ימי עלמה ותום

אקספוזיציה

1.

עלמה בלום מקיצה באחת־עשרה בבוקר. לא מזדרזת לצאת מן המיטה. קודם תתפנק אל הזיות נים־לא־נים, שיישאו אותה אל מרחבים שהם רק שלה והיא תרחף בהם - יפָה, בוהקת. כשההזיות המתעתעות יתפוגגו, יגיחו מאליהן, איטיות אבל עקשניות, מחשבות־אמש שנדחקו ככל שהלכה ושקעה בתרדמה, ורק כשנדמה היה לה שערכה בהן את הסדר הראוי, תסיר את שמיכת הלילה, תתיישב על פאת המיטה, תיישר את קפלי הכתונת ותעביר מבט חטוף - עדיין מנומנם, גם מריר משהו - על זרועותיה החשופות.

אז תלטף את מִפתח החזה, תיאנח, תפהק, תקום לאט, תִפנה אל החלון, תפתח תריס, תצמצם ותמצמץ עיניים אל האור המציף את חדר השינה, ותדשדש בנעלי הבית אל חדר האמבטיה. שם תתפשט, תיתן לזרם המים להציף אותה בחמימות טובה.

כל כך היא אוהבת את הדקות האלה, שבהן היא מלטפת את גופה בתנועות מתמשכות־מתמתחות. אולי הייתה מעדיפה שמישהו אחר יעשה לה כך, אבל מישהו אחר איננו, ואפשר גם שהיא מתענגת דווקא ממגע אצבעותיה שלה. כבר שׂבעָה ליטופי אחרים, ומזמן ברור לה שאין מישהו טוב, קרוב ונאמן לה ממנה עצמה.

לפני שתצא מהאמבטיה, תיעצר עירומה לפני המראָה. קודם תִראה את הפָּנים. שהגוף יחכה. העיניים הן העיקר. כך אמרה לה גם נסיה, המורה שלה למשחק, לפני שנים. ועוד לפניה אמרה אִמה רגינה שהעיניים הן הראי של הנפש, ואיך שאת מתבוננת בהן כך יסתכלו עלייך, אלייך. ואמרה עוד שיש ניצוץ נדיר בעיניים שלה, שיישאר שם לתמיד, גם כשכבר לא תהיה לגמרי צעירה.

והיא אכן רואה אותו גם עכשיו, ונהנית בכל פעם מחדש להיווכח שחרף השנים החולפות נשמרו בגופה אותם קווים מעוגלים, אפילו מחוטבים, שכל כך הרבה גברים חמדו ולא מעט נשים חרקו שן מולו. וגם אם פה ושם משתפל איזה קמט סורר, הוא דווקא מוסיף לוויית־חן למתווה הכללי. אדרבא, מה שמתוח מדי בסופו של דבר מזויף. גם את זה אמרה אמא רגינה לפני שנים. וכמה צדקה.

היא לא ממהרת לשום מקום. עד לפני זמן לא רב האמינה שעדיין מרחפת מעליה אותה הילה זוהרת של שחקנית חד־פעמית שלעולם לא יוותרו עליה, אבל כבר תקופה ממושכת מדי לטעמה הטלפון לא מצלצל, ויומן החזרות ריק.

לכל היותר מתקשרת ג'וּדי, שמחשיבה עצמה לחברה הכי טובה שלה, ולפעמים עיתונאי כלשהו מבקש לשמוע, לקראת צאתו של גיליון ערב חג, מהו הספר האהוב עליה, ואיזה סרט קולנוע ריגש אותה, וכמובן מהי הצגת התיאטרון האחרונה שראתה.

אבל היא כבר שלוש שנים לא ראתה הצגת תיאטרון.

אם היא לא משחקת היא גם לא צופה.

ופתאום בבוקר הזה - הטלפון מצלצל בדיוק כשהיא יוצאת מן האמבטיה, עוטפת עצמה בחלוק־מגבת לבן, מתכוונת אל פינת המטבח, למזוג כוס קפה, להוציא מן המקרר גביע יוגורט ושני מלפפונים, להתיישב ליד שולחן הפורמייקה המרובע, לשתות לאט, להתמסר לשלווה פנימית שהיא כופה על עצמה כנגד סערות־נפש שמאיימות להוציא אותה ממנה, ולשנייה או שתיים מתלבטת אם תענה, כי מעט השיחות שהצטלצלו כאן לאחרונה היו מעיקות ומיותרות מבחינתה. ומצד שני - לעולם אין לדעת. לכן בכל זאת תרים את השפופרת, תלחש 'הלו' צרוּד של בוקר, ותשמע, מופתעת למדי, את קולו של מיקי נבון.

מכל הבימאים שעבדה אתם הוא היחיד שמקובל עליה. לא באורח מוחלט, כמובן. הרי אין אדם מושלם בעולם, מי כמוה יודע, והיא גם יודעת למנות את חולשותיו, אם רק תתבקש. כל השאר בינוניים למדי לטעמה, ולא אחת נאלצה להסכין בחירוק שן עם התובנות היומרניות־רדודות שלהם, כשהתעקשו שהיא ורק היא נולדה לתפקיד הבא, ואז להתנהג ולהתנהל מולם כאילו הם בעיניה סמכות בלתי מעורערת, בשעה שלכאורה השתוקקה להטיח בפניהם מה היא באמת חושבת.

אילו רק נתנו לה פעם אחת לביים בעצמה היו נדהמים כולם: השחקנים, אנשי הצוות, בעיקר הקהל. אבל דווקא בשל מעמדה כמעין שחקנית־על, גברת ראשונה שכזאת, חששה שאם תבקש לא ייענו לה והיא תשמע הערות שהייתה מעדיפה לא לשמוע. וגם הכישלון האפשרי - היא לא תעמוד בו.

כלפי מיקי היא חלשה. תווי פניו מסותתים בחיטוב מעניין, כך היא מגדירה לעצמה. לא יודעת מה יותר: היות העיניים שקועות עמוק תחת גבות עבות־סבוכות, או שרטוטן המרובע של הלסתות וייחודו המתעגל מעט של קו השפתיים.

"מה שלומך עלמה?" הוא שואל.

היא נמנעת מלהתמסר לנימה הלטפנית העולה מן העבר השני. יותר מדי פעמים הסתיימו גחמות כאלה במפח נפש.

"טוב תודה, מיקי. מה שלומך אתה?"

"בסדר, אין הרבה חדש. עובדים, את יודעת, אין ברירה..."

"על מה בדיוק עובדים?"

"אני מסיים עכשיו לביים איזה מחזה בפרינג', אבל כבר מוכן להפקה הבאה בתיאטרון. מחזה שכתב רינו בן ארי. בהתחלה היו לי ספקות. המחזה טוב, אבל יש בעלילה גם משהו מלודרמטי שלא לרוחי".

"נו, ואתה, מיקי - מתכוון להתפשר על מלודרמה?" היא מקנטרת, מצפה לשמוע אותו מתפתל.

"לא אמרתי מלודרמה. התכוונתי... יש פה ושם רגעים, אבל המחזה בסך הכול חזק ומאתגר".

הוא שמע את הסרקזם בקולה, נבוך לרגע, אבל מתעשת: "תשמעי עלמה, אני רוצה להציע לך את התפקיד הראשי. מהרגע הראשון שקראתי היה ברור לי שהוא נולד בשבילך ואת בשבילו".

שלוש שנים נהדפו אחורנית באחת - מיקי נבון הוא שוב במאי־חלומותיה. במשך השנים האלה מצאה עצמה לא פעם מטיחה בו עלבונות: איך שכח אותה, איך מזמן לא הציע לה תפקיד של ממש, וראתה בלב כוסס איך כוכבניות זולות, עם כִּשְׁרוֹן משחק בינוני במקרה הטוב, עושות חיל, ועכשיו סוף־סוף ההכרזה המחמיאה הזו.

"זה מרגש, מיקי, מה שאתה אומר. נולד בשבילי ואני בשבילו".

"טוב לשמוע תגובה כזאת, עלמה. חשבתי שאת כבר נהנית לשבת על זרי הדפנה ולא מעוניינת..."

שוב היא צריכה להבליג, ובמקום להשתלח: איך העזת לחשוב ככה? ממך לא ציפיתי לאטימות כזו! היא מתחייכת אל השפופרת: "תראה... את זרי הדפנה אני שומרת בארון זכוכית מיוחד".

"רק תיזהרי שלא יישבר. בקיצור, את רוצה לקרוא את המחזה?"

"קודם רוצה שתגיד לי כמה מילים על מה ועל מי".

"את רוצה לדעת מי את שם, אה?"

"כן. צריכה להתנצל על כך?"

