יחידה X
ליאה גארט
₪ 54.00 ₪ 29.00
תקציר
“מרתק… מצית מחדש את להבות העבר כך שיאירו את ההווה באור חדש” טיימס אוף לונדון
זהו סיפורה המדהים של פלגה X – חיילי הקומנדו היהודים במלחמת העולם השנייה שלחמו ביחידה הסודית ביותר בכוחות המיוחדים של בריטניה, אשר סיפורם לא נודע עד היום
יוני 1942. צלו של הרייך השלישי מוטל על יבשת אירופה. בייאושם, וינסטון צ’רצ’יל וראש מטה ההגנה שלו מגבשים תוכנית יוצאת דופן: יחידת קומנדו חדשה שתהיה מורכבת מפליטים יהודים שנמלטו לבריטניה. המתנדבים הם אנשים בעלי רקע מגוון – אינטלקטואלים, אמנים וספורטאים, רובם מגרמניה ומאוסטריה. באנגליה, רבים מהם נעצרו בשל היותם “זרים ממדינות אויב”, לאחר שאיבדו את משפחותיהם, את בתיהם ולמעשה את כל עולמם. הם יעשו כל שביכולתם כדי להביס את הנאצים. חברי היחידה עוברים אימונים בלחימה ובריגול נגדי, והיחידה שלהם נודעת בשם “פלגה X”. יש המכנים אותה בפשטות “יחידת התאבדות”.
ליאה גארט נסמכת על מחקר מעמיק, הכולל ראיונות עם חברי היחידה האחרונים שעודם בחיים, ועוקבת בספרה אחר חבורת הלוחמים בדרכם מגרמניה לאנגליה ובחזרה – דרך שעוברת במחנות מעצר בריטיים, בחופי נורמנדי, בשדות הקרב של איטליה והולנד, ובנוף המסויט של מחנה הריכוז טרזיינשטט – המקום שבו התרחש אחד מסיפורי ההצלה הדרמטיים ביותר של המלחמה. יחידה X מגולל לראשונה את הסיפור המדהים של יחידת הלוחמים הזאת ושל המכות המכריעות שהיא הנחיתה על ראשיהם של הנאצים.
ליאה גארט היא פרופסור וראש המכון ללימודי יהדות בהאנטר קולג’, ב-City University of New York. גארט היא גם פרופסור לשם כבוד באוניברסיטת וורוויק, אנגליה. זהו ספרה החמישי.
“מחקר שערכו לא יסולא בפז… יש לברך את גארט על שהיא כורכת יחדיו את כל הסיפורים ומפנה תשומת לב ראויה לשבח לצעירים היהודים הללו, שהתנגדו למשטר הנאצי ונמנו בסופו של דבר עם הלוחמים האציליים והאמיצים ביותר ששחררו את אירופה במלחמת העולם השנייה”
“New York Journal of Books”
“סיפור כובש ומסעיר המסופר היטב.”
“Daily Telegraph”
“מחקר היסטורי מעמיק ומלא חיים על יחידה עלומה במלחמת העולם השנייה, שהגבורה שלה ראויה להכרה.”
“Reviews Kirkus ”
“גארט פורשׂת דיוקנאות מלאי חיים של… לוחמים בעלי חשיבות. עבודתה ההיסטורית המעמיקה מפנה זרקור ראוי לעבר הגיבורים שבמרכז הספר.”
“Publisher’s Weekly”
פרק ראשון
בספטמבר 1937, הצעיר שהפך לימים לקולין אנסוֹן ישב עם אביו בבית בירה בכיכר רֶמֶרבֶּרג בפרנקפורט.1 רמרברג היא אתר ציורי מימי הביניים שבמשך מאות שנים התקיימו בו ירידי מסחר ושוק מפורסם של חג המולד. הכיכר היא גם אתר שבו, בהיסטוריה הקרובה יותר, סטודנטים נאצים עסקו בשרפת ספרים. אלפים מתומכי היטלר צעדו עם לפידים וצעקו קללות נגד יהודים, ואז הקימו מדורה ענקית והעלו באש את יצירותיהם של זיגמונד פרויד, ולטר בנימין, פרנץ קפקא, קרל מרקס ואפילו ג'ק לונדון — כל מי שנחשב לאויב של האתוס הנאצי.
עם זאת, בערב הסתווי היפהפה המסוים הזה, קולין — שבזמנו עדיין נקרא בשמו מלידה קלאוס אָשֶר (Ascher) — הרגיש בטוח למדי בזמן שישב עם אביו, קוּרט אשר, בעוד הכלבה האלזסית שלהם, לוֹרנה, שרועה לרגליהם. למעשה, קולין היה נרגש למדי. הוא היה רק בן חמש-עשרה, והוא שמח להיכנס לעולם המבוגרים של בתי הבירה. בבית הבירה המסוים הזה ישבו בצפיפות גברים לאורך שולחנות משותפים ארוכים ועמלו על חיסול כמויות מרשימות של בירה. ליד השולחן של בני משפחת אשר ישבו שניים שדיברו בקול רם על מלחמת האזרחים בספרד והתפארו בניצחונותיו של ליגיון הקונדור של הנאצים ובנסיגתם של הכוחות הרפובליקניים שם.
קולין הבחין שפני אביו מאדימות ושמפרקי ידיו מתהדקים סביב כוס הבירה הלבנה והמעלה קצף שבידיו.
קולין אנסון הצעיר עם אביו, קורט אשר
"בבקשה תיזהר," לחש קולין.
"שתקתי זמן רב מדי," מלמל קורט.
"אתה לא חייב לומר להם שום דבר. אנחנו יכולים פשוט לשבת ולגמור לשתות ואז ללכת הביתה," התעקש קולין.
אבל למרבה האימה של הנער, אביו רכן לעבר השניים וקטע את שיחתם: "הנאצים עוזרים לגנרל פרנקו להילחם בממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות!"
