יורשת במצוקה

"אתה רוכש את המניות של החברה שלי. למה?" ונסה לפתה חזק את תיק הערב הכסוף שלה וניסתה להתעלם מהחום והכעס בבטנה כשפנתה אל הגבר הגבוה, לבוש השחורים. לזרו מרינו. האהבה הראשונה שלה. הנשיקה הראשונה שלה. שברון הלב הראשון שלה וכנראה הגבר שמתכנן השתלטות עוינת על העסק של משפחתה.

עיניו הכהות של לזרו רפרפו על דמותה והיא מסרה/נתנה את כוס השמפניה שלו לבלונדינית הדקיקה שעמדה לשמאלו. היה ברור מההתנהגות הזלזלנית שלו שהוא ראה באישה לא יותר ממחזיקת גביע בשמלת מעצבים. אם כי ונסה העריכה שהייתה קצת יותר מזה בשבילו, במיטה לכל הפחות.

לחייה התלהטו, התמונה שעלתה במוחה הייתה מידית וגרפית. איך הוא עשה זאת? שלושים דקות במחיצתו והיא כבר חשבה על חדר השינה.

היא הסתכלה מעבר ללזרו, אל הציור שעל הקיר מאחוריו, כדי להתחמק מהעיניים הכהות והיודעות כל שלו. היא הרגישה את מבטו עליה, מחמם אותה, מבעיר את הדם בעורקיה. בצורה מידית. מכלה. עדיין. אפילו אחרי כל הזמן שחלף. זה זרק אותה בחזרה אל הקיץ שבו הייתה בת שש עשרה, כשהבקרים נסבו כולם סביב התקווה שהוא יהיה שם, שיעבוד בגנים של האחוזה. כך שהיא תוכל לשבת ופשוט להסתכל עליו, הבחור שאתו לא הורשתה לדבר.

הבחור שגרם לה לבסוף להפר את החוקים, חוקים שהיו מקודשים קודם.

זה לא היה נוח לגלות שהבחור ההוא הפך לגבר שעדיין היה לו הכוח להעלות לה את הדופק. אפילו כשראתה אותו בתצלום במגזין, ההתבוננות בו הייתה חוויה חושנית מלאה. פנים אל פנים... הוא גרם לה להרגיש כלואה בתוך עורה.

"מיז פיקט." הוא הרכין את ראשו, תלתל שיער נפל קדימה עם התנועה. לא תאונה, היא הייתה בטוחה בכך. היה לו את המראה הזה. המראה הלוהט, של מי שלא טרח לסרק בהקפדה את שערו. זה עשה את הרושם כאילו זה עתה יצא מהמיטה, סירק את שערו באצבעותיו והשליך על עצמו חליפה שעולה אלף דולר.

ומסיבה כלשהי זה היה סקסי בצורה שטנית. כנראה בגלל שהיה קל לדמיין מה שעשה במיטה ההיא, אילו פעולות מנעו ממנו להקפיד על הסדר בהופעתו...

היא מצמצה בזעף וארגנה מחדש את מחשבותיה. היא כבר לא הייתה בת שש עשרה תמימה, שדמיינה שהפרפרים שהיו לה בבטן היו יותר מההתעוררות הראשונית של תשוקה, שדמיינה שנשיקה מעידה על אהבה. לא, היא כבר לא הייתה הנערה הזו, וללזרו מרינו לא היה כוח עליה.

היה לה כוח. והיא תזכיר לו זאת.

"בבקשה," היא אמרה והשתמשה בקול המנכ"לית שלה. "תיקרא לי ונסה. אנחנו חברים ותיקים, אחרי הכול."

"חברים ותיקים?" הוא צחקק, בקול אפל ועמוק שהלהיט את דמה. "לא חשבתי עלינו ככה. אבל אם את מתעקשת, אז ונסה." המבטא שלו נעשה מעודן יותר במהלך שתים השנים שבהן לא פגשה בו, לשונו ליטפה את ההברות, האריכה אותן, גרמה לשמה להישמע סקסי בצורה בלתי אפשרית.

