ילדי השטאזי

1 פברואר 1975. היום הראשון. פּרֶנצלַאוּאֶר בֶּרג, מזרח ברלין.

צלצולו העיקש של מכשיר טלפון הקפיץ את אוֺבֶּרלוֹיטננט קארין מוּלר משנתה. היא הושיטה את ידה לצד המיטה כדי לענות, אבל תפסה רק אוויר. כאב הלם בראשה. הצלצול לא פסק, והיא הרימה את ראשה מהכרית. החדר הסתובב, היא הרגישה בחילה, והצורה מתחת לשמיכה לצידה הושיטה את ידה לשפופרת בצד הרחוק של המיטה.

"טילזנֶר!" קולו של סגנהּ, אוּנטרלויטננט וֶרנֶר טילזנר, נבח לתוך השפופרת והדהד באזניה.

שַייסֶה! מה הוא עושה פה? היא התחילה לקלוט את הקורה סביבה בעוד טילזנר ממשיך לדבר בטלפון ותוכן דבריו אינו מחלחל לתוך הכרתה. החפצים בדירה לא היו נכונים. המיטה הזוגית שבה שכבה היתה שונה. המצעים בוודאי לא היו שייכים לה ולבעלה, גוטפריד. הכול היה יותר... מפנק, יקר. היא ראתה על השידה תצלום של טילזנר... אשתו קוֺלֶטָה... שני ילדיהם — נער בגיל תיכון וילדה צעירה ממנו — עומדים לצד אוהל בטבע, מחייכים למצלמה במהלך חופשת קיץ משפחתית־מאושרת. אלוהים אדירים! איפה אשתו? היא עלולה לחזור בכל רגע. היא התחילה להיזכר: טילזנר אמר לה שקולטה לקחה את הילדים לסבתם לסוף־השבוע. אותו טילזנר שממש באותו רגע סיפר איזו מעשייה באזנו של מי שהיה בקצה השני של הטלפון.

"אין לי מושג איפה היא. לא ראיתי אותה מאז אתמול בערב במשרד." מולר לא אהבה את השלווה שהפגין בזמן ששיקר. "אחפש אותה וברגע שאתפוס אותה נגיע לזירת הפשע בהקדם האפשרי. קומרָד אוֹבֶּרסט. בית הקברות סנט אליזבת בְּאָקֶר־שטראסה? כן, אני מבין."

מולר לפתה את מצחה שהלם מכאב, וניסתה לחמוק מעיניו של טילזנר שהחזיר את השפופרת למקומה וקם מהמיטה, בדרכו לחדר האמבטיה. היא התפתלה מתחת לשמיכה. היה קר בלילה. קור כלבים. היא נשארה לבושה בכל בגדיה ועכשיו התחתונים שלה שפשפו את עורה מתחת לחצאית. קדמה לכך וודקה בלוּ סטרנגלר. יותר מדי ממנה. היא וטילזנר מתחרים זה בזה בהורדת שוטים בבר בדירקזֶן־שטראסה, משחק מטופש שסופו הביא אותם כנראה למיטה הזוגית שלו. טעם שאריות הוודקה עדיין מילא את פיה. היא לא ידעה בדיוק מה התרחש אחרי הבר, אבל היה לה ברור שאסור שגוטפריד ידע אי־פעם שהיא בילתה את הלילה אצל טילזנר.

בינתיים טילזנר חזר, הושיט לה כוס מים שבתוכה בעבעה כמוסה כלשהי.

"שתי את זה." מולר משכה את ראשה קלות לאחור ועיוותה את פניה כשטעמה את התמיסה שלחשה כמו נחש. "זה רק אספירין. תכף אכין קפה, אחרי שתתארגני." החיוך הדק על פניו רבועות הלסת והלא מגולחות, שידר התחצפות, היעדר כבוד — אבל היתה זאת אשמתה שהכניסה את עצמה למצב הזה. היא היתה האישה היחידה במדינה כולה שפיקדה על צוות חקירות רצח. היא לא יכלה להרשות לעצמה שיכנו אותה זונה.

"האם לא כדאי שניסע ישר לשם?" היא צעקה לכיוון המטבח. "זה נשמע דחוף." המילים הלמו בראשה, כל אחת הלמות פטיש.

"זה באמת דחוף," טילזנר צעק בחזרה. "גופה של נערה. בבית קברות. ליד החומה."

מולר בלעה את האספירין והמים בלגימה אחת ארוכה, והכריחה את עצמה לא לפלוט אותם.

"אם כך, בוא נצא לדרך מיד," היא צעקה, וקולה הדהד מבעד לחדרים בעלי התקרות הגבוהות בדירה הישנה.

