ילדי קדם (רונה אבישר-לואיס)

פרק ראשון ילדים ויַלדוּת

קטן שאינו צריך לאמו כו':

היכי דמי [= מהו] קטן שאינו צריך לאמו[?]

אמרי דבי [= בבית מדרשו של] ר' ינאי כל שנפנה ואין אמו מקנחתו[.]

רבי שמעון [בן לקיש] אומר כל שנעור משנתו ואינו קורא אמא[.]

גדולים נמי קרו [= הרי גם גדולים קוראים כך]

אלא אימא [= אמור] כל שנעור ואינו קורא אמא אמא.

תלמוד בבלי, מסכת סוכה כח, ב

מיהו ילד?

משעה שהונחו היסודות למחקר, ראוי לשאול: מי הם אותם ילדי קדם שברצוננו לחקור? בעבר, כמו גם בימינו, מקומם של ילדים בחברה היה שונה מתרבות לתרבות ומתקופה לתקופה. ארכיאולוגים הנדרשים לעניין זה יכולים לבחון אך ורק את הפנים שהשתמרה להם תרבות חומרית. על פי פנים אלה, כלומר על סמך הממצאים המתגלים, הם יכולים להבין וללמוד ולו במעט על ילדים ויַלדוּת בתרבויות העבר השונות. אך ראשית דבר, יש לבדוק את משמעות המושגים "ילד" ו"יַלדוּת". לשם כך עלינו לבדוק מי מגדיר אותם ומתי וגם על מי חלים המושגים האלה.

דרך אחת לבחון את המושג "ילדוּת" ואת התגבשותו היא באמצעות המחקר הפילולוגי. כאמור, אחת השאלות הראשונות המתבקשות במחקר מעין זה היא השאלה מיהו ילד.10 התשובה על כך אינה חד-משמעית. על פי מילון אבן שושן,1 זהו אדם, בן/בת מזמן הולדתו/ה ועד גיל בר/בת מצווה. בעברית קיימות מילים שונות המציינות גיל צעיר או ילד:2 בְּכוֹר, בן, בר, בת, גמול, ולד, זרע, טף, יונק, יילוד, ילד, יליד, ינוקא (תינוק בארמית), יתום, נער, עוּל, עולל, עלם, פעוט, פרי בטן, צאצא, צעיר, קטון, קטין, קטן, רך, תינוק. במקרא מופיעות המילים ילד, ילדה וילדים כמה פעמים, תמיד במשמעות של ילד קטון: "וַיִּשָּׂא אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי-אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר-חָנַן אֱלֹהִים אֶת-עַבְדֶּךָ" (בראשית לג, 5); "וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל-חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח-לִי אֶת-הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה" (בראשית לד, 4); "וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל-אָבִיו אֶל-הַקֹּצְרִים" (מלכים ב ד, 18).11

משמעות המילה ילד השתנתה במרוצת הדורות. בעניין זה ראוי לציין כי בעברית של ימי בית ראשון משמעות המילה "ילדים" הייתה זהה למשמעותה כיום, ואילו משמעותה בימי בית שני הייתה "תינוקות" (הביטוי המִשנאי "תינוקות של בית רבן" היה מיתרגם בימי הבית הראשון ובימינו ל"ילדים בבית מוריהם").

אומנם עיקר הדיון מתמקד באזורנו, אך באותה המידה מעניין לדעת מה היה היחס לילדים וליַלדוּת באירופה, ואם יש משמעות מיוחדת למילה ילד בלטינית. ובכן, מתברר כי בשפות היוונית והלטינית אין מילה שמשמעותה תינוק, אבל יש מילים אחדות המציינות ילד. המילה הלטינית infans, שפירושה המילולי "הוא שאינו מדבר", היא מקור המילה infant באנגלית, וכן enfant בצרפתית. המילה הלטינית puer היא מקור המילה הצרפתית puerile, ופירושה אצל הרומים היה "טהור", כלומר ללא שיער על הראש או על הלחיים. לא ברור אם המילים האמורות קשורות לגיל או למעמד. בדומה לכך, היה נהוג לפנות אל עבדים בתקופה הרומית (המאה הראשונה לפנה"ס עד המאה השלישית לספירה) ואל עבדים בתקופה האימפריאליסטית (מהמאה החמש עשרה ואילך), גם בהיותם מבוגרים, בכינוי boy. והרי אין הכוונה שהם היו במעמד של ילדים, שכן היה הבדל בין היחס לעבדים לבין היחס לילדים.3