הגיל נראה עליו טוב. בגיל שלושים, הוא היה מושך עוד יותר מכפי שהיה בגיל שמונה עשרה. לסתו הייתה מרובעת קצת יותר, כתפיו רחבות יותר. אפו היה שונה, מעוקם קמעה, חוסר השלמות הוסיף למסתורין שלו ולא גרע מפניו שהיו מושלמות בכל מובן אחר. היא תהתה אם שבר אותו בתגרה. זה לא היה בלתי אפשרי. לזרו שהכירה היה חמום מוח, נלהב ומלא תשוקה בכל מובן שעולה על הדעת. ופעמים רבות היא תהתה איך הייתה מרגישה לו כל התשוקה הזו הייתה מכוונת אליה – ופעם אחת נפלאה זה אכן קרה. כשגרם לה להרגיש שהיא הייתה האישה היחידה, הדבר החשוב ביותר בעולמו. לזרו היה מסוגל לשקר ביעילות בעזרת נשיקה, הרבה יותר מכפי שגברים אחרים הצליחו לשקר באמצעות אלף מילים.

ונסה הדקה את אחיזתה בארנקה ועשתה צעד לאחור, נלחמת בגל החום והכעס שבער בבטנה, וניסתה לשמור על שלווה. על אדישות. לפחות כלפי חוץ. "אתה חושב שאנחנו יכולים לדבר?

"את לא כאן בכדי להתערות בחברה?" הוא שאל, גבה כהה אחת מורמת.

"אני כאן כדי לדבר אתך, וזה לא ביקור חברתי."

חיוך קטן הטה את זוויות פיו. "אני בטוח שתרמת לצדקה בדרכך פנימה. או שזה לא היה ברשימת העדיפויות שלך הלילה?"

ונסה נשכה את פנים לחיה, נלחמת לשמור על איפוק. לקחת את גביע השמפניה מידי הבלונדינית המחזיקה בו ולהשליך את תכולתו על החליפה היקרה מאוד שלו עשוי להיות מספק מאוד, אבל לא בשביל זה היא הייתה כאן.

ובכל זאת, היא לא התכוונה להניח לו להעמיד פנים שהוא פילנתרופ דגול ואילו היא זנזונת עשירה וסנובית שהגיעה לאירוע צדקה בשביל החברה והאלכוהול ולא טרחה להשאיר אגורה.

"כתבתי צ'ק כשנכנסתי. אתה יכול לשאול בצורה גלויה, אם אתה רוצה."

"נדיב מצדך."

"אנחנו צריכים לדבר. ללא קהל." היא הציצה בקבוצה שאתה נמצא. הרבה נשות חברה יפות שאת חלקן זיהתה, לא סוג הנשים שאי פעם הרשו לה להתרועע אתן. כסף לא העיד על ייחוס, כפי שאביה אמר תמיד. וזה אומר שאנשים מסוימים היו תמיד מחוץ לתחום עבורה.

לזרו היה ביניהם. אף על פי שבמשך שבוע משכר אחד היא קראה תיגר כנגד האיסורים של אביה.

"לכאן, קרידה." הוא הניח את ידו על גבה והיא קיללה את המחשוף הנמוך של שמלת הערב שלה, כי ידו נגעה בעורה. אצבעותיו היו עדיין מחוספסות מעבודה, אפילו אחרי שנים של עבודת צווארון לבן.

היא זכרה איך הידיים הללו ליטפו את פניה, את גופה. הן היו אז מחוספסות, חזקות וחמות. כל כך חמות. היא רעדה קמעה, והודתה על כך שגופה בחר את הרגע שבו יצאה החוצה אל הצינה של אוויר בוסטון כדי להרגיש את הריאקציה. לפחות ככה תוכל להאשים את מזג האוויר.

המרפסת הגדולה של מוזיאון האמנות הייתה מוארת על ידי עששיות נייר שנתלו למעלה. כמה זוגות התבודדו בפינות, שוחחו בראשים מורכנים וצמודים, או שלא שוחחו ורק נהנו מתחושת הבידוד.

כמובן, שלא הייתה כאן התבודדות אמתית. היו כאן עיתונאים. היו אנשים אחרים. זה היה סוג האירועים שאביה לא היה רוצה שתתקרב אליהם. דיסקרטיות עמדה בבסיס ערכיו של אביה. ושלה.

