ילדתי הפנימית

 ילדתי הפנימית

ילדתי הפנימית

ילדה יפה שלי, טוהר קסום, נשמה זכה, אהבה שלי.

באתי אלייך, מצאתי דרך לפגוש אותך,

ואני ואת עומדות לגלות לשאר העולם איך לפגוש את הילד שבתוכם.

אני רוצה לספר לך משהו, ילדתי הפנימית, את עומדת לעבור המון חוויות,

נשמה טהורה שלי, את צריכה לזכור לאורך כל הדרך

שאת לא לבד, יש לך אותך, אותי, את הבורא.

את תכאבי, תמעדי, תבכי, תרגישי בדידות, תשתגעי,

תתאכזבי, תרגישי עצב עמוק.

אבל תדעי, ילדה יקרה שלי, שאת עומדת להוות השראה להמון אנשים,

כל מה שתחווי יהיה לשם מתן כוח, עוצמה והשראה לנשמות אחרות.

למרות וכנגד כל הסיכויים, את עומדת לאהוב בני אדם,

לזהות אותם, להבחין בכול, לזהות את היכולות שלך ולהכיר בהן.

את תשמעי ממש בקרוב מילים קשות שאת לא אמורה לשמוע,

אבל את תהפכי אותן בכוחות עצמך למילים שאת באמת:

נסיכה, אהובה, חכמה, מוצלחת ומדהימה.

את עומדת להתאכזב מהקרובים לך מכול,

תרגישי שאת לא יכולה להכיל, שאין בך כוחות.

אך ברגעים אלו

עצמי את עינייך

ציירי לך תמונה של שקט, של מנגינה נעימה,

והזכירי לעצמך שאת מתנה.

את תכעסי, תשנאי, תתמלאי בזעם על רוע העולם,

ויגיעו ימים שתלמדי לחמול ולסלוח קודם כל לעצמך,

ואז לשאר.

תגיעי לייעוד שלך - להיות למען האחר

ממקום כן ואמיתי,

את אלופה, ילדתי הפנימית.

איך בכלל מתחילים לכתוב ספר? את השאלה הזאת שאלתי את עצמי המון פעמים במהלך חיי. תמיד הרגשתי שאני רוצה לכתוב אבל לא הייתי בטוחה שאני מסוגלת או מספיק טובה בזה.

ואני, כמו כל דבר אחר בחיים לא בדיוק התאמצתי לדעת... כנראה חיכיתי שירד מלאך מהשמיים ויגיד לי:

"קרין זמיר, הגיעה העת", אבל משום מה זה לא קרה...

ידעתי שיש לי חתיכת סיפור לספר, ובימים של קורבנוּת שנמשכו רוב חיי, הרגשתי פספוס על שלא עשיתי את זה. נוסף לכך מצאתי גם את מי להאשים, וגם סיבות מוצדקות להאשמה.

רוב חיי האשמתי בעיקר את הוריי על שהביאו אותי לעולם. את "העולם" כיניתי במשך 40 שנים: "עולם דפוק רע ואכזר". את ההורים שלי האשמתי כי הם אלו שהיו אחראים לאושר שלי, הם למעשה היו אמורים לדאוג שאגדל בריאה עד כמה שניתן, שאהיה מאושרת, ואקבל אהבה, תמיכה, נשיקות וחיבוקים, שאהיה שפויה, שאחשוב בהיגיון, ושלא ארצה לנסות להתאבד בגיל 14...

לא רק שהם לא דאגו לזה, אלא ההפך.

החוויות שחוויתי העידו שהוריי מנסים כמה שיותר לאמלל את נשמתי, במין רוע שהייתי בטוחה שטמון בהם... לא יודעת מה עדיף - להרגיש לבד בתוך משפחה, כי הרי גם ככה לא היה לי את מי לשתף, עם מי לחלוק, ועל מי להישען, או לחיות כיתומה כי התחושה היא אותה תחושה ממילא, ככה חשבתי לעצמי כשהייתי ילדה.

עד לפני שנתיים לא ידעתי שיש דבר כזה שנקרא תת-מודע, ושהחיים הדפוקים שלי הם תוצאה ישירה של זיכרונות מגיל אפס עד תשע.

