פרק 1
צלילי הקול האנושי נבלעו בטון המתכתי של המשיבון. אדם מתהפך על גבו, חזו החלק חשוף, עיניו עדיין עצומות. הקול הנשי הזה, על הברותיו הגרוניות, חזר להטריף אותו גם מעבר לים.
אנוק נעה, מנסה להתקמר אל מותניו. גם היא תתעורר לי עכשיו, הוא חושב, מתרחק מעט. מה בדיוק הגברת אמרה? רק היא מסוגלת לצלצל עכשיו, ביום ראשון בבוקר, כשכולם ישנים.
הכעס מתסיס את עייפותו, מונע ממנו לחזור ולהירדם.
"סְחַאט, מה דעתך על קפה?" הוא מסיט מרפק אל אנוק, כאילו במקרה.
העיניים הכחולות־אפורות נפקחות אליו, אדומות מהלילה.
"תכיני לי, בייב, טוב? אני צמא."
אדם אוהב לראות את חברותיו קמות מהמזרון הענקי. היד מחליקה על השיער, השדיים נעים, וכף הרגל הנמתחת אל הרצפה מבליטה את הירך. גם מי שלא ניחנה בגוף מושלם מבצעת את ריקוד הבוקר הזה בחינניות טבעית. ההישלפות מהשמיכה, ההזדקפות, החזה - אגס, תפוח, חציל או בוטן - רוטט מעט, וקימור כף הרגל נוחת בעדינות על רצפת הפרקט.
"אספרסו," הוא מכריז בעליצות אל הגב הנערי המתרחק אל המטבח, מוטרד מזִקפת הבוקר אך מתעצל לקום לשירותים.
מה היא אמרה קודם, 'תיצור קשר'? משונה. כמעט שנה שהם לא מדברים וזה מה שיש לה פתאום לומר. נזכרה להתגעגע? אם היה לה משהו חשוב לומר היא היתה אומרת אותו מיד.
הרי ממלא אותה אושר לקלקל לי שינה טובה.
רעש מכונת האספרסו שקנה לפני שלוש שנים, מיד כשהגיע להולנד, מגיע אליו עמום, וחדל.
"בספל הכתום," הוא צועק לכיוון המטבח ומניח את הכרים, שלו ושל אנוק, בין גבו לקיר. "כפול."
כוס הזכוכית שבידה של אנוק מדיפה ארומה מרה וחזקה היישר אל נחיריו. שערה הבהיר מסתיר את עצמות לחייה הגבוהות כשהיא רוכנת לעברו.
"אמרתי ספל, מה קשה כל כך להבין?"
ילדה נחמדה אנוק, נחמדה ומיותרת.
"מלוכלך," היא מושכת כתף.
הנערות ההולנדיות האלה, "אפשר לנקות, לא? די, סחאט, לא חשוב," הוא לוקח מידה את הכוס, מרוצה להבחין בהיענות המהירה של גופה הנוטה לכיוון המטבח.
"מתוק מדי. בפעם הבאה שימי פחות סוכר, אבל זה מצוין."
חיוך נבוך מותח את שפתיה, זורק אור אל עיניה.
אדם לוגם בשקיקה.
צלצול טלפון פתאומי, חד כקודמו, נוקב את אוזניו. "שבי!" הוא צועק על אנוק שכבר פנתה אל המכשיר. היא נעצרת בתדהמה, מביטה בו במבוכה.
"אל תיגעי! תני לו לצלצל," הוא מאפק את קולו.
אנוק ממשיכה ללכת לכיוון השירותים וסוגרת אחריה את הדלת בחבטה.
"אל תהיי שם שעות, גם אני צריך," הוא צועק אחריה.
שמונה צלצולים עד שהמשיבון נכנס לפעולה. כששכר את הסטודיו כיוון אותו במיוחד לשמונה צלצולים, כדי שיספיק לענות גם אם יהיה על הגג. עכשיו הוא נענש על החלטות טיפשיות. עוד מעט יגיע הקטע מ־Café del Mare עם קולו באנגלית מתנגנת, "היי, כאן אדם, אתם יודעים מה לעשות." האם זו שוב תהיה היא? ברור שכן. כבר נמאס לו להיות צודק.