אבל היא הייתה כאן. היא נאלצה להיות כאן. היא הצטרכה לדבר עם לזרו. באשר לתעשיות פיקט זה עשוי להיות עניין של חיים ומוות. היא לא יכלה לדמיין שהיה לו מניע אלטרואיסטי לרכישת המניות של פיקט. בעצם, היא הייתה בטוחה שלא היה לו מניע כזה.

"הייתה לך שאלה בשבילי?" הוא שאל, ונשען על מעקה האבן.

היא הסתובבה אליו, מקפידה לשמור על הבעה ניטרלית. "למה אתה קונה את כל המניות שלי?"

זוויות פיו התעקלו כלפי מעלה. "אני מופתע שקלטת זאת כל כך מוקדם."

"לפתע כל מחזיקי המניות שלי מוכרים לשלושה תאגידים שונים, לכולם יש שם אחד במשותף – מרינו. אני לא טיפשה, לזרו."

"אולי המעטתי בערכך." הוא הסתכל עליה, כאילו רצה שתכעס או תתמרמר או משהו. היא לא תעניק לו את הסיפוק.

היא הדחיקה פרץ כעס. "לא אכפת לי אם אתה ממעיט בערכי. לא אכפת לי מה אתה חושב עלי. אכפת לי מפיקט והאינטרס המובהק שלי הוא לנסות להבין מדוע מישהו מנסה להגיע למצב שבו יהיו בידיו כמות מניות הזהה לזו שבידי ובידי משפחתי."

הוא היסס לרגע, חיוכו התרחב, חיוך אכזרי, נטול הומור, אבל קטלני כפי שהיה תמיד. "האם את מעריכה את האירוניה?"

"איזו אירוניה?"

"שאני יכול להיות בעלים חלקי של תעשיות פיקט. שחברה בעלת מעמד אייקוני תוכל לעבור לידיים של כסף חדש בקלות כזו. החלום האמריקני, נכון?"

היא הסתכלה בעיניו, הניצוץ שבהן מלא ברגשות כה אפלים ועמוקים שהרגישה כאילו רוקן את האוויר מראותיה. וזה היה הרגע בו קלטה שנכנסה למלכודת. ברגע הזה היא רצתה, יותר מכל דבר, להסתובב ולהסתלק. לעזוב את לזרו כאילו לא היה יותר מזיכרון עז ובלתי מספק.

אבל היא לא יכלה. זו הייתה המחויבות שלה. הבלגן שלה שהצטרכה להסדיר. לא היה מישהו אחר.

זה תלוי בך עכשיו, ונסה. בלעדיך הכול יתפורר.

מילותיו של אביה הדהדו בראשה, מילאו אותה, דרבנו אותה הלאה.

"אז... זה נועד לשעשע אותך? משהו שישביע את האירוניה העקומה שלך?" היא אמרה.

הוא צחקק ובטון העמוק שלו היו גוונים מרירים. "אין לי זמן לעשות דברים פשוט כדי להשתעשע, ונסה. לא הגעתי לאן שאני נמצא על ידי פעולות כאלו. העסק שלי לא הוגש לי על מגש של כסף."

וללא ספק הוא הרגיש עליונות כלפיה בגלל זה. בסדר, הוא יכול לבוז לה שהגיעה אל הדברים בדרך הקלה, אם הוא רוצה. תעשיות פיקט לא היו מגש של כסף, מבחינתה. העסק דמה יותר לאזיקי כסף עם מפתחות שלא הייתה לה גישה אליהם. אבל היא קיבלה על עצמה את הנטל ברצון. עשתה זאת עבור משפחתה. עבור אביה, ויותר מכל בגלל תומאס. בגלל שאחיה היה נושא בשמחה את העול של מורשת פיקט. הוא היה עושה את זה בהצלחה. הוא היה עושה זאת ביושרה ובנדיבות, כפי שעשה כל דבר אחר.

"אז למה?" היא שאלה.

"פיקט גוססת, ונסה. אני יודע שאת יודעת זאת. הרווחים שלכם צנחו בשלוש השנים האחרונות, עד כדי כך שכרגע אתם בגירעון."

התשובה השגורה בפיה, זו שאתה הרגיעה את מחזיקי המניות, התגלגלה על לשונה בקלות. "הדברים הללו קורים. זה עניין של מחזוריות. התפוקה הואטה בגלל מצב הכלכלה, והרבה מהלקוחות שלנו מייצרים את חלקי המכוניות שלהם מחוץ למדינה."