ידעתי שיש עולם, ושאת רובו מאכלסים אנשים רעים, שעושים רע ונהנים להתעלל באחרים. קו מחשבה לא בריא במיוחד. אבל כשאתה חי בתפיסה כזאת אתה בטוח שכולם חיים לפיה. עד שאתה גדל, מתבגר ומבין שיש מציאות שונה, ואתה פשוט לא היית בר מזל.

תחושות ומחשבות כמו "זה הגורל... זה המזל שלי... זה התיקון שלי..." וכו', היו אמונות מגבילות שמנעו ממני את האושר האמיתי, אמונות שבניתי לי בראש מילדות.

אי שם בוודאי שיש אנשים טובים, אבל היכן הם? אולי בכוכב אחר? אולי בעולם הבא? בטח לא בכוכב שאני מכירה. בשפת המודעות מכנים את העניין בשם "תדר". כשאתם נמצאים בתדר נמוך אתם ממגנטים לחייכם את מה שאתם מאמינים בו. אין מדובר במחשבות או במה שהמוח מאמין בו, אלא במה שהתת-מודע מאמין בו. כלומר, אנשים הם בעצם תדרים, ותמיד נמצא את עצמנו סביב אנשים בעלי תדרים דומים לשלנו.

חששתי לכתוב ספר, את מי אעניין?

הקול הפנימי אמר לי שאני לא יכולה, לא מסוגלת, ולא מעניינת, "מי את שתכתבי משהו בכלל, יא לא מוצלחת אחת, אפילו אלוהים לא אוהב אותך". אלו היו הקולות הפנימיים שבי כל חיי... אבל היה עוד קול פנימי, אומנם חלש מאוד, שאמר לי שאני יכולה לחזק בני אדם אחרים.

הקול הזה הגיע פעם ב... נכון יותר לומר שהוא נשמע בווליום גבוה לעיתים רחוקות.

לא היה לי מושג שאני זו ששולטת בקולות שבי. לימים הבנתי שאני יכולה פשוט להנמיך ולהגביר איזה קול שאני בוחרת.

אולי יש עוד נשמות כמוני שהרגישו שהם לא אהובים, דחויים או חסרי משמעות, ושאין להם מה להעניק לעולם, והם יחיו, יסבלו, יגידו תודה וילכו מהעולם ככה, ללא הגשמה, ללא עשייה, ללא כלום. "חיים-מתים" רק מפני שהם לא יודעים שיש אפשרות נוספת, והיא טמונה אצלם פנימה.

אין לי מה למכור לכם, חוץ מתקווה ואהבה. הרצון הפנימי שבי הוא שתבינו בליבכם שהכול אפשרי, שהמציאות שלכם תלויה בכם, שהאושר נמצא בתוככם. אני מעבירה אליכם את מה שעזר לי, מה שעובד עליי. אין מדובר באנציקלופדיה או פתגמי חיים שנעים לקרוא, אלא מתוך ניסיון חיי שעברתי על בשרי, ומשינויים עמוקים שחוויתי. נכון, לפעמים לא כזה פשוט לשנות הרגלים ואמונות לאחר שנים ארוכות, אך ככל שיישמתי וככל שהתנסיתי, הבנתי שהכול באמת אפשרי, והכול תלוי בנו ובפירוק האמונות השליליות שבתוכנו, בהבנה שלהם, בהתבוננות פנימה, ובאמת הפשוטה שהבורא אוהב אותנו אהבה ללא תנאים, בדיוק איך שאנחנו, וברצון שלו להיטיב עם ברואיו.

תמיד חשבתי שהסיפור שלי הוא הנורא מכול, העצוב ביותר וכמובן הקורבני ביותר.

אם אחרי כל המסע שעברתי לא יצאתי נרקומנית, זונה או זרוקה באברבנאל, זה באמת נס גדול.

היו ימים שכל מה שעשיתי היה לרחם על עצמי, ולבחוש בצער ובתחושות הנוראיות שאין בכלל טעם לחיים.

רציתי שכל העולם ירחם עליי, הגיע לי, חייתי בתחושת קורבנות של כמה אני מסכנה.

הרגשתי מסכנה, הרגשתי לבד, הרגשתי בדידות.