השניים הפסיקו את שיחתם והסתובבו אליו. על בית הבירה ההומה נפלה דממה, ממש כמו במערבונים האמריקאיים שהיו אהודים כל כך בגרמניה בשעתו. שיחות נקטעו באמצע המשפט, כוסות הוחזרו אל השולחן, ועד מהרה הרעש היחיד שנשמע היה כשכוש הזנב של לורנה כנגד הרצפה המכוסה בנסורת.
קולין הביט בחשש לעבר שאר הגברים שישבו סביב השולחן. המשטר הנאצי עודד את משטר הצללים של המשטרה החשאית, ושילם למלשינים שהיו להוטים להסגיר אנשים למען הרייך השלישי או רק לשם התשלום. נדמה שבית הבירה באותו יום היה מלא במספר נכבד של תיירים אמריקאים גרמנים. מניסיונו של קולין, האמריקאים הגרמנים היו לעתים קרובות האוהדים הגדולים ביותר של הנאצים והלכו שבי אחרי הפיהרר, אחרי המצעדים, אחרי המדים. הם פקדו את בתי הבירה לא רק מפני שהם היו גרמניים כל כך באופיים, אלא גם מפני שהאליל שלהם, אדולף היטלר, ניסה להפיל את השלטון בבוואריה במהלך הפוטש הנודע לשמצה שלו במרתף הבירה ב-1923. ואכן, אחד האמריקאים האלה קרא באותו הרגע קריאת תמיכה כלשהי בנאצים, בגרמנית במבטא זר כבד.
קורט זלזל בדברי הזר. "אתה לא מבין שום דבר!" הוא השיב. "אתה צריך לגרד מתחת לפני השטח כדי להבין לאן כל זה הולך."
צעיר שקולין לא הבחין בו לפני כן קם והזדרז לצאת מהמקום. שוב השתררה במקום דממה מתוחה. קולין השפיל את מבטו אל ידיו הרועדות ואל צלחתו המלאה באוכל, נקניקייה שנאכלה עד חציָה עם חרדל וכרוב כבוש.
בימים אלה היה מסוכן ביותר להשמיע קול, אבל קורט אשר זעם על הנאצים. הוא היה יהודי אבל תמיד ראה בעצמו פטריוט גרמני נלהב והיה מאוהב בתרבות גרמניה. לימים אמר קולין על אביו שהוא היה "בראש ובראשונה גרמני, והרקע היהודי שלו היה משני."2 קורט שירת בגבורה ובגאווה את הקיסרות הגרמנית במלחמת העולם הראשונה וכמעט מת משבר בגולגולת בקרב על הסום, שבעקבותיו נותר בראשו רסיס. עלייתם של הנאצים טלטלה אותו, והוא רצה נואשות לשים קץ למשטר שהוא הרגיש שימיט אסון על ארצו האהובה.
בזמן שאביו התווכח עם התייר האמריקאי נפתחה הדלת של בית הבירה, והצעיר שמיהר החוצה שב ולצדו שוטר. השוטר עצר את קורט מיד. אביו שומר החוק של קולין, שהתגאה בהיותו אזרח למופת, קם, רועד כולו. הוא יצא אחרי השוטר, המום ומושפל, והותיר מאחור את מקל ההליכה שלו, כלבה ובן מפוחד.
הפטפוטים והמוזיקה התחדשו. קולין הוסיף לשבת, המום ונטוע במקומו בין כולם, ולא נגע באוכל ואף לא שתה מהבירה. איש לא דיבר עם הנער, שפני המלאך שלו נגלו מתחת לשיער בלונדיני שנראה כשדה חיטה. חלף זמן. הדקות הפכו לשעה וקולין נותר במקומו ופחד מדי לזוז או לצאת. הוא קיווה נואשות שאביו ישוב. בסופו של דבר הגיע עוד שוטר, שילם את החשבון והורה לקולין לבוא איתו. קולין תפס ברצועה של לורנה, לקח את מקל ההליכה של אביו ויצא מבית הבירה. "איך אבא שלך היה יכול לומר דברים כאלה? הוא לא יודע כמה מסוכן לדבר ככה בימינו?" לחש לו השוטר.
קולין הלך בעקבות השוטר עד לתחנת המשטרה שבה הוחזק אביו. הוא ביקש לחבק אותו, אבל במקום להחזיר לו חיבוק, קורט תחב לידי בנו כמה מכתבים ואמר לו ללכת הביתה מיד. קולין המיואש יצא מהתחנה ואז רץ הביתה אל אמו, מתילדה, וסיפר לה מה קרה. הם שרפו את המכתבים, שהתברר שהכילו פניות פוליטיות מסוכנות אל מתנגדי משטר פוטנציאליים.
שבועות אחדים בלבד לאחר מכן, ב-2 באוקטובר 1937, הועבר אביו של קולין למחנה הריכוז דכאו שמחוץ למינכן. המחנה, שנפתח ב-1933, נועד במקור לאכלס כחמשת אלפים אסירים פוליטיים. החיים שם היו אכזריים. במקום הצפוף לא היה חימום והיה רק מעט אוכל, כך שבין יושביו התפשטו רעב ומחלות, ומוות "מסיבות טבעיות" היה נפוץ להחריד.
פחות משבועיים לאחר שקורט נלקח לשם, ב-15 באוקטובר, בא איש גסטפו לבית המשפחה והודיע למתילדה ולקולין שקורט מת בגלל "קריסת מערכות".
