ימים של חול

אישה הולכת ברחוב ומדממת תינוק והעולם שותק.

העולם שותק לא כי הוא רע או אדיש או שתקן. זאת אומרת, העולם אדיש ולפעמים רע, לא בהכרח שתקן, אבל אף אחת מאלה היא לא הסיבה לכך שעכשיו העולם שותק כשהיא, האישה, מדממת את התינוק שלה.

הוא שותק כי הוא לא יודע.

אישה הולכת ברחוב ומדממת תינוק. אני הולכת ומדממת, היא חושבת, וכמה זה לא פייר שהמדממת הזה הוא פועל פעיל בדיוק כמו ההולכת. כאילו שהיא בחרה לדמם את התינוק הזה החוצה ממנה, כאילו הפועל מאשים אותה, את מדממת אישה! למה דיממת את התינוק הזה?

היא לובשת מכנסיים שחורים וצמודים, ישרים ופשוטים. כאלה יש לה עוד מאה או לפחות שלושה. כי ככה זה נראה לה סולידי, לא משדר שום דבר שעשוי לעורר התנגדות. אבל במקום אחת מחולצות המשי החלקות, כולן בהירות, רופפות ואווריריות עם מחשוף קטן, היא לובשת טוניקה ארוכה מבד טריקו לייקרה שקנתה פעם אצל איזו מעצבת כשהיה לאחד מהאחיינים שלה בר מצווה והיא חיפשה משהו שיהיה צנוע מספיק, אבל גם כזה שאף אחד לא יטעה לחשוב שהיא חזרה בה מהחזרה שלה בשאלה, או שהיא מתחשבת ברגשותיהם הדתיים של האחים וההורים שלה. לא, היא רק לא רצתה לבלוט יותר מדי שם בחלל הגדול המאובק עם הווילונות הפרחוניים והתקרה האקוסטית הנמוכה שחלקים ממנה חסרים כבר שנים ואף אחד לא טרח להשלים, חלל שרק בהתנחלות כמו זאת שגדלה בה מישהו יכול לקרוא לו אולם.

דווקא אותה היא בחרה בגלל השסע הנדיב בצד, שחשף קצת את הבטן שלה כשהרימה ידיים ובעיקר הוכיח שהיא לא לובשת שמלה. ועכשיו היא בחרה בה שוב, חיפשה אותה. נברה דקות ארוכות בערמה של השמלות שגלשו מהקולבים והתגבבו בתחתית הארון, כאלה שהיא כמעט ולא לובשת. "הסיטואציה", שהיא לא העזה לקרוא לה בשמה, גרמה לה לרצות להתחבא מאחורי איזה בגד. להסתתר. להתכסות. צריך להודות, למרות שלא מתחשק לה להודות: בא לה להיות צנועה עכשיו.

צנועה וחיוורת. הרבה דם היא איבדה, למעשה מאבדת בדיוק בנקודת הזמן הזאת כשהיא בדרך לפגישה. היא תהיה מקצועית, היא כבר יודעת מראש. לא תיתן לסיטואציה לבלבל אותה. נעים מאוד, אני מוריה, היא תגיד מיד כשתזהה את האיש שמולה. היתה תקופה קצרה שהיא הזדהתה בשם מור, אבל היא הרגישה מתחזה, גנבת זהויות.

מוריה מתיישבת בבית הקפה שבו קבעה עם הלקוח הפוטנציאלי. מפה ומשם, הוא אומר לה כשהיא שואלת אותו איך שמע עליה. ברגע שהוא ממשיך למשפט הבא, היא מרגישה איך הגוף שלה כמו נחצה לשתיים ויש את זאת שלמטה שמדממת תינוק ואת זאת שלמעלה שכבר מנסחת משפטים חדים ונכונים ומדויקים, שכבר מריצה צבעים וצורות שכשהאיש שמולה ישמע אותם הוא יחשוב לעצמו, איך היא מבינה את העסק.

