ים של חורבן

1ספטמבר 1714מחוז קרוליינה

צ'רלסטון. לכל מי שהתיישב כאן, היה זה אזור סְפָר מהפנט, מלא ביופי ובהזדמנויות. תושביה כללו בעלי אדמות עשירים שהפליגו מהמושבה האנגלית של ברבדוס, וילידי המקום משבט היאמאסי, שנלחמו כדי להרוס את הפולשים הלבנים. בתווך הייתי אני, הבת הממזרה שמוצאה מדם אצולה, שהייתה מוכנה לעשות הכול כדי לברוח מהחיים האלה.

אפילו שנולדתי כאן לפני ארבע־עשרה שנים, לא היה לי עניין בארץ או במלחמותיה. התאוותי לים, להרגיש את הסיפון מתנדנד מתחת לרגליי, לשמוע את הרוח מתופפת על בד המפרש כשעורי מכוסה מלח ורוח ים מנשבת בשרוולי חולצתי. לאימא שלי, לצערי, לא היה אכפת בכלל מרצונותיי.

"תפסיקי להתנועע." היא שלפה את אצבעותיי הקפוצות ממחוך שמלתי שמחץ את צלעותיי. הזעף שלה עיוות את התווים המפוארים של הפנים שפעם היו קנאת החברה הגבוהה. עיניה, כחולות־ירוקות כשלי, רחשו זעם בשעה שבחנה את הבד הצבעוני הזוועתי שאילצה אותי ללבוש.

"אני יכולה לפשוט את חצאית החישוק? בבקשה, אימא?" אמרתי בקול מתחנן בשעה שמשכתי בבגד התחתון המסורבל. "שהאל יגרום לו להירקב, אני לא יכולה לזוז!" חישוקי התיל הנסתרים ישבו על מותניי כמו סלי לחם על חיית משא. הסתובבתי ימינה ושמאלה, תופסת פי שלושה יותר מקום מגבר בוגר. יהיה בלתי אפשרי לעלות על הסוס שלי עם האביזר המגעיל הזה. לא שהרוזנת תאפשר לי להתקרב לאסם היום.

"באמת, בנדיקטה, את גורמת לי מיגרנה."

היא התנשאה מעליי בראש, שערה הזהוב אסוף בסיכות בתסרוקת של תלתלים ומעוטר נוצות. "השקעתי שבועיים בתפירת השמלה הזאת, ובחסדי האל, את תלבשי אותה בכבוד."

לעזאזל עם חסדי האל. מרדתי למרות זעמו, אך מעולם לא בפניה של ליידי אביגיל. "לא ביקשתי את זה ממך." סימנתי לעבר השמלה והריהוט הקיטשי של חדר השינה שלי. "שום דבר מזה."

"ואני לא ביקשתי אותך, אבל הנה את, נערה חצופה וכפוית טובה שנולדה עם שני אגרופים קפוצים."

זה חזר על עצמו בכל פעם שהרוזנת הביטה בי. היא לא ראתה את ילדתה היחידה כבת לאהוב או כנערה בעלת חלומות אמיתיים. היא ראתה רק את הבושה שלה. את החורבן שלה. את הסיבה שבגללה הוגלתה.

פניתי לחלון בחיפוש אחר נוף משובב נפש יותר. הים שזהר מאור השחר נמתח מזרחה מקו החוף החולי, מנצנץ בגלים שלא יכולתי לשמוע מחדר השינה. מעולם לא העזתי לנדוד מעבר לנמל צ'רלסטון, אפילו לא עליתי על סיפונה של ספינה, אבל אנגליה זרמה בעורקיי וכיווצה את בית החזה שלי, פשוטו כמשמעו. "זה צמוד מדי." הושטתי יד לאחור ואחזתי בקרסים שצבטו את עמוד השדרה שלי. "כואב לנשום."

"אז אל תנשמי."

"לא לנשום? לכמה זמן?"

"ככל שיידרש כדי להשיג הצעה."

הצעה שלא רציתי. ייחלתי לחיים על ספינה עם צוות של מלחים מקללים, לא בבית עם סוללה של משרתים צייתנים. רציתי לרכוב על סוס כשרגליי בארכובות, לא על אוכף צד בגוף זקוף. התאוותי לבירה כהה על פני כוס תה מימי, קרב חרבות על פני תפירה, ואף צרוב מחשיפה לשמש מאשר ישיבה בסלון מחניק.