"יש לנו זמן לכוס קפה," השיב טילזנר מהמטבח, תוך שהוא נתקל בספלים וסירים כאילו הוא נמצא בסביבה לא מוכרת. קרוב לוודאי שזה היה המצב, למעט יום האישה הבינלאומי. "בכל זאת, אמרתי לאוֹבֶּרסט רייניגר שאני לא יודע איפה את. ואנשי השטאזי כבר נמצאים שם."

"השטאזי?" תהתה מולר. היא התקדמה באטיות לעבר חדר האמבטיה והתבוננה מבועתת בהשתקפותה. המסקרה של אתמול היתה מרוחה סביב עיניה הכחולות שטופות הדם. היא שפשפה את לחייה באצבעותיה, ניסתה למתוח אותן ולהעלים את הנפיחות, ואז סידרה כמיטב יכולתה את שׂערה הבלונדיני שהגיע עד כתפיה. האישה היחידה בכל הרפובליקה בראש צוות חקירות רצח, ועוד לא בת שלושים. פניה היום לא נראו תינוקיות. היא נשמה עמוקות, בתקווה שאוויר הבוקר הצונן בדירה הישנה ידכא את הבחילה שהרגישה.

מולר ידעה שהיא חייבת לארגן את מחשבותיה. לתפוס שליטה על המצב. "אם הגופה נמצאת ליד המחסום האנטי־פשיסטי, האם היא לא נופלת תחת אחריות שוטרי הגבול?" למרות ההדהודים בגולגולתה, היא הרימה את קולה כך שטילזנר שמע את דבריה מקצה המסדרון. "מדוע השטאזי מעורב? ולמה אנחנו —" קולה השתתק כשראתה את השתקפותו במראה. טילזנר ניצב ממש מאחוריה, שני ספלי קפה מהביל בידיו. הוא משך בכתפיו והרים את מבטו.

"מה זה, חידון? כל מה שאני יודע הוא שרייניגר רוצה שנדווח לקצין השטאזי הבכיר בזירה."

היא הסתכלה עליו בעודו מתבונן בה מתירה קשרים בשערה עם המברשת של קולטה.

"כדאי שתיתני לי לנקות את המברשת הזאת אחרי שתגמרי להשתמש בה," הוא אמר. מולר פגשה את מבטו. עיניו היו כחולות כמו שלה, אם כי הן היו בהירות למדי בשביל מי ששתה כל כך הרבה וודקה בליל אמש. חיוך דק עלה שוב על פניו. "לאשתי יש שיער חום."

"לך לעזאזל, ורנר," ירקה מולר לעבר השתקפותו, בעודה מסירה את המסקרה הישנה עם הפדים לאיפור של קולטה. "שום דבר לא קרה."

"את לגמרי בטוחה בכך? אני זוכר את זה אחרת."

"שום דבר לא קרה. אתה יודע את זה, ואני יודעת את זה. כך זה צריך להישאר."

היה משהו מלגלג בחיוך שלו, היא הכריחה את עצמה לרענן את זיכרונה מבעד לערפל החמרמורת. מולר הסמיקה אבל השתדלה לשכנע את עצמה בנכונות גרסתה. בכל זאת, היא נשארה לבושה לגמרי וחצאיתה היתה הדוקה מכדי לאפשר גישה בלתי־רצויה. היא הסתובבה, חטפה את הקפה מידיו ושתתה שתי לגימות, והאדים שעלו מהמשקה כיסו את מראת חדר האמבטיה. טילזנר הושיט את ידו, חטף את פד האיפור המכוסה במסקרה וטמן אותו בכיסו. אחרי זה הרים את מברשת השיער, ובאמצעות מסרק הסיר ממנה את השערות הבלונדיניות. מולר גלגלה את עיניה. הממזר הכיר את הנוהל.

הם נמנעו מלהחליף מבטים כשירדו במדרגות, חלפו במסדרון המתקלף ויצאו מבית הדירות אל תוך הבוקר החורפי. מולר זיהתה את הוָורטבּוּרג הלא מסומנת שלהם חונה מעבר לרחוב. המכונית הציפה זיכרונות מהלילה הקודם — התעקשותו שהם ייסעו אליו לדירה וישתו קפה שיעורר אותם כשהוא כלל לא מוטרד מהמחשבה שיהיה עליו לנהוג במצב של שכרות. היא נגעה בסנטרה, נזכרת בהבזק פתאומי כיצד זיפיו שפשפו אותה כמו נייר זכוכית כששפתותיהם נפגשו. מה בדיוק קרה אחר כך?