"הבעיה היא לא פשוט הכלכלה. אתם תקועים בעבר. הזמנים השתנו ופיקט לא התקדמה ביחד אתם."

"אם פיקט באמת גוססת, בצורה איטית ומכאיבה, אז למה אתה מעוניין להשקיע את כספך בחברה?"

"ההזדמנות נקלעה לידיי. אני אדם שמפיק את המקסימום מההזדמנויות הנגישות לי."

בטנה של ונסה התכווצה כשעיניו ננעלו על עיניה, נדמה היה שלמילותיו היו רבדי משמעות שונים, כמעט ארוטיים.

היא צריכה לצאת יותר. היא באמת צריכה. ארבעת הקירות של משרדה הפכו כה מוכרים והמצב שלה היה כמעט נואש. אבל זה המצב כשאת עומדת ליד ההגה של תאגיד הנוטה למות. בת מזל שכמוה.

ולזרו מרינו ראה בכך הזדמנות. שאלוהים יעזור לה.

"ומה אתה מתכוון לעשות עם ההזדמנות הזו?"

"אני יכול ללחוץ על מועצת המנהלים להדיח אותך."

ונסה הרגישה כאילו דלי של מי קרח נשפך על ראשה. ההלם הקפיא אותה במקומה, ההבעה שלה לא השתנתה על אף גל הפחד שהציף אותה. "למה שתעשה זאת?"

"בגלל שהמצב הזה קשה מדי עבורך, ונסה. החברה הידרדרה מאז שמונית לעמוד בראשה. האינטרס של בעלי המניות הוא שבראשה יעמוד מישהו שיודע מה הוא עושה."

"עבדתי על תכנית פעולה."

"במשך שלוש שנים? אני מופתע שאביך לא חזר ולקח לידיו את המושכות."

היא התאבנה. "הוא לא יכול. כשמוניתי למנכ"לית הוא חתם על הסכם, משהו שחבר המנהלים רצה כדי למנוע... בעיות." כשאביה היה במצב רוח טוב הוא היה מרוצה ממה שעשתה וכשלא היה... ובכן, היא חשבה שהוא מסוגל לנשל אותה בעצמו. אף אחד מההנהלה לא רצה שהעובדים, או מחזיקי המניות, יאלצו לחיות עם חוסר יציבות שכזה.

כמובן, אם היא לא תשנה את המצב, זו תהיה הקטנה בבעיותיהם.

היה לה תואר במנהל עסקים, אבל ונסה לא הייתה עילוי. היא ידעה זאת. אבל היא דבקה בפיקט מתוך תחושת מחויבות, נאמנות למשפחה, הכוח המניע רצונה לשמח את אביה. איך יכלה לעשות משהו אחר?

תומאס חי ונשם את פיקט, אפילו כשהיה בתיכון. תומאס, אחיה הנאה שחייך בקלות ושתמיד מצא זמן עבורה, שתמיד העניק לה חום וחיבה, שזכר את יום ההולדת שלה. שהיה היחיד שהצליח לגרום לאביה לחייך.

וכשהוא איננו, היא הייתה כל שנותר לאביה כדי לוודא שהחברה, שהמשפחה, ימשיכו. היא לא יכולה לתת לחלום של תומאס למות. היא לא יכולה להכריח את אביה לאבד את הדבר היחיד בעולם שבאמת היה לו חשוב. היא לא יכלה לשאת את הכישלון בדבר היחיד שעשה אותה חשובה לו.

היא לא יכולה להיות זו שתראה את הכול נגמר, לא יכולה להיות הסיבה לכל זה. היא כבר ויתרה על חלום מעורפל ודמיוני משלה כדי להשאיר את פיקט בחיים. היא לא יכולה לאבד אותה עכשיו. היא לא יכולה לראות מישהו אחר בעמדה שאביה תמיד רצה לשמור עבור מישהו ממשפחתם.

סבא רבא שלה הוא שהקים את העסק והשתמש בכסף המשפחתי, והוא עבר לידי סבה של ונסה ואחר כך לאביה. העסק היה אמור לעבור לידיו של תומאס.

