח אם לבצע פיגועים בשטח ישראל, כפי שעשו הארגונים הצבאיים האחרים. מאותו רגע החל הפת"ח לבצע פיגועי התאבדות בישראל וגל הפיגועים הוסלם,274 והגיע לשיאו בפיגוע בליל הסדר במלון פארק בנתניה. האלוף במילואים גיורא איילנד, ששימש אותה עת ראש אגף התכנון, סיפר כי ברגע שנודע לו על חיסול כרמי "תפסתי את הראש בידיים [...] בעיני רבים מהפעילים [הפלסטינים] ישראל הפרה בגסות את ההבנות הלא כתובות בין הצדדים". לכן חזה איילנד הסלמה,275 והודה בתרומת ישראל להתפתחותה.276

אפרים לביא סיכם את מדיניות הסיכולים באומרו: "ההקשר המבצעי־אופרטיבי, היה הקובע והמעצב של המציאות בשטח, מבלי שינתן משקל להשלכות ולתוצאות האסטרטגיות הנובעות מכך", כלומר מכניזם של פעולה ותגובה.277 יש בכך כדי להמחיש עד כמה נעדרו שיקולים מדיניים ממרכז החשיבה הצבאית, כלומר ההבנה שכל מהלך צבאי משפיע על מאזן העוצמה בקרב הפלסטינים, וככזה מקרין על המניע ועל היכולת לשוב למציאות של הֶסדר עם ישראל, או למצער, למנוע פעולות טרור וגרילה נגדה. השיא היה כשההסלמה שחולל הרג כרמי הביאה לביצוע פיגוע כנגד חוגגי ליל הסדר במלון פארק בנתניה. הפיגוע העניק לגיטימציה למבצע חומת מגן, ששב וחידש את כיבוש ערי הגדה. תהליך ספירלי זה, של הסלמה המביאה להסלמה, אִפשר בעיקר לגייס את תמיכת השמאל הישראלי במהלכי הצבא, ונטרולה של תנועת אומץ לסרב היה ביטוי מובהק שלו, כאמור בתת־הפרק הקודם.

המחשה טובה לשוליוּתו של השיקול המדיני הציע (ביולי 2004) תא"ל יוסי קופרווסר, ראש חטיבת מחקר באמ"ן וקצין המודיעין של פיקוד המרכז בפרוץ האינתיפאדה. בתשובה לשאלה כיצד מחזקים את האלמנטים הפלסטיניים הסבורים שהטרור אינו מועיל להם, השיב:

התשובה היא שזו משימה כבדת משקל המוטלת בראש ובראשונה על האנשים האלה עצמם. זהו בדיוק רכיב האחריות החסר בתרבות הפוליטית הערבית [...] צריך לעזור להם בכך, אבל בראש ובראשונה האחריות היא שלהם. ולא יקרה כלום, ולא ישתנה כלום, וגם הדור הזה יחווה את מה שאנו חווים. אנו חוזים כיצד דור הביניים בחברה הפלסטינית הולך לאיבוד: הדור הוותיק (ערפאת וחבורתו), אין לו שום מוכנות לשום ויתור אמתי. מנגד, דור הביניים (מוחמד דחלאן, כדורה פארס, יאסר עבד רבּו, מוחמד חורני), מגלה גמישות ונכונות להסדר.278

במילים אחרות, האיש הבכיר של קהילת המודיעין התנער מאחריות ישראל לעיצוב הפוליטיקה הפלסטינית, שאת תרבותה סימן כנחותה. זאת, הגם שזיהה בה שינוי במאזן העוצמה, היכול לקדם הסדר. התבטאותו של קופרווסר שיקפה את תסמונת השתלטותו של הצבאי על הפוליטי. היא הציעה אינדיקציה נוספת לכך שישראל לא גיבשה אסטרטגיה של בינוי מדינה פלסטינית, וודאי לא את שיקומה לאחר שנפגעה עקב הלחימה בה.

אכן, השיח הציבורי על מדיניות החיסולים, ככל שהתקיים, לא עסק בהיגיון המדיני המדריך את הסיכולים אלא התמקד בדרך הפעולה עצמה, ובכך קיבע את הרציונליות האינסטרומנטלית. בדיווחי התקשורת חסרה התייחסות לנסיבות ולהקשר הרחב שבו התרחשו אירועים אלימים. התקשורת דיווחה על החיסולים כתגובה לטרור פלסטיני, אולם לא סיפקה פרשנות חלופית המציגה כיצד הגיבו הפלסטינים למה שתפסו כתוקפנות ישראלית.279

ככל שהתקיים ויכוח על המדיניות, הוא גלש לדיון משפטי בסוגיית עצם החוקיות של הוצאה להורג בלא משפט, בחוקיות הספציפית של מדיניות זו לאור התנהלותה בשטח הנתון לכיבוש ישראלי, בסוגיית הפגיעה במי שאינם לוחמים בעת ההתנקשות עצמה, ועוד. להמחשה, בשיח אינטנסיבי שניהל המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנים 2005-2003 כמעט ולא נדונה התועלת המדינית של מדיניות הסיכולים, אלא בעיקר ההיבט החוקי.280 העתקת המאבק נגד הסיכולים מהזירה הפוליטית לזירה המשפטית ביטאה את חולשת הדיון הפוליטי, ובתורה גם את העצמת הלגיטימציה החוקית, עד כי בדצמבר 2006 הכשיר בג"ץ את מדיניות הסיכולים, הגם שהטיל עליה מגבלות.281 כך ניתן לראות כיצד גם מערכת המשפט תומכת ברציונליות אינסטרומנטלית: היא מכשירה שימוש באמצעי פעולה ספציפיים, עד כי האפשרי הופך גם לחוקי, ובעקיפין גם ללגיטימי. במקרה זה בג"ץ אף השלים את המהלך בקובעו תנאים ספציפיים המאפשרים סיכול ממוקד.

יתר על כן, השיח המשפטי העצים את השיח הצבאי: לפי המשפט הבין־לאומי, התועלת הביטחונית היא זו המעניקה חוקיות לסיכול ממוקד, כמהלך המונע סכנה. אלא שהערכת תועלת זו מרחיבה את שיקול הדעת הצבאי, שהרי הדרג הצבאי, יחד עם השב"כ, הגדיר את הצורך. במילים אחרות, המיקוד המשפטי העצים עוד יותר את השיח הצבאי ודחק את זה המדיני.

אפילו היעילות של הפעלת האמצעים, כלומר חיוניותם למלחמה בטרור,282 קריטריון מרכזי ללגיטימציה המודרכת בידי רציונליות אינסטרומנטלית, לא בוססה. בתגובתה לעתירה שהוגשה לבג"ץ מטעם הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל וארגון אל קאנון נגד המדיניות, לא הציגה המדינה ממצאים על התועלת שבסיכולים. היא רק הגנה על זכותה המשפטית לנקוט אותם.283 במילים אחרות, האמצעי, ולא המטרה, הוא שעמד גם במרכז השיח המשפטי שניסתה המדינה לקדם. ניתוח כמותני של אפקטיביות החיסולים בשנים 2004-2000 (שלא התייחס להשפעה של הרג כרמי) העלה שלא הייתה להם השפעה מהותית על פיגועי הטרור. הגם שהגבירו את התמיכה בציבור הפלסטיני בפיגועים נגד ישראל, הסיכולים לא הרתיעו מְפגעים, לא עודדו אותם ולא פגעו בתשתית הפיקודית של הארגונים.284 קופרווסר הודה בתועלת המוגבלת של הסיכולים באומרו:

בכל רגע נתון יש 300 מחבלים פעילים ביהודה ושומרון, ולא משנה כמה מהם אתה הורג וכמה מהם אתה תופס: את מקומם של הנהרגים או הנתפסים תופסים מיד מחבלים אחרים. אמנם הפעולות שלנו מצילות חיים בטווח המיידי, אבל הן אינן משנות את העובדה התקֵפה שבכל רגע נתון יש 300 מחבלים, והם (אפילו פחות מהם) כל מה שצריך כדי לקיים טרור מתמיד [...] ובכל זאת, אמנם לא ננצח את ה־300 האלה, אבל אנו מסוגלים לעורר את ארגוני הטרור לגרד בפדחתם ולחשוב פעם נוספת על הכדאיות של הטרור.285

