יותר מדי אושר



1

מה שהיא הכי אהבה בחורף זה את הנהיגה הביתה אחרי יום של הוראת מוזיקה בבתי הספר של רַאף ריבֶר. כבר היה חשוך בשעות האלה, וברחובות הגבוהים של העיר כבר ירד לפעמים שלג, ועל מכוניתה הצליף גשם בכביש שלאורך הגדה. ג'ויס יצאה מגבולות העיר ונסעה אל היער, ואף שהיה זה יער אמיתי עם עצי אורן ועצי ארז גבוהים, אנשים גרו בו במרחק של לא יותר מחצי קילומטר זה מזה. היו אנשים שהחזיקו חוות קטנות, כמה גידלו כבשים או רכבו על סוסים, והיו יזמים כמו ג'ון — הוא שיפץ ובנה רהיטים. והיו עוד שירותים שפורסמו בצדי הדרך, שאפיינו בהחלט את האזור הזה — קריאה בקלפי טארוט, עיסוי בצמחי מרפא, גישור. כמה מהאנשים גרו בקרוונים; היו שבנו לעצמם בתים משלהם, עשויים גגות סכך וקורות עץ, ואחרים, כמו ג'ון וג'ויס, שיפצו לעצמם בתי חווה ישנים.

היה דבר אחד שג'ויס אהבה במיוחד לראות בכל פעם שנהגה הביתה ופנתה אל תוך שטח ביתם. בעונה זו אנשים רבים, אפילו כמה מאנשי בתי הסכך, התקינו לעצמם את מה שנקרא דלת פאטיו — גם אם בדומה לג'ון וג'ויס לא היה להם שום פאטיו. הדלתות האלה הושארו בדרך כלל ללא וילונות, ושני מלבני האור היו סימן או אות של נחמה, של ביטחון ושפע. מדוע זה כך יותר מאשר בחלונות רגילים, את זאת לא ידעה ג'ויס. אולי זה מפני שרוב הדלתות האלה נועדו לא רק כדי להתבונן בעדן החוצה, אלא כדי לפתוח אותן ישירות אל אפלת היער, ומפני שהן ייצגו בטבעיות שכזאת את נמל המבטחים שבבית. תמונות שלמות של אנשים מבשלים או צופים בטלוויזיה — התרחשויות שהילכו עליה קסם, גם אם ידעה שבפנים אין בעצם שום דבר מיוחד.

מה שראתה כשפנתה אל שביל ביתה, הלא סלול ורצוף השלוליות, היה צמד הדלתות האלה שג'ון התקין, שמיסגרו את פְּנים ביתם החשוף. הסולם, מדפי המטבח הלא גמורים, הכיסאות הפזורים, עץ חמים שהואר בנורה שג'ון התקין כך שתאיר בכל מקום שרצה שתאיר, בכל מקום שבו עבד. הוא עבד כל היום במחסן שלו, וכשהתחיל להחשיך הוא שלח את המתלמדת שלו לביתה והחל לעבוד בתוך הבית. כששמע את מכוניתה, הוא נהג תמיד לסובב את ראשו לעבר ג'ויס רק לרגע קט בברכת שלום. בדרך כלל היו ידיו עסוקות מכדי לנופף. כשישבה שם, לאחר שכיבתה את אורות המכונית ואספה את מצרכי המכולת והדואר שהיה עליה לשאת אל ביתה, שמחה ג'ויס על המרחק האחרון הזה שהיה עליה לעשות עד לדלת ביתה מבעד לעלטה ולרוח ולגשם הקר. היא הרגישה שהיא משילה מעליה את עבודת יומה, שהיתה מטרידה ונטולת ודאות, מלאה בהפקת מוזיקה לאוזניהם של האדישים והמגיבים כאחד. כל כך הרבה יותר טוב לעבוד עם עץ ולעבוד לבד — אֶת המתלמדת היא לא החשיבה — מאשר לעבוד עם נוער אנושי לא צפוי.