הזיכרון של אותו יום היה תמיד שם, חד וחיוני, עד לאופן שבו השטיח במשרדו של אביה דקר את רגליה היחפות, הצורה שבטנה כאבה, בעזות כזו שחשבה שגם היא תמות. בדיוק כאחיה.

זה תלוי בך עכשיו, ונסה. בלעדיך הכול יתפורר. כל שבשבילו עבדתי, החלומות של תומאס.

היא הייתה בת שלוש עשרה. כל המחויבויות של אחיה הועברו אליה באותו לילה, הנטל של המורשת המשפחתית. ארורה תהיה אם תיכשל.

"קשה להתחרות עכשיו שהשוק השתנה. כל כך הרבה דברים נעשים מעבר לים עכשיו בגלל שיש שם כוח עבודה זול ומיסים נמוכים יותר. זה מצב קשה עבורנו, אבל אנחנו מחויבים להשאיר את המפעל כאן, לשמור את המשרות כאן."

"אידאליסטי. לא בהכרח מעשי."

הוא צדק, והכי גרוע – היא ידעה זאת. ידעה את זה מהרגע שנכנסה לתפקידה במשרד ההנהלה. היא נלחמה מלחמה אבודה, וכך עשתה במשך שלוש שנים ארוכות.

אבל היא לא רצתה להעביר את המפעל, לא רצתה לחסל את כל המשרות הללו. רוב העובדים היו בחברה במשך יותר מעשרים שנה והיא לא יכלה לקחת מהם את זה. במובנים מסוימים הם היו חברים שלה. אחריותה.

כמובן שאם החברה תפסיק להתקיים, העניין כבר לא יעמוד על הפרק.

"אולי לא, אבל אין לי רעיונות טובים יותר כרגע." זה העליב אותה להצטרך לומר לו זאת. להיות בעמדה שבה נאלצה להודות במחדלים שהיו כה מוכרים לה.

"בתור בעל המניות העיקרי שלך, אני לא מרוצה לשמוע זאת."

היא הצרה את עיניה. "מה אתה רוצה ממני, לזרו?"

"ממך? כלום. אבל אני נהנה מאוד מהעובדה שהגורל של פיקט נתון עכשיו בידיי."

"אולי שאלה טובה יותר אליך היא אם זה עסקי או אישי."

"זה עסקים. אבל זו גם תפנית מעניינת של הגורל, לא כן? אביך החזיק פעם את גורלי, את גורלה של אמי, בידיו. הוא שילם לה משכורת עלובה על עבודה שהייתה בזויה בעיניכם: לנהל את משק הבית ולקבל יחס של משרתת. ועכשיו אני יכול לקנות את אביך עשרת מונים. קניתי את חלקי החברה שהיו זמינים."

"אז אתה מתכוון להתנשא עלינו עם כל הכוח החדש שלך?"

"כפי שאביך עשה לאחרים?"

ונסה נשכה את פנים לחיה. היא הכירה את אביה. ידעה שהוא אדם קשה, לכל הפחות. אבל הוא היה כל מה שהיה לה, המשפחה היחידה שלה. הדברים החשובים לו ביותר היו המוניטין המשפחתי, המסורת של החברה והמעמד שלהם בקהילה. הוא הצטרך לדעת שתמיד יהיה לו כאחד מעמודי התווך של העיר, ושבקנטרי קלאב ימצא תמיד את הכורסא החביבה עליו ואת הסיגרים.

היא לא תהיה האחראית לאובדן הדברים הללו עבורו. לא עכשיו.

"אני לא אגיד שהוא מושלם, אבל הוא איש זקן, הוא... פיקט חשובה לו יותר מכול." והוא – הם – כבר אבדו כל כך הרבה: תומאס, אמה של ונסה. הם לא יכולים לאבד עוד. זו אחריותה לוודא שהם לא יאבדו.

לזרו הסתכל על ונסה, עיניה החומות-כהות היו קרירות ובלתי קריאות, שפתיה המלאות מקובעות בהזעפת פנים קלה, שפתון בצבע דובדבן הוסיף ברק לפיה הסקסי. היא נראתה בדיוק מה שהייתה. עשירה ושייכת למעמד הגבוה, שמלת הכסף שלה נצמדה לחמוקיה בלי להיות בוטה מדי, קו הצווארון היה גבוה, העור החשוף היחיד היה גבה האלגנטי. איפוק, כבוד. ככה היו בני פיקט. לפחות בפרהסיה.