"ואז שלחו לנו את האפר של אבי בכד, בדואר הרגיל," סיפר קולין לימים.3 "אפילו היינו צריכים לשלם תמורת המשלוח." לצד כד האפר הם קיבלו "שני עותקי כיס בכריכת עור של פרוסט", שהיו בבעלותו של קורט.4
לדידו של קולין, שהיה אז בן חמש-עשרה, מות אביו היה רגע מכריע בחייו. הוא תמיד העריץ את אביו וראה בו דמות מופת והאיש שהוא רוצה לגדול ולהיות כמותו. עלייתם של הנאצים שמטה את הקרקע מתחת לכל מה שקולין האמין בו — על עצמו ועל משפחתו. לפני שהם השתלטו על גרמניה, קולין הוטבל לנצרות והיה פרוטסטנטי פעיל המבקר בכנסייה בקביעות. אמו של קולין היתה נוצרייה, אביו היה מתבולל, וכמו משפחות רבות יהודיות ומעורבות בגרמניה באותה עת, בני משפחת אשר גידלו את בנם כך שלא היה ער לשורשיו היהודיים. בתחילה קולין הצעיר התלהב מבואם של הנאצים; כמו ילדים גרמנים רבים, הוא נסחף אחרי המחזות המרהיבים ואחרי תחושת ההשתייכות אל משהו שגדול ממנו עצמו. הרטוריקה האנטי-יהודית של הנאצים לא הטרידה אותו. ולמה שתטריד נער פרוטסטנטי תמים כמוהו? מלבד זאת, קולין היה מטבעו קונפורמיסט ואהב לציית לחוקים. הוא לא חש בנוח להטיל ספק במשטר החדש ולהתנגד לו, ואף ידע שמסוכן לעשות זאת.
אבל קורט אשר, שראה את בנו מאמץ בשמחה אל לבו את המשטר הנאצי, היה מוטרד ביותר. ביום גורלי אחד, שנים אחדות לפני גירושו של קורט לדכאו, הוא קרא לבנו לשולחן, הושיב אותו ואמר לו שהוא יהודי, כלומר שקולין עצמו חצי-יהודי. קורט הגן עד כה על בנו מהידיעה הזאת, אבל עכשיו הרגיש שהכרחי לספר לו על כך. דעותיו של קולין על הנאצים השתנו כמעט מיד: הנאצים דיברו עליו ועל משפחתו; הם היו העכברושים והבוגדים שהורסים את גרמניה!
בבית הספר היה קולין ממילא קורבן קבוע למעשי בריונות, מפני שהקפיצו אותו כיתה ועל כן היה נמוך יותר משאר הבנים ומטרה קלה ללעג.5 כשסירב להצטרף לתנועת הנוער ההיטלראי, מעשי הבריונות התעצמו והמורים החלו להצטרף אליהם. המצב החריף כל כך, שהוריו שלחו אותו לבית ספר אחר שהיו בו כמה מורים יהודים, אבל אז המורים האלה פוטרו והוחלפו בנאצים. מצבם של יהודי פרנקפורט הלך והחמיר במהירות, ורבים החלו לנסות לצאת מהמדינה. אבל אביו של קולין סירב אפילו לשקול זאת. הוא נהג לומר, "אני גרמני, נולדתי כאן, נלחמתי בשביל הארץ הזאת ואני אמות כאן."6
יום אחד אחר הצהריים נשלחו כל התלמידים בבית הספר החדש של קולין לעצרת שנערכה לכבוד פתיחת הכביש המהיר המחבר בין פרנקפורט לדַרמשטאדט. זה היה אחד מבין אירועים פרו-נאציים רבים שהיה על התלמידים להשתתף בהם, אבל האירוע הפעם היה ייחודי, מפני שאדולף היטלר עצמו היה צפוי להגיע אליו. המרצדס המוארכת עם צלב הקרס בקדמתה נעצרה מול קבוצת התלמידים מבית הספר של קולין. כשהיטלר הופיע בחליפה ובמעיל עור באורך מלא ומהודק בחגורה, האנשים בקהל, כולל תלמידי בית ספר ואמהות שבאו עם תינוקותיהן, החלו לקרוא בקול ולצעוק בהתלהבות ולשלוח ידיים כדי לגעת באליל הנערץ עליהם. כולם הסתערו קדימה, וקולין נדחף היישר לעבר דלת מכוניתו של היטלר. זה היה רגע סוריאליסטי. הפיהרר עמד במרחק סנטימטרים בלבד ממנו, אבל קולין הצעיר מצא את עצמו אדיש. "עמדתי ליד אחד המנהיגים החזקים באירופה, אבל הוא נראה לי כמו איכר בחליפת יום ראשון."7
לאחר מותו של קורט, חיי היום-יום של קולין ושל אמו נעשו קשים ביותר. לא היה להם די כסף לתשלום דמי הלימודים, ולכן החל קולין לעבוד במפעל לייצור אזבסט. ואז הגיע ליל הבדולח, הפוגרומים הנוראים שנערכו ביהודים ב-9 וב-10 בנובמבר 1938. בכל רחבי גרמניה, אוסטריה וחבל הסודטים, בתי כנסת, בתי עסקים ומרכזי תרבות של יהודים נהרסו, ושברי זכוכית — סמל לשנאת ההמונים — כיסו את הרחובות. עשרות אלפי יהודים נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז, בעיקר לדכאו ולבוכנוולד, ומהקהילה היהודית נגבו עשרה מיליארד רייכסמארק לכיסוי ההוצאות על ההרס שהנאצים עצמם הסבו להם.
בפרנקפורט, בית הכנסת היפהפה וֶסטאֶנד, שבו החל קולין לאחרונה ללמוד לנגן בצ'לו ושבו השתתף באירועי תרבות, הושחת וספג נזק רציני משרֵפה. היהודים שנאחזו עד כה בתקווה יכלו כעת, כגיבור ספר דניאל, לקרוא את הכתובת שעל הקיר. אמו הנוצרייה של קולין החלה להקדיש את כל מרצה לניסיון להוציא את בנה מהארץ. עם זאת, הנאצים עשו כל שביכולתם כדי להקשות על היהודים ככל האפשר, והאפשרות לעזוב הלכה ונעשתה מסובכת יותר. המדינות הסמוכות הגבילו את מספר הפליטים היהודים שהן הסכימו לקלוט, ומצבו של קולין נעשה מדאיג. לא זו בלבד שהוא נחשב ליהודי מלא על פי חוקי נירנברג, הוא גם היה בנו של מתנגד משטר. לא היה ספק שבמוקדם או במאוחר הוא ייעצר.