הם נכנסו לרכב, טילזנר התיישב ליד ההגה. הוא סובב את מפתח ההתנעה, והשעון היקר על ידו בהק באור היום החלש. מבטה הרצין, היא התבוננה בטילזנר ונזכרה באביזרים המפנקים בדירה. כיצד היה יכול להרשות אותם לעצמו עם משכורת של אונטרלויטננט?

הוורטבורג התעוררה לחיים. זיכרונה של מולר שב אליה בהדרגה. זאת היתה רק נשיקה, נכון? היא העזה ושלחה מבט קצר לשמאלה בטילזנר המתאמץ להעביר הילוך, כשמבטו ממוקד קדימה ופניו חמורות סבר. היא תצטרך לחשוב על תירוץ משכנע בשביל גוטפריד. הוא היה רגיל לכך שעבדה עד מאוחר, אבל להיעדר כל הלילה מבלי להודיע?

גלגלי המכונית הסתובבו והחליקו על שלג בן שבוע שאיש לא טרח לפנות. מעליהם, שמים בגון אפור־עופרת בישרו את המשכו של מזג אוויר גרוע. מולר הושיטה את ידה אל מחוץ לחלון הוורטבורג, הצמידה לגג פנס מהבהב כחול והפעילה את הסירנה שהשמיעה צליל שהזכיר חתול נחנק, והם עשו את הדרך בת הקילומטרים הספורים בין פרנצלאואר ברג לבית הקברות באזור מיטֶה.

כשהחנו את הוורטבורג באקר־שטראסה, שני הבלשים עדיין בקושי דיברו זה עם זה. הרחוב חצה את שני בתי הקברות הסמוכים זה לזה — של הקהילות סנט אליזבת וזוֹפִין — שהשיקו בצפון־מזרח למחסום ההגנה האנטי־פשיסטי. טילזנר הנהן בראשו לכיוון בית הקברות הראשון, ומולר הלכה אחריו דרך שער המתכת המקושת. המצבות והפסלים השחורים בבית הקברות הזדקרו מבעד למעטה השלג הלבן ושיווו לו רוגע שהיה מנוגד לשאר חלקי העיר. מלאכים בעלי כנפיים ירוקות השגיחו על כמה מהקברים, צבע הארד הבוהק שלהם דהה בשל יותר מדי חורפים ברלינאיים.

הם צעדו לאזור בית הקברות שבו היתה מוטלת הגופה. קציני שטאזי ושוטרי גבול הקיפו את גופתה חסרת החיים של הנערה, שהיתה מכוסה בבד ברזנט. גבר לבוש מעיל גשם — שכרע על ברכיו ואת פניו הסתירה מצבה — התרומם והזדקף במלוא קומתו. מולר ראתה חליפה אזרחית מתחת למעיל, אבל על פי התנהגותו היא ניחשה שמדובר בקצין השטאזי שהוזכר בשיחת הטלפון של טילזנר. הגבר הסתובב וחייך. הוא נראה באמצע שנות הארבעים לחייו, בעל פאות לחיים אופנתיות ושיער קצת ארוך בגוון חום. הוא דמה לאחד מקרייני החדשות המערב־גרמנים שבעלה גוטפריד אהב כל כך לראות, על אף מחאותיה.

היא לא זיהתה את האיש, אבל היה ברור שהוא מכיר אותה.

"קומרד אוברלויטננט. תודה שהצטרפת אלינו. אוברלויטננט קלאוס ייגר. אני שמח שהצלחנו סוף־סוף לתפוס אותך." הוא לחץ בנחישות את ידה הלבושה כפפה, וחזר על כך כשהציג את עצמו בפני טילזנר. קבלת הפנים הלבבית נראתה כנה. "בואו איתי לרגע, בבקשה, ואעדכן אתכם בחלק מהפרטים." הוא הניח בעדינות את ידו על גבה של מולר והוביל אותה ואת טילזנר לעבר גזיבו מעץ שגגו היה מכוסה שלג, מקום שבו אבלים נוהגים ודאי לשבת בדממה, שקועים במחשבות על יקיריהם שהלכו לעולמם. מולר ניסתה להביט מעבר לכתפה, לכיוון הגופה, אך ייגר לא נראה מעונין להראות לה אותה בשלב ההוא.

הם ישבו בשורה על ספסל, מוגנים על ידי אחת מצלעות המבנה המשושה, ייגר במרכז ושני קציני הקריפו מצדדיו. מולר יכלה להריח את האפטרשייב שלו, היה נדמה לה שהיא מזהה ניחוח יקר, מערבי. לא היה לה ספק רב באשר לבושם שהיא הדיפה, בלוּ סטרנגלר, עשרים ושניים אחוזי אלכוהול. היא קיוותה שהוא לא יכול להריח אותו.

