ילדים בסדר גמור – ביוגרפיה דורית של ילידי...

פרק ראשון "ההורה נגמרה"

במוחי נתקבעו שלוש קבוצות שהוגדרו כדור: "דור המדבר", "דור תש"ח" ו"דור שני לשואה". אולי אין זה מקרה. דור המדבר נתקבע בתודעתי גם משום אורכו, 40 שנה; גם משום נוכחותו המסיבית בהגדת פסח - זו שאנו קוראים בשלמותה או בחלקה מדי שנה; וגם משום הסיפור החשוב והמכונן שנמצא בבסיסה, סיפורו של דור שתודעתו תודעת עבדים ועבדות אשר נדרש לנדוד 40 שנה במדבר עד שיוחלף בדור החדש העתיד להיכנס לארץ המובטחת כבן חורין משוחרר מהוויית העבדות. בדור המדבר מוטבעת הוויית הדור האבוד. הוא נשזר אצלי בדוק של עצבות עם שירה של רחל - משוררת האהובה על רבים מבני דורי - "מנגד", שעיקרו עלייתו של משה רבנו להר נבו שם הוא מתבשר כי לא ייכנס לארץ ישראל. הבית האחרון בשיר נחרט על מצבתה של המשוררת שנקברה בכנרת: פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד / שָׁמָּה - אֵין בָּא, / אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ / עַל אֶרֶץ רַבָּה.

היסוד הטרגי כל כך בכיסוף שנמצא במרחק נגיעה ולא מתממש הפך עבורי את דור המדבר לדור שנחרת בנשמה.

דור תש"ח היה תמצית המיתולוגיה שעליה גדלו בני דורי. הכול נמדד ביחס לדור תש"ח. גם כאן, כמו בהגדה של פסח שנקראת כלשונה שנה אחר שנה, עמדנו שוב ושוב בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל, ואת מילותיו של חיים גורי "באב אל וואד, לנצח זכור נא את שמותינו", שקופל בהן ציווּי, קראנו בפאתוס מודגש ובהזדהות רגשית מוחלטת.

לימים נקשרתי לגורי מאוד ומעת לעת שוחחתי איתו והרוויתי את נשמתי. גורי היה בעיני המשורר הלאומי, כשהוא בן 94 סמוך למותו, חי בדירת שיכון בירושלים בקומה רביעית ללא מעלית. זיכרונו פנומנלי, כמעט גאוני. רבים מבני דורי עלו אליו לרגל ושאבו ממנו כוח. עוצמת המיתולוגיה שנקשרה בגורי, בני דורו ומורשתם, היתה כה גדולה שהיא הקשתה על בני דורנו לפלס לעצמם מקום מוגדר בתודעה הציבורית. אחת התוצאות לכך היא מיעוט המחקר שהוקדש לישראלים הראשונים.

דור שני לשואה היא הוויה דורית שנכפתה עלי ואשר נתקבעה בתוכי דרך ההתנגדות לה. כל ניסיון להכניסני תחת כנפיה של הגדרה דורית זו נתקל בחומה בצורה של סרבנות שרק ממחישה לי שוב ושוב עד כמה אני חשה שייכת לדור הישראלים שנולדו במדינה בין השנים 1948-1955, חולקת איתם מודעות, חוויות משותפות ומעצבות, וגם כמה ערכי יסוד בהגדרת הזהות המשותפת.

ישנם כינויי דורות רבים ומגוונים שהנחת המוצא הלא-מעורערת המונחת בבסיסם היא שכולם מבינים בבירור מהו דור. לכן כה מפתיע מיעוט המחקרים ההיסטוריים והסוציולוגיים בנושא הדורי כרעיון בעל ממשות היסטורית.

יוסי מאלי, במבוא לספר שערך: מלחמות, מהפכות וזהות דורית מעריך שהסיבה לדלות ספרות המחקר בנושא זה היא הקושי לאפיין "דור", בניגוד ל"מעמד" למשל. ההשתייכות לדור אינה נקבעת על פי מצב כלכלי, מעמד חברתי או אינטרסים פוליטיים משותפים הניתנים לאימות ולמדידה.

המחקר בימינו רואה בהתאמה לקבוצת הגיל גורם הכרחי, אך בהחלט לא מספיק, להשתייכות ל"דור".

באופן כללי מתבלטות שתי תפיסות דוריות, זו של דור ביולוגי-דמוגרפי, וזו של דור היסטורי או סוציולוגי. הדור הביולוגי, מטבע הדברים, מתחלף תמיד, ואילו הדור ההיסטורי קיומו תלוי בשינויים היסטוריים. להיסטוריון אין עניין בחילופי דורות ביולוגיים שהם תופעה חסרת ייחוד, אבל יש לו עניין רב בדור היסטורי ובתודעתו הקולקטיבית.