"אני מחפשת אותך מאתמול." הקול המוכר שורט בו, "אולי תרים כבר? זה דחוף." 'דחוף'. זאת מילה שלא השתמשה בה קודם.
הפסקה מתוחה.
"אדם, תתקשר אלי הביתה או לנייד. מיד. זה באמת דחוף."
המתנה נוספת. קצרה.
קליק.
'דחוף'. אם היא חושבת שמצאה את מילת הקסם שתחייב אותי לדבר איתה, היא עדיין טועה.
"השינה הלכה," הוא מכריז בקול. רק תשע בבוקר. היא השתגעה שם. אצלה אמנם עשר, אבל היא, עם שיגעון הבריאות שלה, בטח כבר חזרה מהים או מאימון הכושר. כמה ישנתי, שעתיים, שלוש?
"מתי חזרנו, בייבי?"
"מה?"
"מהשוגרפקטורי?"
"מה?"
קול המים הזורמים פוסק.
"מתי חזרנו מהמסיבה!"
"אה. שש־שבע? מי זה היה?"
"קול מהעבר. לא חשוב."
אדם מקמט את אפו. שני חריצים אנכיים, חביבים, מקרבים את גבותיו זו אל זו. השינה ברחה לגמרי. פעם אחרי ארבע כוסות סמירנוף או ג'ק דניאלס יכול היה לחרופ עד הצהריים. עכשיו גם בקבוק מלא לא מפיל אותו, מקסימום מייבש. נו, אז זהו, הפעם שמע אותה בבירור. הצביטה שהיא גורמת לו מעוררת כאבים ישנים. מה עושים?
קולות המים שחזרו לזרום בשירותים מכווצים את בטנו.
"את יוצאת, סחאט?"
הברה עמומה מגיעה אליו, מתפרשת לו כ"תכף".
באצבעות רעבות הוא מגשש אחר סיגריות, ושולה אחת מקופסת מרלבורו קמוטה שמצא בשולי השמיכה. הוא מצית אותה בקוצר רוח ונושם עמוק. אין כמו לגימת העשן הראשונה על קיבה ריקה, ריאות רדומות וראש חלול. הו, אנוק יצאה, הוא מקים את עצמו בקפיצה.
הסיגריה תלויה בזווית פיו, תחתוני קלווין קליין לבנים נמתחים על הזין המתמרד, ידו הימנית נתמכת בקיר, ישבנו נוטה לאחור, השמאלית מכוונת, ורעש השתן הניתז אל המים הולם בתוככי גולגולתו.
"האאח."
שחרור והקלה מציפים אותו. אין כמו התרוקנות, יש בקרים שהיא עדיפה על זיון. מה עוד שהחדרון הזה נעים כל כך לעין. בגללו שכר את המקום: עליית גג, שבעידן אחר גרה בה איזו משרתת מסכנה, ועתה שודרגה לחדר גדול, שבצדו האחד מטבח ובצמוד לו פינת השירותים הזאת, משופצת להפליא. לא, זה היה הדבר השני ששכנע אותו לשכור דווקא את הדירה הזאת. הראשון היה המיקום, רחוב שקט שיוצא מתעלת בּלוּמחראכט. בכלל, הג'קוזי הפינתי הזה, עם אריחי החרסינה המעוטרים פרחי תכלת וניצנים חיוורים, כל כך לא אופייני להולנדים החסכנים האלה. לפניו שכרה את הדירה, כך סיפרו לו, נערת ליווי אמריקנית שנעלמה.
אדם שוטף את פניו במים החמים שמתחלפים בלי התראה בקרים. מניע את צווארו הנוקשה מצד לצד. שפתיו מתכווצות. היא כבר הצליחה לדפוק לי את היום.
כשהוא חוזר לחדר אנוק רוכנת אל פינת המיטה, מותחת את קצה הסדין אל מתחת למזרון.
"תעזבי, מותק," הוא טופח קלות על ישבנה המופנה כלפיו, מוצק ומרדני. "לא צריך."