אך קופרווסר לא הציע אינדיקציה לכך שהמדיניות אכן סייעה "לגרד בפדחת". לכן הסיקו חאפז והטפילד שהתועלת העיקרית של החיסולים הייתה פוליטית - שידור נחישות לציבור הישראלי. אכן, היקף הסיקור של חיסולים בתקשורת היה גדול משמעותית מסיקור אירועי הרג אחרים.286 בשונה מהמקובל בעולם, במקרה זה אף דיווח הצבא לציבור על כל התנקשות כמדיניות רשמית, דפוס לא־מקובל של שקיפות,287 המלמד על השימוש במדיניות לצורכי פוליטיקה פנימית. כאינדיקציה נוספת, ניתוח ההשפעה של הסיכולים על שוק ההון בישראל בשנים 2004-2000 הראה שהתנקשות בדמות פוליטית גרמה לירידת שערים, ואילו התנקשות בדמות צבאית הובילה לעלייתם.288 מכאן שהמעמד הבינוני בישראל, שהוא הפָּעיל בשוק ההון, ראה את מדיניות הסיכולים כאפקטיבית במישור הצבאי אך מזיקה במישור הפוליטי. אלא שמעבר להתנהגות משקיעים לא היה לכך הד פומבי. ואכן, מדד השלום של אוקטובר 2001 הראה ש־77 אחוזים מהמרואיינים היהודים תמכו בהמשך החיסולים, ותמיכה זו חצתה את המחנות הפוליטיים, גם אם מדיניות הסיכולים כשלה אותה עת במניעת פיגועים בתחומי הקו הירוק.289 יש לראות בכך משום עדות להצלחת השימוש הפוליטי במדיניות זו.

לא רק שהסיכולים לא תרמו למטרה שלמענה הופעלו, אלא כפי שהראה מקרה כרמי, הפעלת האמצעים סיכלה את המטרה המקורית של הפעלתם, כלומר במקום מניעת פיגועים נגד ישראל, הרג כרמי עודד פיגועים. בסופו של דבר, לא הסיכולים עצרו את פיגועי ההתאבדות. לצד המשקל המיוחס לחומת מגן (בעיקר בשיפור היכולת המודיעינית), חשובים בעיקר היו הקמת גדר ההפרדה בין הגדה לישראל, שהחלה ב־2002, וחידוש שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות הפלסטינית.290

על רקע זה התגלו בקיעים בתמיכה במדיניות החיסולים רק לאחר שביולי 2002 נהרגו 13 אזרחים, בהם נשים וילדים, בהפצצת חיל האוויר בעזה, שבה חוסל ראש הזרוע הצבאית של החמאס בעזה, צלאח שחאדה. הרג האזרחים היה ביטוי מובהק של "נזק אגבי", אך הוא העלה ספקות באשר לשיקול הדעת שהביא להחלטה להפציץ. עם זאת, ניתוח השיח התקשורתי לאחר האירוע מלמד שהוא התמקד בעיקר בביקורת אופרטיבית: מה היה המידע לגבי האזרחים שנמצאו בבית ובבתים סמוכים, ומה הייתה הערכת הסיכון שייפגעו, גם אם פגיעה אגבית, כתוצאה מהשלכת פצצה שמשקלה טון על מבנה באזור המאוכלס בצפיפות.291 לצד הדיון המשפטי לא התרחב השיח לדיון עקרוני בתועלת המדינית של מדיניות הסיכולים.

מדיניות הסיכולים היא המחשה לפעולה המודרכת בידי רציונליות אינסטרומנטלית. נשק הופעל בעיקר משום שהיה זמין. במונחי באומן, שצוטט לעיל, האלימות הופעלה כי האמצעים "היו שם", או במילותיו של הפילוסוף הצרפתי גרגואר שמאיוּ, שחקר את תופעת הכטב"ם, "במצב של סיכון מוסרי, סביר להניח כי פעולה צבאית תיחשב כ'נדרשת' פשוט משום שהיא אפשרית ועלותה נמוכה יותר".292 ביטוי מזוקק לכך נתן, אחר מעשה, ראש ענף הדין הבין־לאומי בפרקליטות הצבאית, אל"מ דניאל רייזנר, שמילא תפקיד בהכשרה המשפטית של הסיכולים. רייזנר אמר: "הסיכול הממוקד, הקסם בו הוא שאתה הורג את מי שאתה באמת רוצה, אם אתה מצליח, והשאלה היא רק כמה נזהרת לא להרוג אחרים".293 זהו "קסם" של אמצעי הנמדד על פי יעד הפיגוע ולא על סמך המדיניות שהוא משרת, והפעלתו זולה כי היא מדויקת ואינה כרוכה בפגיעה אגבית. גם פגיעה כזו יודעת הפרקליטות להכשיר, שהרי השאלה היא, בלשונו של רייזנר, "כמה נזהר" הצבא ולא מה הייתה הכוונה בפעולה, מהן החלופות לה, או אילו סיכונים נלקחו.

ה"קסם" אף הגדיל את התמריץ להחיל את ההגדרה של טרוריסט או לוחם על קטגוריה רחבה של אנשים - לא רק מי שנושא נשק, אלא גם מי שמתכנן פעילות או מורה עליה, כפי שעלה מעמדת המדינה בבג"ץ.294 גישה זו אפשרה לצבא להתנקש בחייהם של מנהיגים פוליטיים. כלומר, די היה בחברוּת בארגון צבאי או טרוריסטי, כסוג של סיוע לפעולה עוינת, כדי להצדיק התנקשות, כשמידת המעורבות הישירה של ההרוג בטרור אינה תמיד מובהקת.295 דפוס דומה מוכר גם בארצות הברית, במלחמת הכטב"מים שניהלה נגד מי שהגדירה כפעילי טרור בזירות שונות בעולם. על כך אמר הפילוסוף מייקל וולצר, ודבריו יאים גם כאן: "מזל"טים לא רק מאפשרים לנו להגיע אל אויבינו. הם עשויים גם להוביל אותנו להרחיב את רשימת האויבים, לכלול אנשים עוינים וארגונים לוחמניים כביכול, פשוט כי אנחנו יכולים להגיע אליהם - גם אם הם לא ממש מעורבים בהתקפות נגדנו".296

מלחמת לבנון השנייה

המלחמה פרצה ביולי 2006 בעקבות חטיפת החיזבאללה שני חיילי מילואים בגבול ישראל-לבנון. היא נמשכה למעלה מחודש, ובמהלכה ירה חיזבאללה טילים על העורף הישראלי. במלחמה נהרגו בצד הישראלי כ־40 אזרחים ו־120 חיילים, ומאות רבות בצד הלבנוני.

בשנים שקדמו למלחמה עיצבה ישראל מחדש את תורת הלחימה שלה ושכללה את הגישה של "אש מנגד", שעיקרה שימוש ביכולת אווירית ובנשק מדויק, והעתקת האש, ולא הגייסות, אל שטח האויב, בשונה מתפיסת התמרון המסורתית.297 העדפה זו ביטאה לא רק הסתנוורות מטכנולוגיה מתקדמת, אלא גם תוצאה של תהליך שהתפתח מאז מלחמת 1973, שבמהלכו התערער האמון של הצבא בתפיסה שנשענה על תמרון יבשתי כתוצאה מכישלונות וממחיר גבוה. וכשפרצה מלחמת לבנון השנייה, שש שנים בתום הלחימה המדממת על אדמת לבנון, שממנה הסיגה ישראל חד־צדדית את כוחותיה ב־2000 ובהשפעת מחאה פוליטית - ברור היה למקבלי ההחלטות שהצבא אינו חוזר לפעולה יבשתית בלבנון.298

יתר על כן, לצד פיתוח היכולת של "אש מנגד", מפקדי הצבא הושפעו מהתורה שגובשה בצבא ארצות הברית - "מבצעים מבוססי אפקטים" - כלומר פעולות, בעיקר מהאוויר, שמטרתן להשיג תוצאה אסטרטגית או אפקט על האויב. הצלחתה של ארצות הברית בפעולה בקוסובו (1999) לכפות את הדחתו של נשיא יוגוסלביה באמצעות פעולת נאט"ו מהאוויר, וכן ההצלחה להפיל בדרך דומה את משטר סדאם חוסיין (2003), קסמו למפקדי הצבא. לצד זה תרמה ההבנה של הבשלת יכולות התקיפה של חיל האוויר, המאפשרות להשיג אפקטים מערכתיים ואסטרטגיים שלא באמצעות תקיפת התשתית הלאומית של האויב, אלא השמדה מהירה באמצעות מהלומות מדויקות שליריב אין מענה עליהן, והן משפיעות על יכולתו או על רצונו להמשיך ולהילחם. וכך, למרות הביקורת על מחיר הדמים שהסבו האמריקאים בלחימתם בעיראק ועל חוסר הרגישות בהבנת האויב הניצב מולם, הלך הצבא שבי אחר התורה של מבצעים מבוססי אפקטים, ושִכלל את יכולות חיל האוויר כדי לממשה.299