ייגר הצביע לעבר הזירה, שסומנה כמחוץ לתחום באמצעות סרט, צלמים רשמיים ואנשי זיהוי פלילי היו עסוקים במלאכתם. "עסק מכוער. נערה. באמצע שנות העשרה, אנחנו חושבים."

"נרצחה?" שאלה מולר.

ייגר הנהן באטיות. "אנחנו חושבים שכן."

"באיזה אופן היא נרצחה, קומרד אוברלויטננט?" שאל טילזנר. "ולמה אתם צריכים את הסיוע של האגף הפלילי של משטרת העם אם המיניסטריון לביטחון המדינה כבר חוקר את המקרה?"

"כן, מדוע מעורב המיניסטריון לביטחון המדינה?" הוסיפה מולר, לפני שקצין השטאזי הספיק להשיב לשאלת סגנה. "האם לא ברור, אוברלויטננט ייגר, לנוכח קרבת הזירה למחסום ההגנה האנטי־פשיסטי, שזוהי משימה לשוטרי הגבול?" היא התבוננה אל מעבר לפעילות סביב הגופה, לכיוון קיר החומה הראשון. היתה שמועה שמעבר לקיר קיים שדה מוקשים ואחריו קיר שני — והכול נמתח לאורך קילומטרים רבים סביב החלק המערבי של העיר. אלומות אורותיהם של זרקורי חיפוש מילאו את השמים במרווחים של כחמישים מטרים זה מזה, כמו חמניות ענקיות. באור יום, כשבחזית ניצב לו בית הקברות המושלג, בעיני מולר המראה היה די רוגע, למרות נביחות מזדמנות של כלבי השמירה. בלילה קיבל המקום צביון אחר לגמרי. אבל אם החומה הרתיעה Republikflüchtinge — אלה שהעדיפו להסתכן בניסיון בריחה למערב במקום להישאר ולבנות גרמניה הוגנת יותר — אז, מבחינתה הכול בסדר.

תחילה ייגר הותיר את השאלות ללא מענה, אבל אז צחקק. "אלה הרבה שאלות, ואני לא יכול לענות על כולן. מה שאני יכול לומר הוא שקיבלתם הוראה מהמפקד הממונה עליכם, אוברסט רייניגר, לסייע לי, לפי בקשתי. ואף על פי שבאופן רשמי אני אהיה האחראי על החקירה, באופן מעשי אתם תהיו הקצינים החוקרים. ייתכן שזה מקרה קשה — ודאי כבר הבנתם את זה — אבל זה יהיה המקרה שלכם. עד לנקודה מסוימת. איני רוצה שמעורבות המיניסטריון לביטחון המדינה תהיה ידועה ברבים." ייגר משך את שני שרוולי מעיל הגשם שלו מעלה, כאילו הכין עצמו לעבודה. "מה שאני יכול להסביר לכם הוא למה אנחנו מעורבים. הנערה נורתה כנראה מכיוון מערב — ייתכן שעל ידי שומרי גבול מערביים — כשהיא בורחת לתוך המזרח." הלויטננט־קולונל מהשטאזי השתתק והביט היישר לתוך עיניה של מולר. "אם לומר את האמת, אני חייב להודות שזהו תסריט לא שגרתי."

מולר שמה לב לכך שטילזנר, שישב לידה, שרק למשמע הדברים. מהלם, או שמחוסר אמון?

"אז היא הצליחה לטפס על חומה בגובה ארבעה מטרים?" שאלה מולר, "לחצות את דרך הטשטוש, לחמוק מהכלבים ומשוטרי הגבול של הרפובליקה, ואז לטפס על חומה שניה בגובה ארבעה מטרים — כל זה בזמן שיורים עליה מכיוון מערב?" היא קיוותה שחוסר האמון שלה לא נשמע כסרקזם בוטה.

"זאת הגרסה הרשמית והראשונית של השתלשלות האירועים, על פי המיניסטריון לביטחון המדינה. גייסתי את עזרתכם, הקרימינלפוליציי, כדי לגלות את זהות הנערה, וכדי למצוא ראיות התומכות בגרסה הזאת." ייגר התבונן שוב במולר במבט חודר, הרצינות שלו גרמה לה לצמרמורת קלה. "במידה שתמצאו ראיות סותרות, אני מציע שתשמרו אותן תחת מעטה סודיות. ותביאו אותן ישירות אלי." מולר הנהנה באטיות. "אונטרלויטננט טילזנר?" הוא שאל, והפנה את מבטו אליו. "גם אתה מבין את מה שאני אומר?"

"כמובן, קומרד אוברסטלויטננט. אנו נקפיד על חשאיות מוחלטת. אתה יכול להיות בטוח בכך."