כשהן מתחילות לסדר לך את המיטה הן נעשות מסוכנות. מסמנות טריטוריה. עוד מעט תביא בגדים ונעלי בית. הוא חייב לדבר איתה, כי אם כבר דיבר איתה, מה שעכשיו אינו מסוגל לזכור, ניכר שלא הפנימה. עוד לא החליט באיזו גרסה להשתמש. עם בנות עשרים פלוס זה לא משנה, הן צברו ניסיון וזה תמיד הולך בקלות, אבל זאת, כולה בת שמונה־עשרה.
אנוק כבר ליד המקרר מעמיסה על מגש לחמניות צימוקים, פילה אמריקן...
"ריבה?" עיניה פונות לעברו.
"ניי. תכף נרד לקופי בר," הוא מתאמץ לחייך, שיניו תואמות. "תאכלי את," הוא ממהר להוסיף למראה האכזבה על פניה.
אנוק פוערת באצבעותיה לחמנייה וממלאת אותה בגושים גדולים של פילה אמריקן. מלקקת את אצבעותיה היא מחייכת אליו, פותחת את פיה לרווחה ונוגסת.
לחייה העולות ויורדות מעוררות בו קבס.
"נשאר לך משהו מאתמול?"
"אהממ," היא בולעת בהנאה, "רק רגע."
השולחן הקרוב למטבח, שעליו המחשב, מחלק את הסטודיו לשניים. מצד אחד המטבח ואזור האירוח, כלומר המזרון, ומן הצד השני, בקיר הצפוני, הטלוויזיה ושלושה מדפי גבס. על המדף התחתון שני פטיפונים ומיקסר, ועל האחרים תקליטים, סוני פליי סטיישן, דיסקים ומעט ספרים.
אדם צונח על המזרון. אור חלבי מהוסס חודר מהחלון המוארך, מדגיש את וילון הבד השחור, הפתוח לרווחה. התחזית מתקיימת, הוא חושב. בהיר ונעים. בלי ממטרים. יום זהב נדיר.
"שיט." אנוק משמיעה צליל אכזבה רך, שאדם לא ציפה לו.
"אין?"
"אהמ."
"חיפשת בארנק"?
"אהמ."
הוא מושיט יד לקופסת המתכת העגולה שתחובה בין המזרון לשטיח, שמח למצוא בה גלל קטן, שריד מהג'ראס שצביקה הביא מביקורו האחרון בהודו. "נצטרך לקנות," הוא מסכם בהשלמה, אצבעותיו לשות ומפוררות. "סיגריה, מותק."
אנוק מגישה לו אחת מהשתיים שנותרו בקופסה.
"תזכירי לי לקנות גם סיגריות." הוא מעביר באטיות את להבת המצית לאורך הסיגריה, ממתין לרגע, ומלקק בלשונו את קו ההדבקה המשיי, החמים, שהתבלט קלות. מרוכז הוא מנתק בזהירות את הנייר מהפילטר ומבקע את הסיגריה לשניים.
חשופת מעיים ורוטטת היא נשפכת אל ידיו ברסיסי טבק חום בהיר. עלים ירוקים ששתו מים וספגו אור שמש ועיכלו חנקן ונשפו חמצן, עד שנקטפו ויובשו ונקצצו עד דק.
אצבעותיו של אדם אומדות את הכמות ומעבירות אותה אל הכסיסונית, מערבלות עם פירורי הג'ראס בשגרה אוטומטית, שמסדירה את המחשבות. הנה, לפחות רבע שעה עברה בלי צלצול. טוב שלא ענה. היא בטח נרגעה מעוד זאב־זאב אחד שלה.
"קח," אנוק מתיישבת לצדו, מושיטה לו פילטר מגולגל מקרטון שתלשה משולי קופסת הסיגריות.
"תודה מותק, שנייה."
הוא מוציא פיסת נייר מלבני מקופסת "סמוקינג דה לוקס", מחליק אותה על ברכיו במיומנות, ושופך עליה את התערובת שהשחור־שחור של הג'ראס השתלט עליה.
השלבים המוכרים האלה נוסכים בו רוגע.