גם הפעם הביאה הטכנולוגיה לניתוק השימוש בכוח צבאי מהיגיון מדיני. בדומה למדיניות החיסולים, היכולת קבעה את המדיניות. היא הטתה את הכף לפתיחה בלחימה רחבה נגד לבנון תוך דחיקה של החלופות שהועלו אחר מעשה בדו"ח שהגישה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת.300 בעקבות החטיפה עמדה בפני הממשלה החלופה של פעולה צבאית מוגבלת וכניסה למשא ומתן שיביא לשחרור השבויים, לעומת החלופה שננקטה בפועל, שהיא מבצע אווירי מסיבי. אך חלופה זו ואחרות לא נשקלו. הייתה זו ועדת וינוגרד, ועדת החקירה שמינתה הממשלה לאחר המלחמה לחקור את ניהול המלחמה, שקבעה:

מנהיג המוציא את צבאו לפעולה צבאית רחבה חב חובות [...] [ה]כוללות שיקול מעמיק לגבי הנחיצות של מהלך צבאי דווקא, עיתויו וטיבו, ושל סיכויי ההצלחה שלו בנתוני הזירה. ראינו כי ההחלטות המהירות על היציאה למלחמה שקיבלה הממשלה בראשותו של אולמרט לא עמדו בתנאים אלה.301

עם פתיחת המלחמה הוגדר יעד מדיני של יישום החלטת האו"ם 1559 (משנת 2004), שקראה לפירוק המיליציות בלבנון, כולל חיזבאללה. אך היה זה יעד ללא סיכוי גבוה ליישום, כך שהמהלך הצבאי לא הותאם ליעד מדיני.302

היכולת סיפקה לא רק את האמצעי, אלא גם את יכולת הפריסה המהירה שלו תוך קיצור פער הזמן בין קבלת החלטה ובין ביצועה. לשם השוואה, במלחמת לבנון הראשונה התבססה תפיסת הלחימה על פעולה קרקעית, ולכן הותנתה פתיחת המלחמה בריכוז כוחות - תהליך ממושך שלווה בוויכוח פוליטי. הפעם, כבר בלילה שבבוקרו נחטפו החיילים התבצעה התקפה אווירית נרחבת בלבנון, בעיקרה תקיפת משגרי הפאג'ר שבידי חיזבאללה. כך יכול היה הרמטכ"ל דן חלוץ להתגאות לאחר התקיפה במעבר המהיר מביטחון שוטף ללחימה: "לדעתי, המחסום שעברנו אתמול הוא המחסום הכי חשוב שעברנו בשנים האחרונות, ומבחינתי לתוך הצבא זה לשנות את מוד המחשבה מסיכול ממוקד ללחימה".303 ללא יכולת זו של תגובה אווירית מהירה ומסיבית הייתה ההחלטה הפוליטית שונה, וממוקדת בדרך פעולה מוגבלת יותר, כדוגמת אחת מהחלופות שהציפה כאמור ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בחקירתה את המלחמה.

היכולת הכתיבה גם את מתווה היציאה מהמלחמה, שהוא נקודת המפגש בין המדיני לצבאי, ומנעה את הגדרתו. שרת החוץ ציפי לבני ביקשה לדון במתווה זה למחרת התקיפה של משגרי הפאג'ר, אך נאמר לה מפי ראש הממשלה אולמרט כי "לצבא יש עוד מטרות [לתקיפה] לפחות לעשרה ימים".304 זו המחשה נוספת לאופן שבו לא ההיגיון הפוליטי שלט בדרך הפעולה הצבאית, אלא היכולת הצבאית.305

שינויי התפיסה בעידן איזנקוט וכוכבי

הרציונליות האינסטרומנטלית, ובעיקר מיקוד היתר באמצעים, יכולים להתפתח לאמונה מופרזת ביכולת להסיר איומים צבאיים באמצעות השמדתו של אמצעי הלחימה. וכך, הודות ליכולתו לנטרל חימוש של האויב, יכול אמצעי הלחימה לייתר את הצורך בפתרון מדיני.

במבחן ההיסטוריה הצליחה ישראל לפרק יריב מנשקו רק באמצעות תהליך מדיני, שחוללה או שחולל צד שלישי, ולא באמצעות שימוש בכוח. נהפוך הוא, ההסתמכות הבלעדית על השימוש בכוח הניבה תוצאות הפוכות מהמצופה, כפי שהצגתי בדיון על היעדר חשיבה דיאלקטית. השימוש בכוח צבאי מיתן איום צבאי רק כשלֻווה במהלך מדיני. כך, במחיר של ויתורים ניכרים בהסדרי השלום עם מצרים וירדן הוסר האיום של צבאותיהן. גם את העוצמה הסורית ישראל לא החלישה במלחמות 1973 ו־1982, מלחמות שרק תִּדלקו את מרוץ החימוש בין הצדדים. שקיעת העוצמה הסורית נבעה מהסתלקות ברית המועצות מחימושה של סוריה עם סיום המלחמה הקרה. את האינתיפאדה הראשונה סיים הסכם אוסלו, ובניגוד לדעה הרווחת - את הטרור באינתיפאדה השנייה לא ניצחה ישראל רק בזכות מבצעים צבאיים, אלא גם בעזרת הקמת גדר ההפרדה וחידוש שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות הפלסטינית, כפי שנאמר קודם.

כזכור, אסטרטגיית צה"ל של איזנקוט התוותה הפעלת עוצמה צבאית רבה כדי להשיג הכרעה מהירה, וכוכבי תרגם זאת לעיצוב יכולות ושיטות לחימה להשמדה של האויב בקצב גבוה. אך אדריכלי החשיבה הצבאית אינם עיוורים למגבלות המענה הצבאי. כך לדוגמה, תא"ל ערן אורטל, ששימש ראש מרכז דדו, מרכז שייעודו לפתח את החשיבה המערכתית בצבא, לא חסך את ביקורתו מהתנהלות העבר. לדבריו, אסטרטגיית המניעה והאכיפה (מהלכים שנועדו לשנות את התנהגות האויב באמצעות שימוש בכוח או האיום בו), המאפיינת את הפעלת הכוח בעשורים האחרונים, הצליחה "להדוף מפעם לפעם משברים ביטחוניים גדולים באמצעות סבבי לחימה גדולים, ומבצעי מב"ם חסויים וגלויים. עם זאת נראה שהמחיר למלחמות 'נוחות' מהאוויר הוא החמרה מתמדת של האיום המצטבר על מדינת ישראל, והצרת צעדיה".306

במילים אחרות, הקצין הממונה על פיתוח החשיבה המערכתית מכיר בדיאלקטיקה של הפעלת הכוח, שבמקרה הזה גרמה לכך שבהדרגה מצאה ישראל את עצמה מתמודדת עם צבאות מעין־סדירים ולא עוד עם מיליציות של כוחות גרילה ותאי טרור. כפי שאורטל אף טען במאמר אחר - חמאס, בעקבות מבצע עמוד ענן ומפגשו עם "כיפת ברזל", חולל "קפיצה פרדיגמטית", שהתבטאה בפיתוח תשתית תת־קרקעית שתאפשר התקפה לתוך שטח ישראל.307

כחלופה מציע אורטל מעבר ממניעה ואכיפה להכרעה: "החזרת המלחמה לשטח האויב באמצעות תמרון שתפקידו העיקרי - שלילת יכולת האש",308 בעיקרה יכולת הירי תלול המסלול, בפרט של חמאס בעזה ושל חיזבאללה בלבנון. החלופה מתבססת על "חיישנים קרקעיים ומהאוויר, רובם מבוססי פלטפורמות בלתי מאוישות. חיישנים אלה, שיפעלו ברשתות תקשורת מתקדמות, כולם לכולם, נועדו לאתר את האויב ולאפשר גיבוש תמונת מצב והשמדתו".309 כלומר, השכלול הטכנולוגי אינו רק בחימוש עצמו אלא ביכולת איסוף המידע ותרגום המידע להפעלת חימוש. אורטל מהדהד את ביקורתו של הרמטכ"ל כוכבי על גישת העבר, שהביאה אותו לנסח מחדש את תפיסת הניצחון של הצבא ולהגביר קטלניוּת. אורטל מציע אפוא החלפה של שיטת לחימה אחת באחרת - מהתקפה מהאוויר לתמרון המשתלט על שטח - משמע, החלפה של כוח בכוח.