שלבים ביַלדוּת

לדעת האנתרופולוג בארי בוגין (Bogin), רק אצל בני אדם ישנו שלב ייחודי ביולוגי וחברתי - הילדוּת.4 אך כיצד ניתן לקבוע מי נמצא בשלב הילדות? תשובות לשאלות אלה, ולו גם חלקיות, אפשר למצוא בהגדרה ביולוגית או בהגדרה מורפולוגית-פיזית הנותנות כלים להבחין בין קבוצות גיל של בני אדם בתנאים מסוימים. אבל אפילו הגדרות אלה אינן יכולות להבחין במדויק בין ילדים למבוגרים, ואיש אינו מעלה על הדעת שאפשר להבחין בין ילד למבוגר רק על פי אורך עצם הירך שלהם.

היסטוריונים, ארכיאולוגים וסוציולוגים החוקרים את העבר מתלבטים אם הייתה בכלל ילדוּת (במשמעות של ימינו) בתקופות קדומות. המחקר במאה העשרים הסתמך בעיקר על מחקרו של ההיסטוריון פיליפ אריאס (Ariès5) על ילדים בימי הביניים, מחקר המתבסס בעיקרו על ציורים ותיאורים חזותיים בני התקופה. במחקרו טען אריאס שלא היה מקום לילדוּת בימי הביניים. הוא גרס שהיחס לילדים היה נטול רגש וחיבה, וכי מרגע שהילד הגיע לגיל שבו היה יכול לשרוד ללא טיפול - בין חמש לשבע שנים - הוא הוכנס לקהילה והיה לגורם פעיל בה, מעֵין איש בקנה מידה קטן. התאורטיקן ניל פוסטמן טען בעקבות אריאס שהילדוּת נוצרה לאחר ימי הביניים, בזכות מערכת החינוך המסודרת באירופה, שיצרה בקרב המבוגרים מוּדעות לצורכיהם של ילדים. לדבריו, המצאת הדפוס, שגרמה לגידול ניכר בשיעור הילדים הלומדים, ובית הספר, שיצר בידול חברתי והבחנה בין הילדים למבוגרים, תרמו שניהם ליצירתה של הילדוּת.6

כיום ברורה לכול חשיבות מחקרו של אריאס משום ראשוניותו, אך חוקרים שונים טוענים שהוא טעה בהכללה שעשה ולפיה לא הייתה ילדוּת בימי הביניים.7 אדרבה, המושג ילדוּת היה קיים בימי הביניים, וביטוי לכך אפשר למצוא בתיאורי ילדים על גבי חפצי אומנות, בטקסטים וכן בחוקים הנוגעים לילדים ובספרי הדרכה למשפחה. יתר על כן, בשונה מדעתו של אריאס, חוקרים אחרים טוענים שהילדוּת אף נחלקה לשלבים אחדים. אומנם בימי הביניים לא נמתח גבול ברור בין עולם הילדים לעולם המבוגרים, אך לילדים הוקצה מקום משלהם בתוך עולמם של המבוגרים, ומקום זה היה מיוחד ותלוי בגילם. אם כן, הטענה שלפיה הילדוּת התהוותה רק לאחר ימי הביניים כבר אינה קבילה.

בתרבות המסופוטמית דימו את החיים למסע שבסופו ממתין המוות. מתעודות שונות שנמצאו בתרבות זו8 אפשר ללמוד בעקיפין על נורמות הקשורות לגיל, כלומר מה הן ההתנהגויות הרצויות בכל גיל. על פי מקורות אלה, היה נהוג לחלק את חייהם של בני אדם לכמה שלבים עיקריים: עד גיל חמש נחשבו לתינוקות, מגיל חמש עד גיל עשר נחשבו לילדים, ואילו בנות עד גיל 13 ובנים עד גיל 15 נחשבו למתבגרים. לאחר מכן הם נחשבו למבוגרים. מרשימות (personnel rosters) מהתקופה האשורית התיכונה (1430-934 לפנה"ס)9 אפשר ללמוד שבני התקופה האמינו שחיי אדם מורכבים מארבעה שלבים: ילד, בוגר, מבוגר וזקן. הילדים נחלקו לשתי קבוצות: תינוקות יונקים וגמוּלים מיְניקה.