"לא, לא. איכשהו את נשמעת לי הבוקר רגישה מדי, מחושבנת על משהו?"

"בוא נעזוב את זה עכשיו. רק בוא תגיד לי מה הסיפור ומי אני שם".

"אז ככה, המחזה נקרא הבן האבוד. הגיבורים הם אמא ובן. מערכת היחסים קשה, עכורה. היא נטשה אותו בעבר ועכשיו מחפשת אחריו. הוא בורח ממנה והיא רודפת. עניין מורכב למדי, או אם תרצי, הם בורחים זה מזה וגם רודפים אחד אחרי השני".

"נשמע מעניין, אם כי באמת קצת מלודרמטי".

"אני מאמין שנוכל לנטרל את הנימה הזאת. בכל אופן, יש במחזה כמה יסודות חזקים, אפילו קלאסיים".

"אדיפוס?"

"את אמרת".

"סומכת עליך שתוכל לעשות את זה".

"טוב, אז כפי שהבנת אני רוצה שתשחקי את האמא".

"לרגע חשבתי שדווקא את הבן".

מן העבר השני נשמע צחוק מאולץ.

"ומי את הבן?"

"עוד לא סיכמנו. רינו מציע את תום זמיר. שמעת עליו?"

"על מי, על רינו?"

"אוי עלמה, נו באמת..."

"שמעתי משהו על הזמיר הזה. לא הרבה".

"ראיתי אותו בשתי הצגות. נראה לי שיש לו עתיד. אעשה לו בקרוב אודישן. רינו אומר שהוא הדבר הבא, אבל אני סומך רק על עצמי".

אלא מה, היא חושבת. ורק תוהה אם הוא מוכרח לנסח זאת כך. לפעמים הענווה הטבעית המובנית בו חורגת מתוך עצמה וחבל. אבל היא סולחת, ורק רוצה לדעת מתי יתחילו החזרות, חומקת מן השאלה אם תרצה לקרוא את המחזה. הוא שומע את שתיקתה, ממשיך: "המיוחד הוא שהם אף פעם לא נפגשים על הבמה, האֵם והבן. בורחים ורודפים ולא מוצאים".

"מעניין... נשמע משהו שייקספירי כזה".

"עלמה, את נסחפת היום - קודם אדיפוס, עכשיו שייקספיר".

"זה עשוי לאכזב קצת את הצופים, לא? אני מתכוונת - שהם לא נפגשים".

"תקראי את המחזה ותביני... זאת אומרת - תופתעי".

"אתה גם רוצה אותי לתפקיד וגם מכין לי הפתעות? בכל אופן אני מקווה שמחוץ לבמה מותר לי לפגוש בו - איך קראת לו? תום זמיר?"

"יהיה לך קשה, מה? לשחק מול בחור צעיר שלא תפגשי".

"לברוח מבעל מזדקן יהיה יותר משמח".

מיקי צוחק, הפעם צחוק שלא נשמע מאולץ: "את ממזרתה, עלמה בלום, בדיוק כמו אז... את יודעת, אני אפילו חשבתי שהיה טוב ונכון שבתקופת החזרות לא תיפגשו גם מחוץ לבמה. מין נתק מוחלט שיעצים את אפקט המפגש בסוף. מין אקספרימנט תיאטרלי כזה".

"אהה, אז אני מבינה שבסוף הם בכל זאת נפגשים".

"נו, בעצמך אמרת שיש גבול כמה אפשר לאכזב את הצופים".

"ובאמת נראה לך שכדי להיות מופתעת על הבמה אני צריכה להתנזר ממנו גם מחוץ לבמה?"

"תלוי כמה זה חשוב לךְ".

"את זה אני אחליט לעצמי. האמת - הרעיון ממש פתטי. אפילו מעליב. וחוץ מזה, אתה חושב שבאמת חשוב ואכפת לי כל כך להכיר אותו מחוץ לבמה? אתה רוצה שנספור כמה שחקנים כבר פגשתי ורגע אחרי שההצגה ירדה לא זכרתי איך קוראים להם?"

רגע דק של שתיקה. מיקי לא עונה. כל תשובה תסבך אותו.

"אז מה עכשיו, מיקי? מה השלב הבא?"

"אשלח לך את המחזה. אתקשר בקרוב. רינו קיבל על עצמו לדבר עם הזמיר הזה".

"טוב, נהיה בקשר בקרוב".

היא מניחה את השפופרת. התרגשות חמימה שבה ומציפה אותה: הוא רוצה בי. לא בלית־ברירה פנה אלי, והזמיר הזה - באמת נחמד, אולי גם מוכשר, אם כי כל הכוכבנים הצעירים הללו כל כך דומים אחד לשני. מילא בצורה, אבל גם במניירות. בעיקר במניירות.

לרגע לא ידעה מה לעשות עם עצמה. השיחה הזו כמו סילקה באחת את תסכולי הבוקר המרירים. היא שבה לחדר האמבטיה. הביטה במראה. נזכרה שהיא עדיין עירומה מתחת לחלוק הלבן. אבל כרגע לא אכפת לה. שהגוף יחכה. הניצוץ בעיניים הוא העיקר, ובעצם, לא רק בעיניים. אלא בכל תווי הפנים.

2.

"עלמה בלום משתוקקת לתפקיד", אמר מיקי לרינו בשיחת טלפון באותו ערב.

"ככה היא אמרה?"

מיקי גיחך: "נראה לךָ? אבל אני מכיר אותה! אמרה שרוצה לחשוב והקול שלה רעד - שרק לא אשכח לחזור אליה".

רינו שמע. הפרשנויות של מיקי לא נוחות לו. יזכיר לו כמה פעמים כבר טעה. אבל הוא לא רוצה ולא אומר. מזה זמן שמיקי שוב לא מאתגר אותו. היו ימים אחרים. שניהם חלמו לכבוש את העולם. רינו כתב, מיקי ביים, והעולם נפעם. באוויר ריחף מתח ודאי של פריצה כוססת. אנשים ליטפו אותם, קרצו להם, והם כבשו מתחים של קנאה הדדית - למען מטרה אחת נכספת.

רינו חושב שמיקי בגד, נסוג, התמסר לבינוניות רעה וביטחונו העצמי המופרז היה לו לרועץ. הצלחה אמיתית, רצה לומר לו, צומחת מתוך ענווה. אבל לא אמר, כי נראה לו שאם יפנה עורף ויתייצב לבדו - ייפול. כלומר, גם הוא בסופו של דבר מעין קורבן של עצמו. אצל מיקי היוהרה, אצלו הספֵק - ואולי דווקא חתירה נואשת לשלמות.

בין לבין נטפלה, בעצם התנפלה עליו, גליה, עוזרת לתפאורן התיאטרון, ואמרה שאם לא יחיה אִתה תשים קץ לחייה, והוא אמנם לא השתכנע שאכן כך יקרה, אבל נענה, ומיקי חייך: היה ברור שרינו לא יסתבך עם התאבדות־גליה, ואז גם ייסוג מתאוות כיבוש העולם. יכתוב מחזה אחר מחזה וישוב כל ערב הביתה בשלום.

עכשיו על הפרק המחזה החדש שלו - הבן האבוד. סיפור סביר, לפעמים אפילו חזק, אולי נגוע פה ושם במתקתקות כלשהי. מצד שני, הוא יודע, במלודרמה יש תמיד גם גרעין של אמת ויש כוח, ואחרי הכול גם ניחוח של הצלחה קופתית שמיקי לא אדיש אליה, ולכן עלמה בלום תשחק את האמא, ותום זמיר את הבן.

הוא צריך עוד להתקשר אליו, אל הזמיר התורן הזה, שבטח כוסס ציפורניים בשעות בהן הוא ממתין לצלצול טלפון. הרי כתבו שהוא ההבטחה של מחר. למה מחר? היום! והוא ממתין כהבטחה, ולאיש לא איכפת שהיא לא מתקיימת.

מיקי דיבר עם עלמה, ורינו חושש שהוא עוד עשוי להתחרט ברגע האחרון ולפרוש מן ההפקה. רינו מכיר את החרטות הללו. לפני שנתיים העלו מחזה שהוא כתב ומיקי ביים, לחיים סמוקות קראו לו, וביום שלאחר הבכורה מיקי נכנס לתענית בת שבועיים ימים, כי נראה היה לו שבחר בשחקנית הלא נכונה.

3.

"מיקי", עלמה בלום לוחשת לשפופרת, "משהו בליהוק לא נראה לי, אם מותר לי".