לג'ון היא לא אמרה על כך דבר. הוא לא אהב שאנשים מדברים על כך שעבודה עם עץ היא עבודה שורשית ונהדרת ומלאת כבוד. כמה יושרה יש בה, כמה אצילוּת.

הוא תמיד נהג לומר, שטויות.

ג'ון וג'ויס נפגשו בבית ספר תיכון עירוני בעיר תעשייתית באונטריו. לג'ויס היתה רמת האיי־קיו השנייה בגובהה בכיתתם, ולג'ון היה האיי־קיו הגבוה ביותר בבית הספר וכנראה בכל העיר כולה. ממנה ציפו שתגדל להיות כנרת מצטיינת — זה היה לפני שזנחה את הכינור לטובת הצ'לו — והוא היה צפוי להיות איזה מדען מעורר יראה, שעמל כפיו נמצא הרחק מעבר ליכולת השגתם של אנשים מן השורה.

בשנתם הראשונה בקולג' הם נטשו את לימודיהם וברחו יחד. הם קיבלו עבודות פה ושם, נסעו באוטובוס על פני היבשת, חיו במשך שנה בחוף באורגון, התפייסו ממרחק עם הוריהם, שמבחינתם כבה אור בעולם. כבר היה קצת מאוחר מדי על ציר הזמן לקרוא להם היפּים, אך כך כינו אותם הוריהם. הם עצמם מעולם לא החשיבו את עצמם היפּים. הם לא צרכו סמים, הם התלבשו בשמרנות גם אם במידה של ריפוט, וג'ון הקפיד תמיד להתגלח ולשלוח את ג'ויס להסתפר. אחרי זמן־מה הם מאסו בעבודות שכר המינימום שלהם ולוו כסף ממשפחותיהם המאוכזבות כדי שיוכלו לקדם את עצמם לקראת חיים טובים יותר. ג'ון למד נגרות ועבודה בעץ, וג'ויס קיבלה תואר שאיפשר לה ללמד מוזיקה בבתי ספר.

העבודה שקיבלה היתה בראף ריבר. הם קנו את הבית הרעוע הזה בכמעט חינם ופתחו עידן חדש בחייהם. הם שתלו גינה, הכירו את שכניהם — שאחדים מהם עדיין היו היפּים אמיתיים, והתפרנסו מגידול גראס בקנה מידה קטן עמוק ביער, וממכירת מחרוזות ושקיקי עשבי מרפא שהכינו בעצמם.

השכנים חיבבו את ג'ון. הוא עדיין היה רזה ומאיר עיניים, מרוכז בעצמו אך נכון להקשיב. וזה היה בתקופה שבה רוב האנשים רק החלו להתרגל למחשבים, נושא שהוא הבין בו וידע להסביר אותו בסבלנות. ג'ויס היתה אהודה פחות. גישתה להוראת מוזיקה נחשבה נוקשה מדי.

ג'ויס וג'ון תמיד הכינו יחד ארוחת ערב ושתו קצת מהיין תוצרת בית שלהם. (השיטה של ג'ון להכנת יין היתה קפדנית ומוצלחת.) ג'ויס דיברה על המתסכל ועל המבדר ביומה. ג'ון לא דיבר הרבה — הוא היה, אם לציין סיבה אחת, מרוכז במלאכת הבישול. אך כשכבר החלו לאכול, הוא סיפר לה לפעמים על איזה לקוח שבא אליו, או על המתלמדת שלו אִידִי. הם צחקו על דבר־מה שאידי אמרה באותו יום. אך לא צחוק מבטל — אידי היא כמו חיית מחמד, כך חשבה לפעמים ג'ויס. או כמו ילדה. אף שלו היתה באמת ילדה, ילדתם שלהם, והיתה מתנהגת כפי שהיא מתנהגת, הם היו מן הסתם נבוכים ואולי אף מודאגים מכדי לצחוק.