בתרבות המצרית ראו את החיים כסירה המוצאת לה במוות נמל מבטחים מסערת החיים.10 מתיאורים אומנותיים שונים עולה שהיחס לילדים היה שונה מזה שניתן למבוגרים. יש לזכור שהיו למצרים כללים ברורים בתיאוריהם האומנותיים; רוב רובם לא היו ריאליסטיים, ותפקידם היה להעביר מסר או לספר סיפור לפי כללי התיאור שהיו מקובלים אז. לדוגמה, בתיאורים אומנותיים מתקופת הממלכה הקדומה במצרים (2686-2181 לפנה"ס), ילדים שטרם הגיעו לבשלותם המינית צוירו עירומים, ואילו בתקופת הממלכה התיכונה (2025-1700 לפנה"ס), על פי רוב תוארו הבנים כשהם לבושים בגדי מבוגרים. באחד התיאורים שהופיעו בו כמה ילדים, סימן ההיכר של הצעיר שבהם היה היותו עירום. עם זאת, יש לציין שגם עבדים הוצגו עירומים וקטנים יותר מאדוניהם בתיאורים האומנותיים, והדרך להבדיל בין עבד לילד היא אפוא רק על פי מהות הסצנה או האטריבוטים12 שהם מחזיקים. ואילו בנות תוארו עירומות גם לאחר הגיען לבגרות מינית. הדרך להבחין בגילן של היְלדוֹת בתיאורים אומנותיים, על אף היותן עירומות, היא על פי אורך שערן וגובהן. סביר להניח שהילדים, על אחת כמה וכמה התינוקות, לא היו עירומים כל הזמן, שכן אפילו במצרים שרר קור במשך חודשים אחדים בשנה, ולעיתים היה צורך להגן על הילדים מפניו. וגם אם הילדים אכן הסתובבו עירומים לחלוטין, הרי מדובר כאן בביטוי אומנותי שאפשר לראות בו סימן היכר, בין שנועד להבדיל בין מבוגרים לילדים ובין שנועד להבדיל בין מבוגרים לעבדים. כמו כן, ייתכן שמדובר כאן בהעברת מסר בדבר הבדל מעמדי וחברתי בין מבוגרים לילדים, הבדל שהשתנה עם הגיע הילד לבשלות מינית. בתקופת הממלכה החדשה (1550-1063 לפנה"ס) החלו לתאר אנשים וילדים בפרופורציות אנטומיות ריאליות, אם כי הילדים עדיין תוארו נמוכים ועירומים, וגובהם הוא שלימד על גילם.

בתרבות אחרת, זו של אתונה במאה החמישית לפנה"ס, ישנם תיאורים אומנותיים וכתובות שמהם אפשר ללמוד רבות על התקופות השונות בחיי הילדים. תקופת היַלדוּת של בנות הסתיימה עם הגיען לבגרות מינית (היינו בהיותן בנות 12-13), ועד שמלאו להן 15 רובן ככולן התחתנו (בדרך כלל עם גבר שגילו כפול מגילן), כך שתקופת הילדוּת שלהן הייתה קצרה מאוד ומוחשית מבחינה גופנית וחברתית. טקס צנוע, המציין את סיומה של תקופת היַלדוּת של ילדה וקשור לנישואיה, נערך בערב שלפני חתונתה, ובו הקדישה הכלה את בובותיה לאלי הבית. כפי הנראה סימלו הבובות את ילדוּתה של הכלה, והקדשתן סימלה את סיום השלב הזה בחייה.11 בנים שטרם מלאו להם שלוש תוארו במצב זחילה, עירומים, כשלגופם שרשרת קמעות בלבד. הילד תואר כאדם נמוך קומה עד גיל הבגרות המינית. בנים בני שלוש עד שבע תוארו כשהם משחקים בצעצועים באזורי המגורים. בנים מגיל שבע ועד שנות העשרה תוארו בסביבת בית הספר לבושים בצניעות בהימטיון (himation; מעין גלימה). תהליך המעבר משלב ההתבגרות לשלב הבגרות אצל בנים כלל גם את כניסתם לחיים האזרחיים באתונה, ולכך היו היבטים חוקיים, חברתיים וביולוגיים. הילד האתונאי עבר כמה שלבי התפתחות: תחילה התחנך אצל פילוסוף; בהמשך, כשהיה בן 16, השתתף בטקס המעבר לנערוּת. בבוקרו של יום הטקס היה נהוג שהנער מוריד מעליו את "סממני הילדוּת", כלומר את הקמע שהיה תלוי על צווארו כסגולה נגד עין הרע (קמע זה הוקדש לאלי הבית) ואת הטוגה הנערית עם הסרט הסגול, שאת מקומה תפסה הטוגה הגברית הלבנה. הנער, בלוויית חבריו ובני משפחתו, צעד לפורום או למקדשו של האל יופיטר, ושם הניח זר עלי דפנה. המסע הזה סימל את ההגעה למקום שבו הצדק נעשה, היינו את כניסתו לחברה היוונית. הנער הסתפר, ואביו הקדיש אותו לארטמיס, האלה האחראית למעבר מהיַלדוּת לבגרות. כשמלאו לו 18 נערך לו טקס נוסף שבו הפך לאזרח בעל חובות, אך גם בעל זכות הצבעה. מאותו הרגע לא היה עוד באחריות אביו. לאחר מכן היה עליו לשרת שנתיים בצבא, ושירות זה הוא שקבע את המעבר המלא לשלב הבגרות.12

