ילקוט רעים חרדים

מראשית שנות השלושים של המאה העשרים ועד לקום המדינה הוקמו והועמדו לרשות היוצרים שביישוב הארץ־ישראלי 15 במות ספרותיות אשר שש מהן התקיימו חמש שנים לפחות.1 לצדן הופיעו מוספים ספרותיים שבועיים של עיתונים יומיים. במקביל פעלו בתקופה זו כ־25 הוצאות לאור, שש מהן מזוהות עם תנועות פוליטיות.2 חברים מכל המחנות והתנועות הפוליטיות שפעלו בארץ פרסמו בבמות הספרותיות האמורות, חוץ מחברי אגודת ישראל. תנועה זו, כולל בני היישוב החדש שבתוכה, לא הייתה שותפה לפריחה הספרותית האמורה, והיוצרים מבין חבריה נמנעו מלהשתתף בבמות הספרותיות שהוקמו.

רוב התנועות ראו ביצירה הספרותית כלי נאות לביטוי תפיסותיהן האידיאולוגיות.

הסופרים העבריים ביישוב הארץ־ישראלי התמודדו בשנות השלושים עם שני סוגי תביעות: התביעה להתגייס למאבק הלאומי החלוצי ולשקף אותו באופן ספרותי, והתביעה לשמור על העצמאות הספרותית ולבטא ערכים כלל־אנושיים. מאמצע שנות השלושים ואילך גברה התפיסה לפיה הספרות צריכה למלא תפקיד לאומי ולבטא את ערכי הציונות שזוהו עם ערכי תנועת העבודה. רוב הסופרים אימצו תפיסה זו וראו ב"התגייסות הלאומית" משימה ראשונה במעלה.3

ראש וראשון לתביעה זו היה המשורר אורי צבי גרינברג שקבע במאמר מפורט4 כי בתקופה של מאבק לאומי והתהוות מדינה עברית אין מקום לאמנות לשמה, לתיאורי רגש ולתיאורי נוף ארץ־ישראלי. הוא תבע מן הסופרים להתגייס להגשמת ייעוד המהפכה העברית ומן המשוררים הוא תבע להיות "משוררים פוליטיים".

כתבי־העת הספרותיים אימצו גם הם תפיסה זו: במניפסט "מאזנים", ירחון אגודת הסופרים העברים בא"י, שעורכיו האמינו בכוחה של הספרות להשפיע על הציבור, נכתב כי הסופר "מחויב להשפיע על הרוחות... לעמוד בחזית חיינו הפוליטיים... השעה מחייבת גם את אנשי השירה והאמנות לעמוד בפרץ... במלחמת החובה עם כל מה שמכניס מהומה והרס לתוך חיינו".5

באמצע שנות הארבעים פורסמו בתל־אביב ארבע חוברות ספרותיות בשם "ילקוט הרֵעים", אשר כללו את פירות יצירתם – שירה ופרוזה – של מספר צעירים, חניכי השומר הצעיר. משה שמיר, שהיה מהמשתתפים בילקוט, עמד על המסגרת התנועתית שעודדה יצירה וסיפקה לסופר הצעיר במות רבות לפרסומה: "עד אמצע שנות הארבעים כבר היו לו ארסנל שלם: עתון יומי, שבועון, ירחון, הוצאת ספרים", אלא שהסופר הצעיר נדרש להיות מגויס למסגרת התנועתית. ילקוט הרעים היה ניסיון להצהרת עצמאות וליצירת אופציה של הינתקות.6 החוברות היו לציון דרך בתולדות הספרות העברית החדשה ושמן זוהה עם דור מקימי המדינה – "דור תש"ח".

באותן שנים, בעולם תרבותי שונה לחלוטין, יצרו מספר צעירים חניכי המחנה האגודאי, רובם ירושלמים, שירה עברית שמעט ממנה פורסם בעיתונים הצנומים של מחנה זה.

הם היו תלמידי ישיבות ירושלמיות מן היישוב הישן ועולים אגודאיים, ללא מסגרת המעודדת יצירה ספרותית. שיריהם פורסמו בעיקר בעיתוני ארבעה מחנות אגודאיים שהתגבשו בארץ־ישראל: "קול ישראל" – ביטאון היישוב הישן; "הדרך" – ביטאון היישוב האגודאי החדש; "דגלנו" – עיתון צעירי אגודת ישראל; "העתיד" ו"שערים" – עיתוני פועלי אגודת ישראל. חוץ מהשבועון קול ישראל, שהופיע בקביעות עד לקום המדינה, הופיעו העיתונים האחרים בגיליונות ספורים ולעתים לא מזומנות.