ובאשר לשמלה הזאת? פלטתי רטינה לא נשית. מה לא הייתי נותנת עבור זוג מכנסיים.

וכאן הייתה טמונה התשובה. שכנערה על סף הסכם אירוסים, לא הייתי אחוזת תשוקה, לא שיתפתי פעולה ולגמרי לא התאמתי למה שעתיד היה לקרות. לרוע המזל, הרוזנת לא הזדהתה עם עמדתי או עם התכונות הלא נאותות שלי. כשידה מקיפה את זרועי, היא גררה אותי לשולחן האיפור ובחנה את המראה שלי במראה.

"ובכן..." היא הטתה את ראשה ורחרחה. "אני לא תופרת, אבל אני מרהיבה עוז לומר שלא ראיתי משהו מוצלח כל־כך מחוץ ללונדון. אם תזכרי את מקומך ותשמרי את פיך סגור, השמלה לבדה עשויה לגרום לו להשתכנע."

השתקפותי במראה החזירה אליי מבט, לבושה בשמלה הכי מושכת תשומת לב בקרוליינה. פסים בגווני ורוד, החצאית נפתחה מלפנים וחשפה תחתונית לבנה, מלאה בתריסר כפלים מיותרים. הגזרה המרובעת והנמוכה מלפנים הדגישה את העדר שדיי ואת כתפיי הגרומות. שרוולים בצורת חצוצרה נצמדו אל מרפקיי, שבדרך כלל נמרחו על פני צלחות של רוטב ושמנת מתוקה לפני סוף היום.

אבל ככל שבזתי לשמלה, הבנתי את נחיצות הפאר והטקס ואת המאמץ של אימי להשיג את זה. לאנשי המעמד הגבוה היו אנשים שתפרו עבורם בגדים, והרוזנת הצליחה לחיות בתוך המעגל המקסים הזה, אפילו שלא היה לה ערך כספי משלה.

ליידי אביגיל לייטון, הילדה היחידה של הרוזן לייטון התשיעי, ירשה את תוארה עם מותו, אך לא יותר מזה. כאשר הרומן המביש שלה עם פשוט עם הפך גלוי עקב קיומי הלא חוקי, היא איבדה את הנדוניה שלה, את משפחתה ואת מעמדה הנחשק בחברה הגבוהה. ללא תמיכה באנגליה, היא נאלצה לעבור מעבר לים – בהיריון, חסרת כול, לבד – ומצאה כאן מקלט אצל בני דודים רחוקים. הם קיבלו אותה, וארבע־עשרה שנים לאחר מכן, נשארנו בביתם המפואר, השתמשנו במשרתים שלהם ואכלנו את הארוחות המפוארות שלהם.

אבל כל זה לא שייך לנו. אדון הבית, אפילו שתמיד נהג בנדיבות, יכול היה לזרוק אותנו לרחוב ברגע ללא אזהרה או סיבה. היינו דיירות חסרות כול. המוניטין ההרוס של אימי הבטיח שזה כל מה שהיא אי פעם תהיה, אלא אם כן תמצא דרך להיכנס מחדש לחברה.

העברתי את ידי על השמלה, זוהרת ממאמציה הדקדקניים. היא שזרה, ארגה ועיצבה את הבגדים שלנו מתוך צורך. כל סליל חוט היה במחיר שהיה מעבר למה שיכלה להרשות לעצמה, כל פיסת כותנה הייתה עבודה של נחישות, כל תפר סיכוי לעתיד טוב יותר.

עתיד טוב יותר עבורה. כל מה שאני רציתי היו הרפתקאות וזוג מכנסיים.

היא הסתובבה למשמע נקישה על דלת חדר השינה. "יבוא."

"גברתי." משרתת הטרקלין מיהרה להיכנס והרכינה את ראשה חבוש המצנפת בשעה שמסרה לרוזנת כרטיס ביקור של אדון. זיעה זלגה במורד עמוד השדרה שלי והשרוכים התהדקו בצורה לא נוחה. לא הייתי צריכה להציץ בכרטיס כדי לדעת שהוא הכריז על הגעתו של המרקיז מגריסדייל.

"אקבל את פניו בטרקלין הכחול," אמרה אימי. "הכיני את התה."

"כן, גברתי." המשרתת השתחוותה קלות ופנתה לצאת בזריזות.