קיימות התייחסויות אחדות למושג ה"דור". אני הלכתי בעקבות קרל מַנהיים ומושג "הדור ההיסטורי".

לא די בתנאים חיצוניים, גיל סביבה או רקע משותפים, כדי להפוך קבוצת צעירים לדור. לכך נדרשת גם, ובעיקר, התנסות משותפת באירוע היסטורי דוגמת מלחמה או מהפכה, ומעבר להן היכולת לעבד חוויה זו לתודעה קולקטיבית שתהיה חזקה דיה כדי לאחד בה וסביבה אנשים שמבחינות אחרות (כלכליות, דתיות, פוליטיות) עשויים להיות מנוגדים זה לזה. דור הוא אפוא "תחום" חברתי המאגד אליו ובתוכו כל מי ששותף, אפילו במובלע, לתודעה זו. במילה תודעה התכוון מנהיים במופגן לתודעה היסטורית שמקורה בחוויה היסטורית.

להגדרתו של מנהיים צירפתי את התרשמותי משני כותבים שכתבו ביוגרפיות דוריות, ז'אנר לא כל כך נפוץ יש לומר. הראשון הוא דן הורוביץ בספרו המרגש תכלת ואבק: דור תש"ח - דיוקן עצמי, והשני הוא וולטר לַקוֵיר בספרו, דור אקסודוס.

הורוביץ, למרות היותו סוציולוג, נמנע במכוון, כך נראה, מהגדרת הדור. אפילו כשהוא מודע לשאלה הוא פוטר אותה לקונית באמירה לפיה "דור" הוא "מושג גמיש וקשה להגדרה". ספרו, שאותו לא הספיק להשלים, נכתב בתחושת דחיפות, בהרגשה שתוחלת חייו קצרה ומתוך מחשבה שעליו "לחזור ולתעד את החברה הישראלית, והפעם בפרספקטיבה אישית, בלא מערך מדעי". עם זאת, כמעט בכל שורה ושורה בספר ניתן למצוא הד לתפיסתו את המושג הדורי. את משפט הפתיחה של ספרו יכולתי לאמץ כלשונו כמשפט הפותח לספרי, אלמלא הקדים אותי. "האדם, יותר מכפי שהוא 'תבנית נוף מולדתו' כפי שדימה ש' טשרניחובסקי, הוא תבנית תרבותו. מבחינה זו עוצבה תבניתם של בני דורי בנסיבות יוצאות דופן". הפרק השני בספרו מסתיים במילים: "גלי כליה ומלחמה הוסיפו לטבוע את חותמם בדיוקן החברתי והפוליטי של הקולקטיב הלאומי שזיקתנו אליו קבעה במידה רבה את מסלול חיינו. מלחמות היו גם לנקודות ציון כרונולוגיות בביוגרפיה של כל אחד מאיתנו. כזאת היא גם מלחמת העולם השנייה, המסמנת עבורי את התקופה שבה עוצבה התודעה הפוליטית שלי. כשפרצה המלחמה הייתי בן 11, כשהסתיימה - כמעט בן 17; צעיר מכדי להשתתף, מבוגר דיי להבין". זו, יש לומר, היתה תודעת בני דורו, אלה שקדמו ל"דור המדינה". גם לקויר נמנע לחלוטין מכל רמז לניסיון להגדיר את ה"מושג". בכתובים העיד לקויר על עצמו כי בספרו סיפר סיפור של "הדור שלי" - כלשונו.

אסכם ואומר כי "דור" הוא אפוא קבוצת אנשים שנולדה בפרק זמן מוגדר להורים בעלי מאפיינים ברורים. במדינת ישראל תודעתו של דור זה עוצבה באורח קולקטיבי על ידי נסיבות הזמן והאירועים ההיסטוריים על ציר הזמן, בהקשרם הישראלי. פרק זמן שנע מהקמתה של מדינת ישראל אליה נולדו כישראלים הילידים הראשונים, ועד לאחר מלחמת יום הכיפורים שטלטלה את עולמם.

פרופיל דמוגרפי קצר

כמה נתונים מהזן היבש על בני דור המדינה שמקפלים בתוכם סיפור אודות גודלנו, הורינו ומקומות לידתנו.