הפילוסוף אפלטון ותלמידו אריסטו (שחיו במאה הרביעית לפנה"ס) חילקו את התהליך הגופני והפסיכולוגי שילדים עוברים מלידה ועד בגרות לחמישה שלבים:13 השלב הראשון - הינקות - מלידה עד גיל שנתיים-שלוש, כלומר עד שהילד מתחיל לדבר ונגמל מיניקה; השלב השני - הגיל הרך - מגיל שנתיים-שלוש עד גיל חמש, פרק הזמן שבו הילד נעשה עצמאי ופעיל גופנית. בשלב זה ילדים מתחילים לשחק לבדם, אך הם עדיין רגישים ומפוחדים ואפשר להשפיע עליהם מאוד; השלב השלישי - מגיל חמש עד גיל שש-שבע, פרק הזמן שבו הילד נמצא בחיק המשפחה, משחק לבדו, ובדרך כלל מחקה מבוגרים; השלב הרביעי - מגיל שש-שבע עד גיל ההתבגרות או הפריון, פרק הזמן שבו ילדים הולכים לבית ספר ונעשים תחרותיים (בעיקר בנים), הן בבית הספר והן מחוצה לו; והשלב החמישי והאחרון - מגיל ההתבגרות עד סוף שנות העשרה ואפילו עד תחילת שנות העשרים לחייהם.

במקורות היהודיים שלאחר חורבן בית שני עסקו בסוגיית גיל הילדות בעיקר בשל שאלת גיל הנישואים. בתלמוד בבלי, מסכת קידושין (פא, ב) נכתב: "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה מר [...]".13 מכאן שילדה נחשבה קטנה ולא הייתה רשאית להינשא כל עוד לא מלאו לה 12, ורק אז הייתה יכולה לעמוד על דעתה ולסרב להינשא לגבר שנבחר בשבילה. במדרש תדשא ו כתוב: "וחכמינו מנו שבעה גילים באדם: ילד, נער, רובֶה, עֶלֶם, איש, שב, זקן". מדרש זה אומנם מיוחס לרבי פנחס בן יאיר שחי במאה השנייה לספירה, אך כפי הנראה שואב ממקור הלניסטי קדום, ייתכן שזהו הפילוסוף פילון.14

ואילו במצרים בתקופה הרומית נערכו מפקדי אוכלוסין,15 שמהם עולה שבנות חוּתנו בגיל 12 (אם כי הייתה גם בת שילדה בגיל 12, היינו חוּתנה לפני כן). רק שלוש בנות חותנו בגיל 13, שלוש חמישיות מכלל הנשים חותנו עד גיל 20, ועד גיל 30 חותנו כולן לפחות פעם אחת. יוצא אפוא שהילדוּת של הבנות הסתיימה בגיל 12, עם נישואיהן.