אמו של קולין רשמה אותו ברשימת המתנה של ילדים שהיו צפויים להישלח לארצות הברית, אבל הוא קיבל את המספר המייאש ביותר 24,132, כך שהיה ברור שכמעט אין כל אפשרות ממשית שיצליח לעזוב כך. לאחר מכן פנתה אמו לאגודת הידידים הבריטית (הקווייקרים), שעזרו ליהודים באירופה הכבושה בידי הנאצים. הם הסכימו להעביר את בנה לבריטניה.
ב-6 בפברואר 1939 הגיע קולין בן השש-עשרה לתחנת הרכבת בפרנקפורט ועלה על רכבת שנסעה לבריטניה במסגרת הקינדר-טרנספורט. הוא ואמו כבר נפרדו לשלום בדירתם, כדי להימנע מסצנה רגשנית יתר על המידה. הוא נשא עמו מזוודה קטנה ובה חפצים שחשב שיזדקק להם באנגליה הקרירה והגשומה: שמיכה, מעיל, זוג מכנסיים, סוודר, שתי חולצות, זוג תחתונים ארוכים, זוג תחתונים רגילים, שלושים ממחטות, כוס רחצה, ערכת צחצוח נעליים, מברשת לבגדים, שתי עניבות, זוג שרוכים, פנס, מפה, תמונות וקלמר ובו עפרונות, מחדד, עטים ומחקים.8 התכולה הזאת מעידה על נער בן מעמד הביניים שנחוש להיראות במיטבו, אבל הפנס והמפה אולי מעידים על נטייה קלה לריגושים.
אפשר לדמיין את קולין בתחנת הרכבת בפרנקפורט, אוחז בשלווה במזוודתו, מנסה להיות קשוח כמו אביו ומתקדם לעבר קבוצת הילדים שעמדו לצאת לדרך בלוויית אדם אדיב בשם מר בְּלאשְקֶה. קולין היה הבוגר מכולם, וסביר שהוא חש שעליו להיות אמיץ למען הילדים הצעירים יותר. יחד הם עלו על רכבת שיצאה להולנד, משם היו צפויים לעלות על ספינה שתביא אותם לאנגליה. הם יצאו לדרכם ללא קושי, אבל כשהרכבת הגיעה לאֶמֶריך שעל גבול הולנד, הקטר נעצר. לקרון נכנסו אנשי אס-אס במדים שחורים מאיימים עם סרטי זרוע ועליהם צלבי קרס. "החוצה! רדו מהרכבת עכשיו," הם צעקו על מר בלאשקה ועל בני חסותו המפוחדים.9
הילדים והילדות, רבים מהם קטנים וצעירים למדי, מיהרו לצאת מהקרון וקפצו מיד אל הקרקע שמחוץ לו. רבים נקעו את הקרסול ונשרטו בברכיהם. אנשי האס-אס החלו לפשפש במזוודותיהם ולהשליך את תכולתן אל צד הפסים, החרימו חפצי ערך ואז קרעו את המזוודות.
"אף אחד מכם לא יכול לצאת! כולכם תישארו כאן! אתם לא תיסעו לשום מקום!" צעקו אנשי האס-אס.
הילדים המבוהלים הסתכלו באימה בעוד גלגלי הרכבת מתחילים להסתובב לאטם.
"קדימה, יהודים, תעלו בחזרה!" צעקו אנשי האס-אס.
כל זה היה רק מעין בדיחה משפילה. הילדים תפסו בתזזית את כל מה שיכלו להרים מבין חפציהם הפזורים על האדמה. הם עזרו זה לזה לעלות בחזרה לרכבת לקול צחוקם של אנשי האס-אס.
כעבור כמה דקות הגיע מר בלאשקה לתא של קולין. "אנחנו על אדמת הולנד," הוא קרא בשמחה בגרמנית. קולין הרגיש שהוא עומד להתעלף: "זה היה קצת כמו צולל שעולה אל פני המים מהר מדי וסובל מהפחתת הלחץ הפתאומית. זו היתה תחושה מדהימה, להיות חופשיים, ובהדרגה התחלנו לנשום ולהבין שהכול נגמר. שגרמניה הנאצית מאחורינו."
פחות משנה קודם לכן, ובמרחק כשבע מאות קילומטרים מדרום-מזרח לפרנקפורט, עיר מגוריו של קולין אנסון, רכב נער נרגש בן שש-עשרה על אופניו ברחובות מרוצפי האבן של וינה בדרכו לאצטדיון הכדורגל פּראטר שברובע לאופולדשטאדט שבעיר.10 באותו יום היה צפוי להתקיים שם אחד המשחקים הנודעים ביותר בהיסטוריה של הכדורגל, ופיטר מאסטרס — או פטר אראני, כפי שנקרא אז — היה נחוש לא להחמיץ אותו, למרות כל מה שהתרחש לאחרונה במולדתו הסוערת אוסטריה.
זה קרה שלושה שבועות לאחר האנשלוס — הסיפוח של אוסטריה בידי גרמניה ב-12 במרץ 1938. אבל פיטר, נער יהודי שוחר כדורגל, החליט שאפילו במחיר של סכנה אישית גדולה עליו להגיע למשחק שיתקיים אחר הצהריים בין נבחרות גרמניה ואוסטריה. הנבחרת הלאומית האוסטרית — שכונתה Wunderteam, נבחרת הפלא — התקבלה לא מכבר למשחקי הגביע העולמי של 1938, ופיטר היה אוהד מושבע שלה.11 המשחק של היום היה המשחק המכריע בין נבחרות גרמניה ואוסטריה. הוא היה צפוי להעלות על נס את שובה של אוסטריה לחיקו של הרייך, ולאחריו היתה הנבחרת אמורה להתמזג עם הנבחרת הגרמנית החלשה יותר לקראת משחקי הגביע העולמי.
אצטדיון פרָאטר היה האצטדיון הגדול והחשוב ביותר בווינה, ואווירת הציפייה היתה מחשמלת. צלבי קרס עצומים בגודלם נתלו מעל המגרש, גברים במדים שחורים הסתובבו בקהל ופקידי ממשל נאצים מילאו את תא הצפייה. פיטר נכנס יחד עם המוני האוהדים הנרגשים ופילס לעצמו דרך לעבר מקום בין המושבים.