רק את אלוהים היה לי, לסירוגין, כשלא הייתי ברוגז איתו... אין לי מושג מאיפה התחילה אצלי האמונה באלוהים בגיל צעיר כל כך. לא באתי מבית דתי ואפילו לא מסורתי, אבל הייתי ממש מדברת איתו כבר בגיל שבע. הייתי יושבת וכותבת שירים מהסוג הקורבני ביותר, זה מה שידעתי. העולם שלי היה מעוות מגיל צעיר מאוד, והייתה לי סיבה מוצדקת לשנוא את העולם - פגעו בי כשהייתי ילדה בכל מישורי החיים. אך לא רציתי לחיות בצורה הזאת. לצערי, רצון כשלעצמו לא מספיק לשינוי. רצון הוא קסום, אך רק יישום ועבודה פנימית יכולים להועיל.

אז מאיפה מתחילים באמת? נתחיל בלידה שלי, שם למעשה הכול התחיל.

נולדתי אחרי שתי בנות ובן אחד. אמי, כך התברר, "אכלה כאפות" בלידה שלי. כשיצאתי לעולם היא החליטה שהרופא החליף אותי תוך כדי ניקוי והייתה בטוחה שנולד לה בן. המיילדת אמרה: "מזל טוב! נולדה לך בת!"

"מה בת? איזו בת? הרגע ראיתי בן!" כך סברה אמי והעמידה את כל בית החולים על הרגליים.

היא התחילה להשתולל וסירבה לקחת אותי לחיבוק בטענה שחטפו לה את הבן ושירחיקו אותי ממנה, אחרת היא תרצח אותי.

לא לקחו סיכון, כמובן, ומסרו אותי בינתיים לבית היתומים של ויצו... שם הייתי בערך חודש. אבא שלי מספר שהיה בא לבקר ולהאכיל אותי. הוא הבין שאמא פשוט בחרדה או משהו כזה ולאט-לאט שכנע אותה לבוא ולראות אותי לפחות. הוא היה חוזר מוויצו ואומר לה כמה שאני יפה וכמה שאני דומה לה. היא התרצתה והתרככה. אני מודה לאבא שלי על שהיה מגיע לשם, מאכיל אותי ודואג לי עד כמה שיכול היה.

אחרי תקופה אמא לקחה אותי הביתה.

התחלה לא להיט כשרק הגחת לעולם. רק כאשר ילדתי בעצמי הבנתי את המשמעות של העניין, ולא הבנתי איך הייתה מסוגלת להתנהג כפי שהתנהגה. כעסתי ונפגעתי מאוד, אבל חייתי עם זה בלי להבין את המשמעויות של הדברים ובלי לתת מקום לרגש כלשהו. חשבתי לעצמי שממילא אני לא זוכרת מה היה בגיל יום, ו"מה שלא זוכרים לא מזיק". לא ידעתי ולא חשבתי בכלל שזה ישפיע על כל מהלך חיי, החלטותיי, מוחי, וגורלי.

כיום, אחרי תהליך ולמידה הבנתי שיש לי חרדות, פחדים וחרדת נטישה עוד מהיום שהגחתי לעולם.

מוזר שלא עשיתי את הקשר הישיר הזה במשך כל השנים שבהן פחדתי מהצל של עצמי...

אני אולי לא זכרתי אבל התת-מודע שלי זכר טוב מאוד.

יש מקום לריפוי כבר בגיל דקה, וצריך לרפא את אותה חרדת נטישה שהתחילה כבר אז.

היום אני בחמלה מלאה כשמדובר באמא. היום אני כבר לא מאשימה. היום אני מקבלת את כל מה שעברתי.

זה הטוב ביותר שהיא ידעה לעשות בזמנו, אין אשמים, יש מציאות שקרתה, ובהמשך אדבר על תהליך הסליחה.

הייתי ילדה ביישנית מאוד, רגישה, טובה, וחסרת ביטחון לחלוטין.

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני זוכרת אלימות בבית. לצד זה אני זוכרת גם עושר גדול בערך עד גיל שבע, ועוני מאותו גיל. כשאבא עזב הכול השתנה. במקרה שלי טוב שהוא עזב, לפחות האלימות כלפי אמא נפסקה.

אם הייתי כותבת את הספר הזה לפני כמה שנים הייתי מתחננת שתרחמו עליי. חיפשתי רחמים, אך בעצם חיפשתי אהבה, רציתי לקבל אהבה. היום אני מבינה איך כל מה שקרה הפך אותי למי שאני היום.