בארצות האסלאם בתקופת ימי הביניים16 נהגו הילדים והנערים בקהילות היהודיות ללבוש בגדי מבוגרים, ולא היה בגד שייחד אותם.14 בספר הבגרות מאת רבי שמואל בן חופני, גאון מהמאה האחת עשרה לספירה, ספר שנועד לתחום את קו הגבול המפריד בין ילדוּת לבגרות, נכתב כי ישנה תקופת ביניים קצרה של שישה חודשים המכונה נערוּת - אצל בנות בלבד - שבה הנערה בשלה מבחינה גופנית, כלומר בוגרת לחיי אישות, אך עדיין תלויה באביה מבחינה כלכלית. בספר זה מוזכרים שלושה קריטריונים לבגרות: "הבשלת השכל" (מה שאפשר אולי לכנות במונחים של ימינו קריטריון התפתחותי); גיל 12 לבנות ו-13 לבנים (קריטריון של גיל); וגדילת שערות ערווה (קריטריון גופני). עוד מצוין בספר שאין מדובר בחידוש, אלא בסיכום ובהבהרה של ההלכה היהודית מקדמת דנא.15 רבי יוסף קארו מזהיר בספרו שולחן ערוך (משנת 1565) מפני השאת קטינים שלא בגרו, מביע אי-נחת מנישואים של קטינה וטוען שרצוי שתהיה בוגרת דיה להביע הסכמה או אי-הסכמה (היינו רק מגיל 12 ומעלה). יש לציין שמן המאה השמונה עשרה ואילך גבר קולם של הרבנים שיצאו נגד נישואי בוסר, אם כי לא מסיבות מוסריות, אלא מפאת איסור השחתת הזרע, שכן ילדות שאינן בוגרות מינית אינן מסוגלות להתעבר.16

אם כן, מן המקורות השונים החל בעולם הקדום וכלה במאה השמונה עשרה17 מתברר שהיחס ליַלדוּת, הן מהבחינה התרבותית והן מבחינת הרצף ההיסטורי, לא "התפתח" או התקדם בקו לינארי, כפי שנהוג לחשוב לעיתים בנוגע להתפתחות האדם והיחס לילדים לאורך ההיסטוריה.17 כמו כן, נוכחנו לדעת שהיחס ליְלדים וליַלדוּת בתרבויות שונות לאורך ההיסטוריה לא היה אחיד, להפך - הוא הצטיין ברבגוניותו. כאמור, כדי למצוא את המכנה המשותף הגדול יותר, ראוי להתבסס גם על תחומי מחקר רחבים יותר כמו למשל פסיכולוגיה התפתחותית, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, אתנוגרפיה וביולוגיה התפתחותית. להלן נדון בכמה מהם, ותחילה נידרש לתפיסות פסיכולוגיות.

הגישה הפסיכואנליטית,18 הנגזרת מרעיונותיו של זיגמונד פרויד (Freud), רואה בהתפתחות האדם רצף של התנהגויות. לפי גישה זו, התנהגות בלתי תקינה נובעת מהתמודדות בלתי נאותה עם דחפים ויצרים הקשורים לשלב ההתפתחותי שבו נמצא אותו אדם, והיא גורמת לקיבעון (fixation). פרויד הגדיר חמישה שלבים בהתפתחותו של ילד: השלב הראשון - השלב האוראלי (stage oral) - מהלידה עד גיל שנה. שלב זה מתרחש בתקופה התלותית ביותר של הילד. הוא חסר ישע ותלוי באימו המטפלת. פרויד הסיק שבשלב זה האזור הארוגני - האזור הרגיש בגוף הגורם לתינוק הנאה גופנית-מינית - הוא הפה, והתינוק נהנה מעצם המציצה גם כשאינו רעב. בשלב זה התינוק מחפש הנאה ונמנע מכאב; השלב השני - השלב האנאלי (anal stage) - מגיל שנה עד גיל שלוש. בשלב זה ה"אני" מתחיל להתפתח, ותפקידו לתווך בין הדחפים לבין הסביבה. הילד לומד שעליו להתנהג על פי דרישות מסוימות. ההורים גומלים את הילד באמצעות חינוך שעיקרו התחשבות בדרישות הסובבים אותו. הילד לומד לדחות סיפוקים, לשלוט בצרכיו ולהיות עצמאי; השלב השלישי - השלב הפאלי (stage phallic) - מגיל שלוש עד גיל שש. בשלב הזה האזורים הארוגניים הם איברי המין. הילד מבחין בהבדלים שבין איברי המין של הבנים לאלה של הבנות. את השלב הזה מאפיין הקונפליקט האדיפלי - משיכה מינית אל ההורה מהמין האחר. הקונפליקט נפתר על ידי התפתחות "האני העליון"; השלב הרביעי - שלב החביון (latency stage) - מגיל שש עד גיל 12. בשלב זה המיניות חבויה, ולכן אין אזור ארוגני ואין ביטוי לאנרגיה המינית (ליבידו). האנרגיה מופנית בעיקר ליצירת קשרים חברתיים; השלב החמישי - השלב הגניטלי, שלב ההתבגרות (maturation stage) - המתחיל בגיל 12 ומסתיים במוות. בשלב זה האזורים הארוגניים הם שוב איברי המין, ובמהלכו מתנהל מאבק תמידי בין שלושת חלקי האישיות: הסתמי (האיד) - החלק המייצג את הדחפים, האני (האגו) - החלק המוּדע, והאני העליון (הסופר אגו) - החלק המאגד את המוסר ואת צורכי החברה.