ייגר נאנח, כאילו המקרה כבר החל להעיק עליו, הוא נעמד על רגליו וסימן להם ללכת בעקבותיו. "כדאי שאראה לכם את הגופה. אבל קודם, אזהרה: המראה אינו נעים. בגלל סיבות שתכף תבינו, תהליך הזיהוי יהיה קשה מאוד."

מולר עיוותה פניה בשעה שהיא וטילזנר הלכו בעקבות קצין השטאזי. היא לא נהנתה מבדיקת גופות, בכל מקרה. גופה של נערה צעירה — שזיהויה יהיה "קשה מאוד" — נשמע לה סר טעם במיוחד.

קרח ושלג קפוא נסדקו ברעש תחת רגליהם בשעה שצעדו לאורך שביל בית הקברות המוביל לזירה שבה נמצאה הגופה. עם כל צעד שעשתה, התאמצה מולר להזרים דם וחום לרגליה. היא הלכה אחרי שני האחרים, ותחושה רעה השתלטה עליה. משהו כאן היה מעוות.

כמה קצינים מהיחידות השונות זזו הצדה כדי לאפשר לשלושתם להתקרב. ייגר הנהן, ואחד הגברים הסיר את כיסוי הברזנט.

מולר התבוננה בגופה: נערה, פניה בתוך השלג. על רגל אחת היו חתכים — אולי מהתיל הדוקרני שבמחסום? — ואילו השנייה נמצאת בזווית לא הגיונית ביחס לשאר הגופה. פציעות בגב שגרמו לכתמי דם על חולצת טריקו לבנה שבצבצה מתחת לבגד עליון מבד שחור, קרוע, שנראה כאילו היה בעבר שכמייה מסוג כלשהו. היא לא נראתה לבושה בהתאם למזג האוויר החורפי. פיזור פצעי הירי היה שיטתי ורמז לכך שאלה נגרמו מירי אוטומטי, וגב הגופה פנה למחסום ההגנה, לעבר ההאופטשטאדט. זה לפחות תאם את הגרסה הרשמית. היא הסתכלה שוב לכיוון החומה, עמודי התאורה, מגדל השמירה, והבניינים במערב הקפיטליסטי שמהעבר השני, מעוטרים בשלטי הפרסום המכוערים שלהם. מאיפה בדיוק היא נורתה? איך הצליחה לשרוד עד לאותה נקודה?

"פֶרדאמט!" צעק לפתע טילזנר, מאחורי ראשה של הנערה. מולר ראתה את ייגר מרים גבה, אבל הוא לא השמיע נזיפה רשמית. "אין שום סיכוי שנצליח לזהות אותן. הפנים האלה נהרסו לגמרי."

הפעם ייגר בחר להתערב. "הפנים שלה, בבקשה, אונטרלויטננט. היא לא היתה סתם חפץ דומם. יש מקום כלשהו, שבו היא תחסר למישהו. אבל כן, זה יהיה לא נעים. גנן בית הקברות גילה אותה בזריחה, אבל כנראה כלב תועה הקדים אותו."

מולר ניגשה ונעמדה ליד טילזנר ואז התגלתה לעיניה התמונה שגרמה לו להגיב כפי שהגיב. עור הגופה היה תלוש מהסנטר עד לארובת העין. במקום זאת נראה בשר נא, כמו נתח בשר זול המונח על קרש החיתוך של הקצב. קצה פיה היה פעור, אבל לא נותרו לה שיניים — רק חניכיים שסועות ומכוסות דם. בעל חיים לא היה יכול לעשות זאת, או אולי כן? המראה, והמחשבה, היו קשים מדי. מולר החלה לפתע להקיא, היא ניצבה במהירות מאחורי מצבה והתכופפה אל מחוץ לשדה הראייה בשעה שהארוחה והוודקה של ליל אמש עשו את דרכם החוצה מבעד לפיה. היא ניסתה לחפות על מבוכתה באמצעות התקף שיעול מדומה, ובעטה במגפיה בשלג בנסיון לטשטש את הראיות.

"קומרד מולר, האם את מרגישה בסדר?" שאל ייגר.

היא הנהנה, מתחמקת ממבטו של טילזנר. מולר לקחה את עצמה בידיים ושוב הפנתה את מבטה לכיוון הגופה. באותו רגע הבחינה בידה של הנערה, מוטלת הצדה בשלג. יד של נערה, עורה טהור וחלק. אבל היו אלה הציפורניים השחורות בקצות כל האצבעות שטלטלו את החוקרת. היה ברור לעין שהציפוי אמור להידמות ללק, אבל היה לו גימור פסים עמום. מולר כרעה ברך. מקרוב היא יכלה לקבוע שהציפורניים צופו בדיו, בדומה למה שתלמידת בית ספר יכולה לעשות עם עט נובע. זאת היתה תזכורת כואבת לגילה הצעיר. באמצע או תחילת שנות העשרה. בתה של מישהי. בגיל שבתה יכלה להיות אילו... היא בלמה את המחשבה. גרונה השתנק שוב, עיניה על סף דמעות. מבטה הצטלב עם מבטו של ייגר. ההקאה הביכה אותה והיא לא התכוונה לפרוץ בבכי — לא בפני קצין בכיר מהמיניסטריון לביטחון המדינה.