ביום הקמת המדינה מנתה האוכלוסייה היהודית בישראל 650 אלף איש. בתוך שלוש שנים בלבד, באמצע 1951, הוכפלה האוכלוסייה, ובסוף יוני 1954 חיו בישראל 1,501,000 נפש. מרבית הגידול באוכלוסייה נבע מהגירה ולא מריבוי טבעי, ובכל זאת קבע הסטטיסטיקן הממשלתי המיתולוגי משה סיקרון, כי שיעור הריבוי הטבעי של האוכלוסייה הוא מן הגבוהים ביחס לעולם. ב-1953 הגיע שיעור הילודה ל-30 נולדים לאלף, זאת לעומת 15.7 בממלכה המאוחדת, 19.2 בצרפת, 23.3 באוסטרליה, 24.5 בארצות הברית. בין השנים 1948-1955 נולדו במדינת ישראל 296,800 תינוקות. אלו הם בני השנתון שלנו.

בראשית 1954, 62% מצעירי ישראל בני 0-17 היו ילידי הארץ, ובקרב בני 0-6 היוו ילידי הארץ 84%. אלו הם בני השנתון שלנו.

ומי היו הורינו? מפקד האוכלוסין והדיור 1961 מביא את החלוקה על פי מוצא העלייה היהודית בין השנים 1850-1961. כותב הדוח מציין כי לפי תוצאות המפקד עלו לישראל עד 1947 329 אלף יהודים: 84% באו מאירופה, אמריקה ואוקיאניה, והאחרים בעיקר מאסיה.

זה המקום לומר מילה על החלוקה על פי יבשת מוצא שהיתה נהוגה בלמ"ס. היא הבחינה בין יוצאי אסיה ויוצאי אפריקה שפעמים רבות גם סווגו ביחד, ויוצאי אירופה, אמריקה ואוקיאניה. זו האחרונה התייחסה, מן הסתם, בעיקר ליוצאי אוסטרליה שמספרם בין העולים היה בלאו הכי מועט ביותר. בקטגוריה אחרונה זו היה רוב מוחלט ליוצאי אירופה ובתוכם בעיקר ליוצאי מרכז אירופה ומזרחה.

לקורא בן ימינו צריך לומר כי הקטגוריות של מוצא הנהוגות כיום בשיח הישראלי - ואשר גם הן אינן באמת מוסכמה מקובלת - לפי אשכנזים ומזרחים, או ברזולוציה קצת יותר גבוהה - אשכנזים, ספרדים ומזרחים, לא היו חלק משפת הדיבור והשיח השגורים. החלוקה היתה על פי יבשת המוצא. לא מצאתי שום רפרור לחלוקות שיש בהן אמירה תרבותית או מעמדית, כזו או אחרת. חלוקות כאלה הן פרי תודעה מתפתחת ושיח ציבורי שעתידים להופיע רק בשנים מאוחרות יותר.

כ-639 אלף מבין המתפקדים במפקד 1961 עלו בין השנים 1948-1954. קצת יותר ממחציתם היו יוצאי אסיה ואפריקה (35% ו-16% בהתאמה), ו-49% הגיעו מאירופה, אמריקה ואוקיאניה. מאחר שהעולים מאירופה היוו את מרבית הגל הראשון של העלייה ההמונית, חלק גדול מהשנתון של ילידי 1948-1953 הם ילדיהם. השינוי באחוזים מתרחש משנת 1951 והולך ומתרחב משנת 1955.

נתוני ילידי הארץ להלן כוללים גם את שנתוני 1947 ו-1956 ומספרים את הסיפור הבא: 54.9% מהם (171,054) היו ילדים ליוצאי אירופה, 31.3% מהם (97,363) היו ילדים ליוצאי אסיה ו-13.8% (43,063) היו ילדים ליוצאי אפריקה.

בהתייחסות יחידה שמצאתי לעניין התרבותי כותב סיקרון: "ילידי הארץ הִנם בני עולים חדשים שזה מקרוב באו מהיבשות השונות, או שהם צאצאים של עולים ותיקים; הם התחנכו תכופות באווירה העדתית הנבדלת וניכרים בהם הרבה מן התכונות התרבותיות של ארצות מוצא הוריהם - אם כי ודאי טשטש חינוכם המשותף בארץ כמה מההבדלים המיוחדים. לכן יש עניין גם בהבחנה ובחלוקה של האוכלוסייה לפי עדות...". בסיפא של דבריו קבע, בהתאם לנתונים, כי "בין ילידי הארץ רבים יותר האשכנזים מאשר מבין ילידי חו"ל". לכך בוודאי יש השלכות על מחקר זה.

היכן גדלנו?

חלוקתה הגיאוגרפית של "ארצנו הקטנטונת" בחתכי אורך אינה החלוקה היחידה; אמנם קטנה אך חלוקות לה רבות. חלוקה נוספת היתה רשמית יותר, בירוקרטית יותר, ולאומית פחות. היא כללה ארבעה מחוזות - מחוז הצפון ומחוז חיפה, מחוז המרכז ומחוז תל אביב, מחוז ירושלים ומחוז הדרום. במפקד האוכלוסין שנערך באוקטובר 1948 היו 84% מהאוכלוסייה בחזקת אוכלוסייה עירונית ו-16% אוכלוסייה כפרית. בראשית 1954 ירד שיעור האוכלוסייה העירונית ל-77% והכפרית עלתה לכדי 23%.