לא הרבה זמן לפני כן התינוק הזה התחיל להתקיים אצלה בגוף ובנפש, אבל זאת כמובן לא תהיה אמירה שלמה ומדויקת, ומוריה אוהבת לשים את האצבע על הנקודה הנכונה, לא כמעט הנכונה, לא בערך, ולכן היא מספרת לעצמה את כל הסיפור ובדמיונה גם לילד, מיגל, שקראה לו ככה בלב כי הם עשו אותו בספרד והיה לה ברור שזה בן, לא יכול להיות אחרת. מיגל שהיה לה לפני שהתחילה לדמם, מיגל שהספיקה לדמיין איך יגדל וישאל אותה איך ילדים באים לעולם, או אולי יותר ספציפית, אמא, איך נכנסתי לבטן שלך לפני שיצאתי ממנה?

אני יהושע, האיש שמולה אומר, אבל כולם קוראים לי יוש. ומחייך חיוך קטן ומרוצה והחיוך שלו מפזר לכיוונה ריח חזק של אפטרשייב, והיא לא יכולה שלא להרים את היד בתנועה לא רצונית כמעט ולשפשף את האף שלה, למנוע מהריח שלו לחדור אליה. אני מנהל השיווק.

יוש מספר לה על החברה, כאילו שהיא לא יודעת. היא קראה על החברה הזאת כל מה שהיה אפשר לקרוא באינטרנט ודיברה עם אנשים שיכולים להיות איכשהו קשורים. זאת הצעת העבודה הכי גדולה שהיתה לה אי־פעם, מיתוג מחדש לחברה שמוכרת חופשות בעולם. היא וידין השתעשעו ברעיון שבסיום העבודה היא תקבל חופשה בתור בונוס וכבר התחילו להתווכח איזו חופשה יבחרו. היא רצתה את העבודה הזאת והתכוננה אליה ככל שיכלה. היא ראתה בהצעה הזאת את ההזדמנות לדלג לשלב הבא, כמו שתמיד חלמה. מעבר לקמפיין אחד לראש מועצה מקומית קטנטנה, העבודות שלה בדרך כלל הגיעו לקהל קטן וידוע מראש. הזמנות לחתונות, פרסומים לעסקים קטנים, פה ושם ספרים של הוצאה קטנה. אבל היא רצתה יותר. היא רצתה להיות על השלט באיילון, על אוטובוסים, בהפסקת הפרסומות בטלוויזיה. אמנם לא ידעה מול מי היא מתחרה, אבל ידעה שהיא מתכוונת לנצח. היא הביאה איתה כמה סקיצות ראשוניות שהכינה להראות ליוש, אבל נראה שליוש יותר דחוף להראות לה שהוא אמנם מתעסק בשיווק אבל מבין דבר או שניים בעיצוב. הוא נוקב בשמות ומציג רעיונות, ומוריה מהנהנת ומקשיבה ומקווה שהיא מצליחה לעשות מבט מתרשם.

עוד באותו הבוקר, כמה שעות לפני כן, היא ראתה חלקים גדולים ממיגל יוצאים ממנה בשירותים והיא עיוותה את הפנים בגועל ואמרה לעצמה, אל תסתכלי, אבל הסתכלה בכל זאת, ועכשיו לתמיד תהיה לה בראש התמונה הזאת, של התינוק. זה ממש לא נראה כמו תינוק והיא לא העזה לחשוב בקול, או בשקט, כמו מה הוא היה נראה, התינוק הזה. (גוש בשר מדמם).

גם ביום שלפני היא היתה בשירותים וראתה דימום קטן, קטנטן. לפי מה שהיא קראה באינטרנט זה לגמרי התאים לדימום השתרשות, תופעה נורמלית לגמרי של תחילת היריון, אבל לפי תחושת הבטן שלה זה לא היה נורמלי בכלל אז היא נסעה למרפאת נשים וביקשה תור דחוף והרופא חייך אליה חיוך מעודד. היריון ראשון, הוא שאל־אמר כשהזיז את המקל הלבן בתוכה והיא הנהנה, ואחר כך גם אמרה, כן. ראשון.

