ימי לידה

קיים קשר של משמעות בין לידה לבין טראומה.

זה לא תמיד היה כל כך ברור לי אבל עם הזמן, הקשר החשוב הזה הפך להיות הלב של העבודה, המחקר, ההוראה והכתיבה שלי. אני מאמינה שבממשק הקריטי הזה, שבו טראומה ואימהוּת נפגשות, יש פוטנציאל גם לפגיעה חמורה וגם לריפוי עמוק. בספר זה אני מתארת את התפתחות של האמונה הזו ואת המסע האישי שלי במרחב שבו טראומה ולידה נפגשות.

בתחילת דרכי, כמיילדת צעירה ונלהבת, הבחנתי פעמים רבות בנשים שהתגובה השלילית שלהן ללידה נראתה לי חריגה. הן סבלו יותר מדי, ולא ביחס שתאם לעוצמה של התכווצויות הרחם שלהן. לפעמים הן נראו בעולם אחר, לא בתוך גופן ולא נוכחות כאן ועכשיו. לפעמים הן צרחו, לפעמים בכו בלי סוף, ולפעמים הן התחבאו מתחת לסדינים ונמנעו מקשר עין. לפעמים הן שאלו אין ספור שאלות בניסיון להשיג תחושה של שליטה על ידי איסוף מידע ממקורות רבים ושונים. תוך כדי כך, הן הצליחו לעצבן את כל המעורבים ולהיות מתויגות כנודניקיות על ידי הצוות. אף אחד לא עצר לרגע כדי לשאול את עצמו למה הן שואלות כל כך הרבה שאלות ולמה כל כך קשה להן לתת אמון..

חלק מהנשים התמודדו היטב עם השלב הראשון של הלידה, שבו הצירים פתחו את צוואר הרחם, אבל הפכו נסערות כשהגיע הזמן ללחוץ. הן שאבו את ראש התינוק בחזרה פנימה לתוך הנרתיק, בעודן משמיעות קולות של לחץ ומאמץ ללדת. השלב השני התארך, שפתי הנרתיק התנפחו והסיכוי לסיים את הלידה בוואקום הלך והתגבר. ככל שהאורך של השלב הפך להיות מוקד העניינים, רמת המתח בחדר עלתה. עוד ועוד אנשי צוות התאספו בחדר, עודדו, צעקו והחזיקו את רגליהן פתוחות בפישוק. יד אחת מותחת את חיץ הנקבים, יד אחרת לוחצת על רום הבטן - הכול בניסיון לעשות כל מה שצריך כדי להוציא את התינוק החוצה. כאשר התינוקות נולדו, האימהות היו מרוחקות, מעורפלות, מותשות ומנותקות. התינוקות האלו התחילו את חייהם לבד בעריסת פלסטיק, בעוד האימהות שלהם נזקקו לזמן רב כדי להתאושש, לבדוק אם הקרב הסתיים ואם בטוח ואפשרי לחזור לכאן ועכשיו.

נשים אחרות התמודדו יפה עם השלב השני, של לחיצת התינוק החוצה, אבל התקשו במהלך השלב הראשון וההתמודדות מול הכאב של פתיחת צוואר הרחם. היה נראה שהן כאובות אפילו בהפוגות שבין הצירים. הן נראו מעונות ומבוהלות, מוטרדות על ידי משהו שלא היה קשור לתהליך הפיזיולוגי עצמו. חלק מהנשים לא רצו להחזיק בתינוק שלהן אחרי שנולד. רבות לא רצו להניק. הן רק רצו לנוח ושיניחו להן.

אצל חלק מהנשים, לא התחילה הלידה, אפילו לא אחרי שעברו 42 שבועות ויותר. מה קרה אצלן? מה התרחש אצלן הורמונלית, כך שהגוף שלהן לא שחרר את ההיריון? מה גרם להן לפחד עד כדי כך שהגוף נאחז בפרי החיים היקר שיצרו ולא אפשר לו לנשור מן העץ?

התחלתי לדבר עם חברותי המיילדות על טראומה, מפני שהיולדות האלו נראו לי פוסט-טראומתיות (גם אם ידעתי אז מעט מאוד על טראומה). עשיתי לי שֵם בחדר הלידה של מי שעסוקה באופן אובססיבי עם הטראומה והדרך שבה היא משפיעה על חוויית הלידה. עבורי, זו הייתה עובדה. ראיתי את זה במו עיניי. התחלתי להבין שמשהו בחוויית הלידה גורם לטראומות להופיע כמו גנבים בלילה, לשבש את זרימת הלידה ולגרום לה להתארך ולכאוב יותר מדי, עד שהכאב הופך לסבל והפחד הופך לאימה.