ומי אני היום באמת?! בת-אדם עם מודעות ועם הרבה פחות הלקאות פנימיות, מחוברת מאוד לאינטואיציה שלי ומזהה אנשים ממבט אחד בעיניים. היום אני בחמלה, כבר לא מאשימה, ומקבלת יותר את עצמי. זה תהליך מדהים, ולכולנו יש את האפשרות לעבור אותו, כל אדם מהמקום שלו.

היום אני מאוהבת בעצמי, וזה הדבר החשוב ביותר. עד לפני שנתיים לא יכולתי לומר את זה, ואם כן אמרתי זה היה שקר גמור.

להבין שבאמת לא סבלתי את עצמי היה גילוי לא פשוט, הערך העצמי שלי שאף לאפס, לכלום, הרגשתי שאני אוויר בעולם, מיותרת. אך כשרציתי שינוי הייתי צריכה כנות - מולי, בתוכי.

אולי אקפוץ מנושא לנושא, לפעמים אשמע עלובת החיים ולפעמים גיבורה נצחית, אבל אני כותבת מהלב, וזה ודאי. אני לא בטוחה שהכתיבה שלי רהוטה, ואוצר המילים שלי לא בשחקים. מקבלת את זה באהבה וזורמת, ואם הספר יעזור ויועיל למישהו, אפילו לנשמה אחת, עשיתי את שלי. התחושה שאלך מהעולם הזה (מקווה לא לפני 120) בלי ערך ומשמעות ובלי שהבאתי תועלת לעולם מצמררת אותי. התובנה הקסומה שכל מה שחוויתי היה לטובתי העליונה וכדי שאוכל לתת כוח דרך הסיפור שלי לפחות לעוד אדם שמרגיש חסר ערך בעולם - שווה עולם ומלואו עבורי. איפשהו כתוב שאלוהים לא נותן ניסיון לאדם אלא אם יכול לעמוד בו.

הקולות הפנימיים האלה ליוו אותי כל חיי,

אמרו לי שממני לא יֵצא כלום,

שאגיד תודה על שאני חיה בכלל,

שאני מכוערת פנימית וחיצונית כאחד, ואני פשוט שום דבר,

וגרוע מכך, בסתרי ליבי באמת האמנתי שאותי אלוהים לא אוהב.

כמה זה עצוב. מוזר איך המוח האנושי עובד.

באמת חשבתי שהוא רוצה לאמלל אותי מאוד.

חשתי לא רצויה ולא אהובה כל חיי. וכן, רציתי למות.

כבר בגיל שבע כתבתי שירים הזויים ומדכאים.

החיים שחורים וקשים, ואני, הקטנה מאוד, כבר מבקשת מאלוהים שייקח אותי מכאן.

לא רציתי להיות פה, רציתי להיעלם.

חיפשתי חיבוק, אהבה, חיבה,

מילה עוטפת שתאמר לי שאני לא לבד.

אני נזכרת בגיל שבע-שמונה, באותה ילדה אבודה שרק רצתה לקבל אהבה,

שמישהו יגיד לה שהכול יהיה בסדר ויחבק, זה הכול.

צורך שהתחיל כנראה מגיל שעה ולא חלף מאז,

צורך קיומי ושמו אהבה.

אז למה בעצם רציתי למות?

כשאני שואלת את עצמי את השאלה הזאת היום, לשמחתי יש לי את כל התשובות.

התשובה הראשונה היא שלא נתתי מקום לשום רגש שעלה, לא ידעתי בכלל מה אני מרגישה, מה עליי לעשות עם רגש כזה או אחר שהופיע. הדחקתי את כל הרגשות עמוק-עמוק, לא ידעתי מהו רגש, וכיצד לתת לרגשות מקום.

התשובה השנייה היא שקינאתי מאוד בכל אדם שהוא לא אני. קינאתי בליטל השכנה שהייתה בת גילי כשאמא שלה הייתה מחבקת אותה, קינאתי באסנת שהייתה חוזרת מבית הספר והייתה מחכה לה ארוחת צהריים חמה, בזמן שאמא שלי הייתה מתמסטלת מכדורים בספה של הסלון. הייתי חוזרת ומנסה להעיר אותה, אך לא היה קול ולא עונה מרוב כמויות הכדורים שהייתה בולעת. אמא הייתה בדיכאונות קשים ופחות התמקדה בי.