לפני המשחק, נציג נאצי נשא נאום על גרמניה הגדולה ועל הרייך. לפתע פתאום, הגברים, הנשים והילדים שסביב פיטר הניפו את זרועותיהם במחוות זִיג הַייל. פיטר ידע שעל פי חוק אסור לו, כיהודי, להצדיע במועל יד. הוא ניסה לחשוב מה מוטב שיעשה. אם לא יניף את זרועו, הוא ייחשף כבוגד. הוא עמד לרגע במקומו, אחוז אימה, ואז שלח יד לכיס ושלף את המשקפת שלו: הוא אינו מצדיע מפני שהוא שקוע מדי בהתבוננות בשחקנים. המשבר המסוים הזה נמנע.
השחקנים עלו על המגרש, ביניהם הבלם הקדמי המדהים של נבחרת אוסטריה, מתיאס זינדֶלָר, "מוצרט של הכדורגל". במהלך השעה הראשונה מתוך תשעים הדקות של המשחק, הנבחרת האוסטרית — שהיתה טובה מהמתחרה בהרבה — שלטה במשחק. אבל השחקנים לא הרשו לעצמם להבקיע, מפני שידעו שאם ישפילו את הנבחרת הלאומית של גרמניה יהיו לכך השלכות. ואז, בדקה השבעים, זינדלר — קתולי שתמיד היה מיודד עם יהודים (כולל אלה שסולקו מהקבוצה האוסטרית לאחר האנשלוס) לא הצליח להתאפק ובעט בכדור שהגיע מהשוער הגרמני היישר אל עבר הפינה הימנית התחתונה של הרשת. הקהל פרץ בתשואות. הם לא היו אמורים לעשות זאת, אבל לא הצליחו להתאפק. פיטר היה מאושר. אחד מגיבוריו השפיל את הנאצים.
ואז החליטו זינדלר וחברי קבוצתו להציג לראווה את שמחתם, והם חגו סביב שחקני ההגנה הגרמנים המגושמים. נציגים נאצים רשמיים התבוננו בתדהמה כשכעבור כמה דקות זינדלר העביר כדור לקרל סֶסטָה, וזה בעט לתוך השער של הגרמנים ממרחק כארבעים מטרים. בשעת סיום המשחק קרא הקהל הנלהב כולו: ״12Österreich! Österreich! Österreich״ !הגרמנים הובסו. הנציגים הנאצים נראו המומים. פיטר מאסטרס הנרגש רכב על אופניו ברחבי וינה עד לדירה שבה גר עם אמו הגרושה, קלרה, ואחותו אווה. זה היה רגע החדווה הטהור האחרון שחווה במשך זמן רב.
החיים בווינה הלכו ונעשו עגומים. היטלר, בעצמו אוסטרי, פעל במרץ למען איחוד גרמניה ואוסטריה מרגע שעלה לשלטון ב-131933. לדידם של יהודי וינה, תחילת הסוף הגיעה כשקנצלר אוסטריה, קורט פון שוּשניג, שהתנגד לאיחוד, קיים משאל עם. היטלר, שחשש שמשאל העם ייטה נגד גרמניה, הכריז על כוונתו לספח את אוסטריה. שושניג הבין שלא צרפת ולא בריטניה יבואו לעזרתו, והתפטר. ב-12 במרץ 1938 חצו חיילי הוורמאכט את הגבול באין מפריע. רוב האוסטרים יצאו לרחובות לברך את החיילים הגרמנים, והם התקבלו בחיבוקים ובפרחים. היטלר מינה מיד שלטון נאצי חדש, ולמחרת הוכרז האנשלוס. היטלר יצא לתור את ארץ מולדתו בסיור שהחל בלינץ והסתיים בווינה. הוא גם הזמין משאל עם משלו, לאחר מעשה, שביקש לברר אם האוסטרים תומכים באיחוד שתי המדינות.
משפחתו היהודייה של פיטר לא הורשתה להצביע במשאל העם, אבל הטבחית שעבדה אצלם, פאולה, החליטה להשתתף. היא לקחה איתה את פיטר הצעיר לעמדת ההצבעה הקרובה. כשנכנסו, איש שעל זרועו סרט עם צלב קרס אמר לה שאין טעם להיכנס לתא. "את יכולה להצביע כאן מולי, כי ממילא כנראה תצביעי 'כן'," הוא אמר לה.14
פאולה השיבה, "אני חושבת שאני מעדיפה להיכנס לתא."
הנציג סימן X מבשר רעות לצד שמה. פאולה אחזה בידו של פיטר, הוליכה אותו לתא וסגרה את הווילון. פיטר התבונן בפתק שהחזיקה בידה. "האם ברצונך שאוסטריה תתמזג עם הרייך הגרמני?" נכתב בראשו — כפי שפיטר נזכר לימים — ומתחתיו היו שני עיגולים, שבאחד מהם נאמר "כן" ובאחר "לא". העיגול הראשון, לטובת האיחוד, "היה בגודל של כפתור בחולצה", ואילו "המילה 'לא' היתה קטנה כל כך שבקושי ראו אותה." פיטר ראה את פאולה מסמנת את הצבעתה נגד האיחוד בין אוסטריה לגרמניה. התוצאה הרשמית של משאל העם היתה, שלא במפתיע, 99.73 אחוז לטובת האנשלוס.
פעולות ההתרסה של פאולה ושל מתיאס זינדלר היו אמיצות להפליא, אבל גם נדירות להפליא. רוב רובם של האוסטרים תמכו בנאצים, ומאות אלפים באו לחזות בהגעתו של היטלר לווינה ב-15 במרץ, כשהוא נשא נאום חוצב להבות בכיכר הֶלדֶנפּלאץ באוזני הקהל המרותק. היהודים מנו קצת פחות מעשרה אחוזים מאוכלוסיית אוסטריה בסך הכול, וכמו בני משפחתו הקרובים של פיטר, רובם גרו בווינה, היו בני מעמד הביניים ומתבוללים. אבל סבו וסבתו של פיטר נשארו יהודים מאמינים, והם וידאו שהוא יעבור את טקס בר המצווה ויפקוד את בית הכנסת דרך קבע.