ראיתי גם את ההיפך - שהלידה גם מהווה הזדמנות פז לריפוי. ראיתי נשים עפות על עצמן אחרי לידה טובה, מתמלאות באנרגיה טובה, בטחון עצמי ושמחת חיים. הבנתי שחוויית לידה טובה ומעצימה יכולה לשנות אישה לתמיד בגלל משמעותה וחשיבותה, וגם בגלל השפעתה הפיזית והרגשית. לידה וגינלית לאחר ניתוח קיסרי יכולה להחזיר אישה אל השביל של אמונה בעצמה ובגופה. לאישה שסובלת מווגיניזמוס, החוויה של תינוק שעובר דרך הווגינה שלה יכולה לשנות לתמיד את הסיפור שהווגינה שלה מספרת. לאישה שחוותה לידה ראשונה ארוכה ומתישה - לידה שנייה קלה, פשוטה ומהירה יכולה לשנות את האופן שבו היא רואה את עצמה. לאישה עם היסטוריה של התעללות מינית, לידה באווירה של פרטיות, כבוד, שליטה וחמלה, יכולה לשנות את האופן שבו היא מתייחסת לגופה, לעצמה ולעולמה.

לאחר שעזבתי את בית החולים והתחלתי ליילד בבית, היה לי הרבה יותר זמן להכיר לעומק את הנשים שיילדתי. הקדשנו שעות ארוכות להיכרות, לבניית אמון וביטחון וליצירת מקום בטוח. יותר ויותר נשים עם היסטוריה של טראומות שונות מצאו את דרכן לקליניקה שלי. במהלך 15 השנים שעבדתי כמיילדת בית, יילדתי תינוקות של מעל מאה נשים ששרדו אונס ו/או התעללות מינית. גם נשים שעברו טראומות אחרות הגיעו אליי, ובאופן הדרגתי צברתי ניסיון וידע מכל מפגש, מכל אישה, מכל היריון ומכל לידה.

נסעתי לטנזניה ועבדתי עם מיילדות מקומיות. ישבתי איתן והקשבתי לסיפורים שלהן. כשהרגשתי נוח מספיק, יזמתי שיחות על נושא הטראומה בחייהן והקשר שלה ללידה אצלן. הנושא הפתיע אותן. זה לא היה נושא מדובר. אבל הן שמחו לשתף את הסיפורים שלהן, את הקשיים והתסכולים, את גורמי הטראומה ומקורות ההחלמה שלהן. אחרי שהנושא נפתח, הן רצו לדבר על זה עוד ועוד. חלק מהטראומות היו ייחודיות לתרבות, לסביבה ולחוויות שלהן; חלקן היו אוניברסליות לכל הנשים, בכל התרבויות ובכל המקומות.

פגשתי מיילדות מבליז, גרמניה, הודו, ג'מייקה, אנגליה, הונגריה, הולנד, ארצות הברית וניו זילנד. בשיחות אינטימיות עמן, ניסיתי להבין עם איזה טראומות הן מתמודדות, גם כנשים וגם כמיילדות, גם בחיים האישיים וגם בחיים המקצועיים.

כחלק מהשתייכותי לארגון בשם "מיילדות השלום", אני מכירה מיילדות פלסטינאיות, כבר במשך קרוב ל-15 שנים אנחנו (מיילדות ישראליות ופלסטינאיות) נפגשות ארבע פעמים בשנה, משתפות אחת את השנייה באירועי חיינו - בשמחות ובאובדנים, בהצלחות ובכישלונות, באתגרים והישגים. באמצעות המפגשים האלה, למדתי להכיר מקרוב את הטראומות בחיי היומיום שלהן – המוגבלת בתנועה, החיים תחת כיבוש, הפחד מהמפגשים עם הבנים שלנו, החיילים הצעירים, במחסומים, ברחובות ובבתים, בנוסף לאלימות הטבועה בתרבות שלהן המדכאה נשים ונערות.

למדתי שבכל מקום על הפלנטה יש פוטנציאל לריפוי במהלך הלידה, באותה מידה כמו סכנה לשחזור, החמרה והעמקה של טראומות קיימות. מה שקורה בסוף הוא לא מקרי. זה תלוי בנו - המיילדות, האימהות, הבנות, המלוות. תמיד יהיו נסיבות מעבר לשליטה שלנו - זו עובדת חיים. אבל הריפוי הוא בחירה שאנחנו עושות, והמסע מתחיל כשאנחנו בוחרות ליצור את החוויה המתקנת, לחפש דרך טובה יותר, למצוא מקום עוטף יותר, ללמוד גישה חדשה, לגלות את אופן התמיכה המתאים ולחפור עמוק יותר בתוך עצמנו במטרה לגלות מה באמת נכון עבורנו.

הספר הזה הוא על המסע שלי להפוך למיילדת רגישה לטראומה ועל הנשים שפגשתי בדרך. הספר מספר איך למדתי מכל אישה שהייתה לי הזכות ללוות את לידתה. הוא על טעויות שעשיתי ושיעורים שלמדתי. הוא על הפוטנציאל לריפוי שטמון בתוך כל אחת ואחד מאיתנו. הוא על הדרכים המגוונות בהן אנחנו יולדות ונולדות, כל פעם בדרך חדשה.