תִּראי את הריבוע המהבהב פה, הוא הצביע עם העכבר במחשב שלידו. את רואה? זה דופק. יש דופק, הכול בסדר, אל תדאגי, ושלח אותה הביתה וביקש שתחזור בעוד שבוע, אבל בערב הדימום הקטן הפך לזרם של ממש, ולמחרת בבוקר אחרי השירותים היא שוב חזרה למרפאת הנשים, והפעם היה שם רופא אחר, צעיר, מזוקן, בלונדיני.

איך אני יכול לעזור לך? הוא שאל כשנכנסה והתיישבה מולו, והיא לא ידעה איך לנסח את זה, לא כשהוא ככה, מסתכל לה בעיניים ולא מתייחס בחשיבות המופרזת שלאחרונה רופאים מתייחסים בה לכרטיס קופת החולים.

היא שתקה קצת, לא רגילה שאין לה מילים, ובסוף אמרה, אני בהיריון אבל נראה לי שכבר לא.

אני מבין, הוא אמר, והסתכל עליה במבט מבין למרות שהיא ידעה שהוא לא מבין כלום כי הוא אף פעם לא.

בואי נבדוק אותך, הוא אמר והיא נכנסה מאחורי הווילון והתפשטה ונשכבה וכיסתה את עצמה בנייר המחוספס, וכשהוא הזיז את המקל הלבן בתוכה הדמעות התחילו לרדת לה, שקטות ושקופות. הוא התרכז במחשב והיא הודתה לו על זה בליבה, שלא הסתכל עליה או ניסה לנחם. שנתן לה להאמין שלא הבחין בה שהיא בוכה.

אחר כך הוא חזר למקום שלו מאחורי השולחן והיא התלבשה וניגבה את האף בנייר הקשה שהיה שם, וניסתה לעצור את זרם הדמעות ללא הצלחה.

את צודקת, הרופא אמר לה ברוך שלא עזר לזרם להיחלש, אני מצטער. היא הנהנה והוא אמר שהוא יודע שזה בטח לא מעניין אותה עכשיו, אבל זה טבעי, זה קורה, הרבה יותר משנדמה. שזה לא אומר כלום על העתיד, שרוב הסיכויים שהיא תוכל שוב להיכנס להיריון בקלות, אולי אפילו בעוד חודש.

זאת הברירה הטבעית של הטבע, הוא הסביר לה. כנראה שזה היה עובר פגום, וטוב שלא התפתח, והמילה הזאת פגום, היא עשתה לא עם הראש בלי שליטה, כי לא יכול להיות שהוא היה פגום, היא יודעת. הוא היה הכול חוץ מפגום, הוא היה אור, מיגל.

אחר כך הרופא הסביר לה מהן שלוש האפשרויות והיא ידעה בלי לחשוב שהיא לא רוצה לקחת את הכדור שהוא הציע לה, שיגרום לרחם להתרוקן, והיא לא רוצה לעשות גרידה, המילה הזאת עשתה לה צמרמורת. היא תחכה, היא אמרה לו. שיתרוקן באופן טבעי.

וכשהיא יצאה מהחדר של הרופא היא ראתה את כל מי שישב שם בתור: זוגות זוגות, משועממים, או מצחקקים, ואישה אחת עם בטן גדולה מאוד אבל פנים חלקות ושמחות, ואמא שלה לידה מחזיקה בשבילה את התיק, מציעה לה מים מהבקבוק שבתוכו. ורק היא עם פנים אדומות מהדמעות השקופות. היא ידעה שהיא מעוררת רחמים ורצתה להגיד להם שלא ירחמו עליה, אבל ריחמה על עצמה כל כך אז איך יכלה לבקש מהם דבר כזה?