לפני בואם של הנאצים היו חייו של פיטר יפים. הוא היה צעיר נאה, רזה וגמיש ובעל שיער שחור, גומה בסנטר, חיוך מידבק וחוש הומור חצוף, ואמן מטבעו. החיים בווינה היו מושלמים בשבילו: הוא אהב אמנות ונהנה לבקר במוזיאון אלברטינה ובמוזיאון לתולדות האמנות. בני משפחתו היו תכשיטנים ומעצבי אופנה, משכילים ואוהבי מוזיקה ואמנות, כמו רבים מיהודי וינה. באוסטריה לא היתה סיבה מיוחדת לצפות שהדברים ישתנו בקרוב. לפני האנשלוס התרחשו פה ושם אירועים אנטישמיים, אבל רובם נבעו מאמונות קתוליות בדבר "רוצחיו של ישו" ולא מהתעמולה הגזענית של הנאצים.
אבל לאחר השתלטות הגרמנים במרץ 1938 השתנו החיים באוסטריה בן לילה. באחד מבין אירועים מזעזעים רבים, יהודים נאספו והוצעדו ברחובות וינה לעיני קהל לעגני, ואז נכפה עליהם לקרצף במברשות שיניים כתובות גרפיטי מעל קירות בניינים שדיברו בזכות קנצלר אוסטריה הקודם, שושניג. בתי עסק יהודיים נבזזו, אישי תרבות הושפלו בפומבי, מתנגדי משטר נעצרו והוסגרו לידי הגסטפו. חנות הכובעים של דודתו אידה, Modellhaus Ydelle, שבה עבדה אמו במשרה מלאה לצד אחותה, הוחרמה בידי הנאצים. כעבור חודש נסעה אידה ללונדון, שם קיבלה תפקיד של ניהול מחלקת הכובעים בחנות כלבו בבעלות יהודים ברחוב אוקספורד.
וינה, עירו האהובה של פיטר, עיר חלומותיו וביתן של האמנות ושל המוזיקה שהוא כל כך אהב, נעשתה למחוז דיסטופי שבו הוא כבר לא היה יכול להתקיים בבטחה. פיטר, נער חביב ונעים הליכות, נדהם לגלות שהמדינה מתעבת אותו עד היסוד רק מפני שנולד יהודי. בבית הספר, הילדים היהודים הופרדו משאר התלמידים בכיתות והרגישו שארצם שלהם אינה מעוניינת בהם. פיטר, שהיה חבר נלהב בתנועת הצופים, אהב לצאת למחנות הקיץ ואת אימוני ההישרדות של התנועה. לאחר האנשלוס נעצרו כמה ממנהיגי הצופים, ופעילותו של הארגון שוחר השלום נאסרה בעוד תנועת הנוער ההיטלראי תובעת לקבל לשורותיה את צעירי הארץ.
אחותו של פיטר, אווה, שהיתה כעת בת שמונה-עשרה, הפצירה באמה שתרשה לה לברוח לאיטליה עם חברה. קלרה סירבה בטענה שכולם יעזבו יחד בבוא הזמן. אביו של פיטר, רודולף, הצליח לברוח לשווייץ.
פיטר מאסטרס בתנועת הצופים
בערך באותם ימים, בבוקר יפה וחמים, יצאו פיטר וחברו יאנֶק לטיול בפארק הָמרלינג ברובע השמיני. הבנים מצאו את עצמם מוקפים בחברי הנוער ההיטלראי, ואלה החלו לתקוף אותם. הם ניצלו בזכות פועל אוהד שתיקן צינור סמוך ואמר לנאצים, "בפעם הבאה תתקפו מישהו שיכול להחזיר לכם."15
חייהם של פיטר ושל בני משפחתו היו לסיוט. חברי הנוער ההיטלראי ידעו איפה הנער היהודי הזה גר, ובכל פעם שצלצל הפעמון בדלת, בני המשפחה חששו שהגיעו אנשי אס-אס לעצור אותם. פיטר ספג הצקות ללא הרף כשרכב על אופניו, ובלילות קיבלה אמו שיחות טלפון אחת לשעה שבהן הצטוותה להתייצב במשטרה. כשהטבחית פאולה אמרה להם שראתה מכונית של הגסטפו בחוץ, הם ידעו שעליהם לעזוב עכשיו. הדודה אידה הצליחה, בזכות שורה של הפצרות ושידולים, להשיג אישורי עבודה בבריטניה לכולם (וכן לעוד תשעה קרובי משפחה). אבל איך יגיעו לשם, ומה יעלה בגורל סבו האהוב של פיטר, שסירב בכל תוקף לעזוב?
ארנולד מצגר, סבו של פיטר מצד אמו, היה האדם שהיה אחראי יותר מכול לקשר של פיטר ליהדות. ארנולד לקח אותו לבית הכנסת המקומי לשיעורים שלפני טקס בר המצווה, וניהל בכל שנה את ליל הסדר בעברית. ביתו היה המקום שבו המשפחה התאספה בערבי שבת. כעת, בסוף שנות השבעים לחייו, הוא היה צורף וחרש כסף נכבד וחשוב, שהכין תכשיטים לבני ובנות בית הבסבורג. אבל ארנולד סירב לעזוב את וינה עם שאר בני משפחתו, שכן לא רצה להיות עליהם לנטל.
פיטר, קלרה ואווה נפרדו ממנו לשלום בשברון לב ועזבו את דירתם בשעה מאוחרת, ב-21 באוגוסט 1938, כדי לעלות על רכבת חצות עד למינכן, לב גרמניה הנאצית. משם הם היו צפויים לצאת לצרפת, ממנה לעלות על ספינה לאנגליה, להיכנס אליה בזכות אישורי העבודה ולהצטרף לדודה אידה.
במינכן, כל סנטימטר בתחנת הרכבת היה מכוסה בדגלים נאציים ובכרזות תעמולה נגד יהודים וקומוניסטים. בני משפחתו של פיטר הצליחו לא להתבלט בשעה שעלו על הרכבת היוצאת לצרפת.