אך אורטל מתעלם מהדיאלקטיקה שזיהה קודם. בכל הניתוח שלו אין ולו גם מילה המסבירה כיצד יבטיח הצבא שהתוצאה הדיאלקטית שהפיק בעבר לא תחזור על עצמה גם הפעם, כלומר הסיכון שהאויב יתאים את יכולותיו לדרכי הפעולה של ישראל עד שיִּקשה על ישראל למצות את יתרונותיה.

ביטוי לספקנות כזו העלתה רס"ן שלומית רודניצקי,310 שמאמרה בבין הקטבים הוא בין זוכי פרס הרמטכ"ל לכתיבה בענייני צבא וביטחון ב־2018, ומכאן חשיבותו כמשקף הלך רוח בצמרת הצבא. רודניצקי מציעה לפתח טכנולוגיה של יירוט טילים כבר בשטח האויב, אשר תלווה את הכוח המתמרן, יכולת המשתלבת גם בתפיסתו של אורטל. להערכתה הדבר יכול להביא לשיתוק כוח האש של חיזבאללה. אך גם רודניצקי מודעת לדיאלקטיקה. יתרון זה, היא טוענת, יכול להביא את חיזבאללה לחפש דרכים לנטרול יתרונה של ישראל. לצד מאמצים לשבש את יעילות המערכת הישראלית חוזה רודניצקי אפשרות שחיזבאללה יאמץ פרדיגמה אחרת ללחימה ויחזק את יכולתו לכבוש שטח ישראלי. אך היא מבטלת אפשרות זו באמירה שישראל ערוכה לה. כלומר, נקודת המוצא היא שהאויב יזנח את תוכניותיו או יאמץ דרכי פעולה שישראל מוכנה להן, אף שגם לדעת המבקרים מתוך הצבא ישראל הופתעה, למשל, מאיום המנהרות, ואין להניח שלא תופתע שוב מאיומים אחרים. אך בדיון זה לא עולות האפשרויות שמא היחלשות הארגון תביא לפעולה מבוזרת של ארגוני טרור נגד ישראל, שיפעלו ללא מרות של ארגון פוליטי כחיזבאללה, או שהארגון יפנה, למשל, להפעלת טרור נגד יעדים ישראליים בעולם. כלומר, בניגוד להנָחתה של הקצינה, יתקוף את ישראל היכן שהצבא אינו ערוך לכך.

נקודת המוצא של הכתיבה בבין הקטבים היא שמתחולל מאבק בין שתי מערכות חימוש, הישראלית מול זו של הצד הערבי, אך לא בין ישויות מדיניות, מאבק שבבסיסו יריבות על נכסים מגוונים. בשם היכולת לשכלל את יכולות התקיפה של ישראל אורטל כמו מבטיח בשם הצבא לייתר את יישוב הסכסוך, או לפחות להחליש את דחיפות ההסדר. כך מבטיחים גם רודניצקי וגם כותבים אחרים, המציעים להעלות בדרגה את רמת הקטלניוּת של הצבא,311 ולאמץ טכנולוגיות של בינה מלאכותית שיגבירו דיוק ומהירות תגובה.312

גישה זו ממחישה היטב כיצד הרציונליות האינסטרומנטלית הצבאית מאפילה על הפוליטיקה האזרחית. בשונה מעידן דן שומרון, אין הצבא מתייצב בפני הדרג המדיני וטוען שאין לו מענה צבאי לסכסוכים של ישראל עם לבנון והפלסטינים, אלא טוען לפתרון. ראשי הצבא הפנימו את הלקח שלפיו הודאת הצבא במגבלות יכולתו מזמינה עליה ביקורת קשה מימין. הצבא אף אינו מציג את הפתרונות שלו ככאלה שנועדו לשמר זמנית את יתרונה של ישראל ולהרחיב את מרחב הפעולה העומד לרשות הדרג המדיני כדי להגיע להסדר מדיני. זמינות הטכנולוגיה מתורגמת לתפיסת לחימה חדשה, ליכולת לעבור להכרעה של האויב. ככל שגישה זו מתקבלת, כך היא מקרינה על מדיניותה של ישראל להעדיף הכרעה צבאית על פני הידברות מדינית. אם כך, השיתוק הפוליטי יוצר ואקום שלתוכו נכנס הצבא. הוא מבטיח סטטוס קוו שנוח לשני המחנות הפוליטיים. להבדיל, גם דן שומרון פעל בתנאי שיתוק, ובכל זאת הבטיח רק סטטוס קוו קצר מועד.

המערכה בין המלחמות (המב"ם)

רציונליות אינסטרומנטלית הצמיחה גם את תפיסת המב"ם - המערכה שבין המלחמות. תפיסה זו גובשה בתקופת כהונתו של בני גנץ,313 ויושמה בעיקר בתקופתו של איזנקוט (2019-2015). היא בנויה על פעולות מצומצמות, רבות מהן חשאיות, המנוהלות נגד מטרות צבאיות ערביות, ותכליתן לתחזק את ההרתעה הישראלית באמצעות סיכול או שיבוש מאמצי התעצמות, המחשת העליונות הישראלית והכנת תשתית לפעולה לשעת הצורך. ההיגיון העומד בבסיסן הוא הרחקת סבב העימות הבא.314

חוקרי המכון למחקרי ביטחון לאומי, אודי דקל ועומר עינב, אומרים מפורשות שתפיסה זו "מבוססת על הנטייה של ישראל להעדיף את הרכיבים הצבאיים ביכולותיה, בהתאם לתפיסה הגורסת, כי האזור בו אנו חיים מבין רק את שפת הכוח. בנוסף, בתחום הצבאי מעריכה ממשלת ישראל, כי עומדת לרשותה מערכת מקצועית עם יכולת מבצעית מוכחת ותהליכים מסודרים של תכנון, הפעלה ולמידה".315 במילים אחרות, שילובה של הנטייה להעדיף שימוש בכוח עם היכולת לכך עיצב את תפיסת המב"ם. אך יכולת אינה רק מבצעית או טכנולוגית בפני עצמה, אלא מתבטאת גם בעצם יתרונה של ישראל על אויב שאינו מסוגל או אינו רוצה להגיב (כמו סוריה ואף איראן), ולכן לישראל חופש פעולה מולו.316 שוב - היכולת מתורגמת למדיניות.

המחשה טובה לתרגום כזה היא הרחבת המעגל שבו פועלת ישראל. הצבא תקף בסוריה מטרות איראניות כדי למנוע מאיראן להתבסס בסוריה, ותקף מטרות בלבנון נגד איראן ונגד חיזבאללה, אבל באוגוסט 2019 הרחיבה ישראל את פעילותה עד עיראק. היא תקפה מחסני נשק השייכים למיליציה שיעית המזוהה עם איראן כדי לשבש משלוחי נשק מאיראן ללבנון ולמנוע הקמה של בסיס שיגור לטילים מדויקים נגד ישראל.317 לפי המדווח, ישראל עשתה זאת באמצעות כטב"מים.318

לכאורה אין כאן חידוש. "דוקטרינת בגין", הקרויה על שם ראש הממשלה מנחם בגין, קבעה שישראל לא תתיר למדינה עוינת להצטייד בנשק גרעיני. על בסיס תפיסה זו תקפה ישראל פעמיים כור גרעיני - ב־1981 בעיראק וב־2007 בסוריה. אבל תפיסת המב"ם מתפרסת גם לאיומים בעוצמה נמוכה יותר, וישראל הרחיבה אותה לא רק לאכיפה של פירוז גרעיני של האזור, אלא גם לפירוז בפועל של האזור מחימוש העשוי להיות מכוון נגדה. זהו שינוי משמעותי. הסבר חלקי ניתן במאמר שכתב האלוף ניצן אלון (במשותף עם דנה פרייזלר־סווירי), ששימש ראש אגף המבצעים במטכ"ל איזנקוט, וככזה תיאם את פעילות המב"ם.319 לדברי האלוף ושותפתו לכתיבה, תכלית מרכזית היא "מניעת התעצמות באמל"ח איכותי",320 כלומר פירוז אזורי רחב מחימוש היכול לסכן את ישראל. אך הכותבים לא מסבירים אם ישראל נמצאת תחת סיכון חדש וכה גבוה, עד כי "החידוש בשנים האחרונות הוא היקף העיסוק והמיקוד במניעת התעצמות כעיסוק מרכזי של צה"ל בשגרה", ביחס למאמצי סיכול בעבר, שהתמקדו בעיקר בנשק גרעיני.321

היכולת לתקוף מרחוק באמצעות חימוש מדויק, ויכולת אווירית הנשענת גם על כטב"מים, כלומר ללא סיכון טייסים, מטות ליישום גישה זו. בהיעדר יכולת זו הייתה המדינאות הישראלית מחפשת דרכים חלופיות להפחית איומים. בעבר לוותה דוקטרינת הפירוז גם ברגל מדינית: הסכם השלום עם מצרים ברקע התקיפה בעיראק, ותוכניותיו של ראש הממשלה אולמרט לקדם נסיגה חלקית מהגדה המערבית כהמשך להתנתקות מעזה,322 ברקע התקיפה בסוריה. בשונה מכך, המב"ם מציג פתרון צבאי נטול גישה מדינית.