מעולם לא פגשתי את לורד גריסדייל, אבל מכתבו לרוזנת ציין שלכדתי את עינו באחד מביקוריי במזח. בגיל ארבעים וארבע, לאלמן חסר הילדים היו העושר וההשפעה כדי לעזור לליידי אביגיל להשיב בחזרה את מעמדה הקודם. הוא חי באנגליה ועמד לחזור לשם ברגע שעסקיו יסתיימו בצ'רלסטון. הוא היה הכרטיס שלה הביתה. בתמורה, היה לה רק דבר אחד להציע. אותי.

ערכי היה טמון בתומתי ובשושלת שלי. זה לא היה משנה שהייתי רק בת ארבע־עשרה או שהוא היה מבוגר ממני בשלושים שנה. אם יציע את ההצעה הגבוהה ביותר עבורי, הרוזנת תיענה בלהיטות.

הנשימות שלי הואצו, אימה התפשטה במורד גרוני אל בטני המתכווצת. שמעתי את השיחות המהוסות בין המשרתות, שיחות על מה שעשו יחד גברים ונשים במיטת הנישואים. לורד גריסדייל ידרוש ממני לעשות את זה איתו, להרות את יורשיו ולשרת את צרכיו הגבריים. המחשבה החליאה אותי, אבל היה לי מעט לומר בנדון, כמו לסוס עצבני באסם.

"למען השם, בנדיקטה. תסתכלי על השיער שלך." קולה של אימי רעד, צליל גדוש של אי־הסכמה ועצבים פתאומיים. "זה לא טוב מספיק, ואין לי זמן לתקן את זה."

המשרתת של הגברת בילתה את השעה האחרונה בניסיון להפוך את פקעת שערי הבלונדיני הפרוע לתסרוקת ייצוגית. המחלפות שהגיעו עד למותניי, עבות וסוררות יותר משל אימי, כבר החלו משתחררות מהסיכות. תלתלים סוררים בצבצו לכל עבר והשתלשלו במרדנות סביב אוזניי.

לא היה לי אכפת מהמראה שלי, אבל היה לו אפקט משתק עבור אימי. ידיה נסגרו לאגרופים משני צידי גופה. קשרים נמתחו בצווארה הנוקשה והתקווה שהאירה את עיניה רק כמה רגעים קודם לכן נעלמה מאחורי צללים של פחד.

הגרון שלי התעבה. הו, כמה ייחלתי שתהיה מאושרת. לא ידעתי איך ייראה חיוך על פניה האריסטוקרטיות או איך צליל הצחוק ישנה את קולה. אבל אולי הם היו בני השגה. אולי אם אשתף פעולה. רק הפעם.

"אסור לך לגרום לו להמתין." רכנתי לעבר המראה והסתכלתי על שערי. "אני אסדר את זה." כשהוספתי עוד סיכות, היא לא זזה. נוכחותה גהרה מעליי, שקטה וחסרת ודאות. "אימא?" העפתי מבט מעבר לכתפי.

"זה חשוב לי." עיניה הצטמצמו.

"אני יודעת, גברתי."

הבעת פניה התרככה. עד שמשהו על צווארי משך את תשומת ליבה. היא הושיטה יד אליו, חטפה את השרשרת הדקה שניסיתי להסתיר מתחת לצווארון התחרה. התליון היה מונח על עמוד השדרה שלי, מוסתר על ידי הקרסים.

"למה את עונדת את זה?" היא משכה את השרשרת בניסיון לקרוע אותה.

"אל." לכדתי את כף ידה באחיזה מכאיבה ומנעתי ממנה לפגוע ברכוש היקר ביותר שלי. עיניה התרחבו, אבל היא ויתרה על אחיזתה בשרשרת.

"זה התכשיט שקיבלת מהיליד הפראי ההוא בשנה שעברה?"

זה היה הסיפור שסיפרתי לה. אסור היה שתדע את האמת על איך קיבלתי את השרשרת, מה משמעותה בשבילי, או על ההתחייבות שנתתי לא להסיר אותה לעולם. "כן." סגרתי את ידי סביב תליון הירקן, מגינה עליו מפני הביקורת שלה.

"הסירי אותה."

לעולם לא.