ילידי יום המדינה שנולדו בה' באייר תש"ח, שיקפו בקווים כלליים נתון זה. עשרים מתוך עשרים ושמונה מהם נולדו בערים. שמונה גדלו וחיו ביישובים כפריים, כמחצית מהם (ארבעה) נולדו בקיבוצים: שניים מהמרכז (עינת ויקום) ושניים מהצפון - צובה ואשדות יעקב. מבין עשרים ה"עירוניים" אחד-עשר היו תושבי ערים במרכז: שמונה מתל אביב והיתר מרמת גן, פתח תקווה וראשון לציון. שלושה היו מירושלים.

לעיניו של המתבונן היום בולטת מאוד ההיעדרות של מחוז דרום בנתוניהם של ילידי ה' באייר. גם במובן זה היו ילידי ה' באייר תש"ח חוליית ביניים, שכן בתוך מספר חודשים יחלו העולים מהעלייה הגדולה להגיע לאזור הדרום ולהכניסו לתודעה הגיאוגרפית של בני הזמן, כמו גם לזו של הילדים העתידים להיוולד להם שם.

הסטטיסטיקאי הממשלתי ציין כי שיעור הגידול הרב ביותר בין השנים 1948-1954 היה במחוז הדרום - מ-0.9% ל-4%. כדי לתת פרספקטיבה לנתון אחרון זה יש להעיר ביובש כי במחוז הדרום, שהשתרע על פני כשני-שלישים משטח המדינה, חיו 60 אלף יהודים מכל הגילים (כולל באשקלון ובבאר שבע), זאת בהשוואה לתל אביב (0.8% משטח המדינה) שבה חיו 523 אלף תושבים.

לעניין דור המדינה חשובה ומעניינת האמירה לפיה אך למעטים מבני הדור הישראלי הראשון יש תודעה דרומית מובהקת שמקורה בתקופת ילדותם. נתון זה חשוב כי יש בו כדי לעורר את השאלה לגבי התבניות של נוף המולדת שעיצבו את תודעת הדור. האם היו אלה החוויות הדוריות של מי שנולדו להורים מדור הגאולה והשואה, או שמא חיי היומיום בישראל הקטנה והמובנת-מאליה הם שסיפקו את החוויות המעצבות המרכזיות? האם התקיים, כבר אז בילדותנו המוקדמת, מקַדֵם של פריפריה ומרכז ועוד יותר מכך, ברוח הזמן, פריפריה ומרכז על בסיס אתני, והם שעיצבו את עולמם של בני הדור יותר מכול?

כללו של דבר, בני דור המדינה, ילידי ישראל, חיו בעיקר בערים. כאז כן עתה, רבים מהם חיו במרכז, במיוחד בתל אביב. בתנועה הקיבוצית, שבה רוב הילדים היו ילידי הארץ, נמנו לְעולם אחוזים חד-ספרתיים, אף על פי שנודע להם מקום של כבוד בתודעת הדור ואף בתודעתם שלהם. עוד נפגוש בהם בהמשך הסיפור.

מדינת ישראל: העובדה, לא החלום

סיפורו של דור ילידי השנים 1948-1955 היה יכול להיקרא ולהיכתב גם בתוך הסיפור הרחב העולמי, סיפורו של דור הבייבי בום (Baby Boomers). הכוונה למספר שיא של לידות שבא עם סיומה של מלחמת העולם השנייה, במיוחד בארצות המערב - המנצחות הגדולות של המלחמה. בכתיבה הסוציולוגית, במיוחד זו האמריקאית, נהוג לתחום את גבולותיו של דור זה לילידי השנים 1946-1964. בגבולות אלו מצוינות שתי תקופות - ילידי 1946-1955 וילידי 1956-1964.

לא ביקשתי ללכת בנתיב זה ולחקור את הדומה והשונה בין ילידי הארץ לבייבי בומרס בעולם, ולוּ משום שמופע הבייבי בומרס היהודים טרם נחקר לעומקו, אף כי במחנות העקורים, בהם שהו בין השנים 1945-1947 כרבע מיליון יהודים ניצולי שואה, נרשם שיעור ילודה גבוה במיוחד בקנה מידה עולמי, שאף מצוין בכמה וכמה מחקרים שנעשו על מחנות אלה. ובכל זאת, עובדה אחת בהקשר לבייבי בום ראויה לציון.