המחשה קולעת להיגיון צבאי המנותק מהמדיני משתקפת במאמרם של אלון ופרייזלר־סווירי. הם מודים שהמב"ם דוחה מלחמה, אך גם יכול לקרב אותה בשל הפוטנציאל להסלמה הטמון בו, כשם שהוא גם עלול לעודד את האויב ללמוד ולהשתפר (לרבות העתקת פעילות למקום שבו תתקשה ישראל לפעול), ואף לחשוף את המקורות המודיעיניים של ישראל. לכן אין לראות במב"ם רק כמשבש את התעצמותו של האויב.323 אלא שהם אינם מציעים מענה לחולשות אלה. חשוב מכך, בשום מקום לא מצביעים הכותבים על הפוטנציאל להסדרה מדינית של הבעיות כתחליף להסדרה צבאית. הכלים המדיניים־דיפלומטיים נתפסים בידי האלוף ושותפתו כמאפשרים, או לכל היותר משלימים את השימוש בכוח, אך לא כחלופה לו. כחוט השני עוברת התפיסה שהזירה המדינית מקנה לצבא הזדמנויות להפעיל כוח. תפיסת המב"ם ממחישה אפוא את היפוכו של ההיגיון הקלאוזביציאני: בעיני הצבא, תפקיד הדיפלומטיה הוא לאפשר לו לבצע את מבצעיו, לא להפך - לא הפעולה הצבאית נועדה לקדם דיפלומטיה.324 ולכן כשהתנאים משתנים, לדוגמה, התייצבות משטר אסד בסוריה לאחר מלחמת האזרחים, הדבר נתפס כאתגר צבאי למב"ם אך לא כהזדמנות להסדרה מדינית.325

לא פחות מהותי, אלון ופרייזלר־סווירי מודים שישראל ניצלה את אי־היציבות בסוריה: "השנים של מלחמת האזרחים בסוריה יצרו נסיבות אסטרטגיות ותנאים מבצעיים שאפשרו להגדיל מאוד את חופש הפעולה של ישראל".326 אך אין במאמר ולו גם תהייה עד כמה הפעילות הישראלית לא רק ניצלה את אי־היציבות בסוריה, אלא גם תרמה להחרפתו בעצם פעולתה בזירה זו. כלומר, אפשר שאי־היציבות יצרה איום ולא רק הזדמנות, כי סוריה לא־יציבה היא איום עבור ישראל. שוב, הדיאלקטיקה של הפעלת הכוח אינה ממלאת תפקיד בחשיבה הצבאית בישראל.

אם כן, המב"ם הוא סוג של מבצעים מבוססי אפקטים, החותרים לעצב את רצון היריב, אך לא מוצע כל ניתוח מורכב יותר של יחסי העוצמה שבמסגרתם מתפקד היריב, העלולים לסכל את השגת המטרות הרצויה לישראל. לא בכדי נמתחה ביקורת על גישה זו (אם כי לא על המב"ם באופן ספציפי) מפי תא"ל יורם חמו, ששימש מפקד מרכז דדו בשנים 2014-2011. חמו טען שהגישה מושפעת מתפיסה של הנדסת תעשייה וניהול, ואינה כזו המבוססת על אינטראקציות בין־אישיות.327 ברוח זו הציג איש אמ"ן לשעבר, אל"מ במילואים מיכאל מילשטיין, את קריאת הכיוון החלופית מתוך המערכת הצבאית, בטענו ש"התמקדות בספירה כמותית ובכימות בניין הכוח של האויב אינה מסייעת לשיפור ההערכה לגבי היכולות והכוונות שלו ולפרקים אף גורמת להטעיה" משום שאינה מתחשבת בהלכי הרוח של הציבור שכלפיו מופעל הכוח.328 המב"ם אפוא אינו מטפל בשינוי הרצון הפוליטי של היריב.

בנק המטרות

הרציונליות האינסטרומנטלית מתבטאת לא רק בהכפפת המטרות לאמצעים, אלא גם בהשתלטות תפיסה ממוקדת־אובייקטים על ניהול הלחימה. המחשה להארכת צוק איתן כדי להמשיך ולחפש מנהרות הצעתי למעלה. מרכיב חשוב בהיגיון זה הוא המושג הייחודי "בנק המטרות", אותה רשימת יעדי אויב ודרכי תקיפתם, שעל הכנתה עומלים גופי המודיעין והמבצעים של הצבא בעיתות שגרה. זוהי גישה מכנית, המתעלמת מניתוח עמוק של תרבות היריב ומהבנת תפיסותיו, ולכן אינה יוצרת זיקה בין המטרה הנכללת ב"בנק המטרות" ובין התכלית האסטרטגית של הפגיעה בה.329 זאת נוסף לכשלים אחרים המאפיינים את בניית ה"בנק", דוגמת התמריץ הפנים־ארגוני שניתן על הגדלת כמות המטרות החדשות שצוותי העבודה מייצרים, הבּחינה השטחית של מטרות ישנות שיש "לתקֵף" כדי לתקוף אותן, ובעטייה מתרחשות תאונות שבהן נהרגים חפים מפשע, והמעורבות של הדרג הפוליטי בדרישה להגדיל מטרות,330 מצב טיפוסי שבו מאמצים הפוליטיקאים את ההיגיון הצבאי. יתר על כן, הואיל והמטרות נצברות ב"בנק" חודשים רבים ואף שנים לפני התקיפה,331 יש כאן תסמונת המעצימה את הכשל של תוכניות המגירה, שעליו הצבעתי בתת־הפרק הקודם. כלומר, אי־התאמה אפשרית בין התרחיש המקורי, שהביא לסימון המטרה והכללתה ב"בנק", לסיטואציה הפוליטית בפועל. זאת בפרט כאשר ה"בנק" הופך ליעד בפני עצמו, המצדיק את משך הלחימה - כל עוד לא מוצה, יש הצדקה להמשך תקיפה,332 כפי שהעיד הדיאלוג אולמרט-לבני. זוהי חשיבה ממוקדת־אובייקטים.

***

בסיכומו של דבר, רציונליות אינסטרומנטלית היא גישה המשקפת את הרחקת ההיגיון המדיני מהשימוש בכוח. זוהי גישה החותרת למימוש יעיל של מטרה צבאית באופן הנגזר מאמצעִי הלחימה הזמין ולא מהתכלית המדינית. האמצעי מעצב במידה רבה את תפיסת הלחימה, דוגמת הסיכולים הממוקדים או המב"ם. לא אחת מעצב האמצעי גם את מסגורה של הבעיה שעימה אמור השימוש בכוח להתמודד, דוגמת מסגורה של האינתיפאדה השנייה בשלביה הראשונים כעימות מזוין ולא כהתקוממות עממית, באופן שנגזר מסוג האמצעים שבהם הצטייד הצבא (כאמור בתת־הפרק הקודם). הרציונליות האינסטרומנטלית יכולה אף לגלוש למיקוד יתר בחימוש ובאובייקט התקיפה, כפי שמציעה התפיסה של "בנק המטרות". גישה זו דוחקת את ההיגיון המדיני האמור להנחות את השימוש בכוח, והשיח הפוליטי הופך להיות ממוקד בשיטת הלחימה (דוגמת סיכולים ממוקדים) ולא במדיניות, ולכן גם דוחה את ההחלטה אשר למתווה היציאה ממלחמה, כפי שאירע במלחמת לבנון השנייה. היכולת הטכנולוגית אף מרחיבה את גבולות השימוש בכוח, אם הרחבה גיאוגרפית, דוגמת התקיפה בעיראק במסגרת המב"ם, ואם הרחבת ההגדרה מיהו טרוריסט שיש להורגו. היכולת הטכנולוגית ממסגרת את הלחימה כהתנגשות בין מערכות חימוש ולא בין מערכות פוליטיות, ולכן מטפחת את האמונה שהטכנולוגיה יכולה לפתור בעיות, ובכך לדחות את הצורך בפתרון מדיני, אם לא לייתרו.