איפה את אמא, כשצריך אותך? היא שאלה את אמא שלה בלב. לא יכולת לחכות קצת עם המוות הזה? מה היה לך דחוף כל כך להתחבא באדמה?

וזהו, זה היה הזמן שהיא נתנה לעצמה לרחם. ממרפאת הנשים היא הלכה הביתה להתקלח ובחרה את הטוניקה הצנועה ויצאה לפגישה.

ובערב, כשידין יתקשר אליה, היא תענה לו כרגיל, מחויכת, תספר לו על הפגישה שהיתה לה עם יוש שקוראים לו בעצם יהושע וביחד הם יצחקו על יוש שזה כמו יו"ש והיא תדע שהנה נוצר להם עוד מושג משלהם. שמעכשיו, לכל יהושע שהם יפגשו הם ישר יקראו יהודה ושומרון. דרך הטלפון הוא לא יראה כמה היא חיוורת, והוא לא ישים לב שהיא מקשיבה לו קצת בפיזור. הוא לא ידע על המחשבה שתגרד לה כל הזמן, את חייבת לספר לו. במיוחד כשהוא ישאל אותה איך היא מרגישה ואם הקיאה בבוקר, ואז היא תעצום רגע עיניים ותיזכר שבעצם לא, שאתמול היה הבוקר הראשון מאז שחזרו מספרד שהיא לא הקיאה. ושזה גם יכול היה להיות סימן, אבל מי צריך סימנים כשהוא מדמם ממנה ככה בלי הפסקה. היא לא תספר לידין כלום, זה לא לטלפון, זאת תהיה הסיבה שהיא תיתן לעצמה. אי אפשר לספר דבר כזה בטלפון. אבל בפנים עמוק היא תדע שהסיבה האמיתית שהיא לא מספרת לידין זה כי היא לא מסוגלת להוציא את המילה הזאת מהפה שלה. אחר כך היא תלך לישון וידין לא ידע כמה היא מתהפכת הלילה. וזה לא כי הוא לא נמצא, לזה היא התרגלה. יותר מהתרגלה, היא צריכה את זה. בדרך כלל כשידין פתאום נמצא בבית כמה לילות רצופים היא כבר מתגעגעת להתגעגע, וגם, לעצמה היא יכולה להגיד בלי בושה, מתגעגעת להיות לבד.

היא מנסה להקשיב ליוש בלי להסתכל עליו, כדי לא לראות את הקצף מהקפה נדבק לו מעל השפה, עד שהוא מנגב אותו עם מפית נייר והיא שוב יכולה להסתכל עליו.

אני אגיד לך מה חשבתי, היא אומרת ומספרת לו על כל הרעיונות שהיו לה, על חלוקה לפי צבעים ויבשות וסגנונות טיול וגילאי קהל יעד, היא התייעצה עם ידין הרבה על זה, סוף־סוף תחומי הידע שלהם משיקים פעם אחת. המילים יוצאות ממנה קלות וברורות, משקרות ומסתירות את מה שקורה בה בפנים. ויוש מקשיב לה ומהנהן. נדמה לה שהוא מתלהב.

הוא מוסיף על הרעיונות שלה, ושואל שאלות והיא עונה בביטחון, ובסוף הוא מנקה את המסך של הנייד שלו עם מטלית של משקפיים באצבע ואמה ארוכות, וקם ללכת, מבטיח להיות בקשר ולוחץ לה את היד ואז הולך.

כשיוש הולך היא רואה כמה הוא גבוה וזה מסתדר לה עם האצבעות הארוכות שלו, אבל פחות עם הצורה שישב בה, מתוח בכוח כלפי מעלה, ועם שיעול חזק שכאילו אומר, הי, שימו לב — אני כאן. ורק אז היא מתפנה לשים לב לעצמה, שהיא קורסת עכשיו אחרי שכל הפגישה לא הרגישה שהיא יושבת דרוכה בקצה הכיסא ומחזיקה חזק את שרירי הבטן שלה כאילו יש בכוחם לעצור את הדימום.