"מותר לָךְ", הוא עונה וחושב שהגברת שוב משחקת־אותה פרימדונה דווקא ברגע של חולשה. הוא קיווה שבמשך השנים תמתן קצת את המניירה הגבהנית זאת. הוא מכיר כמו כולם בכשרונותיה הייחודיים, אבל סבור שאל גדוּלה אמיתית נלווית, מן הסתם, דווקא מידה של ענווה, וזו אכן אפיינה אותה בעבר, עד שמבקר מכובד כתב שעלמה בלום היא עכשיו 'השחקנית הלאומית'. זאת הרי נוסחה אווילית וגם מסוכנת, לדעתו של מיקי, והוא העריך שעלמה אינטליגנטית ורגישה דיה להבין זאת. כי הרי מי שהוא לאומי הוא לא אמן ומי שהוא אמן אינו לאומי. ובאמת, כששאלו אותה אם התואר הזה הולם אותה, הגיבה בתנועה מבטלת: אני? מה פתאום?! אבל כולם ראו כמה היא מוחמאת - איך לא - ולמחרת עורך־תרבות לקקן מרח כותרת בעיתון: 'עלמה בלום מאשרת ומאושרת'. היא רתחה, אבל החליטה שיש דברים שעדיף לא להגיב עליהם. למרות זאת, התחילה להתנהג כמי שמשלימה עם התואר ומתנהלת על פיו, עד שמיקי העז ללחוש לה בתום איזה פרמיירה: עלמה, מרוב תהילה את מתחילה לזייף במשחק.

היא נבהלה: באמת?!

מיקי נימק: אין דבר יותר מסוכן לבן־אדם בכלל, ולאָמָן בפרט, מאשר להאמין באופן מוחלט למחמאות שהוא מקבל. תמיד רצוי להשאיר מקום לספק, אפילו קל.

היא נזכרת עכשיו בהערה של מיקי ונבוכה. מבינה שהיא צריכה להתנסח אחרת. לא להביע דעתה האנינה על הליהוק, לומר רק שהיא מתלבטת, חוששת שהסיפור יזכיר לה את החיים שלה עצמה - ובכל מקרה נראה לה שלבחור המטורזן הזה, תום זמיר, אצה הדרך. הוא שאפתן מדי ובעיקר יפה מדי, וזה מטריד יותר מכול.

כך או כך, מיקי כבר יבין מעצמו מה בליהוק לא מוצא חן בעיניה ולא יהסס להגיד: עלמה, אני ממש לא מכריח אותך להשתתף. נמצא מישהי אחרת -

את המשפט הזה לא תוכל לשאת.

היא מלטפת את כלי החרסינה על השידה בסלון. משוכנעת שהשידה הזאת היא רהיט מיוחד, וכלי החרסינה מעלים בה דמעות. היא לא מבינה למה. אולי כי מתערפלים בה אז מקומות רחוקים. ואולי כי היא כועסת על מיקי, אבל יודעת שהוא יודע שהיא תהיה שם בשבילו.

4.

גם הבוקר תום זמיר מתעורר מאוחר. מיטל מתרחצת בחדר האמבטיה. אחר כך תתבשם, תתאפר, תצא רעננה, תדיף ניחוחות טובים, תתייצב כמעט עירומה לפניו, קצת מתגרה, כמעט משתחצנת: תִראה את גֵו האיילת הגבעולי, את השדיים הקטנים־זקופים, את ניעת העכוזים, וכשאני מסירה את המגבת, להרף עין עירומה כולי לפניך, אתה משתאה שוב אל הגוף היפה־מכל שהיה שרוע לצדך בלילה. גם שכב אתך כביכול, אבל לא -

עוד מעט היא תצא את הבית והוא יישאר במיטה, כיסוי לבן יכסה על מערומיו, שעדיין שרויים בעצלות רדומה. אולי כי אין להם סיבה להזדרז. אל מה? אל מי?

כבר כמה שבועות הוא כך, מאז שהמחזה ששיחק בו ירד מהבמה. היה בטוח שמייד יתנפלו עליו מפיקים ובימאים. הרי כך היה כתוב במזלות, במזל שלו. מזל כוכב. ופתאום נפער פער מר, ונדמה לו שמישהו משהה כאן במכוון. כאילו הצלחה שמזנקת מהר וגבוה מדי היא מתכון לנפילה קשה ולכן צריך לצנן - אותו, את ההתלהבות, את היוהרה האופפת, את זוהר הכוֹכבוּת המתעתע. שיטעם גם טעמה של המתנה. לטלפון הבא -

את הכיסוי הדק הוא מסיר לאט אחרי שמיטל יוצאת. פונֶה לחדר האמבטיה, רוחץ את פניו, נושא אותם אל המראה, רואה מעטֶה חמצמץ על הארשת הנשקפת, רואה כהות קהה במבט, רואה זיפי זקן דקיקים. מעביר את ידיו על לחייו לסלק זערורי־קמטים. לחזור אל מה שהיה, אל מי שהיה -

הוא פונה עירום אל שולחן המטבח. מיטל בטוּבה הוציאה בעבורו ארוחת בוקר מן המקרר: ביצה, סלט, גבינה, אבוקדו, חלב לקפה. שיכין לעצמו. יש לו זמן, היא לא אומרת, אבל מתכוונת. היא אוהבת אותו, אבל כביכול מאותתת שהכול על זמן שאוּל. באה אליו בלילה ההוא כי נמשכה משיכת־מגנט אל היופי הסהרורי שלו. המתינה לרגע בו ייצא מן התיאטרון אל הרחוב. כבר היה לה ברור שהיא רוצה אותו, לא כי הוא שחקן, אלא כי היופי שלו מכאיב.

אבל לא התייצבה לפניו, אלא קיוותה שיסתובב פתאום, ייתן בה מבט מצמית, יכרע ברך, כך הרי עושים בהצגות מכובדות, ויבקש את ידה. היא תגחך כי הפוזה הזאת אווילית, אבל תושיט יד.

והמסך יירד על המערכה הראשונה שלהם -

הוא לא הסב אליה מבט, חתר הלאה משם אל הפאב שלו, התיישב על הבָּר, היא בעקבותיו, התיישבה בסמוך, לוכדת את מבטו. והוא אכן נלכד.

היא רצתה שהוא יהיה ראשון לומר מילה, אבל הוא לא, והיא אזרה אומץ, התקרבה אליו ואמרה בביטחון עצמי מופרז: ראיתי אותךָ בהצגה הערב [ישר לפּנָים שֶקֶר ראשון. ובלי בושה גם]: היית נהדר. ההבעה על פניו נראתה לה מתייהרת, וכבר הייתה פגועה ממנו פעם ראשונה. ומצד שני לא ויתרה, הפנתה מבט אל הבָּרמֶן, כאילו הוא זה שבגללו באה לכאן, ואז המעטפת החלה להתקלף ממנו לאט, בזהירות: תודה על המחמאה. איך אמרת קוראים לך?

הוא חוזר למיטה, רק לכמה דקות. לאט נופלת עליו תרדמת בוקר מאוחרת שלא התכוון אליה, אבל אז מצלצל הטלפון בעוצמה מחרידה. הוא מזנק אל המכשיר, מעוּלף שינה, ורק שיספיק להרים לפני ששוב תשתרר דממה, המִספר יהיה חסוי, והוא לעולם לא יידע מי התכוון לשלוף אותו מן ההיעלמות המשפילה. אבל הוא מצליח, כמו בשארית כוחותיו, להגיע אל השפופרת ממש לפני הצלצול האחרון.

"תום, אתה ישן? זה רינו!"

הוא קולט מייד, זה רינו בן ארי, שכבר ניסה לפתות אותו יותר מפעם אחת לשחק תפקיד אקסצנטרי במחזה שכתב - דווקא לפסטיבל אזוטרי של מחזות פרינג'. אמנם לא ברור כמה אנשים יבואו לצפות בו, אבל הביקורת תאהב - רינו היה משוכנע - כי מחזות כאלה קוראים תיגר על המֵיינסטרים ותום יזכה כך לשדרוג משמעותי בזירה שטרם זכה בה לְמה שמגיע לו.

הוא הקשיב אז לרינו, והצטברה בו מועקת תיעוב כלפי ההתחנחנות הבלתי־נלאית שלו, והדרך החלקלקה בה ניסה לתמרן אותו. התפקיד שהציע נשמע דביק לא פחות, והוא גייס את קצה־קצהָ של סבלנות שבדרך כלל לא ניחן בה, ודחה את הפיתיון הנוטף נופת־מילים בנוסחה אמנם חמדמדה, אבל סרבנית, כמו שרק הוא יודע - היה נענה בשמחה אבל ממש יום קודם חתם על חוזה למשהו אולי הרבה פחות מאתגר, אבל חוזה הוא חוזה וחתימה היא חתימה.