טווח השנים שאני עוסקת בו בספר זה כמעט זהה לזה של הבייבי בום העולמי בשְלבו הראשון, ילידי השנים 1948-1955. נקודת ההתחלה שלו נעוצה במהפכה העמוקה בתולדות עם ישראל, הקמתה של מדינה ריבונית יהודית ובה רוב יהודי.

ילידי דור המדינה נולדו למדינת ישראל הקיימת, המובנת-מאליה, שעבור הוריהם היתה אחת משתיים - או חלום נכסף שלא יתגשם בימי חייהם, או הזיה, טובה או רעה - ובכל מקרה לא עניין ממשי.

אבי זיכרונו לברכה היה נוהג לומר: “לו היו אומרים לי ב-1942 שאני אשרוד ואחיה במדינה של יהודים עם משפחה וילדים שנולדו בה - הייתי חותם בלנקו!" בין השנה אליה התייחס אבא לבין לידתי בבית החולים אסותא בתל אביב הפרידו שמונה שנים. וליתר דיוק רק (!) שמונה שנים.

הדרמה המקופלת באמירה זו היא כה גדולה וכה עוצמתית שהיא כמעט בלתי נתפסת. בין בני הדור הראשון שנולד במדינה יהודית עצמאית לחופי הים התיכון, לבין הכיליון הגדול של רבים מבני משפחותיהם על אדמתה של יבשת אחרת, אשר נרצחו במיליוניהם עלומי שם ובחוסר אונים מוחלט, הפרידו פחות מעשר שנים, הרף עין בממד היסטורי. אבל היו אלה עשר שנים שבהן נוצר יהודי-ישראלי חדש שתודעתו היסודית הראשונה היתה שונה מכל מה שידעו תפוצות ישראל בגלות לדורותיהן.

זו ההוויה הראשונה המגדירה את ילידי הארץ בשנים 1948-1955 כדור מובחן מכל אלה שקדמו לו. אך לבחירה בשנים אלו ישנם מרכיבים מרתקים נוספים.

מעברים בין-דוריים

בספרו של דן הורוביץ שהוזכר לעיל הוא כותב כי לדורו משתייכים בני תריסר שנתונים ויותר. ראשוניו נולדו בארץ בימי מלחמת העולם הראשונה והיו בתש"ח בני שלושים ומעלה; לאחרוניו טרם מלאו עשרים שנה כאשר התחוללה התמורה הגדולה מיישוב למדינה. הם אלה שסיפקו את הדגם לדיוקן הצבר כאב-טיפוס שעליו כתב עוז אלמוג בספרו פורץ הדרך: הצבר - דיוקן וזיכרון. בני דורו, אף שחשו שלא בנוח עם הדיוקן הסטריאוטיפי ששיקף לכאורה את דמותם, לא הכחישו כי חלק ממנו הטביע חותם בדימוי העצמי שלהם אשר הושפע עמוקות מהחוויה הטראומטית שחוו עת נשאו בעיקר עול הלחימה בשלביה הקריטיים של מלחמת העצמאות, הארוכה והקשה במלחמות ישראל. תש"ח היתה אפוא המפץ הגדול גם של “דור בארץ", כפי שכונה הדור ההוא, וגם של הדור שאחרי שנולד ל"יום קטנות". אצל הראשונים הותירה חותם עמוק ההשתתפות האקטיבית באירוע המכונן של המדינה שנצרב בתודעה על תקן חוויה, ואצל האחרונים הותירו חותם עמוק ההיעדר, או ההחמצה, כשתש"ח הפכה לזיכרון מונחל ולעמוד אש תודעתי - הוויה.

מבלי להיכנס לדקויות היסטוריות על תרומתם של לוחמים (למשל ניצולי שואה) שלא היו בני “דור בארץ" לתוצאותיה של מלחמת העצמאות, החברה הישראלית נפעמה מקורבנם של בני הארץ, האדם העברי החדש. בשירו הקנוני של נתן אלתרמן “מגש הכסף", מהבולטים והמדוקלמים בשירי תש"ח, שואלת האומה שטופת דמע וקסם, “מי אתם?" והנער והנערה, נוטפים “טללי נעורים עבריים", עונים לה, “אנחנו מגש הכסף עליו לך ניתנה מדינת היהודים". “והשאר יסופר בתולדות ישראל", מסיים המשורר את השיר, וכך אכן קרה. הסיפור סופר והפך מיתולוגיה בתודעת הרבים, במיוחד אצל ילדי הדור החדש שלא נישאו על הגלים הגדולים של ההיסטוריה.