מצמיד את הפילטר, מגלגל היטב, הוא נושם בסיפוק. בין אצבעותיו נוצרת סיגריה חדשה, דקה, הדוקה להתפקע. אדם קוטם בשיניו את הקצה - יורק, מדליק, שואף לריאות ומגיש לאנוק.
חיוך מכיר תודה מוריד את עפעפיה. היא נושמת בהתמכרות, משתעלת קלות ומחזירה לו. אדם שואף שוב. עוד רגע־שניים ושום דבר, גם לא צלצול נוסף, יעורר בו חֵמה.
אנוק ממתינה לתורה. עיניה חמות ומחבבות.
הזמן מעלים את עצמו. החדר הוא אם רחומה.
"תכף נרד, או־קיי?" אדם מגיש לה את הג'וינט שנית.
"ברוצ'ה מט קאס, אן קופי פאקירד אשבליפט." אדם מחייך אל המלצרית.
ביקור הבוקר הקבוע בבית הקפה שנושק לתעלה מעשיר את הלב בחמצן נקי מזיכרונות. תיירים עמוסי שקיות גודשים את השולחנות הפזורים על הרחבה הפונה למים, משוחחים ביניהם. אדם מתעלם. הבקרים הבהירים האלה אהובים עליו במיוחד. אור ויימרי מפוזר, מי התעלה השמנוניים עומדים, הכיסא נוקשה, הראש כבד - נועם זורם בעורקיו. חתולו השמן של בעל המקום מתחכך ברגלו, ממתין לפרוסת הגבינה הצהובה שהוא נותן לו דרך קבע. אדם רוכן ומלטף את עורפו בעדינות.
קוער המתכת של סירת העץ, הקשורה למעקה הברזל, משמיע קולות טפיחה חנוקים. פרחי הגרניום זוהרים על סיפונה בוורוד עז. הקיץ אכן הגיע. עדיין לא חם, אבל בכל זאת כבר קיץ. לאחר שבוע של גשם ורעמים, הרחוב בוהק והשמש מחרדנת.
בימי חול השולחן הקבוע שלו מצוי בין החלון למקרר. מאפרת חרס ושבועון Weekly ממתינים לו על הפורמייקה הלבנה. אבל היום, יום ראשון, הם יתיישבו סמוך למעקה הכהה, גבם למדרכה. שובע עמום מכביד על איבריו. עדיין אין מנצ'יז, ושום ריחוף, מאופק או נזיל, לא יפגע בתחושת השייכות והביתיות שהמקום הזה מעורר בו.
"רדבול," אנוק מזמינה.
כל השולחנות סביבם תפוסים. זוג צעיר מעיין במפת העיר, שני גברים, ספרדים כנראה, מתווכחים זה עם זה. קבוצת נערות אמריקניות מפטפטות בעליצות. גם הוא ישב כך פעם, נלהב מהחידוש, מהמים בתעלות שבאמצע הרחוב, מהבתים הצרים הדבוקים זה לזה, אבל זה היה מזמן. נער צעיר שבא לבקר את אביו - והתאכזב. לא. אני לא אחשוב על זה עכשיו.
הקפה הגיע. עוד מעט יגיע גם הכריך. עלי חסה בין פרוסות גבינה צהובה ולחם לבן רך. הוא לא אוהב את החומים המגורענים האלה, המכריזים על בריאות. היה לו מספיק מהם בבית.
רטט מלווה בצליל עמום מגיע ממכנסיו. אדם מוציא את הנייד ובוחן את הצג: 972 00 והמספר המוכר. הוא משתיק את הצלצול ומניח את המכשיר על השולחן.
"ניפגש ב־H&M?" אנוק מדברת בנייד החדש שלה, אדמוני בוהק. רק עכשיו שם לב אליה. שפתיה וידיה נעות בערנות עולצת, עפעפיה רוטטים. "מה שיתאים. בטח. לא, מה פתאום, כולן לובשות את זה. תראי שנמצא," היא פורצת בצחוק מתגלגל. הוא אוהב לשמוע אותו. פעמון של נערה, יודל רך בהרים מושלגים, מורדותיהם נבלעים במרחבים חסרי סוף.