ורינו כמובן חשד, אולי היה בטוח, שאין חוזה ואין חתימה, אבל בלע ושתק, ובטח סיכם שלעולם לא יחזור, כי יש גבול להשפלה, איך הפרח הפרחחי הזה, תום זמיר, במקום להודות על הושטת יד אבירית כזאת, דוחה ומרחיק, ועוד את מי -

"מה פתאום ישֵן?" הוא מתעשת מתוך קורי השינה שטרם הסתלקו כליל ושומע שרינו רוצה להציע לו תפקיד במחזה שכתב ועומד לעלות הפעם בתיאטרון הרפרטוארי, לא בפרינג'. מככבים בו אֵם ובנה בסיפור מצמרר: הבן מפנה עורף לאמו, כי היא נטשה אותו בילדותו ועכשיו היא מתחרטת ומנסה להשיב אותו אליה, אבל הוא משחק אִתה מחבואים, וכך, לכל אורך המחזה, הם לא נפגשים והדרמה המסחררת הזאת מעצימה את המתח, את הסקרנות. הסיפור, מעיד הנחתום על עיסתו בלא שמץ מבוכה, מרתק, גם עמוק, גם צהבהב, גם טרגי, גם קומי, מה לא. את תפקיד האם תשחק עלמה בלום, בכבודה ובעצמה, והבמאי יהיה מיקי נבון.

משתררת שתיקה של כמה שניות עד שתום מתעשת: "זה מרגש מאוד, שאתם פונים אלי ו... גם לשחק לצדה של עלמה בלום. אני גדלתי עליה. מקווה שלא אאכזב אתכם".

"גם אני מקווה, תום. ראיתי אותך במחזה האחרון. גם מיקי ראה. לא סתם החלטנו לפנות אליך".

"תודה לשניכם, מה אני אגיד?! חלמתי על היום שמיקי נבון יביים אותי והוא מגיע מוקדם משחשבתי".

"אני מבין אותך. הוא באמת איש מיוחד. רוצה להזמין אותך בימים הקרובים לאודישן. כלומר, לא ממש אודישן, כי הוא לא מתכוון להזמין גם אחרים. ובכל זאת - ירצה שתקרא באוזניו משהו".

"ובינתיים להשאיר אותי מתוח כמו קפיץ של..."

"סומכים עליך שלא תימתח יותר מדי. המידות שלך כרגע מתאימות לנו בדיוק".

עכשיו הוא זה שצוחק ותום שואל אם הוא יכול לספר לו מעט יותר על המחזה.

"בוא נאמר שהעלילה יותר מתוחה מהקפיץ שלך, בגלל שכמו שאמרתי לך הם לא נפגשים, האמא והבן ..."

"זאת אומרת", תום לא מסתיר נימת אכזבה, "שלא תהיה לי אף סצנה משותפת עם מרתה בלום".

רינו כמו מתנצל: "האמת - זה המצב. כלומר, בסוף בכל זאת..."

"בכל זאת מה?"

"אתה יודע מה? נשלח לך את המחזה, תקרא בעצמך. ממילא רצינו לבקש שתכין מונולוג קצר ממנו לפגישה עם מיקי".

"אוקיי, אין בעיה, אשתדל".

אבל ברגע שהוא מניח את השפופרת הוא נתקף בזעם שטיבו בלתי נהיר לו. אולי מעין מגן־חסינות מפני התרגשות מופרזת שאמורה הייתה להציף: הוא ישחק תפקיד ראשי לצד עלמה בלום ומיקי נבון יהיה הבמאי. ובכל זאת נדמה ששניים אלה, מיקי ורינו, מתייחסים אליו כאילו היה נער שעשועים שלהם.

ולמה עליו לעבור אודישן אם ראו אותו על הבמה? ולמה שיקרא קטע מהמחזה החדש ולא איזה מונולוג קלאסי - אדיפוס, או המלט, למשל? והעלילה הבעייתית הזאת, ששני גיבוריה לא נפגשים אפילו בסצנה אחת? -

אולי כאן אולי מוקד הזעם: הוא כאילו ישחק לצד עלמה בלום, ובעצם לא, אולי אפילו לא יתראה אִתה פעם אחת!

הוא פונה אל שולחן המטבח ורק כשהוא מתיישב לאכול את ארוחת הבוקר שמיטל השאירה הוא משגיח שהוא עדיין עירום לגמרי.

5.

בלילה מיטלי רצתה נורא לשכב עם הזמיר שלה, אבל הוא אמר שהוא צריך לצאת בבוקר נקי ורענן למפגש עם מיקי נבון. לא אודישן, רינו הדגיש, רק לשמוע אותו קורא קטע ממחזה שלו, כביכול כדי להבטיח שתום זמיר הוא הבחירה הנכונה, ובעצם כדי להתענג עוד לפני החזרה הראשונה על הטקסט שלו. הוא לא שונה מכל השאר: מחזאים, בימאים, שחקנים. מלאים בעצמם. קשובים רק לעצמם. לפעמים עד מיאוס.

מיטלי התרוממה מעט, רכנה אליו, אבל הוא התעקש. מיטלי עוד לא נעלבה. כיוונה את שדיה אל שפתיו, תמיד הוא אומר שהמגע הזה מטריף אותו, אבל הלילה לא. הלילה הוא מתמסר להיטהרות־שלפנֵי. מיטלי פוערת אליו שפתיים, שיקרב את שלו, אבל הוא לא. היא ניתקת ונשכבת על גבה.

"מיטלי", הוא אומר, "שלא תביני לא נכון".

היא לוחשת: "האמת שאני באמת לא מבינה".

וכבר חרֵדה: חכי, חכי, זה כלום לעומת מה שעוד צפוי. יש לָךְ עסק עם פרימדון אמיתי, מלא אובססיות. ההיטהרות הזאת היא אחת מהן. גם אם יתרחץ אחרי שתהיו יחד יחוש עצמו לא טהור דיוֹ למבחן הצפוי לו. את תבלעי ותשתקי, תתעקשי לשכנע את עצמך שאת אוהבת אותו ללא תנאי. הוא יעמוד בבוקר שעה לפני המראָה, יתבונן בעצמו, מר נרקיס אמיתי. את אוהבת אותו, אבל לעולם לא יותר משהוא אוהב את עצמו...

בבוקר הוא מתעורר מוקדם, מתייצב מול המראה בתחתונים בלבד, החולצה והמכנסיים ימתינו. קודם צדודית ימין, אחר כך שמאל. הוא לא מרוצֶה. אולי מן החזית ייראה טוב יותר. לרגע היה רוצה להשיל מעורו את גוון השוקולד. להיות לבן. אבל הגחמה הזאת מסתלקת מייד, והוא אפילו מתפלא שצצה: שחור זה יפה. וגם חוּם. כך חושבות כולן. את זרועותיו הוא מנפח ומאגרף. תום, הייתה מיטלי אומרת, אתה לא שרירן, אתה שחקן, וחוץ מזה אף אחד לא רואה אותך עכשיו. על מי אתה רוצה לעשות רושם?

אבל היא עדיין במיטה. משלה את עצמה שיחזור לשכב לידה, אִתה. אבל הוא לא, כי מוכרח קודם עוד כמה מחוות של אגרופן, אחריהן מתיחת חזה ומבט נוקב אל פניו. והיא מתבוננת־מגחכת, איך הוא אוהב כל כך את הגוף שלו, משוכנע שקורנת מהם גבריוּת מושלמת, ורק לא ברור לה למה הוא צריך לשכנע את עצמו שוב ושוב? -

היא עוקבת אחריו כשהוא פונה לחדר האמבטיה, מסתגר שם, בטח מזליף בושם גברים, אחר כך בוחן את פניו במראה. משהו לא מוצא־חן. לא יודע מה בדיוק. כנראה מַשְוֶה עצמו לשחקן שהוא מעריץ. קשה לו להודות בכך, מיטלי יודעת. הבעיה כפולה: ההשוואה למישהו, והקושי להודות בכך, הם תמצית כאב הלב. אפשר להימנע. פשוט להיות אִתה. להיות אִתה. עצה שחוקה להתפקע, אבל הוא עדיין זקוק לה -

הוא יוצא מן המקלחת, פונה למטבח במכנסי־בית קצרים, בחזה חשוף, אפוף ניחוח בוקר. מיטלי רואה איך הוא שולף מהארון קופסת דגנים, ממלא צלחת, מוציא מן המקרר חלב, מוזג, מערבב, מתיישב, אוכל. לאט. כל כף בהתכוונות, במוּדעוּת מלאה לעצמו, לתנועת היד המביאה, המחזירה, לחזה העירום שמניע ניעות תואמות, כמעט לא נראות. מין מדיטציה שהוא מתמסר לה מדי בוקר. הכרחית, לדעתו, למישהו כמותו. כלומר לשחקן. צריך להתרכז בעצמו באורח רוחני כלשהו. לעשות הכול לאט. לא להיחפז.