על קו התפר במעבר מדור תש"ח הוא “דור בארץ", לדור ילדי המדינה הוא “דור המדינה", נמצאת חוליה קטנה ומעניינת, קבוצת ילידי ה' באייר תש"ח 1948, יום הכרזת המדינה, ממש ערב פרוץ השלב השני של מלחמת העצמאות. מלחמה זו הפכה עם ההכרזה על המדינה מקְרב בין שתי קהילות בארץ ישראל המנדטורית, למלחמת הקיום של המדינה היהודית החדשה מול צבאות סדירים ממדינות ערב. הוריהם היו בני גילם של “דור בארץ", ילידי העשור (פחות או יותר) שבין מלחמת העולם הראשונה ועד המחצית השנייה של שנות ה-20. ל-28 מהם, כמעט כל אלו שעדיין חיים מקבוצה זו, היו 56 הורים. רק לתשעה מהם היה הורה יליד הארץ: שלושה מההורים ילידי הארץ היו ממוצא מזרחי (על פי השיח הנוכחי); שני אבות מבגדאד ואם אחת מחַלבּ. ששת הנותרים היו ממוצא מזרח אירופאי, בעיקר בניהם של עולי העלייה הראשונה והשנייה. ההורים האחרים הגיעו כולם כמהגרים. שישה מהם מארצות המזרח: שניים מתימן, שלושה מעיראק (בגדאד) ואחד מחַלבּ. 41 הורים הגיעו מאירופה: ארבעה-עשר ממרכז אירופה, בעיקר מגרמניה, ו-27 ממזרח אירופה, פולין וברית המועצות. במילים אחרות, 47 מהוריהם של ילידי המדינה היו מהגרים. רובם המוחלט הגיעו בשנות ה-30 (36 במספר), 10 הגיעו ארצה בשנות ה-40 (במיוחד ב-1945 וב-1946), ואחד היגר עם משפחתו עוד בשנות ה-20. הם מהווים חוליית קישור משום שאבות רבים לילידי ה' באייר תש"ח השתתפו במלחמת העצמאות, ובכל זאת לא הוגדרו כפי שהוגדרו מקביליהם ילידי הארץ במשך שנים כדור “הצבר המיתולוגי", “מגש הכסף" ושאר תיאורי ההתפעמות רוויי הפאתוס ההיסטורי. עובדה נוספת חשובה מאוד לחוליית הקישור הזו היא העובדה שהוריהם של ילידי יום הכרזת המדינה כמעט שלא חוו במישרין את השואה. חלקם התבשרו על אובדן בני משפחה, רבים מהם הורים ובני משפחה מקרבה ראשונה, אך הם עצמם לא חוו את מוראותיה של השואה כי עזבו את אירופה לפני כן. עניין זה תואר להפליא בספרו של חנוך ברטוב (בהוצאת עם עובד), רגל אחת בחוץ, שדימה כיצד נהפכו עיניה של אמו ל"נטיפי דם" כשנודע לה על המתרחש בפולין והיא “אינה חדלה לבכות על המשפחה, שממש בִּן-לילה חדל להגיע מהם כל סימן חיים, וכך אליהו יודע מה קורה להם שם תחת הגרמנים". וכשאביו דחק בה “'לאה תגידי משהו', צימדה את מטפחתה לעיניה חוזרת על נבואת ליבה: ‘מה יש לי להגיד? אנחנו את המשפחה כבר לא נראה'".

קבוצת המעבר של ילידי ה' באייר נולדה אפוא להקשר משפחתי שונה מזה שעתיד להיות נחלתם של מרבית ילידי 1948-1955 אך הם עדיין חלק אינטגרלי מתוכם. עתיה (עֵת-יה) דויטש, יעקב עמידרור, מנחם ישראל שטמלר, דרור זייגרמן, רינה אהרונוביץ, יגאל לוי דאלי, ישראל דגאי, עמי ישראל פדרמן, דרור גוראל, יחיעם בלומנזון, דורון ציפרשטיין, ישראל עסיס, עמיקם שפירא ועמיקם טל, נולדו ביום הכרזת המדינה. שמותיהם מעידים על כך שהוריהם וסביבתם הבינו את גודל המעמד והשעה. ילדיהם של הורים אלו שנולדו ביום הרת עולם זה, עתידים שלא להבין לאשורה את ההתפעמות, אך יבינו אל נכון את הכבוד האישי והמתנות שייפלו לחיקם מפעם לפעם בשל תאריך לידתם. כפי שגילתה מָאשה קוברג (היום יעל בן גרא): “משה היקר[ה] (בעט הוספה האל"ף כשהתברר שמדובר במָאשה ולא במֹשה), היתה לך הזכות המיוחדת להיוולד באותו היום, אשר בו נולדה גם מדינתנו המחודשת ביום חגה. הבנק רוצה להגיש לך שי ביום חג זה וגם להרגילך לחיסכון [...] גשי נא על כן, עם הורייך לסניף הבנק הלאומי... והמנהל יתן לך... פנקס חסכון ‘כח' (כולנו חוסכים), אשר בו הכניס הבנק חיסכון ראשון של 10 ל"י [...]". על המכתב הוסף בכתב יד: “נפתח פקדון כח סניף טבעון מס' 4025".