למה? איך? היא לא היתה טיפשה. ג'ון אמר שהיא לא בדיוק גאון בכל מה שקשור בעבודות עץ, אך היא לומדת דברים וזוכרת את מה שהיא לומדת. וחשוב מכול, היא לא קשקשנית. מזה הוא חשש יותר מכול כשעלה הצורך להעסיק מתלמד. מישהו יזם תוכנית ממשלתית כלשהי — הוא היה אמור לקבל סכום מסוים כדי ללמד מישהו, והמישהו היה אמור לקבל סכום שיספיק לכלכלו בזמן שהוא לומד. בתחילה הוא לא הסכים לשמוע על כך, אך ג'ויס שיכנעה אותו לעשות זאת. היא האמינה שיש להם מחויבות לחֶברה.

אידי אולי לא דיברה הרבה, אך כשדיברה, היתה בדבריה עוצמה.

"אני מתנזרת מסמים ומאלכוהול," זה מה שאמרה להם במהלך הריאיון הראשון. "אני חברה ב'אלכוהוליסטים אנונימיים' ואני אלכוהוליסטית בגמילה. אנחנו אף פעם לא אומרים שנגמלנו, כי אף פעם לא נהיה באמת גמולים. אתה אף פעם לא גמול, כל החיים שלך. יש לי ילדה בת תשע והיא נולדה בלי אבא אז רק אני מטפלת בה ואני מתכוונת לגדל אותה כמו שצריך. השאיפה שלי היא ללמוד לעבוד עם עץ כדי שאוכל לפרנס את עצמי ואת הילדה שלי."

בזמן שנשאה את הנאום הזה היא ישבה ונעצה בהם מבט, בזה אחר זה, ממקומה מעבר לשולחן המטבח. היא היתה בחורה נמוכה וחסונה, שלא נראתה מבוגרת מספיק או מעורערת מספיק להתהדר בעבר של קריירת הוללות. כתפיים רחבות, פוני עבות, קוקו הדוק, שום אפשרות לחיוך.

"ועוד דבר," היא אמרה. היא פתחה את כפתורי חולצתה ארוכת השרוולים ופשטה אותה. תחתיה היא לבשה גופייה. שתי זרועותיה, פלג גופה העליון וגם — כשהסתובבה — החלק העליון של גבה היו מעוטרים בקעקועים. היה ממש נדמה שעורה הוא מלבוש, ואולי חוברת קומיקס שהפרצופים בה לעגניים ועדינים בו בזמן, מכותרים בדרקונים, בלווייתנים, בלהבות, מורכבים או נוראים מכדי שיהיה אפשר להבינם.

התהייה הראשונה שעלתה על הדעת היא אם כל גופה מעוצב באותו האופן.

"פשוט מדהים," אמרה ג'ויס בנימה ניטרלית ככל שהצליחה לגייס.

"טוב, אני לא יודעת כמה זה מדהים, אבל זה היה עולה לי הון כסף אם הייתי צריכה לשלם בשביל זה," אמרה אידי. "זה היה הקטע שלי פעם. ואני מראה לכם את זה כי יש אנשים שמתנגדים לדברים כאלה. פשוט חשבתי שאולי יום אחד יהיה לי חם במחסן ואני ארצה לעבוד בגופייה."

"לא אנחנו," אמרה ג'ויס והביטה בג'ון. הוא משך בכתפיו.

היא שאלה את אידי אם תרצה לשתות כוס קפה.

"לא, תודה." אידי לבשה שוב את חולצתה. "הרבה אנשים ב'אלכוהוליסטים אנונימיים', נדמה שהם פשוט חיים רק על קפה. מה שאני אומרת להם, אני אומרת, בשביל מה להחליף הרגל רע אחד באחר?"

"בחיי שזה מרשים," אמרה לאחר מכן ג'ויס. "נדמה שלא משנה מה אומרים לה, היא עונה בהרצאה. לא העזתי לשאול אותה על לידת הבתולה."

ג'ון אמר, "היא חזקה. זה העיקר. הסתכלתי על הידיים שלה."