הוא ראה צד אחר של ונסה לפני שתים עשרה שנה. צד שלה שהשאיר עליו חותם, מתחת לעורו.

הוא אסף את מחשבותיו התועות. "מה יותר חשוב, ונסה? השורה התחתונה, או המסורת?"

עבור מייקל פיקט, זו הייתה כנראה המסורת. הדם בעורקיו היה דם כחול. הוא התחתן עם כסף ישן, ובתו הייתה התוצר האריסטוקרטי המושלם, ונועדה להביא כבוד לשם המשפחה, לשמור על המורשת המשפחתית. יש להניח שהיא אמורה להתחתן עם גבר עם ייחוס דומה. זה מה שהיה חשוב לגברים כמוהו. לא עבודה קשה, בהחלט לא שום סוג של יושרה. רק שימור התדמית ודרך החיים שהיו מיושנות כמו הפרקטיקה העסקית שלו.

כשהגיעה ההזדמנות לקנות את המניות, לזרו לא היה מסוגל לסרב לה. הוא לא חיפש שום סוג של צדק פואטי, אבל הוא לא היה מסוגל לוותר על ההזדמנות כשהיא נחתה בחיקו.

"אני... כמובן שהרווח הוא הדבר החשוב ביותר אבל אנחנו – המשפחה שלי – היא תעשיות פיקט. אנחנו הנשמה של החברה, הסיבה שהאריכה ימים כפי שעשתה. בלעדינו, זה לא יהיה אותו הדבר."

"כמובן שזה לא יהיה אותו דבר. היא תהיה חדשה, מודרנית. מה שאביך בהחלט לא. ואת מנהלת דברים בהתבסס על שיטות שהוכנסו לפעולה על ידו לפני שלושים שנה. זה מיושן בצורה קיצונית."

גרונה התכווץ ושריר רעד בלחיה. ידיה העדינות לפתו חזק את ארנקה, הגידים שלה התלבטו, המאמץ שנדרש ממנה על מנת לשמור על איפוק היה ברור. "אני לא יודעת מה עוד לעשות," היא אמרה בקול שטוח.

הוא ראה שההודאה עלתה לה בדמים. אבל היא לא הפתיעה אותה. ונסה מעולם לא נראתה לו טיפוס של מנכ"ל. בגיל שש עשרה היא הייתה מתוקה – לפחות כך היא נראתה לו בהתחלה. היא אהבה לשחות בבריכה בחצר האחורית הענקית של בית משפחתה. התמונה שלה שוכבת על ספת השיזוף בביקיני הוורוד שלה הייתה צרובה במוחו, הטבעה שצבעה את ראיית הדברים שלו יותר מכפי שהיה מוכן להודות.

היא הייתה סקרנית באשר אליו מההתחלה, הנער שכיסח את הדשא במדשאה של אביה. הוא הרגיש במשיכה שלה מיד, מבטיה הרעבים היו גלויים וברורים. הוא דמיין שזה היה סוג של מרי מבחינתה. להימשך לא רק לבחור עני, אלא גם למהגר שהיה רחוק כל כך מאילן היוחסין של משפחת פיקט עד שזה היה כמעט מצחיק.

העובדה שהצליחה לחדור אל מתחת לעורו, שהמחשבה עליה העלתה לו את הדופק, שחיכה לעשב את ערוגות הפרחים כדי שיוכל להציץ בנסיכה במגדל השן הייתה מגוחכת אפילו יותר.

הוא היה טיפש. אווירת המתיקות והאור היו הדרך המושלמת ללכוד את תשומת לבו, החיבה שגילתה כלפיו הייתה כה נדירה עד שגמע אותה כמו אדם הגווע מצמא. אבל היא רק השתעשעה בו. והיא הבהירה זאת בערב שבו דחתה אותו. מאוחר יותר באותו לילה כבונוס שבא יחד עם הדחייה, הוא התעורר שוכב על פניו בסמטה, אפו שבור ביחד עם כל הרעיונות התמימים שלו באשר לרומן בינו ובין ונסה, כשאחד מהבריונים של פיקט הזהיר אותו לשמור מרחק מהיורשת המיוחסת.