ציור שבו צייר פיטר מאסטרס את תחנת הרכבת במינכן במהלך בריחתם מאוסטריה
כשהרכבת התקרבה לגבול גרמניה, שני פקידים נאצים נכנסו לקרון ובדקו את דרכוניהם. נוסע צרפתי אִפשר להם להעמיד פנים שהם חלק ממשפחתו המורחבת והכול נראה כשורה, אבל כשהנאצים עמדו לצאת מהקרון, אחד מהם פנה אל האחר ומלמל, "אני חושב שיש כאן צרפתי אחד וכמה יהודים שמנסים לברוח."
הנציג השני משך בכתפיו והתעלם ממנו. כשהרכבת חצתה את הגבול אל צרפת, אמו של פיטר פתחה בקבוק קוניאק שהחביאה ושמרה בדיוק לרגע זה. שלושת האוסטרים והצרפתי שתו כולם לחיי ההישרדות. המשפחה הגיעה מאוחר יותר לקאלֶה ומשם לאנגליה, והשאירה מאחוריה יבשת שענני הסערה התחשרו מעליה במשך שנים.
ביום שבת לקראת סוף האביב, באפריל 1935, מלאו למנפרד גנץ שלוש-עשרה.16 ביתו הגדול והיפה המה חברים ובני משפחה שהתאספו לשמוע את דרשת בר המצווה שלו. מנפרד גר בעיר בּוֹרקֶן, בצפון-מערב גרמניה ליד הגבול עם הולנד. זו היתה עיר ציורית מימי הביניים ובה כשמונת אלפים תושבים, מוקפת תעלה וחומה. רוב התושבים היו קתולים, כפריים ועניים, אבל היו בה כעשרים וחמש משפחות יהודיות. משפחתו של מנפרד היתה אורתודוקסית ואחת המשפחות החזקות בעיר. הם גרו באחד הבתים היפים בבורקן, בית בן שלוש קומות ובו מרפסות וגנים.
החוגגים ממשפחת גנץ חזרו זה עתה מבית הכנסת, שם קרא מנפרד את הפרשה מהתורה וכן הפטרה מספר נביאים. כל זה נעשה בעברית, וזה לא הקשה על מנפרד, מפני שהוא למד את השפה בבית הספר היהודי שלמד בו מאז גיל הגן. המשפחה לא חסכה בהוצאות כדי לערוך אירוע בר מצווה נפלא לאורחים הרבים, ולמרות הזמנים הרי הסכנה, כולם היו נחושים לבלות יפה.
מנפרד גנץ בטקס בר המצווה שלו, 1935
מנפרד, שהיה נער נאה ולו שיער בלונדיני כהה וגלי ושביל בצד, פתח בדבר התורה של דרשת בר המצווה. בדרך כלל דרשות שכאלה עוסקות בבחינה לא פוליטית של הלקחים שיש ללמוד מפרשת השבוע. אבל הדרשה של מנפרד היתה שונה. היא כללה פחות או יותר את הדברים הבאים: "הנאצים קוראים לנו האויב. בשבילם אנחנו מזיקים, לא אנושיים, רמאים ונוכלים. הם מאשימים אותנו בכל רע אפשרי. מה שהם לא מבינים הוא שהדת שלנו, התורה, אינה מאפשרת דברים שכאלה. התורה וספרי היהדות מלמדים אותנו להיות ישרים ומוסריים. וזה מה שאנחנו. הנאצים פשוט טועים לגבינו."
בית משפט גנץ, בורקן, גרמניה
הוריו של מנפרד, מוריץ ואֶלזֶה, הביטו בו בשילוב של אימה והשלמה. מנפרד תמיד היה נער לוחמני ולא הסתיר את דעותיו. אבל הנוכחים היו מבועתים. לדבר כך בפני קהל שכולו יהודים זהו עניין אחד, אבל לעשות זאת מול חדר שבו נכחו עובדים לא יהודים — זה כבר היה דבר אחר לגמרי. אם ייוודע על כך לאנשי הגסטפו...
כשמנפרד סיים את הדרשה הוא הרגיש הקלה עצומה מכך שביטא את דעותיו בקול. המשרתים כנראה היו עסוקים מדי בניקיון ולכן לא הקשיבו, או שאולי הוריו התייחסו אליהם יפדה, או שאולי זה היה עוד אחד מן הרגעים הרבים שבהם המזל שיחק למנפרד, אבל לא היו כל השלכות מיידיות למילים שאמר באותו יום.
הכעס של מנפרד נבע מהעוולות שנגרמו לבני משפחתו, שעד לעלייתו של היטלר לשלטון היו מנהיגי הקהילה. מוריץ — בעצמו בן לאב הולנדי, קרל גנץ — נלחם בגבורה ואיבד רגל למען הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה היה מוריץ לסוחר עשיר ומכר סחורה מסוגים שונים, מבדים ועד שואבי אבק, בבית העסק שלו — M & E Gans — שאותו ניהל בשותפות שוויונית עם אשתו, אלזה פרנקל. כמו בנו, מוריץ היה אדם אהוד שניחן ביכולת דיפלומטית ובכושר שכנוע, והוא נבחר לנציג הסוציאל-דמוקרטים למועצת העיר והיה לחבר היהודי הראשון בה אי-פעם. הוא גם היה נשיא הליגה למען פצועי מלחמה, יתומי מלחמה ואלמנות מלחמה, שעזרה לעשרות ותיקי מלחמה מתקשים ולמשפחותיהם. שלושת הבנים, גרשון,17 מנפרד ותיאו, היו קרובים מאוד זה לזה ומסורים להוריהם. אמנם הם היו יהודים אורתודוקסים, אבל הם היו גם גרמנים מודרניים, והדיונים בחיק המשפחה נטו לעסוק בספרות, מוזיקה וקולנוע.