כשג'ון אומר "חזקה" הוא מתכוון בדיוק למה שהמילה הזאת אמרה פעם. הוא מתכוון שהיא יכולה לסחוב קורה.

בזמן שג'ון עובד הוא מאזין לתחנת סי־בי־סי ברדיו. מוזיקה, אבל גם חדשות, פרשנויות, שיחות עם מאזינים. לפעמים הוא מספר על הדעות שאידי השמיעה אגב הדברים ששמעו ברדיו.

אידי לא מאמינה באבולוציה.

(היתה תוכנית שבה דיברו כמה מהמאזינים בגנות מה שמלמדים בבתי הספר.)

למה לא?

"כי בכל המדינות הדתיות האלה," אמר ג'ון, ואז עבר לקול המונוטוני הרם שאימץ בכל פעם שחיקה את אידי, "בכל המדינות הדתיות האלה יש המון קופים והקופים תמיד מתנדנדים על העצים ויורדים למטה וככה אנשים התחילו פתאום לחשוב שקופים פשוט ירדו למטה מהעצים ונהיו בני אדם."

"אבל בהתחלה —" אמרה ג'ויס.

"עזבי. אל תנסי אפילו. את לא יודעת מה הכלל הראשון בוויכוחים עם אידי? הניחי לזה ופשוט אל תגידי שום דבר."

אידי גם האמינה שחברות תרופות גדולות כבר מצאו את התרופה לסרטן, אבל יש להן עסקה עם הרופאים להסתיר את המידע הזה בגלל הכסף שהן והרופאים מרוויחים.

כשהשמיעו ברדיו את "אוֹדָה לשמחה", היא הכריחה את ג'ון לכבות אותו כי זה כל כך נורא, נשמע כמו לוויה.

והיא חשבה גם שג'ון וג'ויס — טוב, בעצם בעיקר ג'ויס — לא צריכים להשאיר בקבוקי יין פתוחים עם יין בפנים ככה בגלוי על שולחן המטבח.

"זה לא העסק שלה," אמרה ג'ויס.

"מתברר שהיא חושבת שכן."

"מתי היא מספיקה לבדוק את השולחן במטבח?"

"היא מוכרחה לפעמים ללכת לשירותים. אנחנו לא יכולים לצפות ממנה להשתין ביער."

"אני פשוט לא מבינה מה זה העסק —"

"ולפעמים היא נכנסת לבית ומכינה לנו כמה סנדוויצ'ים —"

"אז מה? זה המטבח שלי. שלנו."

"היא פשוט מרגישה כל כך מאוימת מאלכוהול. היא עדיין די שברירית. זה דבר שאני ואת יכולים להבין."

מאוימת. אלכוהול. שברירית.

ממתי ג'ון אומר מילים כאלה?

היא היתה צריכה להבין את זה קודם, והבינה זאת ברגע זה, גם אם הוא עצמו אפילו לא ידע שזה קורה לו. הוא הלך והתאהב.

הלך והתאהב. זה מרמז על מרווח זמן כלשהו, על שינוי כלשהו של נקודת אחיזה. אבל אפשר גם לחשוב על זה כעל התקדמות, רגע או שנייה שבהם עושים צעד אחד ומגיעים. רגע אחד ג'ון אינו מאוהב באידי. קליק. ברגע הבא כן. בשום צורה זה לא נראה אפשרי או הגיוני, אלא אם כן חושבים על אגרוף בין העיניים, פורענות פתאומית. מכת הגורל שמותירה אדם נכה, הבדיחה האכזרית שהופכת עיניים צלולות לאבנים עיוורות.

ג'ויס הזדרזה להסביר לו שהוא טועה. יש לו ניסיון מצומצם כל כך עם אנשים. שום ניסיון, חוץ מאשר איתה. הם תמיד חשבו שיש משהו ילדותי ברצון להתנסות עם בני זוג אחרים, ושבגידה היא עניין מלוכלך והרסני. עכשיו היא תהתה, אם היה עדיף לוּ היה מתפרפר קצת יותר.