זו הייתה ההתחלה של נקודת השפל, עבורו ועבור אמו. הוא לפחות פילס את דרכו אל הפסגה. לאמו לא היה סיכוי. הוא קפץ את ידיו לאגרופים, נלחם כנגד כעס מסנוור שתמיד הגיע כשחשב על אמו. על הסבל המיותר שלה.

במקום זה הוא בחר להתמקד בדרך שעשה, בכוח הרב שהיה בידיו עכשיו. כמובן, אפילו עכשיו, עם כל המיליארדים שלו בבנק, הוא לא יילקח בחשבון כטוב דיו עבור ונסה פיקט הנערצת. הוא יכול להשיג כל אישה שרצה, ובילה שנים רבות ועשה בדיוק את זה עם נשים שאת שמותיהן ופניהן הוא כבר לא הצליח לזכור. אבל ונסה נצרבה במודעותו. פנים שלא היה מסוגל לשכוח. נשיקות שהיה עדיין מסוגל לזכור בפירוט בעוד שהתרחשויות קרובות הרבה יותר, ארוטיות הרבה יותר דהו מזיכרונו.

כל האירועים שסבבו אותה היו במחשבותיו לתמיד, נצרבו עמוק כל כך שלעולם לא ידהו. זה הראה לו שכל עוד הוא נשאר היכן שהיה בחיים אפשר להפוך אותו לקורבן – קורבן של האנשים עם כסף ועוצמה שיכלו לשכור בריונים כדי שירביצו לנער בן שמונה עשרה, שיכלו לפנות אם יחידנית מדירתה הקטנה והשליכו אותה לרחוב ללא עבודה ובלי תקווה להשיג עבודה אחרת. הוא נשבע לעולם לא להיות שוב קורבן. לעולם לא להניח לאיש לשלוט בגורלו.

הכסף שהרוויח – יותר משדמיין כשהתחיל בדרכו. אבל הכוח, הכוח האבסולוטי שהגיע עם ההשתלבות בדרגים החברתיים הגבוהים ביותר – זה עדיין חמק ממנו. הוא לא הצליח לרכוש זאת. זה לא היה פשוט כל כך.

לרוב האנשים מבחוץ, זה ייראה כאילו הגיע אל הפסגה, אבל זו הייתה אשליה. מה שעדיין חמק מידיו היה מה שהיה לוונסה, מה שימשיך להיות לה ולאביה אפילו אם תעשיות פיקט יפשטו את הרגל לגמרי. דם כחול. קשרים משפחתיים שאפשר לשחזר אותם אל המתיישבים הראשונים באמריקה. לא שושלת שהתחילה בצריף בארגנטינה עם אם לא נשואה ואב שזהותו לא הייתה ידועה.

הוא חשק שיניים, נלחם במתקפה של זיכרונות שהופעתה של ונסה הביאה. "פיקט ניתנת להצלה. ואני יודע בדיוק מה לעשות כדי להצילה."

עיניה החומות הוצרו לסדקים. "אתה יודע?"

"כמובן שאני יודע. עשיתי את ההון שלי על ידי הבראת תאגידים גוססים, את יודעת זאת, אני בטוח."

"בהינתן בפרופילים המתמידים שמגזין פורבס מקפיד לפרסם עליך, הייתי צריכה להיות עיוורת בכדי להחמיץ זאת."

"אני יכול לחלץ אתכם מהסבך," הוא אמר, רעיון חדש מסתובב בראשו עכשיו, כזה שהעלה את רמות האדרנלין בדמו ואת הדופק שלו.

"על ידי מינוי מישהו חדש."

"או לא."

"מרגיש נדיבות לב פתאומית? אני לא קונה את זה, לא אחרי שנופפת את החרב המיתולוגית מעל ראשי."

קצב הלב שלו הואץ. ממש לפניו היה המפתח, לבוש בשמלה כסופה וסקסית, שערה החום כהה אסוף לפקעת מכובדת. היא הייתה הצעד הסופי בדרכו להיכנס אל החלק האחרון של החברה הגבוהה שנותרה חתומה בפניו. הדרך שלו להשיג את הכוח המוחלט שהמשיך להתחמק ממנו.