הפסיכולוג אריק אריקסון (Erikson)19 פיתח גישה חדשה להתפתחות חברתית ורגשית המושפעת מפרויד. בהרבה מובנים גישתו דומה לזו של פרויד, פרט לעובדה שלדעתו אין קיבעון של האדם בשלב מסוים, ובכל שלב הוא פותר את הבעיה העומדת לפניו. עם זאת, לדעתו על האדם להתמודד עם בעיות עמוקות יותר. לדברי אריקסון, יש שמונה שלבים בחייו של אדם, ואלה הם: השלב הראשון, מלידה עד גיל שנה, בדומה לשלב האוראלי במודל של פרויד, מתאפיין באמון לעומת חשד בסיסי (trust vs. mistrust) - הילד רוחש אמון לאימו ולאביו, וחשדן כלפי כל שאר הסובבים; השלב השני, מגיל שנה עד גיל שלוש, מתאפיין באוטונומיה לעומת בושה וספק (autonomy vs. shame and doubt) - הילד מתמודד עם הבושה והגמילה ועם רצונו לקבל אוטונומיה מהוריו; השלב השלישי, מגיל שלוש עד גיל שש, מתאפיין ביוזמה לעומת אשמה (initiative vs. guilt) - הילד מתחיל להבין שאינו מרכז המשפחה ולומד להכיר את המִדרג החברתי שבו הוא נכלל; השלב הרביעי, מגיל שש עד גיל 12, מתאפיין ביצרנות לעומת נחיתות (industry vs. inferiority) - זהו שלב הלמידה, שבו הילד מבין את חשיבותה של העבודה היצרנית ותוצאותיה ומקבל את דרישתה של החברה להיות יצרני. בשלב זה הילד מתפתח רגשית וחברתית, הזהות העצמית שלו מתגבשת, והחברה הופכת לרכיב מרכזי בחייו; השלב החמישי, מגיל 12 עד גיל 18, מתאפיין בזהות לעומת בלבול תפקידים (identity vs. role confusion) - הילד מעבד ומגבש את אישיותו ואת מיניותו; השלב השישי, מגיל 18 עד גיל 35, מתאפיין באינטימיות לעומת בידוד (intimacy vs. isolation) - זהו שלב הבגרות המוקדמת, שבו האדם מתחבט בין הרצון לאינטימיות לבין הבדידות הכרוכה בה; השלב השביעי, מגיל 35 עד גיל 50, מתאפיין בפוריות לעומת קיפאון (generativity vs. stagnation) - שלב הבגרות, המאופיין בפוריות ובגידול ילדים ובמשברים בעקבות חוסר הצלחה; השלב השמיני, המתחיל בגיל 50 ומסתיים במוות, מתאפיין בשלמות האגו לעומת ייאוש (ego integrity vs. despair) - שלב הבגרות המאוחרת.

תחום מחקר אחר שיכול להעיד על היחס ליְלדים וליַלדוּת בתרבויות שונות הוא אתנוגרפיה. מחקרים אתנוגרפיים שנעשו בהרי האנדים20 מלמדים שמגיל שמונה לערך הילדים מצטרפים לפעילות הביתית ותורמים, בעבודה או בתרומה אחרת, לקבוצה החברתית שהם חיים בה. בתרבויות האנדים הילדים הופכים למבוגרים עם השינוי בתפקידיהם בפעילות הביתית - בגיל צעיר ילדים משני המינים שואבים מים ואוספים עצים למדורה. לאחר מכן מתחילה הפרדה בפעילויות: הבנות לומדות לטוות, רועות צאן ומבשלות, ואילו הבנים לומדים את מלאכת השדה והמסחר. בד בבד עם ההתמחות בפעילויות שלהם בבית, מעמדם של הילדים משתנה: הם הופכים למבוגרים ורשאים להתחתן ולהקים משפחה משלהם. הנישואים הם גם תנאי לקבלת תפקידים ציבוריים.