האווירה השתפרה עם בואו של יונאס שמידט, חוקר המדור לזיהוי פלילי של משטרת העם. הוא הגיע במעין חצי ריצה — פסגת יכולתו — כולו מתנשף, כשגופו הרופס מאיים לפרוץ בכל רגע מבעד לסרבל הלבן שלבש, ועל כתפו תלוי תיק חום עם הציוד שלו. הקיבה של מולר התהפכה למראה הקרימינלטכניקר דוחף לפיו שאריות של כריך עם נקניק ומנגב מפניו את השומן בגב כף ידו.

"אלף התנצלויות אם איחרתי, קומרד אוברלויטננט," הוא מלמל בפה מלא. "הגעתי מהר ככל האפשר."

לאחר בדיקת הגופה, מולר עדיין לא הרגישה מספיק בטוחה לדבר, היא הסתפקה בהנהון והשאירה לייגר את הזכות להציג את תמונת המצב. כשזה החל לדבר, שמידט קד קידה קטנה ומוזרה לפני קצין השטאזי.

"אני מקווה, שבמידת הצורך, נוכל להשתמש במעבדות לזיהוי פלילי של המיניסטריון, קומרד אוברסטלויטננט. המתקנים שלכם טובים בהרבה מאלה של משטרת העם. האם יעבדו איתי חוקרים לזיהוי פלילי של המיניסטריון?"

"לא, קומרד שמידט. עכשיו זאת חקירה של משטרת העם. אתה תדווח לאוברלויטננט מולר כרגיל. כבר צילמנו את הגופה, אבל אנו צריכים שתצלם תמונות נוספות." ייגר הרים את מבטו לעבר השמים שהלכו והתקדרו. "וכדאי שנעשה את זה מהר, לפני שיתחיל שוב לרדת שלג. נתחיל מזה שנלך לבמה." ייגר סימן בראשו לעבר פיגום קטן ומאולתר ולצדו סולם, שהוקם צמוד לחומה קרוב לוודאי על ידי שוטרי הגבול, מוקדם באותו בוקר, כחלק מהבדיקה הראשונית של האירוע. הם הלכו אחריו, נזהרים שלא לסטות משביל האבנים שהתפתל כמו סרט שחור בתוך הלובן הזך של בית הקברות. מולר חייכה לעצמה. ייגר אמנם אמר שזוהי חקירה של המשטרה, אבל התנהגותו לא הותירה מקום לספק, רק אדם אחד היה אחראי על הנעשה.

ייגר, מולר וטילזנר טיפסו לבמה, שמידט הצטרף כמה רגעים אחריהם, נשימתו קצרה עוד יותר.

"ובכן... זהו מראה... שלא... רואים כל יום," הוא אמר בין התנשפויות. "לא בלי לקחת סיכון... לחטוף כדור בראש." מולר שלחה לעברו של שמידט מבט נוזף, אבל ייגר הסתפק בחיוך.

"אל תדאג," הוא אמר. "שוטרי הגבול יודעים שאנחנו כאן. יש לנו היתר. כדורים לא יעופו פה לשום כיוון. לפחות לא היום. אבל אתמול בלילה..." ייגר הפסיק באמצע המשפט, ומולר עקבה אחר מבטו לכיוון מבנה שנראה כמו מחסן נטוש, מן העבר המערבי של החומה. "שם למעלה." הוא הצביע. "קומה רביעית. אתם רואים את החלון השבור?" מולר הנהנה. "משם לכאורה נורו היריות." היא שמה לב להסתייגות הקלה שבדבריו. גם הוא לא מאמין בזה, היא חשבה לעצמה.

"האם שוטרי הגבול שלנו ראו את זה?" שאל טילזנר.

ייגר נענע קלות בראשו. "לא. זוהי המסקנה מחישוב שדה הראייה ואופן פיזור כתמי הדם על השלג. תסתכלו לשם." קצין השטאזי הצביע לעבר מרכז אמצעי ההגנה של המחסום האנטי־פשיסטי — בין החומה הפנימית לחיצונית. "אתם יכולים לראות את העקבות שלה." הוא סימן בידיו לקו העובר בין שתי החומות.

"איך היא ידעה שהיא לא תעלה על מוקש?" שאלה מולר, רועדת מהרוח הקרה שהצליפה בבמה.

