ימי מעשה

יום אחד חשבתי על חווה, והכתה בי ההכרה שאם כל חי הייתה יתומה מאם, אפילו לא יתומה, כי היתמות מתייחסת לאובדן, היא הייתה חפה מאם — לא טרחו להמציא לכך מילה יחידאית, והיא גם מעולם לא חוותה ילדות בעצמה, כך שראשית השושלת האנושית היא חסרת ניסיון. התחלתי לכתוב מונולוג של חווה (שמעולם לא סיימתי), וזה נפתח בשורה: "לי לא הייתה ילדות". לא רק שבעצב תלד, אלא שמה שייוולד מתוכה, תינוק, יהיה יצור חדש וזר לה לחלוטין. ואולי, אני חושבת עכשיו, חוט העצב הזה נמתח בכל החוות הממשיכות את השושלת. אף שלמדנו מהי ילדות על בשרנו, והייתה לנו אם, משהו מהראשוניות, מחוסר הניסיון, מההתנגשות הפתאומית עם תהומות ופסגות האנושיות, גם במרחקי הדורות — עדיין מטלטל.

אני לא זוכרת אם הייתה פעם ראשונה שבה חשבתי שיום אחד אהיה אמא. נדמה לי שבילדות זו הייתה האפשרות האוטומטית המוכרת, ועוד כשהייתי בגן היו שני שמות שאהבתי ושמרתי לבנותיי העתידיות: יפעת ורחל. השמות התחלפו עם השנים, אבל את השניים ההם, הראשונים, אני זוכרת. מהגן אין לי כמעט תמונות בהירות. אני זוכרת רק את עוזרת הגננת לאה, שסיפרה לי פעם שניצלה ממערבולת בים, סיפור שחזרתי ודמיינתי, והסעיר את מחשבתי שנים. אני זוכרת גם את הילדה הבלונדינית נֹגה, שיום אחד לא באה יותר. היא מתה. בדרך לגן הראתה לי אחותי הגדולה את המקום שבו קרתה התאונה, צד דרך ראשית במושב, ואמרה שדרס אותה טרקטור, ובכל יום בדרך לגן היו עיניי נחות על אם הדרך ובודות בדמיונן טרקטור צהוב גדול עם כף, שאוסף את נגה ומרים אותה מעלה לשמיים. והיה ילד שאהבתי, מתן, שגר בקצה שביל מפותל, והיה ציור אחד שהרשים את כולם והייתי גאה בו, אונייה ורודה שמבעד לחלונותיה העגולים נגלים פניהם השונים של נוסעיה, והיא מפליגה בין הגלים.

דווקא בתקופה שבה פרשׂתי את שאלות החיים הגדולות, שאלת האימהות עדיין לא עלתה. השמחה הזו — להיות אדם עצמאי בעולם, הייתה מפעימה. אפשר לבחור. יש המון דרכים לחיות. זה כל כך סחרר אותי, שהיה קשה לי לבחור במשהו. התאהבתי באפשרות לדמיין ולהחליף זהויות וסיפורים. לא התעסקתי באימהות, אבל נראה לי שחשבתי לעצמי, כמו בילדות, שיום אחד, כשאהיה גדולה, בטח אהיה אמא.

אולי זו לא נקודה שאפשר לתפוס ולבודד מתוך רצף הזמן. אולי תמיד ידעתי, והייתי צריכה להבשיל כדי לבחור בזה. ולמה אני מחפשת את השורשים? כנראה בגלל שצריך התחלה לסיפור הזה. סיפור האימהות שלי התחיל לפני שנעשיתי אמא. ומה סיפרה לעצמה חווה?

את העדות הכתובה לכך שאני רוצה להיות אמא מצאתי ביומן שכתבתי בגיל שלושים ושתיים, בהודו. בתוכנית המקורית הייתי אמורה לקפוץ להודו ולבצע משימה סודית, לעזור לבן דוד של חבר הודי לקבל אישור כניסה לארץ. הייתי באמצע הלימודים, באמצע אהבה, דירת החדר הקטנה הושכרה לחודש, וחשבתי לעצמי שזה לא סיפור, טבילה קלה בנהר וחזרה. במציאות הדברים קרו אחרת. בן הדוד לא דיבר אנגלית, וקבלת האישור הייתה כרוכה בערבות כלכלית שלא היה לי כיסוי בשבילה, ובריאיון זוגי על טיב הקשר. בסופו של דבר משפחתו החליטה לרדת מכל העניין, אלא שבינתיים, בדרכי לנהר, התאהבתי. באופן בלתי צפוי לחלוטין. לא חיפשתי וגם לא הייתי פנויה. זה התרחש: נפתח בבת אחת. בכל פעם שהגיע מועד הטיסה שלי, דחיתי אותו בשבוע. לא יכולתי לחלץ את עצמי. בסוף החלטתי לנסוע לשבוע אחרון לבדי, לוָרָנָסי. גם משם התקשרתי אליו, שבכל זאת יבוא. כל יום היה יקר ערך. וברווח הצר שבין הלילה למחר, כתבתי כך: "כל היום חפר הצינור תלמים של מים בדרך לנהר הגנגה. עיזים נחו על המדרגות. פר עלה על פרה בתנופה, בעוד היא המשיכה לעמוד באדישותה. סירה כתומה נעה לעבר טירה. פרה פצועה, שכל אחוריה מדממים, ניסתה ללקק את עצמה ולשונה קצרה מהגיע. במקדש ייבב גור כלבים, הלך וחזר, עבר מעל הגדר ועדיין לא מצא, וסבב והלך וייבב. כשיצאתי לרחוב, שוב רצו לקראתי הילדות הקטנות, מוכרות ערכות התפילה, והושיטו את כפות ידיהן לאחוז בשלי. כשהתיישבתי על שפת הנהר התיישבו סביבי, ולרגע אחד, בחדוות ידיעה, הרגשתי מוכנה להיות אמא. אמרתי בפנים, בלחש, שלא אשמע: אני רוצה."