היא יודעת: הוא דרוך לקראת המבחן אצל מיקי. מנסה להסוות, להעמיד פנים, כביכול מלא ביטחון, אבל לפניה המסכה נושרת. היא רוצה להגיד לו: אתה צריך להתייצב מול עצמך, תום. לא לעקוף. לא ללבוש מסכות. תהיה כן עם עצמך, ואז גם אתי.

אבל פוחדת שאז תאבד אותו.

עכשו רואָה אותו קם משולחן המטבח, מוּדע לכל תנועה, לרגע תוהָה למה לא פנה לריקוד. חושבת שהיה מצליח יותר. משהו במשחק שלו לא משכנע. למה אנשים פונים אל מה שלא מתאים להם?

6.

בלילה עלמה בלום מתקשה להירדם. שיחת הטלפון עם מיקי מעיקה עליה. היא הוליכה אותו סחור־סחור עד שכמעט טרק את השפופרת. אם זה היה הפוך, בהחלט הייתה שוקלת לשים קץ לחייה. כבר חשבה על סצנות־היעלמות כאלה בעבר והיו לה סיבות טובות, אבל תמיד ברגע האחרון נמלכה בדעתה. היא הרי אוהבת את עצמה מדי מכדי להסתלק מרצונה. וברור שגם הרבה אנשים סביבה יצטערו והיא לא תרצה להעציב אותם עד כדי כך -

דמעות זולגות מעיניה כשהיא משחזרת רגעים בהם נוכחה לדעת כמה הקהל אוהב אותה, מעריץ אותה, וכמה היא תחסר יום אחד לא רק לקהל הנאמן שלה, אלא בעצם לכל עולם התיאטרון, אפילו לאומה כולה - היא מעזה לומר לעצמה ברגע של התבשׂמוּת עצמית מופרזת.

הפעם הראשונה בה חשבה שאין לה עוד מקום בעולם הזה הייתה שכשרובי זנח אותה. היא חזרה מאוחר בלילה מהצגה. תפקיד ראשי, כמובן. גברת ראשונה בלתי מוכתרת עדיין, כי אֶמה הרמן ניצבת שם לפניה, אבל הכול יודעים שזמנה של אֶמה קצוב -

כבר כשפתחה את הדלת, ידעה שהוא לא שם. אמנם קראה בשמו, דילגה נחרדת בין החדרים, אבל הבינה מייד: הוא יצא, ברח, השאיר אותה עם התינוקת הקטנה שעשה לה, ריבי, שמוטב היה אם לא הייתה באה לעולם. עכשיו היא מגחכת על עצמה, אפילו נוזפת, על סצנת ההיסטריה הגרנדיוזית שערכה אז: בכתה, צווחה, השליכה, פיזרה, רצתה לטלפן, להזעיק, אבל לא ידעה את מי -

האצבעות גיששו אז אל קופסת הגלולות שהצפינה במגירת התכשיטים. היא נעלה את הדלתות, הסתגרה בחדר השינה, לבשה את הכתונת היקרה ביותר, בלעה לאט גלולה אחר גלולה אחר גלולה, החלה להתמסר להיעלמות האיטית, אבל פתאום - הטלפון שליד המיטה צלצל.

החליטה לא להרים את השפופרת, אבל האצבעות כמו זחלו מעצמן, ומן העבר השני דיברה המורה נסיה, האחת שהיא אולי ידידת־אמת, ואמרה שראתה אותה הערב בהצגה וזו הייתה חוויה חד־פעמית, ממש כך, ועלמה החלה לבכות, ונסיה לא הבינה, עד שעלמה פלטה: הוא עזב אותי. חזרתי מההצגה והוא לא כאן.

נסיה חייכה: הוא יחזור על ארבע, תסמכי עלי.

ועלמה פתאום הסגירה: אני לא יודעת אם אני רוצה בכלל.

ונסיה צחקה: את אמרת!

עלמה: את חשבת כך כל הזמן ולא אמרת לי.

ונסיה צחקה: רק אני?

עלמה בכתה: כולכם ראיתם ורק לי לא אמרתם.

נסיה הרגיעה: נו, זה הרי תמיד כך, את לא יודעת?

היא לא ענתה, השפופרת נשמטה מידה, הראש צנח אל הכר. נסיה התפלאה, לרגע חשדה, אבל דחתה וסיכמה שמחר יום חדש גם לעלמה בלום, וטוב כל כך שרובי לא שם, ורק שלא יחזור והיא תתפתה להכניס אותו, להיתלות שוב על צווארו הדק, העלוב. הרי זה הצד החלש שלה - אותה היענות נואשת לכל גחמת חיזור, לכל אשליית אהבה. היא יודעת שהתהילה הזאת מוליכה שולל, חולפת, ואז משתלטים ייסורי שאול, אבל משחקת את התפקיד, כי קשה עוד יותר לסרב לו, והבדידות אז פחות אכזרית, ורובי לא מרפה - כמו עלוקה דבוקה על צווארה, על גופה, על נשמתה.

כך היה מן הרגע הראשון שהגיע, שהפציע - אף אחד לא ידע איך ומנין. לחששוּ שגיאורג, במאי אורח בתיאטרון, הביא אותו בשל אינטרסים עמומים. הביטו בהשתאות על השפם הדקיק, הגוף השרירי החנוט, קרם הברילנטין בשיער, המטפחת האדומה על הצוואר, המכנסיים שנרכסו מעל קו המותניים, לפעמים תלויים על כתפיות.

כשעלמה בלום פרשׂה עליו חסותה, היה ברור שרובי וגנר יהיה שם לַנצח, ישחק תפקידים של מאהב מזדקן, של סרסור חלקלק, דון ז'ואן דָה לַה שמטֶה. היא הבינה שצריך לחתוך, שייגמר רע, שהוא משתמש בה, ישליך אותה ברגע שלא יזדקק, אבל בלילות היה מלבה בגופה אש חזקה, מענגת מדי, כמו שאף גבר עוד לא - והיו כבר כמה וכמה - יודע שכך הוא כובש אותה, קובע ומחליט עד מתי, ואיך, ומה. וכך גם באותו לילה שנעלם -

למחרת, כשהתעוררה בשעת צהריים מאוחרת, מודה לאלוהים על שבלעה רק שישה כדורים, ומודה לנסיה שבמין חוש שישי השמור רק לה ידעה מתי לצלצל, ובכלל היא לא מבינה איך העלתה בדעתה להסתלק מהעולם בגלל האיש המאוס הזה - התגעשה אל בכי רווי רחמים עצמיים, כמה בעצם היא ילדה קטנה וטיפשה. כך היא מכנה עצמה עד היום הזה, יודעת שמתחת למסכה שלבשה ברבות השנים ממשיכה לרחוש אותה ילדה קטנה ואובדת מפעם.

כלומר, בעצם הייתה אחרת: רגישה, בוחנת את עצמה ואת הסובב בעיניים מפוכחות, יודעת היטב מה ומי, אפילו מתחכמת למעלה מגילה, וכדי להסוות את אלה הייתה מצטעצעת במכוון. רק אמא שלה ידעה שבעצם כך. היא אמרה לה: עלמה תיזהרי. את משחקת משחק מסוכן. והיא הבינה וחייכה ואמרה לעצמה: המשחק הוא מהות חיי. עוד תראי! עוד אדהים אותך! -

והיא זוכרת איך הדהימה אותה פעם ראשונה. ואולי לא ממש ראשונה. ממש כמו שסצנת ששת הכדורים לא הייתה ראשונה. היא משתוקקת לשכוח, אבל לזיכרון חוקים משלו, אכזריים למדי. הוא מתנפל, מציף, שמח לאיד, חוזר ומשחזר מבעד ערפל סמיך. כך למשל את הסצנה ההיא ליד האגם שבלב העמק.

לא זוכרת בת כמה הייתה, שלוש־עשרה, אולי חמש־עשרה. הערב היה צונן ואפלולי, ציפורים רעשו בין ענפי עץ ענק שסכך עליה, והיא רעדה כשהאיש במעיל הארוך שבא לבקר את אבא פיתה אותה ללכת אחריו על שפת האגם, והיא הלכה אחריו, בתוכה מסרבת, אבל פוחדת להגיד, כי נדמה לה שמרחוק, מן הבית, אבא אוהב את המראה הזה: האיש הגבוה עם הבת המתוקה שלו.