קינאתי בכל ילדה שהייתה הולכת לחוג או מנגנת באורגן.

קינאתי בכל מי שהיה מקשיב למורה ומקבל 100 בכיתה ב'.

קינאתי בחיים ורציתי למות. לא הבנתי למה לי אין ולאחרים יש. העולם נראָה לא הוגן, והמוח שלי אמר שהעולם מתחלק לשתי קבוצות:

קבוצת אנשים שאלוהים מאוד אוהב - להם מגיע אושר, משפחה, חום, ועושר.

הקבוצה השנייה היא אנשים שהחיים שלהם קשים, עניים, ממורמרים, סובלים. לנו האומללים כנראה מגיע לסבול, כי אותנו, חברי הקבוצה השנייה, אלוהים שונא.

לאורך שנות הנעורים לא ידעתי, לא סיפרו לי ולא היה לי מושג שאני יכולה לחבק את עצמי. לא סיפרו לי שאם אני לא אוהַב את עצמי אף אחד אחר לא יוכל לשנות את זה.

כיום, את המילים: את נהדרת, מהממת ואהובה, אני יכולה להגיד תוך כדי התבוננות במראה. איזו זכות נהדרת לגלות את כל התובנות הללו בגיל 40.

מבינה היום וליבי מקבל - כלום לא קרה לי סתם, לכל דבר הייתה סיבה, והיום, אחרי שנים שבהן כעסתי, התקרבנתי, ובעיקר האשמתי... אני מודה.

בתור ילדה קטנה לא הבנתי למה כל הדברים הכי מזעזעים קורים דווקא לי. כשאתה קטן וסופג אלימות פיזית, מילולית, נפשית, מינית, אתה בטוח שאלוהים שונא אותך.

היום התובנות שלי הן אחרות לגמרי.

מהות הספר וההיחשפות שלי ושל ילדותי הן לא כהאשמה כלפי ההורים שלי, לא כלפי אחי ז"ל ולא כלפי אף אדם בעולם. לא היה פשוט עבורי לכתוב את החוויות שחוויתי, אבל יש בי רצון לעזור לאחרים, רצון לתת לאנשים כוח, לעזור לבני אדם לקום ממקומות נמוכים. הספר שלי הוא הריפוי שלי.

היום אני אוהבת את ההורים שלי מאוד ואין בי טיפת כעס כלפיהם. להפך, אני מבינה שמה שקרה היה צריך להיות בדיוק כמו שקרה. הוריי עשו את הכי טוב שהם ידעו לעשות, זה מה שהם ידעו, לא הייתה להם אופציה אחרת, איתם לא דיברו על מודעות.

תודה לאל שהייתה באפשרותי הזכות לעצור את הגלגל.

אחרת גם אני הייתי יכולה להיות כמוהם בדיוק, ואז גם הילדים שלי, ואז גם הילדים שלהם... את המעגל הזה יש באפשרותנו לשנות, וממש להפוך את הקערה על פיה. בעבר כעסתי מאוד, חייתי בשנאה והוצאתי את זעמי על כולם. משם הגעתי למקום חומל, למקום שלם. למעשה, זה כל העניין בספר, לתת כלים שאני קיבלתי במתנה, לכל אדם שזקוק.

לכל אדם יש סיפור, וגם אם הסיפור שלי הוא לא הנורא מכול, אני לא רוצה ללכת מכאן בלי לספר אותו, כי אני מרגישה שהוא יכול להועיל להמון אנשים.

סיפור חיי מתחיל בערך בגיל שש-שבע.

אני לא זוכרת הרבה לפני כן, אבל התת-מודע שלי זוכר הכול. איך אפשר לדעת מה מתחולל בתת-מודע? דרך התבוננות. פשוט להתבונן בחיים שלי כיום ולהבין מהן האמונות שנמצאות בתת-מודע. כמה דוגמאות: אם אני ממגנטת לחיי גברים אלימים, הרי האמונה שצרובה לי בתת-מודע היא שגבר הוא אלים; אם אין לי כסף, אני מבינה שהתת-מודע שלי מחזיק באמונות שליליות לגבי כסף; אם אני חושבת שאנשים הם רעים, זה בדיוק מה שאני אחווה במציאות שלי.