הוא בילה את חודשי החורף האפלים כלוא בבית המלאכה שלו, חשוף למעיינות ההשפעה הבוטחים של אידי. זה היה כמו לחלות בגלל חדר שלא אוּורר כראוי.

אידי תשגע אותו אם רק יחליט פתאום לקחת אותה ברצינות.

"חשבתי על זה," הוא אמר. "אולי היא כבר באמת עשתה לי את זה."

ג'ויס אמרה שאלה דיבורים אוויליים של בני נוער, שאין שום סיבה שהוא ידבר על עצמו כאילו הוא מבולבל וחסר אונים.

"מה אתה חושב שאתה, איזה אביר השולחן העגול? מישהו שם לך רעל בכוס?"

ואז היא אמרה שהיא מצטערת. הדבר היחיד שצריך לעשות, היא אמרה, הוא להתייחס לכל זה כאל פרויקט משותף. עמק הצללים. משהו שייראה יום אחד כמו סטייה קטנה ולא משמעותית ממסלול נישואיהם.

"אנחנו נעבור את זה יחד," היא אמרה.

ג'ון הביט בה בריחוק, אפילו בחיבה.

"אין כאן שום 'אנחנו'," הוא אמר.

איך קורה דבר כזה? ג'ויס שואלת את זה על ג'ון ועל עצמה וגם על אחרים. שוליית נגרים כבדת איברים ורפת שכל במכנסיים רחבים ובחולצות פלנל, וגם — כל עוד החורף בעיצומו — בסוודר דהה ועבה שכולו מנוקד בנסורת. מוח שמשתרך ללא הפסק בין קלישאה או טיפשות אחת לאחרת ומכריז על כל צעד בדרכו כאילו היה דין מלכות. ובחורה כזאת האפילה על ג'ויס, עם רגליה הארוכות ומותניה הצרים ומפל שערה הארוך הכהה והמשיי. השכל שלה והמוזיקה שלה והאיי־קיו במקום השני בכיתה שלה.

"אני אגיד לך מה אני חושבת שזה היה," אומרת ג'ויס. השיחה הזאת מתנהלת מאוחר יותר, כשהימים כבר הולכים ומתארכים וחבצלות מתנועעות בשלהבות בתעלות. כשהיא יוצאת ללמד מוזיקה ועל פניה משקפי שמש שנועדו להסתיר עיניים נפוחות מבכי ומשתייה, ובמקום לנסוע הביתה אחרי העבודה היא נוסעת לפארק וילינגדון, שם היא מקווה שג'ון יבוא לחפש אותה מחשש שתתאבד. (הוא כבר עשה את זה, אך רק פעם אחת.)

"אני חושבת שזה היה כי היא עבדה בכביש," היא אמרה. "זונות עושות לעצמן קעקועים מסיבה מקצועית, וגברים מתגרים מדברים כאלה. אני לא מתכוונת לקעקועים — טוב, גם זה כמובן, הם מתגרים גם מזה — אני מתכוונת לעצם העובדה שהן עמדו פעם למכירה. עם כל כך הרבה נגישוּת וניסיון. ועכשיו הן חזרו בתשובה. זה פשוט כמו מרים המגדלית המזדיינת, זה מה שזה. והוא כזה תינוק בכל מה שקשור למין, פשוט בא להקיא מזה."

עכשיו יש לה חברות שהיא יכולה לדבר איתן כך. לכולן יש סיפורים. כמה מהן היא הכירה עוד קודם לכן, אבל לא כפי שהיא מכירה אותן עכשיו. הן מתוודות זו באוזני זו ושותות וצוחקות עד שהן בוכות. הן אומרות שהן פשוט לא מאמינות. גברים. מה הם עושים. זה כל כך מטומטם ודוחה. פשוט לא ייאמן.

משום כך זה נכון.

בעיצומה של השיחה הזאת ג'ויס מרגישה בסדר. בסדר גמור. היא אומרת שאפילו יש רגעים שהיא ממש מרגישה אסירת תודה לג'ון, כי היא מרגישה עכשיו חיה יותר מאי־פעם בעבר. זה נורא אבל נפלא. התחלה חדשה. אמת עירומה. חיים עירומים.