"אני לא חושב שהיית חושבת על כך אילו היו יורים עלייך בשעה שאת רצה להציל את חייך." ייגר אמר. "בכל מקרה, הרצועה לא ממוקשת — מדובר בשמועה לא מבוססת." למרות הקור, הרגישה מולר בסומק שמחמם את לחייה.

"והכדורים? או סימני הירי?" שאל שמידט. "האם אקבל רשות להיכנס בין שתי החומות ולערוך בדיקה, קומרד אוברסטלויטננט? האם בשביל זה קראתם לי?"

ייגר גיחך. "לא, קומרד קרימינלטכניקר, לא בשביל זה, וגם לא תקבל רשות להיכנס לאזור האסור." הוא הסתובב וסימן בידו לכיוון השוליים של שביל בית הקברות. "העבודה שלך היא כאן. יש עקבות, כנראה שלה, בצד הזה של החומה. גם כתמי דם." בשלב הזה הוא הנמיך את קולו, למרות שלא היה אף אחד אחר על הבמה, והקצינים שעמדו ליד הגופה היו רחוקים מכדי לשמוע. מולר תהתה מדוע. "יש גם סימני צמיגים. תוודא שאתה מצלם אותם. תצליב אותם מול כל כלי רכב שבשימושו של גנן בית הקברות."

מולר עמדה לשאול מדוע, אבל אז היא פגשה במבטו של ייגר, שהבהיר לה באופן חד־משמעי שהוא לא מעונין שהשאלה תישאל.

כשהם ירדו לגובה הקרקע, שמידט הוציא מצלמת פרקטיקה והתחיל לצלם תמונות, הן של עקבות והן של סימני צמיגים. מולר וטילזנר הסתובבו יחד בין הקברים השונים, כאילו מתוך תקווה שהמתים הקבורים שם זמן רב ייתנו להם השראה באשר לנסיבות רצח הנערה. ייגר חזר בינתיים למקום שבו היתה הגופה.

"לא ברור לי אם זאת ממש חקירה," אמר טילזנר. "הכול נראה לי תפור, ואותנו זימנו לאחר מעשה."

מולר משכה בכתפיה. "אין לנו ברירה אלא לעשות את הטוב ביותר שאנחנו מסוגלים. נראה לך שירו בה מהמבנה ההוא?"

"איזה, ההוא מהצד המערבי? אולי. זה סביר... אם רוצים להאמין." הוא אסף קצת שלג מעל מצבת גרניט, עשה ממנו כדור והשליך אותו על הקרקע. "אבל אחרי זה לטפס פצועה על שתי חומות, ומבלי שהשומרים שלנו מבחינים בכך? הם כולם נרדמו? יש לי ספק גדול."

אחרי כמה דקות הם שמעו מאחוריהם התנשפויות קצרות של גבר. מולר ידעה מי זה מבלי להסתכל. "מה קרה, יונאס?" היא שאלה, לאחר שהסתובבה וראתה את פניו האדמדמות.

"אני חושב... שאת צריכה לבוא... לראות את זה, קומרד אוברלויטננט."

שמידט הוביל אותם בחזרה לחומת ההגנה ולעבר העקבות, כעשרים מטר מאזור הזירה המסומן בסרט, שבו היתה הגופה. הוא כרע על ברכיו בשלג וסימן למולר לעשות כמוהו.

"כאן, קומרד מולר." הוא הכניס את ידו לכיס הסרבל ושלף ממנו מעטפה. "תסתכלי על הצילום הזה של הנעליים שעל גופת הנערה."

מולר הוציאה את הצילום מהמעטפה ומבטה הרצין. "איך השגת את זה כל כך מהר?"

שמידט חייך ודחף אליה את המצלמה שהיתה תלויה על צווארו. היא היתה קטנה מהפרקטיקה שבה השתמש קודם, ונראתה כעשויה מחומרים זולים. "זאת מצלמת פוֹטוֹן. מצלמת אינסטנט סובייטית. אולי אין לה מראה נוצץ, אבל התוצאות שלה לא פחות טובות ממצלמות הפולארויד האמריקאיות. בכל מקרה, תסתכלי על הצילום. את מבחינה במשהו מוזר?" התמונה היתה תקריב של סוליות נעלי הריצה של הנערה, כשהן עדיין על רגליה.

מולר נענעה בראשה באטיות. "לא, יונאס, אני לא רואה פה משהו מוזר."

שמידט העביר את התמונה לטילזנר, שהחזיק אותה כלפי מעלה במטרה לסחוט עוד קצת אור מהשמים בצבע עופרת, אבל גם הוא נענע בראשו בשלילה.