והיא הרי תְרַצֶּה את אבא, כי הוא יודע מה טוב לה, אפילו הנגיעות הצובטות של האיש, וכשהוא נעלם היא חשבה לקפוץ אל מי האגם הקפואים, להטביע ראש במים, לא להרים, לא לנשום, להיות כבדה, יותר ויותר, ולאט־לאט לא קיימת.

אבל אז הגיחה אמא מסבך השיחים: מה את עושה כאן בשעה הזאת, ילדה קטנה וטיפשה שכמותך!

7.

בבוקר הזמיר נכנס למכונית, נוסע לאורך השדרה. השִמשה פתוחה לרווחה, המרפק על אדן החלון, יד אחת אוחזת בהגה, המבט קולט את מֵרב המרחב: צמרות עצים שנוסעות לקראתו, ריקועי רקיע, הולכי רגל, בתי עסק, בתי קפה.

לרגע הוא מתמסר במודע לגיחוך שבאשליה, כאילו הכול יודעים שהוא עכשיו בדרכו להיות כוכב זוהר. לא עוד שחקן תיאטרון אלמוני־למחצה, אלא דמות שבקרוב יזהו כולם, למשל כשילך לאורך השדרה הזאת. אנשים יעצרו, יסבו מבט נדהם: זה תום זמיר!

בעוד זמן קצר יתייצב מול מיקי נבון. סיפרו לו שהוא יכול להיות אדיב ונדיב וגם אכזר ופוגעני. תהיה מי שאתה, תום, הוא אומר לעצמו. בלי גינונים, בלי הגזמות. אם לא תעבור את המבחן תהיה לפחות שלם עם עצמך. ומצד שני - הוא חושש מן האכזבה שתשתק אותו. כבר ידע רגעים כאלה, שהיו מכאיבים מדי.

הוא קרא את המחזה לקראת הפגישה, כביכול יודע את הסיפור, מבין אותו, אבל כבר למד להכיר את המרחק שבין הכתוב למה שמתפרשׁ על הבמה, וכעת לפניו פעם ראשונה תפקיד ראשי מורכב. חלום ישן, כמעט נואש, כביכול מתגשם, וכבר הוא חושש מן החבטה: כל חלום מאבד משהו, לפעמים הכול, ברגע שחדֵל להיות חלום, ואולי מוטב שייוותר במחוזות בהם ההזיה היא מציאות והמציאות היא הזיה, והן מוליכות יחדיו מראה ישן, כמו זה שמשתחזר בו עכשיו לאורך השדרה הנוסעת: הוא משתעשע עם ילדים בחצר הבית המטונף של אמא. הם משחקים שוטרים וגנבים והוא כמוהם רץ, רודף, נרדף, בועט, נבעט, אבל גם מציץ מזווית העין על פוסֶטרים ענקיים של כוכבים זוהרים על חזית בית הקולנוע. הם נהדרים בעיניו והוא יהיה כמוהם!

הוא מטפס במדרגות התיאטרון. פוסע לאורך מסדרונות קרים, אפורים, מתכוון אל חדרה של רינת, המזכירה של מיקי. מתייצב לפניה, בולע נשימה נרגשת. אני תום זמיר. היא מחזירה חיוך חינני, משהו בתוכו נרגע. היא מבקשת שילך אחריה אל הבמה, מיקי כבר מחכה שם.

הוא פוסע אחריה, מפנה לעצמו דרך בין ערימות אביזרים, שמן הסתם משמשים את ההצגה שתעלה הערב, בעיקר סֶט רהיטים, בטח עשויים עץ פשוט וצבועים בצבע זול, אבל נראים כאילו נרכשו בבית מסחר אקסקלוסיבי לרהיטים עתיקים.

למרות שעוד רגע יפגוש את מיקי, עיניו מחפשות דווקא את עלמה בלום. הוא מסתקרן מאוד אל אמא־דֶמי שלו. יודע שלא יפגוש אותה, ובכל זאת. כאילו צלל אל התפקיד שנועד לו עוד לפני שקיבל אותו ולא יכול להפנות לה עורף לפני שהכיר אותה. על הבמה, כבר הבין שהיא אמא נבגדת, אבל בו בזמן גם גברת ראשונה שמדיפה ניחוח של גדוּלה, והוא רוצה להתקרב, להתבשׂם, להתבסם.

ראה אותה בתמונות, קרא ראיונות, ציפה ליום שבו יעמוד אִתה על במה אחת, וגם נזף אז בעצמו על שהוא בכלל משלֶֶה כך את עצמו. וכבר חשב בימים האחרונים להעז ולהתקשר אליה, למרות האיסור ואולי בגללו, להגיד לה: על הבמה אנחנו לא נפגשים, אבל בחיים האמתיים מותר לנו. אז בואי ניפגש, נדבר, נכיר את מי שאסור.

רינת נפרדת ממנו בחיוך מצודד. יש לה הרבה עבודה, מוכרחה לחזור למשרד, ומיקי תיכף ייכנס. הוא מודה לה, ברור לו שהיא עסוקה, ואין צורך שתישאר, אף שדווקא לא היה מתנגד שתהיה נוכחת, כי החיוך שלה -

הוא עוקב אחר צעדיה המתרחקים, אבל מזדקף ונמתח כשדלת נפתחת מתוך קלעי הבמה, לרגע מדמה שתפציע ממנה עלמה בלום, אבל מאפֵלת הקלעים מגיח איש גדל־מידות, וכעבור כמה שניות הוא מזהה מבעד לתאורה המתעתעת־משהו את מיקי נבון. הוא ולא אחר. כבר ראה אותו בכמה הזדמנויות, מרחוק, ועכשיו, מקרוב, הוא נראה גדול עוד יותר משדימה.

הוא מתקרב אליו, ותום, שכבר לחץ ידי במאים, נחרד במידה שלא ציפה, אולי בשל מידותיו של האיש, אולי בשל האפלולית השוררת שם, אולי כי דמותה הנוכחת־נפקדת של עלמה בלום לא הסתלקה לחלוטין, ומיקי כמו מתפרץ אל סצנה שהוא לא חלק ממנה, לא מביים אותה.

אבל הנה, הוא כבר ניצב מולו, בעצם מעליו, מושיט יד רחבה ללחיצה חזקה, חמה, מחייך חיוך רחב שמפיג את החשש ושואל בקול רם ועבה, שהולם מאוד את דמותו הגדולה: "מה שלומך בחור צעיר? אני שמח שבאת!"

"בסדר, תודה, נעים להכיר. אני מודה לך על ההזמנה ומקווה שלא אאכזב".

מיקי מנדב צחוק חם ומהדהד ואומר שמה פתאום יאכזב. הוא בטוח שתום ממש נולד לתפקיד ושלא יראה במפגש הזה אודישן במובן המקובל. "פשוט הייתי מוכרח להיפגש ככה", הוא כמו מתנצל, "לדבר אתך, לשמוע אותך קורא או מדקלם משהו לפני הסיכום הסופי של הדברים, אבל באמת תרגיש בנוח".

והוא מזמין אותו לשבת לידו בשורה ראשונה של התיאטרון, כדי שיספר לו מעט על עצמו ויגיד מה דעתו על המחזה, על עלמה בלום ובכלל -

8.

כשעלמה בלום מתקשה להירדם, אחרי שיחת הטלפון עם מיקי, צפה ועולה ריבי. אילו רק יכלה לחשוב עליה פחות, אבל בלילה הכול מעיק וחזק יותר, בעיקר ייסורי המצפון, שהופכים לנוכחות פיזית שמכבידה על החזה, מכאיבה, דוקרת, עד שהגברת נחרדת, שמא הלב לא יעמוד בעומס.

הנה הוא הולם חזק, בקצב לא סדיר, עוד רגע יבוא הֶתקף והיא כאן בודדה לגמרי. אילו היה מישהו לידה. אבל רובי מזמן לא, וגם ג'וּדי ואלן, כביכול החברות הכי טובות, תמיד רחוקות כשהיא צריכה אותן. בעצם לעולם לא ממש חברות כמו שהייתה רוצה, בעיקר רוטנות על שהקריירה חשובה לה יותר מהילדה שהרחיקה.

כשהיא יוצאת אִתן לבית קפה, לתיאטרון, לקולנוע, היא לא ממש אוהבת את חברתן, אבל כל אדם צריך מישהו לצאת אתו, ואז לקבל אותו כמוֹת שהוא. ג'וּדי לעולם תיקח על עצמה את התפקיד הבלתי נסבל של אלטר־אגו. מנחה אותה איך להתנהג, בעיקר איך לא, ואיכשהו בסוף תמיד תגיע לריבי - שלא הייתה מגיעה למקום המסוּגר ההוא אם אמא־עלמה הייתה מתנהגת אחרת.