אך כשהתעוררה בשלוש או בארבע לפנות בוקר, תהתה איפה היא עכשיו. כבר לא בביתם. אידי היתה עכשיו בבית הזה. אידי ובתה וג'ון. זה תרגיל שג'ויס עצמה שמחה עליו במחשבה שאולי זה ישיב את ג'ון לעשתונותיו. היא עברה לדירה בעיר. הדירה היתה בבעלותה של מורה שיצאה לשנת שבתון. היא התעוררה בלילה לאורו הוורוד המרצד של שלט המסעדה שמעבר לרחוב, שזהר מבעד לחלונה והאיר את הקשקושים המקסיקניים של המורה האחרת. עציצי קקטוסים, שרשרות חרוזים שקופים, שמיכות מפוספּסות בצבעי דם קרוש. התובנה הגדולה והמבוסמת שלה, תחושת ההתעלות, התרוקנה ממנה כמו קיא. מלבד זאת, היא לא הרגישה כאב ראש שלאחר שתייה. היה נדמה שיש ביכולתה להתבוסס באגמים שלמים של אלכוהול, ובכל זאת להתעורר למחרת יבשה כמו קרטון, משוטחת.

חייה נהרסו. פורענות שגרתית.

האמת היא שהיא עדיין היתה שתויה, אף שחשה פיכחת בתכלית. היא היתה קרובה עד סכנה להיכנס למכונית ולנהוג לבית. לא סכנה לנהוג לתוך תעלה, מפני שנהיגתה בעתות כאלה נעשתה תמיד איטית ורגועה מאוד, אלא סכנה לחנוֹת בחצר מחוץ לחלונות המוחשכים ולצעוק אל ג'ון שהם פשוט מוכרחים להפסיק עם כל זה.

תפסיק עם זה. זה לא בסדר. תגיד לה שתלך.

זוכר שיָשַנוּ בשדה והתעוררנו והפרות ליחכו סביבנו עשב ואפילו לא ידענו בלילה הקודם שיש שם פרות? זוכר איך נכנסנו לפלג הקפוא. קטפנו פטריות באי ונקובר וטסנו בחזרה לאונטריו ומכרנו אותן כדי לממן את הנסיעה לאמא שלך כשהיא היתה חולה וחשבנו שהיא עומדת למות. ואמרנו, איזו בדיחה, אנחנו אפילו לא מתמסטלים מהפטריות האלה, אנחנו בשליחות חסודה של בן אוהב.

השמש עלתה בשמים והצבעים המקסיקניים החלו לרשוף לעברה בגועליותם המוגברת, ולאחר זמן־מה היא קמה והתקלחה ומרחה סומק על לחייה ושתתה קפה שהכינה כך שיהיה חזק כמו בוץ ולבשה כמה מבגדיה החדשים. היא קנתה חולצות חושפניות חדשות וחצאיות מתנפנפות ועגילים מעוטרים בנוצות בצבעי הקשת. היא יצאה ללמד מוזיקה בבתי הספר ונראתה כמו רקדנית צוענייה או מלצרית במסיבת קוקטייל. היא צחקה על כל עניין ופלירטטה עם כולם. עם האיש שהכין לה ארוחת בוקר בדיינר שלמטה ועם הנער שמילא דלק במכוניתה ועם הפקיד שמכר לה בולים בסניף הדואר. היתה לה איזו תקווה שג'ון ישמע כמה טוב היא נראית, כמה סקסית ומאושרת היא, כמה היא פשוט מדהימה את כל הגברים. מרגע שיצאה מדירתה היא היתה על במה, וג'ון היה הצופה ההכרחי, גם אם מכלי שני. וזאת אף על פי שג'ון מעולם לא התרשם מחזות ראוותנית או מפלרטטנות, מעולם לא חשב שזה מה שעושה אותה לאישה מושכת. בזמן טיוליהם הם הסתפקו לעתים קרובות בתלבושות בסיסיות. גרביים עבים, ג'ינס, חולצות כהות, מעילי רוח.