"יֶסקה," היא מניעה את שפתיה לעברו, מסבירה ללא קול עם מי היא מדברת.
הקפה סמיך ומתוק במידה. עוד סיבה שהוא אוהב לבוא למקום הזה. טעם של בית. אִי שהוא בית.
"תרצה לבוא עם יסקה וסבסטיאן ל'שתולים'?" אנוק מתבוננת בו בציפייה.
"אני עובד."
"לפני כן. אחר כך נוכל ללכת ל -"
"נראה, אני עוד לא יודע."
"הוא עוד לא החליט," היא מתנצלת בטלפון, מרצינה לרגע וחוזרת לחייך, "אז סיכמנו? עוד שעה בספאו? דוּי דוּי."
מחזירה את הנייד אל תיק הבד הגדול, המעוטר בחרוזים צבעוניים, היא מביטה בו בציפייה.
אי־שקט מתחיל להניע את גפיו. גם החתול לא הגיע היום. הבעלים ודאי נסע. "היום רק התחיל, מותק."
פתאום קלט שזו הפעם הראשונה שאנוק יושבת איתו בטקס ארוחת הבוקר. שבועיים שהם יחד והבוקר משום מה כבר יצא לה להתחבר אל שלוות הלבד שלו. טעות גורלית. קוצר רוח, שהוא מתקשה להסוותו, משתלט עליו.
"מצטער, סחאט, אני צריך ללכת," הוא קם, מפשפש בארנק אחר שטר מתאים, ומניח אותו על השולחן, "תאכלי את שלי."
"מה," היא מזדקפת, "אני -"
"מסרי ליסקה ד"ש." הוא מסרב להתייחס.
ונמלט.
המדרכות עדיין לחות מגשם הלילה. החזזית, שצומחת במרווחים הצרים שבין מרצפת למרצפת, בוהקת בירקרקות עזה. אדם חולף במהירות על פני חבורה של שלושה זוגות ישראלים בגיל העמידה, המתווכחים ביניהם אם לא מוקדם מדי להיכנס לאכול צהריים. הוא יכול לזהות אותם מקילומטרים. פעם הִרבה לטעות. מרוקאי, ספרדי נחפז או איטלקי נסער נראו לו ישראלים, אבל עם הזמן התמחה וחדל ליהנות מהחיפוש־קִטלוג הזה. כשהמאפיינים הזעירים בלטו לעיניו מרחוק, הוא נעשה אדיש להם.
בקצה הדרומי של הרחוב נמצא מה שהוא צריך עכשיו. מאוד.
דלפק הקופה נראה נטוש אבל פיטר רכון מאחוריו, ממלא שקיות ניילון שקופות בדייקנות מופתית. הראסטות השחורות דבוקות לראשו גם כשהוא מתרומם.
"מה העניינים" אדם נוטה לעברו, "מה שלומך?"
"היי," עיניו של פיטר, שחורות, ענקיות, טבולות בלבן, שמחות לזהותו, "אדם! מה קורה."
"בסדר."
"כמו תמיד?" פיטר נותן לקבועים הרגשה של בית.
"לא. עובר עלי בלאדי סאנדיי. יש וייט וידו?"
פיטר מהנהן בהבנה, "יש יותר חזק."
"תודה. מספיק וייט וידו."
באצבעות מיומנות פיטר תולש את העלים היבשים, מדיפי הריח העז, ומניח כמות מתאימה על המשקל האלקטרוני.
"תודה." אדם מניח על הדלפק חמישה יורו. שקית הניילון הקטנה כבר בכיסו.
את הגבול הברור הזה הגדיר במפורט באחד מרגעי המשבר, כשעוד למד בדלפט. עישונים בלבד. כדורים רק באירועים נדירים. כל היתר פשוט לא.
הטלפון מסמן הודעת טקסט.
גם את זה היא כבר למדה?! הוא מצטמרר. כנראה שלא אצליח להתחמק ממך. תני לי לפחות להגיע הביתה. מוציא את המכשיר מהכיס, הוא שמח לזהות בו מסר מאנוק: "מקווה לראות אותך הערב, X".
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.