והיא, עלמה, במקום להשליך את ג'וּדי מכל המדרגות, מוצאת את עצמה מקשיבה ואפילו מתנצלת, ואחר כך בלילה, במיטתה, רותחת מזעם, מחליטה שלעולם לא עוד. אבל כעבור כמה ימים, כשאלן מתקשרת, היא חלשה מכדי לומר לא, כי פחד גדול ממלא אותה מהמחשבה על חיים בלי ג'וּדי ואלן.

ולכן שוב תרכין ראש כשזו תשפד אותה באמרות הכנף שלה, ושוב תכריז שהיא "לא נכנסת לזה", כי יש דברים שרק הבן־אדם יודע על עצמו, ושוב לא תזכיר לג'וּדי שהיא בעצמה סיפור קשה ומביך, ויכלה בקלות להוכיח אותה על כך, אלא שהיא אשה אצילית ומאופקת, ולא מתחשבנת.

אמש, לפני שנשכבה במיטה, כמעט התקשרה ואמרה לו שהיא מוכנה לתפקיד, ועכשיו - כשהיא מוקפת אפלה גדולה - שבות ומהדהדות מילותיו של רובי, האיש המאוס ההוא, אחרי בכורה גרנדיוזית אחת לפני שנים: את אלוהית, עלמה. אחת ויחידה. אל תתפשרי על תפקידים קטנים. לָךְ מתאימים רק תפקידים גדולים!

היא לא התרצתה: אתה לא אובייקטיבי.

הוא כעס: שטויות. אני דווקא הכי אובייקטיבי. היית צריכה לראות איך כל העיניים בקהל התמגנטו אלייך הערב, היית אלוהית.

וכל אותו ערב המילה הזאת, אלוהית, לא הרפתה ממנה. אולי אפילו כעסה על רובי בגללה. מי שהיא אלוהית כבר אינה ככל האדם. אז איך חיים על אולימפוס כזה מבלי ליפול?

9.

מיקי ותום מתיישבים בשורה הראשונה ואז נדלקים זרקורים ששוטפים את הבמה באור לבן מסמא. מן הירכתיים מגיחים פועלי במה זריזים ופושטים על ערימת הרהיטים, ובתוך דקות מציבים תפאורת סלון לתפארת. לא רק שולחן, כיסאות, ספות, אלא גם תמונות נתלות על הקיר, וכוננית מוצבת בפינה, ומקשטים אותה בכלי נוי מקוריים, ופורשׂים מרבד על הרצפה, ומציבים מנורה עומדת, שאמורה לייצר אינטימיות של פינת ישיבה.

כל זה, תום מבין, לקראת הצגה שתעלה הערב, ומיקי מצדו מוצא להסביר שהתפאורה הזאת, כלומר הסלון שקם לנגד עיניהם, הוא חדר מגורים של משפחה שבה יחסי ההורים נקלעו למשבר קשה, ודווקא ילדיהם, שעדיין לא ממש בגרו, מנסים להציל את מה שאולי עוד אפשר. אם תום ירצה יוכל לתת לו כרטיס הזמנה, או שניים, אם יש לו בת־זוג, ויוכל לבוא הערב לראות.

תום מתנצל ואומר שלא יוכל הערב, וגם לא ממש מתאים לו, ולרגע נראה לו שמיקי בעיקר התכוון לדלות ממנו כך אם יש לו בת־זוג, וכבר חולפת בו מחשבה שמחוות החיבה הזו נובעת ממשיכה סמויה שרוחשת בו אל נערים כמוהו, ומצד שני שמע פה ושם על חיי המשפחה ההדוקים של מיקי, ובכלל חשדנות־עודפת שׂכרה בהפסדה, ודווקא הוא זה שחש מידה של נעימות מקרבתו הפיזית הרחבה, הנדיבה, של האיש שיושב לצדו ומפציר בו שוב שיספר מעט על עצמו.

"אין הרבה מה לספר. אין דברים מיוחדים".

מיקי צוחק ואומר שכך אומרים כולם, אבל מאחורי האמירה השׁחוּקה והחמקנית הזאת מסתתר תמיד סיפור שונה ואחר ומיוחד, כי אין אדם שהוא לא סיפור.

"אולי אתה צודק, אבל כרגע לא מעניין אותי הסיפור שלי, אלא של דין, הבן האבוד, או האובד".

מיקי אומר שהוא מבין, כי התפישה העקרונית שלו כבמאי היא להנמיך ככל האפשר את המחיצות שבין התפקיד לשחקן, כי כל שחקן בשעה שהוא נכנס לתפקיד מביא גם משהו משל עצמו. לא סתם משהו, אלא את המהות העמוקה ביותר החבויה בו, ומתרחש אז תהליך מקביל של התוודעות לתפקיד ולחביונותיו של השחקן, והניסיון מלמד שרק כך הוא מפיק מעצמו את המֵרב -

תום לא בטוח אם הבין בדיוק, ואם הוא מסכים, אבל נהנה מכך שמיקי משתף אותו בהגיגיו, ועכשיו אפילו שואל מה דעתו על המחזה שהוא עתיד לשחק בו, ותום נבוך לרגע, כי לא גיבש לעצמו דברים מנוסחים ומנומקים, אבל הוא הרי חייב להגיד משהו ולכן אומר שהסיפור דווקא מעניין, ויש בו כמה תובנות מקוריות על יחסי הורים ובנים, שאמנם לפי מה שהספיק להיווכח עד כה, מרבית המחזות והסיפורים עוסקים באלה, כי כנראה משפחה היא הדבר הכי משמעותי בחיים של כל אחד מאתנו.

מיקי מפסיק אותו, קולו נשמע כעת עבה ונמוך מקודם, ואומר: "אין לך מושג כמה אתה צודק, אז אולי בכל זאת תספר לי משהו על המשפחה שלך".

"תראה, גם אצלנו הסיפור מורכב, אולי מורכב מדי, וקשה לי להיכנס אליו עכשיו. חושש שזה ייקח את האנרגיה שאני רוצה לשמור לתפקיד החדש".

ומיקי - באותו חיוך אבהי - מהנהן שהוא מבין ומכריז: "אתה מוזמן לעלות על הבמה!"

תום נבוך, אבל חש שהחרדה שרחשה בו קודם התחלפה בתחושת ביטחון - לא מוגזמת אבל שקטה ונינוחה, שבטח יש לזקוף אותה לזכותו של מיקי, ואומר שבעצם לא מצא אף מונולוג משמעותי במחזה החדש. הכול שיחות ודיאלוגים, ומיקי אומר, "ייתכן שאתה צודק, אבל בכל זאת הייתי רוצה לשמוע משהו, אפילו תקרא דיאלוג כלשהו, ויהיה מעניין לראות איך אתה מתמודד עם שני התפקידים, אתה בטח מסוגל", אבל הוא קורא על פניו של תום שהרעיון לא ממש מלהיב אותו, ואז מזדקף, כאילו ניצת בו ברגע זה רעיון שאיך לא חשב עליו קודם: "בוא תבחר איזה דיאלוג שצד את עיניך ונקרא אותו שנינו, כאן על הבמה".

והם מטפסים אל הבמה, העובדים מסתלקים אל מאחורי הקלעים ומציצים. לא כל יום מזדמן להם לראות את הבמאי שלהם הופך לשחקן.

תום מציע שיקראו מן המחזה את השיחה בין הבנקאי, מר ארדן, לבין דין, הבן האובד, שאותו הוא אמור לשחק, ומיקי אומר שזאת בחירה מצוינת. "מר ארדן הוא דמות מאוד משמעותית במחזה, מפני שהוא היחיד ששומר בעת ובעונה אחת על קשר עם האמא הנוטשת ועם הבן הננטש, וצריך לתמרן ביניהם מפני שהם נמנעים מלהיפגש".

תום/דין: יש משהו מפתה בְּלקום ולטוּס עכשיו לניו יורק, אולי בשם בדוי, כדי שאמא לא תדע, ולהיות ליד פזית כשתלד את הבן שלי. אני סקרן אל הילד הזה. אבל המחיר כבד. כי אבא שלי, ארווין, הוא סיפור קשה. ופזית עצמה, והמחויבות כלפיה. בסופו של דבר אמא שלי תדע, אבל לא תוכל להגיע אלי. כאילו האדמה בלעה אותי.

מיקי/ארדן: נראה שמתרחש אצלך משהו עמוק יתר מאשר בריחה מאמא, סוג של כמיהה להיעלם לגמרי. להיות אבוד. עלום. לא רק מאמא. מכולם.

תום/דין: ואז להחליף זהות. להיטמע בתוך הדמות החדשה שלי ולצאת אל העולם מישהו אחר, חדש - חיצונית ופנימית.