סיכום

ההיגיון הצבאי התעצם, ודחק את ההיגיון המדיני, מעֵבר למה שהיה מקובל בעבר, להפעלת כוח. ההיגיון הצבאי הוביל את התנהלות ישראל באינתיפאדה השנייה ובסבבי הלחימה בעזה ולבנון, עד כי המדיני הפך לצבאי.

חלק מהמרכיבים של המיליטריזציה שהוצגו בפרק זה אינם חדשים. אין חדש בהכפפה של המטרות המדיניות לחשיבה הצבאית, דוגמת ההכפפה ל"גבולות ביטחון" לאחר 1967. החידוש הוא בהיעדר מטרה מדינית. רק בתקופה קצרה (2008-2007), שבה כיהן אהוד אולמרט כראש ממשלה, קוּדַם תהליך מדיני (בהמשך לוועידת אנאפוליס) שחתר להקמת מדינה פלסטינית.333 ככלל, הצבא אמור להבטיח סטטוס קוו מוגבל בזמן כדי לשמר את מרחב הפעולה של המדינאים להגיע להסדר. אך בסיכומו של דבר, עשרים השנים שחלפו מפרוץ האינתיפאדה השנייה מאופיינות בשימור הסטטוס קוו המדיני־טריטוריאלי ללא תכלית מדינית מוגדרת מחוץ לסטטוס קוו עצמו. השיתוק הפוליטי אף מנע רענון של תפיסת הביטחון שיזמה ממשלת שרון, ומסמך שניסח, לבקשתה, דן מרידור, ואשר הושלם והוגש בתקופת ממשלת אולמרט ב־2006, לא אושר.334 הקיבעון הביא למיקוד תפיסת הביטחון בשימור הסטטוס קוו הביטחוני, הנסמך על גישה התקפית־הגנתית היברידית,335 לרבות בגדה המערבית.336 לתוך הוואקום הזה נכנס הצבא, שנדרש לספק פתרון צבאי המשמר את הקיים, והדבר העצים מאוד את כוחו.

על רקע זה הופיעו צורות חדשות של מיליטריזציה: (א) שימוש בכוח בנסיבות שבהן לא הייתה תכלית מדינית להפעלת הכוח, עד כי הצבאי מחליף את המדיני ואף מעצב את הפוליטיקה "מהשטח" - מהצבא אל הנבחרים - כפי שאירע לא אחת באינתיפאדה השנייה; (ב) גיבוש דוקטרינה המנותקת מתפיסה מדינית,

אבל כוללת רכיבים המכתיבים מדיניות, כגון הכרעה מהירה ושלילת יכולת שלטונית של היריב; (ג) מיליטריזם הצומח מחוץ לצבא ואף מאתגר אותו, כפי שבא לידי ביטוי בהסלמה של צוק איתן; (ד) לחימה ממוקדת־אובייקטים דוגמת מלחמת המנהרות ו"בנק המטרות"; (ה) רציונליות אינסטרומנטלית, המביאה לכך שאמצעי הלחימה מכתיבים מדיניות (מדיניות הסיכולים, ההסלמה של מלחמת לבנון השנייה והמב"ם), וגולשים לטיפוח האמונה המופרזת ביכולת להסיר איומים צבאיים באמצעות השמדתו של אמצעי הלחימה, עד כדי ייתורו של פתרון מדיני.

מכלול צורות זה דחק לשוליים את השיח בחלופות מדיניות ליישוב הסכסוכים עם הפלסטינים ועם לבנון. הצבא היווה סוכנות מרכזית המקדמת את ההיגיון הצבאי ומרחיקה ממנו את ההיגיון המדיני באופן שביסס את הלגיטימציה לשימוש בכוח. רבות מזה נסמך על האמון הציבורי הגבוה בצבא, כפי שיורחב בפרק השישי. במילים אחרות, אין מדובר בתפקיד שהצבא נטל רק מחמת הוואקום הפוליטי, אלא שעצם הובלתו תהליכים משמעותיים סייעה להתגבר על חסמי הלגיטימציה להפעלת כוח - תסמונת הפרדוקס המלווה ספר זה. התנהלות הצבא והשיח שקידם מול הציבור תרגמו צורות חדשות של מיליטריזציה ללגיטימציה להפעלת כוח, אם בהצדקה ישירה ומפורשת לשימוש בכוח, כפי שראינו באינתיפאדה השנייה, ואם בטשטוש החלופה המדינית. כך לדוגמה, הרציונליות האינסטרומנטלית ותרומתה לטיפוח האמונה שניתן להסיר איומים באמצעות כוח סייעו לצבא לצמצם את הסבירות להופעת קריאות תיגר פוליטיות שינסו לערער את הסטטוס קוו בטענה שנוצרת סיטואציה שאין לה פתרון צבאי. ההובלה הצבאית בעצם מנעה את אתגורו של הוואקום הפוליטי, ובכך גם תרמה להגבלת הדמוקרטיה הדיונית, כלומר להגבלת שיח בחלופות מדיניות לשימוש בכוח. זהו מעשה פוליטי בחסות הדימוי הא־פוליטי של הצבא.

חשוב להדגיש, שיח הלגיטימציה שיצא משורות הצבא אינו רק רטוריקה. ככל שיח מדיניות (לפי התפיסה הביקורתית של חקר מדיניות ציבורית) זהו שיח המשלב עובדות עם אופן הבנתן ומשמעותן בעיני קהל היעד של השיח. לכן השיח אינו מתמצה בשפה המשקפת את המדיניות, דוגמת נאומים ומסמכי מדיניות, אלא כולל גם מערך מגוון של פעולות ושיטות עבודה, כך שהטקסט מייצג את הפעולות והפעולות מבטאות את הטקסט, והקשר ביניהם הדדי.337 לכן, למשל, הצבא לא רק מִסגר את הסכסוך עם הרשות הפלסטינית כמלחמתית, אלא פעל הלכה למעשה בהתאם למסגור זה, וכך הפך זאת לעובדה; הוא תרם (חרף השקפתו המקורית השונה) להצגת המנהרות בעזה כאיום, מעצם התעקשותו על הריסתן הכמעט מוחלטת במחיר דמים גבוה. כך שאם הוא נלחם במנהרות - משמע הן איום; בהגדרתו סוג פעולות מסוימות כמב"ם, כלומר כהגדרה לכאורה ייחודית שלא נודעה בעבר, הוא נותן משמעות ייחודית לפעולות שהוא נוקט ולאיומים החדשים לכאורה שהוא חותר להסיר.

האם קידם הצבא את בכורתו של ההיגיון הצבאי רק מתוך כך שכארגון צבאי הוא אמון על החשיבה הצבאית? התשובה חיובית, אבל זה אינו הסיפור כולו. אם במודע ואם לא, הצבא קידם מציאות שהעניקה לו יתרון. עד לאינתיפאדה השנייה העניקו תהליכי דה־מיליטריזציה המשולבים בנסיגות יתרון לחשיבה המדינית על פני זו הצבאית והחלישו את מעמדו המוסדי של הצבא. על השחיקה במעמדו הוא פיצה חלקית באמצעות חלקו בעיצוב הסדרי אוסלו כהסדרים ששלט בהם ההיגיון הצבאי.

פרוץ האינתיפאדה השנייה יצר מציאות חדשה, שאפשרה לצבא לקדם את מעמדו במספר אופנים. ראשית, סטטוס קוו מחזק את מעמד הצבא כמי שנדרש לתחזק את קיומו. התחזוק אינו רק ביצועי (למשל, למנוע פגיעה בנכסים ישראלים), אלא מתפרס גם למהלכים המרחיקים את הממשלה מהחלטות היכולות לסדוק ביכולת הקיום של הסטטוס קוו. אינסטרומנטלי, למשל, היה המאמץ של הצבא, גם מול ממשלת נתניהו, למנוע התלקחות של אינתיפאדה שלישית בשנים 2016-2015 (ראו פרק רביעי). וכאמור, תחזוק הסטטוס קוו הוא גם מאמץ לגיטימציוני, לדוגמה, באמצעות הטמעת האמון בחימוש כפותר בעיות מדיניות, וככזה הוא מעצים את תלות הפוליטיקאים בצבא.