"סלחי לי." נתתי ליציבה שלי לצנוח וסידרתי בזהירות את שפתיי סביב שקר. "שכחתי לשים אותה בצד, אבל אעשה את זה." סובבתי את קולר התחרה והעמדתי פנים שאני משחררת את השרשרת. "לעזאזל עם זה, זה הסתבך."

"אין לנו זמן לזה." אדום עז התפשט בלחייה כששלחה את ידה אל צווארי.

"לכי." פסעתי לאחור. "אני אסדר הכול במקום ואצטרף אלייך במהרה."

היא העיפה מבט אל הדלת ונשמה נשימה עמוקה. ועוד אחת. בכתפיים מיושרות ובראש מורם, היא לבשה על עצמה דיוקן של חן חברתי. "אל תתעכבי." היא העיפה לעברי מבט מותש. "ואם אראה שוב את השרשרת המבישה הזאת, אקשור באמצעותה את מפרקי כפות הידיים שלך ואדאג שתולקי."

בענן של משי לבנדר היא ריחפה אל המסדרון וסגרה את הדלת מאחוריה. פרץ אוויר התפנה מריאותיי ופתחתי את אצבעותיי, מערסלת את התליון היקר בכף ידי. נחה בתוך טבעת שזורה זהב, האבן הירוקה הייתה באורך האגודל שלי וגודלה מחצית מעובייה. חתכים משוננים קישטו עשרות היבטים מסתוריים כאילו נוסרו בקפידה מהאדמה. מעולם לא ראיתי דבר כל־כך לא מעודן וקסום. כצאצאית של אצולה אנגלית, חונכתי מגיל צעיר ללבוש ביגוד מגביל, לעטות חיוכים מלוטשים ולהתמחות באומנות העמדת הפנים, אבל מקומו של ליבי היה על ספינה, עם הימאי שנתן לי אבן ירקן ואהב אותי בגלל מי שאני.

אימפולסיבית. פראית. מרדנית.

החזרתי את התליון למקום המחבוא שלו מתחת לבגדיי ושיטחתי את תלתליי במראה שתואם את האופנה האנגלית. זה לא יהרוג אותי להיראות כמו גברת.

אבל אם המרקיז יאהב את מה שהוא רואה, חתונה תצא לפועל ותהרוג את החלומות שלי.

אם אחבל במפגש הזה, יהיו מחזרים אחרים. הצעות אחרות. והלקאה, בוודאות. ביטחון.

יכולתי לשאת את ההלקאות. היה זה העצב של אימי שיצר קשר בבטני בלולאה אין־סופית. אני לא צריכה לגרום לה לעבוד קשה כל־כך כדי להיות מאושרת. היא הדפה אותי לתוך העולם הזה, ומאז רק הדפתי בחזרה. לא פלא שהיא מעולם לא חייכה.

תוך כדי ניעור ראשי בחוזקה, בדקתי את התסרוקת שריסנה את התלתלים הבלונדיניים. ואז שמעתי את זה. נביחה רחוקה של כלב. קפאתי, מקשיבה עם כל הווייתי, כשכלב שני הצטרף לנביחות. הדופק שלי עלה לדהרה.

הייתכן? האם דמיינתי את זה?

זינקתי אל החלון, נחבטת עם חצאית החישוק ברהיטים ומפילה מנורה. ליד הסף, הצמדתי את מצחי לזכוכית ובחנתי את השטח. דונמים של חורש השתרעו בין חלקה האחורי של האחוזה לחוף. הנביחות נשמעו שוב, וזיהיתי שהצליל מגיע מהקצה הצפוני של שדרת העצים.

שני כלבי ציד רצו קדימה ואחורה, צועקים את המסר שלהם בקול רם ובהתמדה, כפי שאומנו לעשות.

הכלבים שלו. השליחים שלו.

נחנקתי כשניסיתי לנשום. "הוא חזר." התרחקתי מהחלון והסתחררתי במבוכה בכלוב שמלתי. "הו, אלוהים, הוא כאן."

אם לא הייתי עוקבת אחר הכלבים שלו, הייתי מחמיצה אותו. אם הייתי מחמיצה אותו, עוד חודשים היו חולפים. עוד עונות. עוד שנה. לא יכולתי לשאת את המחשבה.

הלב שלי התחבט. אם אעזוב, הרוזנת תדאג לכלות בי את זעמה.

הסתובבתי בחזרה אל החלון וחרקתי שיניים. "אז שהיא תכלה בי את הזעם."