כאמור, מחקרים מתחומי מדעי הרוח והחברה21 מראים כי מושג הילדוּת זוכה לפרשנויות מגוונות בחברות ובתרבויות שונות ברחבי העולם. אומנם לא נמצאה הסיבה לכך שהילדוּת קיימת דווקא אצל בני האדם, אך אין עוררין על כך ששלב מעבר ייחודי זה היה קיים בכל החברות שנבחנו, הגם שמהותו ופרק הזמן שנמשך היו שונים מחברה לחברה. בדרך כלל מגדירים את המעבר לבגרות על פי תחילת גיל הפוריות, לרוב גיל 12 לבנות וגיל 13 לבנים. עם זאת, לא ניתן לסמן את המעבר מילדות לבגרות אך ורק באמצעות הגדרה ביולוגית של גיל הפוריות, שכן מעבר זה טומן בחובו גם היבטים תרבותיים-חברתיים.

ילדים בתקופת הילדוּת עסוקים בכינון ובהבניית החיים החברתיים שלהם ושל הסובבים אותם, ואילו סופהּ של תקופת הילדוּת הוא מאורע המציין את השינוי במעמדו של הילד בחברה, ובתוך כך את השינוי בחובות ובזכויות שלו. סוציולוגים שונים טוענים כי היַלדות משולבת במבנה של החברה.22 לדבריהם, אין מדובר בהגדרה ביולוגית, שכן הילדוּת קשורה תמיד למסגרת תרבותית מסוימת, היינו לפרמטרים כמו מעמד, גיל, מגדר ומוצא אתני. הילדוּת מוגבלת וגם מוגדרת בידי מבוגרים הרוצים לספק לילדים הגנה, חסות וכיוצא באלה, ואינם מוכנים לתת להם אחריות מלאה או אוטונומיה. הילדוּת היא אפוא שלב בעל חשיבות גדולה במכלול החיים החברתיים של הילדים, שכן במהלכה הם רוכשים ידע הכרחי הנדרש להם כדי לתפקד, להתקבל בחברה ולהועיל לה.23

אפשר לבחון יַלדוּת גם כעניין תרבותי ייחודי הנשען על הגדרה ביולוגית וגילית. במובן זה, לחקר הילדים ולחקר המגדר יש הרבה מן המשותף, ויש הטוענים שאופי הילדוּת הוא תלוי מגדר. כפי שמִגדר מכתיב מבנה חברתי הדורש וקובע חוקים וכללים חברתיים, שלפיהם פעילויות והתנהגויות מותנות במין הביולוגי, כן גם התפתחותם הגופנית של ילדים מקבלת משמעות מגדרית. הילדוּת היא אפוא מבנה חברתי המגדיר את תפקידו, את פעילותו ואת התנהגותו של היחיד על בסיס מקומו במעגל החיים. תפקידו החברתי של ילד ייקבע רק בהמשך חייו, בין השאר לפי מינו הביולוגי.24

לסיכום הדיון בנושא השלבים בילדות, אפשר לומר שגם אם לא הייתה בנמצא הגדרה ברורה של יַלדוּת במקורות הקדומים, הרי לכל הפחות הייתה מוּדעות לשלבים שונים במהלך חייו של אדם; וכן הייתה הכרה בכך שילדים ראויים ליחס מיוחד בהתאם לגילם. הן המקורות הקדומים והן המקורות והתאוריות המודרניים מתווים תקופה נבדלת של ילדות, המתחילה אי שם בגיל ארבע לערך ומסתיימת בגיל עשר או לכל היותר בגיל הפוריות. תיחום זה של היַלדוּת ישמש אותי בהמשך הדיון על ילדים ויַלדוּת בימי קדם.

מעמדם של ילדים בחברות הקדומות

עד כה בחנו הגדרות שונות הקשורות למושג הילדוּת, היינו לגילם ולשלבי התפתחותם של ילדים. לשם כך נעזרנו במגוון היבטים: היבטים היסטוריים, היבטים פילולוגיים, היבטים ביולוגיים והיבטים פילוסופיים ופסיכולוגיים. כעת מן הראוי להתמקד גם בסוגיית מעמדם של הילדים בחברות הקדומות.