עם הקמת המדינה זרמה ארצה העלייה הקרויה “ההמונית", או בלשון עדינה יותר “הגדולה". מרבית הורי הדור הישראלי, דור המדינה, הגיעו במסגרתה.

במחצית שנות ה-50 יכתוב אחד ההורים, רופא הילדים מגטו וילנה ושורד השואה ד"ר מארק דבורז'צקי, תחת הכותרת "אל אחי בני שארית הפליטה":

ראיתיכם חוזרים למעגל החיים, ובונים לכם פנה, ומתחילים להבין שפה [...] ונושאים נשים ומקימים משפחה; וברחובות קריה כה תלכו יד ביד השניים - הבעל והאשה, לכאורה שניים, ובאמת ארבעה, כי את כל אחד ילווה בן זוגו שאיננו; ויש אשר תשוטטו בנחת ותדחפו יחדיו את עגלת הילדים, ותצחקו בצחוק טהור וזך אל הילד הקטן, ה"צברון" שנולד לכם כאן בארץ... ומצפים אתם לשעה, עת אלוהי נקמות יענכם בקול. ומתפללים אתם בדומיית נפשכם: בימינו או בימי ילדינו - אל נקמות הופע נא ונקום נקמת דם המיליונים השפוך. ותפילתכם זו החרישית והפרועה תורישו לבניכם [...] עוד תושר בעם ישראל - תוך שירת מיזוג הגלויות - שירת עלילה פלאית - שירת שארית הפליטה ---.

ההתפעמות וההתפעלות מן הדור הילידי שנולד במדינה היהודית לא ידעו גבולות.

דור המדינה, דורי, נולד להורים שנטלו חלק לפחות באחד משני האירועים המטלטלים והמשמעותיים ביותר בתולדות עם ישראל במאה ה-20 ואולי לדורותיו, השואה והקמת מדינת ישראל. בני דור המדינה נולדו במדינת ישראל, הם לא ידעו גולה מהי ובוודאי לא טעמו מהשונות והמבוכה שהיו כרוכים בתיוג היהודי. כמעט כתבתי כי הם לא גדלו בצל פחדים של פרעות או שואה, אלא שזו אמירה שעוד תחייב בחינה בהמשך.

“ההורה נגמרה", אמר פעם אחד מהם, “אין יותר כוח לרקוד. מה עושים למחרת בבוקר כשקמים מההורה, זה בערך הדור שלנו".

ישראל של דור המדינה, זו החרותה בנשמתם, היא ישראל של גבולות 67', כפי שצוירה עבורנו בחוברת “עלי עשור" שיצאה לרגל שנת העשור למדינה.

מתוך החוברת "עלי עשור", משרד החינוך, 1958

ומה היתה ישראל זו שלתוכה נולדו?

בחתכי אורך שינַנו כי ישראל היא: 1. מישור החוף; 2. ההר; 3. בקעת הירדן ועבר הירדן המזרחי. ברזולוציה יותר גבוהה פורטו: הרי הגליל, שפלת החוף, הרי יהודה, עמק הירדן, הנגב והערבה. המפה הוצגה כיחידה אחת טבעית, אם כי בתוכה סומנו השטחים שהיו מחוץ לגבולותיה. ירושלים העתיקה, הכותל המערבי, קבר רחל, נתפסו בעינינו כרחוקים יותר מחוץ לארץ ומהקוטב הצפוני. רק שהאחרונים היו מסוכנים פחות.

כל האתרים שנחשבו “מקומות קדושים" לא נמצאו בישראל שלנו אלא בספרות הרפתקאות כמו חסמב"ה למשל, אחד הספרים המזוהים ביותר עם בני המדינה. בספר השמיני בסדרה, חסמב"ה בשבי הלגיון הערבי, מתואר ירון זהבי, מפקד חבורת סוד מוחלט בהחלט, מסכן את חייו בעלייתו ההירואית לחומת הכותל המערבי המצויה בארץ אויב.

לפתע הוארה רחבת הכותל באור יקרות... כל הנוכחים הרימו עיניים אל ראש החומה וראו חנוכייה דולקת ולידה ניצב נער עברי בשלווה ובגאון. הוא ניצב על גבי הכותל מחריש - בן גאה לדורות של יהודים אשר חידשו בחייהם את שם אומתם [...] הוא עמד דום, אגרופיו קפוצים וגופו מתוח כמיתר והחל לשיר בקול צלול: כל עוד בלבב פנימה / נפש יהודי הומייה / ולפאתי מזרח קדימה / עין לציון צופיה.