לפני שהיטלר התמנה לקנצלר היה מנפרד רגיל להקנטות אנטישמיות, ובתגובה לתקיפות המילוליות הללו נהג להשיב בשנינות. שוב ושוב נשאל מנפרד אם הוא רוצה להתעמת פיזית, ולעתים קרובות השיב בחיוב. מנפרד היה גדול לגילו, בוטח ומפחיד, והוא ידע שרק מעטים יעזו להתקוטט עמו. אבל מצבם של יהודי גרמניה השתנה מקצה לקצה ב-30 בינואר 1933, כשהיטלר מונה לקנצלר. ראש העיר בורקן, ידיד המשפחה, נשלח ל"חינוך מחדש" במחנה ריכוז והוחלף בידי נאצי. מוריץ סולק ממשרתו במועצה ומתפקידו כראש ארגון העזרה לוותיקי המלחמה. בכל תחומי החיים הציבוריים יהודים ספגו הצקות ונידוי. בתי העסק שלהם הוחרמו והם לא יכלו לעבוד בשירות הציבורי או באוניברסיטאות או במוסדות רפואיים. הם חוו אינספור מעשי אכזריות קשים ובלתי פוסקים, מהצקות של בריונים בבית הספר ובעבודה ועד למעצרים מיידיים ללא סיבה.
חיילי פלוגות הסער התייצבו בבתי עסק בבעלות יהודים ואסרו על לקוחות להיכנס. על יהודים נאסר להיכנס לבתי קולנוע, לברֵכות ולאירועי ספורט. מנפרד וחבריו הצליחו להתגנב לברֵכה אבל התרחקו ממקומות אחרים שאהבו. בבית הספר, מנפרד ושאר התלמידים היהודים הופרדו לעתים קרובות מחבריהם, והמורה שלהם לביולוגיה, ד"ר דאמֶן, הופיע עד מהרה בכיתה עם סרט זרוע ועליו צלב קרס. הוא החל ללמד את "מדע הגזעים" וניסה להוכיח שיהודים הם תת-אדם. תנועת הנוער ההיטלראי צברה אהדה. בכל פעם שתלמידים פגשו את מוריהם מחוץ לבית הספר הם התבקשו להצדיע במועל יד.
דברים שמנפרד נהג להתייחס אליהם בשוויון נפש, כמו טיול ביערות הסמוכים, היו כעת מסוכנים ביותר. בהזדמנות אחת הכה בו בריון על פניו באלה, ומיד התפתחה תגרה. לעתים קרובות היו אנשים שארבו לו או זרקו עליו אבנים. בעימותים של אחד-על-אחד הצליח מנפרד בדרך כלל להשיב מלחמה, אבל כשמצא את עצמו מול חבורה שלמה, הוא ידע לברוח. בבית, גרשון התחנן ללא הרף להוריו שירשו לו לעזוב ולהצטרף לאחד מדודיהם שהיה בפלשתינה. ב-1936, כשגרשון היה בן שש-עשרה, נעתרו הוריו סוף-סוף להפצרותיו והרשו לו להגר, במחשבה ששאר בני המשפחה יצטרפו אליו בקרוב.
נדמה שהאנטישמיות ההווה בכול רק חיזקה את מנפרד. "לא היה לנו שום משבר זהות," הוא כתב לימים. "וזה, אני חושב, היתרון של מי שגדל כיהודי אורתודוקסי."18 מנפרד, אֶחיו ושאר המשפחות היהודיות בבורקן החלו ללמוד עברית כמעט כל יום אחר הצהריים, השתתפו בפעילויות של קבוצות ציוניות ולמדו עוד על יהדות. הם גם החלו להתאמן במיומנויות מעשיות דוגמת נגרות וחקלאות, שיעזרו להם לשרוד בעתיד לוט בערפל.
בתוך הקלחת הזאת החל מנפרד לנהל רומן עם נערה יהודייה מברלין, אניטה לאם, שאביה היה חבר קרוב של מוריץ. מוריץ, שדאג יותר ויותר לביטחונה של המשפחה, הצליח להשיג להם כרטיסי אונייה נדירים ביותר להפלגה מצרפת לאמריקה, ועזר להם לקבל אשרות כניסה כדי שיוכלו להימלט מצרפת. כשמשפחתה של אניטה עברה בבורקן בדרכה לצרפת, מנפרד ואניטה חוו יחד את הנשיקה הראשונה בחייהם. בני הזוג שמרו על קשר במשך זמן מה באמצעות חליפת מכתבים.
בקיץ 1938, כשמלאו למנפרד שש-עשרה, הבינו הוריו שמכאן והלאה המצב רק יחמיר, והחליטו שעליו לנסוע לאנגליה. בשביל מנפרד, צעיר עצמאי ונמרץ, המחשבה שייסע מעבר לים היתה מסעירה. אופטימי כתמיד, הוא כתב לימים שהוא התענג על "המחשבה על הרפתקאות חדשות ועל המחשבה על חברה חופשית שבה אוכל לדבר עם כולם על הכול."19
ביום שישי בחודש יולי נפרד מנפרד מאמו ומאחיו הצעיר, תיאו, וחצה יחד עם אביו את הגבול עם הולנד. הם נסעו לביתם של בני דודים בווינטֶרסוַוייק ושם העבירו את השבת. מנפרד דיבר הולנדית שוטפת, וביום ראשון נסע לבדו להוּק וַן הולנד ושם עלה על ספינת לילה לאנגליה. ההפלגה היתה מסעירה כל כך שהוא לא ישן; במקום זאת הוא התאמן על דיבור באנגלית עם כמה צעירות שפגש. מנפרד שמח לעזוב את גרמניה, אבל הוא תהה אם יראה שוב אי-פעם את "הנופים היפים של השדות, היערות, המישורים, ההרים, העיירות והכפרים שבהם גדלתי. אולי הרייך של היטלר יישאר על כנו במשך דורות רבים ולא אוכל לשוב הביתה לעולם."20
למעשה, מכל מיליוני היהודים שנעקרו מבתיהם בידי הנאצים, אולי איש מהם לא זכה לשיבה הביתה שהיתה דרמטית כמו זו שזכה לה מנפרד גנץ.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.