עוד שינוי.

אפילו בחברת הילדים הצעירים ביותר או המשמימים ביותר שלימדה נעשתה נימת קולה רכה ומלטפת, שופעת צחוק שובב, ועידודיה היו לדבר שאין לעמוד בפניו. היא הכינה את תלמידיה לקראת הרסיטל המתקיים תמיד עם סיום שנת הלימודים. בעבר היא לא היתה נלהבת כל כך מערבים כאלה של הופעה פומבית — היא חשה שזה מפריע להתקדמותם של התלמידים שניחנו בכישרון כלשהו, שזה דוחף אותם אל תוך נסיבות שהם עדיין לא ערוכים להתמודד עמן. המאמץ והמתח הכרוכים בכך נראו לה מתכון בטוח ליצירת ערכים כוזבים. אך השנה היא התמסרה כל כולה לכל היבט והיבט בהופעה. התוכנית, התאורה, הצגת המשתתפים, וכמובן הנגינה עצמה. זה אמור להיות החלק הכיפי, היא הצהירה. כיף לתלמידים, כיף לקהל.

כמובן, היא סמכה על כך שג'ון יהיה שם. בתה של אידי בין המשתתפים, כך שברור שאידי מוכרחה להיות שם. ג'ון יהיה מוכרח להתלוות אל אידי.

ההופעה הפומבית הראשונה של ג'ון ושל אידי כבני זוג אל מול כל תושבי המקום. ההצהרה שלהם. לא היתה שום דרך להימנע מכך. שינויים כמו זה שעשו לא היו בבחינת מעשה מעורר תימהון, בייחוד לא בין האנשים שגרו מדרום לעיר. אך הם גם לא היו בדיוק עניין שבשגרה. עצם העובדה שסידורים משתנים שכאלה מתרחשים ללא שערוריות יתרות אין פירושה שהם לא משכו תשומת לב. כך שהיה ברור שתשרור תקופה מתבקשת של גילויי עניין, עד שהעניינים יירגעו והאנשים יתרגלו לברית החדשה הזאת. וזה אכן קרה, ובני הזוג שכרתו ברית זה עתה נראו פה ושם מפטפטים במכולת עם יושבי החוצות, או לפחות אומרים להם שלום.

אך לא זה התפקיד שג'ויס ייעדה לעצמה לעיני ג'ון ואידי — בעצם, רק לעיני ג'ון — בערב הרסיטלים.

מה היא ייעדה לעצמה? אלוהים יודע. היא לא חשבה, לפחות לא ברגעיה השפויים, שתרשים את ג'ון עד כדי כך שהוא פשוט ישוב לעשתונותיו כשתעלה על הבמה לקול מחיאות הכפיים של הקהל עם תום המופע. היא לא חשבה שלבו יישבר לנוכח השטות שעשה ברגע שיראה אותה מאושרת וזוהרת ובשליטה, ולא ירודה ועל סף התאבדות. אך היא חשבה על משהו לא רחוק מזה — משהו שהיא לא יכלה להגדיר, אך לא הצליחה שלא לייחל.

זה היה ערב הרסיטלים המוצלח ביותר שהתקיים אי־פעם. כולם אמרו זאת. אמרו שהיתה באוויר התלהבות רבה יותר. עליצוּת רבה יותר, ועם זאת דריכוּת מקצועית. התלמידים היו לבושים בהרמוניה עם המוזיקה שניגנו. פניהם אופרו כך שהם לא נראו מפוחדים וקורבניים כמו תמיד.

כשג'ויס עלתה על הבמה בסוף המופע היא לבשה חצאית משי ארוכה ושחורה שנצצה בכסף עם כל תנועה שעשתה. וכן צמידי כסף ונצנצים בשערה הפזור. כמה שריקות התלוו אל מחיאות הכפיים.

ג'ון ואידי לא היו בקהל.