עורכי השבועון "קול ישראל" הקצו לפרסום שירים רק חלק קטן מגיליונותיו. בשנות ה־20 הודפסו בו שירים ספורים בלבד, רובם ככולם שירים הקשורים בהווי החיים הדתיים או שירי זיכרון לחברי המחנה האגודאי שהלכו לעולמם. משנת 1928 ועד לסוף שנות ה־30 הודפסו בו כ־20 שירים; בשנות ה־40 הודפסו בו כ־30 שירים, כמחציתם שירי שואה.

נוסף לחוסר במה להצגת יצירותיהם, חסרו המשוררים הצעירים סביבה חברתית מעודדת כתיבה, שכן השירה נתפסה כעשייה חריגה שיש בה משום "ביטול תורה". בחברה התורנית נתפסה שירה שלא הציגה מסר דתי מובהק, כשעשוע שאינו ראוי אף לנערים. על רקע זה ניתן להבין את התופעה שנפוצה בין המשוררים האגודאיים, לפרסם את שיריהם בפסבדונים, בראשי־תיבות או אף ללא חתימה, מתוך רצון לא להיחשף בחברתם ולא לפגוע במעמדם החברתי. מערכת "קול ישראל" הבהירה זאת בשולי אחד השירים שפורסם ללא חתימה: "מחבר השיר הוא סופר ידוע בישראל ומפני סבות מובנות העלים את שמו וגם את 'כינויו הספרותי'".7 הגישה האופיינית במחנה האגודאי לגבי כתיבת שירים בוטאה בהבהרתו של המשורר מ"צ פרוש לגבי אביו, המשורר ש"ז פרוש, שחתם על שיריו בפסבדונים, אך חתם בשמו האמיתי רק על חידושי תורה.

עוד חסרו המשוררים האגודאיים קהל קוראים פוטנציאלי, שכן חלק גדול מהאוכלוסייה החרדית נמנעה, עקרונית, מקריאת ספרות.

במחנה האגודאי הייתה כתיבת השירה בבחינת מרד ודרשה תעצומות נפש גדולים. כדי להבין את הקשיים החברתיים־דתיים עליהם היו היוצרים הצעירים האלה חייבים לגבור כדי לפרסם את שירתם, יש להכיר את החברה המסורתית הסגורה בתוכה חיו.

המחנה החרדי היה מצוי במשבר תרבותי וחברתי מסוף המאה ה־19, משנאלץ להתמודד עם המודרנה – האמנסיפציה ועם חדירת התרבות האירופית לעולם היהודי.

הכרת הדרכים בהן התמודד המחנה החרדי עם המודרנה עשויה להבהיר את הקשיים החברתיים שעמדו בפני היוצרים האגודאיים שביקשו ליצור ולפרסם את יצירותיהם.

1. גרץ, תשמ"ח, עמ' 84-114.

2. האנציקלופדיה העברית, כרך כו, עמ' 316-317. הוצאות לאור: דבר (1925), הקיבוץ המאוחד (1939), עם עובד (1942), וספרית פועלים (1939) היו מזוהות עם תנועות פועלים, מוסד הרב קוק (1937) עם המזרחי ומוסד ביאליק (1935) עם ההסתדרות הציונית.

3. גרץ, 1988, עמ' 25-35.

4. גרינברג, תשל"ח. פורסם לראשונה בתרפ"ח.

5. פ' לחובר ויעקב פיכמן, [דבר המערכת], מאזנים, תשרי, תרצ"ד. (היה זה הגיליון הראשון של מאזנים כירחון, לאחר ארבע שנות הופעה כשבועון).

6. משה שמיר, "פחד יצחק", ספר ילקוט הרעים. עשרה משוררים וסופרים צעירים תרמו יצירות לחוברות. שלושה מהם פרסמו שירים בשלוש חוברות לפחות – בנימין גלאי, שלמה טנאי ועוזר רבין.

7. "הס קטגור", קול ישראל, 4.10.1934, עמ' 3.