חיינו בטבורו של העולם. עבור רובנו הכול התרחש באותה ישראל קטנה ששטחה 20,000 קמ"ר כפי שלמדנו בבית הספר, שהיתה בגדול העולם ומלואו. זאת עד 1967.

במאי 2011 כתב מאיר שלו רשימה לרגל יום העצמאות שכותרתה “מכתב מהבית". ברשימתו הוא מתאר חוויה שעבר יליד 1948 בחורף 1966, עת הוא וחבריו, חיילים צעירים בסיירת גולני (“חבר מנודים, מטורטרים, מושתנים, אבק אדם, כלבי אש נטולי זכות וצלם אנוש") שיצאה לאימון החורף שלה שארך כחודשיים על מדרון, כמה קילומטרים צפונית לירוחם. ביום שישי אחד בשעת אחר הצהריים הוא יצא לבקש לעצמו מעט שקט ובדידות באחד הערוצים הקטנים. בשובו למאהל ראה עיתון שעף ברוח והתגלגל לרגליו. זה היה, הפלא ופלא, מוסף שבת שבראשו התנוסס שיר חדש של אביו, המשורר יצחק שלו, בנושא ישן שהוא הִרבה לכתוב עליו - ירושלים.

וכך כתב מאיר שלו:

היה זה כאמור, חורף 1966, ירושלים עוד היתה מחולקת, חלקה המזרחי בשליטת ממלכת ירדן, ואבי כתב שורות אלה על מחציתה השבויה, שירים של געגוע ותקווה לשחרורה. נזכרתי בטיולים שערך לנו, ילדיו, בתצפית שצפינו עימו אל העיר העתיקה. בכל טיול כזה שב ואמר לי שעלי לגדול ולהתגייס לצבא, ולהילחם עליה ולשחרר אותה.

שלו שמח שמחה גדולה בשיר זה שנתגלגל אליו, וחש כאילו “אבי בא לבקרני".

ואז, ברשימה קצרה זו, קפץ במחי מילים ספורות את מרחק הדורות:

כמה חודשים אחר-כך הגיע יום העצמאות, תקופת הכוננות החלה, ובסופה פרצה המלחמה [1967]. לא נלחמתי בירושלים ולא שיחררתי אותה, כמו שאבא תכנן ורצה. היינו ברמת הגולן, וכששבתי הביתה לחופשה ראשונה, כמה שבועות אחרי המלחמה, התגלע ביננו ויכוח פוליטי על משמעות תוצאותיה. היה זה ויכוח סוער, אבל לכלל סכסוך לא הגיע.

עם ההורים אף פעם לא ייקרע קרע של אמת בדור שלנו.

העיתונאי אמנון אברמוביץ' (יליד 1951) העיד על עצמו כנ"ל:

אני מגדיר את עצמי כפטריוט ישראלי [...] במובן הישן של ארץ ישראל הישנה. אני פטריוט של מדינת ישראל ולא של כיבושיה [...] אני פטריוט ישראלי אמיתי [...] זה מהאמונה העמוקה בצורך בקיומה של מדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי, וזה עובר דרך אירועים ומקומות, דרך מפלס הכנרת וההקפדה על רכישת מוצרים מתוצרת כחול לבן ועד יום הזיכרון.

דבריו אלה של אברמוביץ' מבטאים את עוצמת החותם של “ישראל הקטנה" שנטבעה בבני הדור. גדלנו לתוך מדינה עם גבולות מוגדרים.

תודעת הגבולות והקוטן היו יסוד מוסד בהווייתנו. “ארצנו הקטנטונת" כמילות השיר ששרה יפה ירקוני. היא העניקה תחושה של מעין אינטימיות ביתית בין ילידי המדינה למדינתם הקטנטונת. הדימוי של ישראל הקטנה היה כה רווח, שבעת הוויכוח על הנסיגה מסיני כתב עורך “הארץ שלנו" על הלחץ הבינלאומי הכבד שהופעל על המדינה שמולו “ניצבת מדינת ישראל - אחת המדינות הקטנות בעולם". אך גבולות השתרעו גם במרחב היחסים שבין ההורים לילדיהם, שבין המורים לתלמידיהם, ולא רק זאת. הכול היה תָחום. גבולות הגזרה היו ברורים. כללי המשחק מנוסחים. ילדים-טובים-ישראל.

ואז באה מלחמת ששת הימים כאירוע מתמשך; אחריה מלחמת התשה ועד ליום הכיפורים הנורא ההוא. “מלחמת תש"ח" של דור ילידי המדינה.

נפרצו הגבולות.

אך לא נקדים את המאוחר.