כסף הוא כוח, אבל קשרים ביחד עם כסף יהפכו את המעמד שלו למוחלט. זה כרסם אותו שעדיין היה מקום בחברה הגבוהה שהיה חסום בפניו. שעדיין היו דברים מחוץ לשליטתו. זה היה הסיכוי שלו להתרומם מעל כל זה.

וכבונוס נוסף, הוא יזכה לראות את ההבעה על פניו של מייקל פיקט כשישתלט על כל מה שהאיש הזה ניסה תמיד להחזיק תחת שליטתו. תעשיות פיקט ובתו. זו הייתה דרך לנקום בגבר שגרם ללזרו ולאמו להפוך לבלתי ראויים להעסקה במעגלים שבתוכם תמיד עבדו, האיש שהיה אחראי ללילות שעברו עליהם ברחוב בחורף הקשה של בוסטון. האיש שהיה אחראי לכך שאמו נחלשה יותר ויותר עד שהאישה החזקה ביותר שהכיר אי פעם דעכה.

הוא ראה את אמו גוססת במקלט לדרי רחוב, ללא רכוש, ללא כבוד.

הוא נשך חזק, שיניו נשחקות, דבר שסייע לו להשתלט על הכעס והאדרנלין שנבנו בתוכו. הוא לא הגיע להיכן שהגיע בכך שהניח לאפשרויות לחלוף על פניו. הוא נטל סיכונים. הוא עשה החלטות מהירות בראש קר. זה היה סוד הצלחתו.

וונסה תהיה המפתח להצלחה המוחלטת/אולטימטיבית שלו.

כלה מהחברה הגבוהה תעניק לו את הכניסה לאריסטוקרטיה האמריקאית. הוא שקל את האפשרות בעבר, חשב על עמדת היתרון שיעניקו לו נישואים ליורשת של הון משפחתי מיוחס, ששם משפחתה יוסיף משקל להון שצבר הוא, וישפר את מעמדו. אבל בכל פעם שחשב על נישואים, בכל פעם שחשב למצוא נסיכה, הוא לא הצליח לעצור בעצמו מלדמיין את ונסה בביקיני הוורוד שלה. לא הצליח למחוק את זכר הנשיקות הגנובות בביתן האורחים מאוחר בלילה.

בגלל זה, הוא מעולם לא השתעשע ברעיון הנישואים לאורך זמן. אבל עכשיו... הרעיון של ונסה בתור כלתו מהחברה הגבוהה נראה כהזדמנות פז שאסור לו לפספס. זה היה סיכוי לממש את כל הצרכים שלו: הצורך שלו לטפס לפסגה, הצורך שלו בה.

ונסה, רכה ועירומה מתחתיו, מעליו. נוגעת בו, מנשקת אותו. מביאה אותו לידי סיפוק.

תשוקה, חמה והרסנית הציפה אותו למחשבה שיזכה בה, שיוכל להשביע את התאווה שנשא איתו דרך כל פרשיות האהבים שלו, שרדפה אותו בלילות חסרי שינה. בשנייה הזו, פרץ התשוקה גירש כל מחשבה אחרת. הכול צומצם לעיקרון הבסיסי ביותר.

לראות. לרצות. לכבוש.

הוא רצה את ונסה. הוא בילה את שתים עשרה השנה האחרונות עם תשוקה לא מושבעת לצדק ולאישה שפקדה את חלומותיו.

והוא ישיג אותה עכשיו.

"אני אעזור לך, ונסה," הוא אמר, עיניו אוחזות בעיניה, "בתנאי אחד."

היא הטתה את סנטרה למעלה, וחשפה את צווארה הארוך והאלגנטי. עור עדין שהוא יכול היה בקלות לדמיין את עצמו מנשק, טועם. "תנקוב במחיר שלך."

הוא עשה צעד לקראתה, אחז בסנטרה באצבעותיו והיה המום מהזרם החשמלי שניצת ביניהם. עדיין היה לה כוח על גופו. אבל אם לשפוט את הצבע הקלוש שעלה בלחייה, הרעידה הקלה של שפתיה, גם לו היה כוח.

"נישואים."