"טוב. אז הסתכלתם על התמונה. עכשיו תסתכלו על העקבות בשלג. אתם מבחינים במשהו מוזר?"

שני הבלשים הביטו לעבר העקבות בתהייה. טילזנר נאנח אנחה ארוכה, איטית. "קדימה, תגיד לנו כבר. אין לנו זמן למשחקים."

לפתע אורו פניה של מולר. "גוֹטפרדאמט!" ואז, בלחישה: "האם עדכנת כבר את אוברסטלויטננט ייגר, יונאס?" חוקר הזיהוי הפלילי נענע בראשו. "אם כך, אל תעשה את זה בינתיים."

טילזנר עדיין היה רכון על ברכיו, מבטו נעול על העקבות. "אני לא מבין. אלה נראות לי כמו עקבות רגילות."

מולר הצביעה על הצילום של שמידט. "תסתכל על הרגליים שלה בתמונה. היא נועלת אותן בסדר הנכון. נעל שמאל על רגל שמאל, נעל ימין על רגל ימין."

"נכון," ענה טילזנר, והקמטים על מצחו מעמיקים. "אז מה?"

מולר סימנה בידה לעבר העקבות שבשלג. "תסתכל על אלה. נכון שהם פונים בכיוון הנכון, כאילו היא נורתה בשעה שהיא רצה מכיוון החומה. אבל תסתכל על הצורות. הנעל שעל רגל ימין יצרה את העקבות בצד שמאל, ולהפך. זה לגמרי הפוך." היא הסתכלה על שמידט, שבינתיים נעמד על רגליו וליטף את סנטרו השמנמן. "מה לדעתך המשמעות של זה, יונאס?"

"האמת, אני לא יודע, קומרד אוברלויטננט." הוא חייך. "קיוויתי ששניכם תוכלו להסביר לי."

"זה אומר," השיב טילזנר, "שמישהו נגע בגופה. היא נעלה את הנעליים הפוך בזמן שנהרגה, אולי היא נחפזה לנעול אותן בזמן שרדפו אחריה. אבל מי שנגע בגופה לא שם לב לכך, וכשהוא שם את הנעליים בחזרה על הגופה הוא עשה את זה בסדר הנכון."

עכשיו היה תורה של מולר להיאנח אנחה ארוכה. "זהו ההסבר המתקבל ביותר על הדעת. אבל לא היחיד."

"אז מה?" טילזנר שאל, מבטו פוגש את שלה.

"מוטב שלא נדבר על זה פה," היא לחשה, מסמנת בראשה לכיוון של ייגר, שבינתיים הבחין בהתמקדות שלהם בעקבות ובא לקראתם. כשהגיע אליהם כחכח בגרונו, ושני הבלשים קמו על רגליהם והזדקפו.

"משהו מענין, קומרד אוברלויטננט?"

"דברים קטנים," השיבה מולר. "אנחנו רק בודקים את עניין כיוון העקבות. הממצאים הראשונים נראים נכונים, היא רצה לכיוון מזרח, כשהיא מתרחקת ממחסום ההגנה."

"כן, אמנם כך." הוא הנמיך את קולו. "אם כי אני חושב שתסכימי איתי שיש כמה סתירות, ודאי כבר הבחנת בחלק מהן. אני לא רוצה להיכנס עכשיו ליותר מדי פרטים. אבל אנחנו צריכים להיפגש מחר ולעבור על הכול."

מולר ראתה כיצד נפלו פניו של טילזנר למשמע החדשות שהתכניות שלו לסוף־השבוע עומדות להשתבש. היא תהתה מה עוד תכנן לעשות בשבת וראשון, ללא אשתו וילדיהם.

"אתה רוצה שנגיע למשרדי המיניסטריון בנורמָנֶן־שטראסה?"

ייגר נענע בראשו לשלילה. "עדיף שנפגש במקום שקט." בזמן שלחש את דבריו, הוא הציץ לכיוון הקצינים האחרים שהתקבצו סביב הגופה, ושכנראה היו עסוקים בפינויה. "אודיע לכם בהמשך על מקום הפגישה. עד אז, תשמרו את כל המסקנות שלכם לעצמכם."

הוא לחץ את ידיהם של השלושה ושם פעמיו לעבר היציאה מבית הקברות. מולר הביטה אחריו בצאתו, תוהה איזה מין תיק נפל לידיהם. תיק שבו קצין שטאזי בכיר אינו מוכן לשתף את עמיתיו במידע שעומד לרשותו. היא הרימה מבטה אל השמים, העננים המשיכו להתקדר, ואז הציצה בטילזנר. החיוך העוקצני שלו נמחק לחלוטין, את מקומו תפס מבט של תימהון, כמעט פחד.