שנית, הצבא עבר ממעמד של צבא שלום העוסק בשיטור, בעיקר בגדה, לצבא המנהל לחימה, תוך שימוש בשפה צבאית, המצמצמת את הפער בין שיטור לפרקטיקה צבאית.338 לחימת שיטור פוגעת בזהותם של החיילים משום שהיא מסיטה אותם ממשימתם הצבאית מבלי שיש להם כלים להתמודד עם האוכלוסייה זולת באמצעות הפעלת אלימות, שבתורה מעצימה את התנגדותה של האוכלוסייה המקומית. זו אחת הסיבות שבעטיין הורחק הצבא המודרני ממשימות שיטור כלפי אוכלוסיית מדינתו.339 אך גם אם ניתן להתגבר על כך באמצעות הקניית כלים מקצועיים, נותר פער בזהותם המקצועית של החיילים.340 הפער שבין לחימה לשיטור אִתגר גם את זהותו הלוחמנית של הצבא הישראלי.341 כגישור על פער זה גיבש הצבא מחדש את תפיסתו והחצין אותה: מצד אחד, הוא אינו מוצג כצבא לוחם בשטחים במובנים המקובלים בעבר, שמא יאבד לגיטימציה בקרב תומכי המרכז־שמאל, ומנגד, גם לא כצבא שיטור, כדי לשמר לגיטימציה בימין. מכאן נובע השימוש במושגים דוגמת מלחמה בטרור, מלחמה בעצימות נמוכה ומב"ם.342

שלישית, בניית נרטיב של לחימה בטרור מקנה לצבא את הלגיטימציה לדרוש אוטונומיה מבצעית, או לפחות לשמר אותה לנוכח המגמה המתמדת לכרסם בה.343 אם הצבאות שעימם מתעמת הצבא הם צבאות טרור, כלומר העימות מתחולל מול ישויות פוליטיות הנתפסות כחסרות יכולת, לגיטימציה או מניע לקבל החלטות מדיניות, הרי אין בנמצא שיקול מדיני דומיננטי שיכול להאפיל על השיקול הצבאי. לכן יכול הצבא להתנהל באוטונומיות. ציפיית הרמטכ"ל כוכבי לנטרל את ההשפעה המדינית על ניהול הלחימה היא מרכיב בתפיסה זו, והיא אף מיתרגמת לחתירה להגברת האוטונומיה של הדרג הטקטי. ולכן ההיגיון המדיני נמוג בחלקו הגדול ונכבש בידי זה הצבאי.

זה מוביל אותנו להבנת חלקו של הדרג הפוליטי. גם בשיא הלעומתיות של מטכ"ל מופז נגד ממשלת ברק נכנס הצבא לוואקום יותר מאשר התקומם כנגד הממשלה הנבחרת. נשוב ונאמר, בהיעדר הצבה של יעד מדיני ברור, תפקידו של הצבא הוא לשמר את הסטטוס קוו ולספק לו לגיטימציה, תפקיד שמעניק לו עוצמה מול הדרג הפוליטי. לכן, גם בשיא הלעומתיות נמנעה ממשלת ברק מלמַשמֵע את מטכ"ל מופז, שמא תחריף הפגיעה בצבא את ההתנגדות הציבורית לממשלה.

אלא שתרומת הצבא חורגת משירותי לגיטימציה. השתלטות הצבאי על המדיני היא אחד מאופני ההחלשה של הדמוקרטיה הדיונית, ולאו דווקא רק בשל שיח סמכותני, אלא בעיקר בשל תרומתו של השיח הצבאי לדה־פוליטיזציה. מרכזיות הצבא מעצבת את השיח כטכנוקרטי, המציע פתרונות ביצועיים המבוססים על שיפוט מקצועי, לכאורה א־פוליטי, ואף פתרונות שהפוליטיקה מפריעה לכאורה למימושם. מיליטריזציה של השיח פירושה שהשפה שבה משתמש הצבא מאומצת בידי השחקנים הפוליטיים עד כי קשה להבחין בין הדוברים. ובהיותה טכנוקרטית, היא מעניקה עדיפות לאוחזים בסמכות הידע, אם אנשי הצבא ואם פוליטיקאים שלהם ידע צבאי.

הבהרה מתבקשת. הדיון שהתנהל בפרק זה אינו עוסק בשאלה אם הייתה בידי ישראל היכולת למתֵן ואף ליישב את סכסוכיה עם השכנות הערביות. אין כל ערובה כי הרגעה מהירה של ההתקוממות הפלסטינית בפרוץ האינתיפאדה השנייה אכן הייתה מחזירה את הצדדים להידברות מדינית. אין גם כל ביטחון כי חיזוק המדינה העזתית יכול היה להביא לרגיעה, או שהימנעות מתגובה כשנחטפו החיילים בגבול עם לבנון הייתה משמרת את השקט בגליל. ייתכן, לצורך הדיון, שנכונה היא נקודת המוצא המדריכה את מקבלי ההחלטות, והצד הערבי אינו מעוניין כלל בפתרון מדיני, ולכן כל שנותר לישראל לעשות הוא לסכל את האיום הצבאי. הדיון ודאי אינו מנסה לצבוע את הצד הערבי כשוחר שלום קנאי.

אך לא זו הביקורת המוצגת בפרק זה. הביקורת היא על התהליכים והתופעות שמקנים לגיטימציה לשימוש בכוח או שמתקיימים בהינתן לגיטימציה גבוהה במסגרת תרבות פוליטית מיליטריסטית, ובהם: (א) הימנעות הדרג הפוליטי מהצגה של תפיסה מדינית אשר ממנה תיגזר תפיסת הביטחון, ומזו - משאבי הצבא ותפיסת הפעלתו; (ב) צמצום הדמוקרטיה הדיונית בשל תהליכי קבלת החלטות מהירים ושימוש באכיפה רטורית המגבילה את חופש הדיון, כפי שיורחב בעיקר בפרקים הבאים. חשוב להדגיש, דמוקרטיה דיונית אינה מיועדת בהכרח לקידום שיח של שלום, אלא לקיום שיח ציבורי רחב, יסודי ושוויוני בבעיות היסוד של המדינאות. במידה רבה אפשר שגם תהליך אוסלו לקה בשיבוש הדיוניוּת, אבל מיליטריזציה מטבעה משבשת דיוניות; (ג) עוצמת היֶּתר של הצבא כפי שבאה לידי ביטוי באינתיפאדה השנייה ביכולתו לחרוג מהתפקיד המקובל של צבא בדמוקרטיה ולהוות שחקן מרכזי בעיצוב מדיניות ובביסוס הלגיטימציה שלה; (ד) היעדר חשיבה דיאלקטית על הפעלת הכוח, המשקללת תוצאות בלתי־מכוונות מראש, והתייחסות לקונפליקט הישראלי־ערבי במונחי התנגשות בין מערכות חימוש ולא בין ישויות מדיניות; (ה) הימנעות ממיצוי הזדמנויות מדיניות, גם אם מקבלי ההחלטות משוכנעים שדינן להיכשל; (ו) השתלטות הרציונליות האינסטרומנטלית על החשיבה הצבאית, רבות בשל הוואקום שיצר הדרג הנבחר, באופן שנמנע מהצבת מטרות שמהן ייגזרו האמצעים, ולא להפך, והתייחסות לפתרונות צבאיים כתחליף להסדרים מדיניים. טשטוש ההיגיון המדיני השתקף גם במעגלים שמחוץ ליחסי צבא ופוליטיקאים, ועל כך הפרק הבא.

134 דרורי 2016, 365.

135 .Bar-Siman-Tov 2000

136 ראו .Morris 2001, location 6278–7234

137 הסקירה נסמכת על .Eisenberg 1997 ;Morris 2001, location 12202–13481

138 קימרלינג 1993, 136.

139. בר־סימן־טוב ועמיתים 2005, 23-22.

140 ראו לדוגמה, שילון 2017, 2.

141 כספית 2002.

142 לפי נתוני בצלם - הרוגים מפרוץ האינתיפאדה השנייה ועד למבצע "עופרת יצוקה" (לא כולל). https://www.btselem.org/hebrew/statistics/fatalities/before-cast-lead/by-date-of-event.

143 מיכאל 2008א, 145-143.

144 שלח 2000, 19-18.

145 איילנד 2018, 247.

146 דרוקר ושלח 2005, פרק 2.

147 קליין 2006, 14-12.

148 ברנע 2000, 3-2.

149 בן ישי 2001, 5-2.

150 כספית 2002.

151 אלון 2001.

152 הארץ 2001.

153 ראו לדוגמה, Bland 1999.

154 מיכאל 2008ב.

155 בן ישי 2017, 258-255.

156 פישמן 2001, 9-9.

157 מיכאל 2008ב, 129.

158 שם, 138.

159 איילנד 2010, 24 (ההדגשה הוּספה).

160 בן ישי, שקד ופישמן 2000, 9-6.

161 לדיון תיאורטי והשוואתי, ראו עבודתו של ג'ק לוי - Levy 1986.

162 דרוקר ושלח 2005, פרק 2.

163 איילנד 2010, 24.

164 פדהצור 2011.

165 אלדר 2004.

166 עיתונאי הארץ עקיבא אלדר מצוטט אצל רחמים 2005, 21-18.

167 כלומר סמכות ידע. מצוטט אצל רחמים 2005, 35.

168 דרוקר ושלח 2005, פרק 3.

169 לביא 2010.

170 שפיר 2000, 4.

171 בר־טל מצוטט אצל רחמים 2005, 34.

172 גרינברג 2007, 268.

173 .Huntington 1957, 59–79

174 Gordon 2002.

175 לוי 2010, 118.

176 ובר 1962, 8.

177 .Mann 1984, 189; Soifer and vom Hau 2008, 227

178 שפיר 2000, 4.

179 שלח 2000, 16-15.

180 בר־סימן־טוב ועמיתים 2005, 20.

181 Kimmerling 2006.

182 אפק 2020; מנדלבליט ולימון 2020.

183 רינגל־הופמן 2000, 20.

184 לפי נתוני בצלם, הרוגים מפרוץ האינתיפאדה השנייה ועד למבצע "עופרת יצוקה" (לא כולל). https://www.btselem.org/hebrew/statistics/fatalities/before-cast-lead/by-date-of-event.

185 .Howarth and Griggs 2012, 324–326

186 Ben-Naftali and Michaeli 2003, 252.

187 שביט 2002.

188 בן־אליעזר 2012ב, 130-129.

189 שם, 78, 117-121, 178-169.

190 שלח 2004ב, 18.

191 שלח 2004א, 19-18.

192 ראו לוי 2008.

193 Hermann 2009, 111–119.

194 לביא 2002.

195 יער והרמן 2002.

196 זרטל 2018, 266.

197 לביא 2002.

198 מדדי השלום, אתר דאטה ישראל. https://dataisrael.idi.org.il/.

199 Hermann 2019, 58.

200 אריאן ועמיתים 2006, 75.

201 הארץ 2002.

202 .Podeh 2014, 591

203 יער והרמן 2007.

204 מבקר המדינה 2017, 66.

205 שם, 88-79.

206 שם, 88.

207 שם, 117.

208 שם, 66, 117.

209 הראל 2014.

210 הפרקליט הצבאי הראשי 2018, 2.

211 יהושוע 2021.

212 Shalev 2015, location 454.

213 מבקר המדינה 2017, 104.

214 שם, 95.

215 שם, 94.

216 צה"ל, לשכת הרמטכ"ל 2015, 16; נוסח זה לא נכלל בגרסה העדכנית של המסמך משנת 2018.

217 כוכבי 2020, 7.

218 מיכאל 2018.

219 מרסיאנו 2005.

220 גלאון 2014.

221 שאולי 2014.

222 דוד 2017, 2-1.

223 משעל 2014.

224 אורטל ופלג 2019, 42.

225 כוכבי 2020, 7.

226 שם, 8.

227 צה"ל, לשכת הרמטכ"ל 2018.

228 כספית 2022.

229 שלח 2016, 68-69.

230 צה"ל, לשכת הרמטכ"ל 2018, 19.

231 שם, 21.

232 שם, 22.

233 כוכבי 2020, 9-8.

234 בן מאיר וסיבוני 2016, 42.

235 ראו לוי 2010, 76-72.

236 פישמן 2019.

237 עמידרור 2020, 32.

238 אריאן ועמיתים 2007, 81.

239 לוי 2019ב, 20-19.

240 ועדת לוקר 2015, 14.

241 חדד 2017.

242 יער והרמן 2015.

243 ועדת החוץ והביטחון של הכנסת 2017ב, 7.

244 בידץ ואדמסקי 2014, 32.

245 שם, 34-33.

246 שם, 37-35.

247 משעל 2012.

248 שם, 28-26.

249 איילנד 2010, 24.

250 .Adamsky 2017, 71–74

251 ברבינג וגליק 2019, 1333-132.

252 אורטל ופלג 2019, 42.

253 ראו לסיכום Berendzen 2017.

254 Weber 1978, location 2403–2409.

255 Bauman 1989, 106.

256 .Howarth and Griggs 2012, 324–326

257 Booth 2007, 255.

258 Traverso 2003.

259 .Bauman 1989, 106

260 Bousquet 2008.

261 .Kaltofen 2013, 39–40

262 .Jones 1999, 135–140

263 .Cunningham 2004

264 Owens 2003, 609.

265 .Abbott 1988, 185, 190

266 .Maoz 2006, 294–295

267 .Sheffer and Barak 2013, 103–124

268 .Hever 2018, location 1373–1593, 2952–2998

269 להרחבה, ראו לוי 2019ב.

270 בן־אליעזר 2012ב, 120.

271 דרוקר ושלח 2005, פרק 9.

272 בג"ץ 769/02 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', 2.

273 דרוקר ושלח 2005, פרק 1.

274 שם, פרק 9.

275 איילנד 2018, 271.

276 איילנד 2010, 26.

277 לביא 2010, הערה מס' 27.

278 מצוטט אצל פס 2006, 253.

279 קשב 2006.

280 פס 2006.

281 בג"ץ 769/02 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל.

282 שם, 7-6.

283 שם, 10-6.

284 .Hafez and Hatfield 2006

285 מצוטט אצל פס 2006, 235-234, 251.

286 קשב 2006, 4.

287 Ben-Naftali and Michaeli 2003, 239–241, 291.

288 זוסמן וזוסמן 2005.

289 יער והרמן 2001.

290 איילנד 2010, 28-27.

291 פרסיקו 2011.

292 .Chamayou 2013, 189

293 בלאו ופלדמן 2009.

294 בג"ץ 769/02 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, 10-7.

295 .Ben-Naftali and Michaeli 2003, 247–250, 291

296 Walzer 2016, 18 (ההדגשה הוּספה).

297 .Adamsky 2010, location 4823–4949

298 ברון 2008.

299 פינקל 2020ב, 314-310.

300 ועדת החוץ והביטחון של הכנסת 2007, 131.

301 ועדת וינוגרד 2007, 131.

302 ועדת וינוגרד 2008, 531-529.

303 ועדת וינוגרד 2007, 86.

304 שם, 90.

305 ראו גם ערן 2009.

306 אורטל 2021ב, 55 (ההדגשה הוספה).

307 אורטל ופלג 2019, 42.

308 אורטל 2021ב, 55.

309 שם, 61.

310 רודניצקי 2018.

311 לדוגמה, צח 2018.

312 כהן־אינגר וקמינקא 2018.

313 פינקל 2020א, 9.

314 דקל ועינב 2015.

315 שם, 2.

316 אורטל 2021א, 89-88.

317 ידלין ואוריון 2019.

318 חורי 2019.

319 אלון ופרייזלר־סווירי 2019.

320 שם, 21.

321 שם, 22.

322 ראו צנעני 2015, 26.

323 אלון ופרייזלר־סווירי 2019, 21, 27.

324 מייזל 2020, 18.

325 אלון ופרייזלר־סווירי 2019, 28.

326 שם, 15.

327 פינקל 2020ב, 314; ראו גם הביקורת של משעל בתת־הפרק הקודם.

328 מילשטיין 2019, 71.

329 .Adamsky 2017, 176–177

330 קובוביץ 2019א.

331 תללה 2016.

332 .Lahav 2018, 131

333 צנעני 2015.

334 מרידור ואלדדי 2018, 56-55.

335 .Barak et al. 2020

336 ראו ענבר ושמיר 2013.

337 .Howarth and Griggs 2012, 307–308

338 ראו רוזנפלד 2004.

339 Mann 1993, 402–412.

340 .Hills 2001

341 ויינר 2013.

342 Ben-Ishai 2020.

343 ראו לוי ועמיתים 2010; Cohen 2006.