מיקי/ארדן: איך תהפוך את הזהות החיצונית? עניין לא פשוט!

תום/דין [מרגיע את הבנקאי המלא־עצמו]: עזוב, זאת הבעיה הקטנה.

מיקי/ארדן [מרכין ראש]: זאת באמת הבעיה הקטנה.

תום/דין [לא מרפה]: מה דעתך, ארדן. מה יהיה אתי? מה אני? מי אני? לאן אני?

מיקי/ארדן [ברוח נמוכה]: ייתכן שבאמת אין לך ברירה אלא לטוס מכאן. אמנם מצאת לך פה דירת מסתור, אבל מחפשים אחריך. הארץ קטנה והאנשים רעי לב ומחשבים חישובים. מי עם מי, מי נגד מי. בקרוב יעלו עליך, ואתה יודע מה? אולי מוטב שיהיה כך. לכמה זמן אתה רוצה לברוח, להיעלם, לאבד את עצמך?

תום/דין [מזדקף]: למה אמרת לאבד?!

מיקי/ארדן [מרגיע]: מלשון אבוד אני מתכוון. בכל אופן אם תחליט לנסוע אעזור לך.

תום/דין: אני מניח שגם אבא שלי שם, ארווין, יהיה מוכן לכל דבר שירחיק אותי מאמא.

מיקי/ארדן: אני מקווה שאני לא פוגע בך אם אני מטיל ספק בכוונותיו. כבר פגשתי בו בעבר.

תום/דין: אתה יכול להרגיש חופשי, להגיד חופשי - כל מה שאתה חושב עליו.

מיקי/ארדן: הוא איש נכלולי וצבוע מכף רגל עד ראש. לא רק הנפש. אפילו השיער, הפנים, איברי הגוף - שום דבר אצלו לא אמיתי.

תום/דין: אני יודע למה אתה מתכוון. אבל חושש לא פחות מאמא.

מיקי/ארדן: למה אתה מתכוון?

תום/דין: אל תיתמם. הרי היו ימים שהיית קרוב אליה. יותר מדי קרוב. אתה מכיר אותה לא פחות ממני.

מיקי/ארדן: בוא נשכח את הימים האלה.

תום/דין: אתה אולי יכול לשכוח. אני לא. ילד לא יכול לשכוח אמא שכלאה אותו בבית. לא כי דאגה לו, אלא כדי להעניש אותו. בערב, כמובן, לפעמים אפילו כשלא יצאה. הודיעה לי: אתה סגור עכשיו בחדר שלך, שלא תלכלך לי את הסלון, ונעלה את הדלת במפתח.

מיקי/ארדן נדהם: מה היה המניע? נשמע כמו איזה מחלת נפש....

תום/דין: וזה לא הכול.

מיקי/ארדן: אולי תחסוך ממני...

תום/דין [זוקף ראש]: לא אחסוך, כדי שתדע. אתה תהיה הקורבן הבא. אתה חזק בעיניה. אתה מאתגֵר אותה.

מיקי/ארדן: אבל אתה ילד שלה. לא חזק. לא מאתגר.

תום/דין [זועף]: למה? מפני שכך מוסכם? אולי בעיניים שלה אני דווקא איוּם?

מיקי/ארדן: איוּם על מה?

תום/דין: על הכסף.

מיקי/ארדן [מרכין ראש]: כשאהבת־בצע עולה על אהבת־ילד מקננת מחלה קשה.

תום/דין [מתלהט]: כשאהבת־בצע מטריפה אפשר לחזור מן הגן, מבית הספר, ולמצוא את אמא יושבת כל פעם על הברכיים של מישהו אחר. אלמגור, נקדימון, פלדמן, וגם אתה ארדן. כן, גם אתה היית שם. נגררתָ אחריה מן הכורסה למיטה. וכל זה אחרי הפארסה עם ארווין, אבא שלי. שפתאום עכשיו נזכר שהוא רוצה ממני משהו. לא יודע מה. אותי? את הנכד? את פזית? אין ארווין בלי אינטרס. אין אדית בלי אינטרס. גם עכשיו, כשהיא מזעיקה את כל העולם שיביא אותי אליה זה לא בגלל שהיא פתאום אוהבת. פשוט יודעת שאל הכסף תגיע רק דרכי. ואני רוצה לסמוך עליך, ארדן, ולא סומך. החשבון שלך עם אדית יכול להפוך לחרב פיפיות. הנה אני אומר לך בפרצוף מה אני חושב, אתה קרוץ מאותו חומר. עכשיו אתה עושה מין חזרה־בתשובה, אבל היית אצלה אז. אני ראיתי. לא זוכר בן כמה הייתי, וראיתי במבט שלך אלי מין תחינה, שארחיק אותך ממנה. ילד קטן מול גבר מבוגר. האמון שלי בך מוגבל ואם להשתמש בביטוי מהעולם שלך: בעירבון מוגבל. מי ייתן עכשיו עירבון למי, אתה לי או אני לך.

מיקי נושא עיניו מן הדפים, לתום נדמה שהוא מבחין בדוק לחלוחית בעיניו. בדקות ספורות של קריאת טקסט כבר הספיק להתחבר, להזדהות. וחולפת בו גם מחשבה מעיקה: שאולי מיקי מזדהה כל כך מפני שרגשות אשם ובושה כלשהם ממלאים גם אותו, כאילו הוא עצמו אותו אָרדן.

אבל מיקי מתעשת, נותן בו מבט נוקב ונושם נשימה עמוקה: "זה היה קשה. מרגש. היית מצוין. היה לי ברור שתהיה. רק בסוף, כשאתה מטיח בו את האשמה הקשה שלך, היית מלודרמטי מדי. לפעמים אמירה כזו נשמעת חזקה יותר דווקא אם שומרים על איפוק, אבל בסך הכול באמת מצוין..."

תום מרכין ראש, מבליע חיוך כשמיקי אומר: 'מטיח בו'. נזהר מלהגיד 'מטיח בי', והוא גם ממהר לסלק את האבחנה הזאת. הרי כבר שמע אינספור פעמים, במעט ימיו בתיאטרון, שחייבים להקפיד על הפרדה בין המשחֵק למשוּחק, ואם יש מישהו מבין שניהם שהיה רוצה לראות בו תחליף־אב, הרי מיקי ניצב בראש. כן, הדמות הגדולה וחזקה־רכה הזאת מעוררת בו עכשיו משהו שהוא מעבר לזיקת במאי־שחקן.

"אוקיי, תום זמיר, בימים הקרובים נתחיל בחזרות. נודיע לך איפה ומתי".

"מה זאת אומרת איפה - לא כאן?"

"כן, כמובן כאן, אבל קודם בחדר הקריאה, רק אחר כך על הבמה".

תום אומר שהוא מודה ושמח והתפקיד מאוד מאתגר, ורק חבל שלא יזדמן לו לשחק מול עלמה בלום, כי היא בעיניו הגדולה מכולן, ומיקי מחייך, אומר שהוא מבין אותו, אבל זה בטח עוד יקרה בעתיד. והאמת שאילו הדבר בידיו היה מבקש - משניהם זאת אומרת - בתקופת החזרות לא להיפגש גם מחוץ לבמה, נראה לו שזה יעצים את סצנת הסיום, וחוץ מזה, הוא חושב שזה תרגיל מעניין לשחקנים - ליצור משוואה אמיתית בין המציאות לבמה, ואת זה הוא אומר בניגוד לכל הנוסחאות.

תום לא משיב, קם ללחוץ את ידו של מיקי, נושא אליו מבט שמצית אצלו כהרף שנייה מופע דה ז'ה ווּ של מפגש כזה. הוא לא מצליח להבין או לזכור את מקורו, את זמנו, אבל בפירוש היה, אולי רגע נושן עם אבא שלו, או מישהו אחר. אבל הנה הוא חולף, ומיקי מחייך ושואל תוך שידיהם עדיין שלובות: "חשבת פעם לכתוב בעצמך מחזה?"

"מה? לכתוב? אף פעם לא... אני בקושי כבר ממש שחקן, אז לכתוב?"

"אתה לא בקושי שחקן. אתה ממש. אוקיי, לא חשוב... סתם שאלתי, משום מה נראה לי..."

"אתה מחמיא לי. מי יודע... אולי. עוד כל החיים לפנַי, אני מקווה".

"נכון, אתה באמת איש צעיר. רק אין לך מושג כמה מהר הכול זורם... חולף. תזכור את זה!"

לתום נדמה שהוא רואה שוב אותה לחלוחית נכלמת בעיני הבמאי שלו. מיקי מושך את ידו, קם, טופח על כתפו של תום, מגייס במודע את הטון הענייני־סמכותי של ימים־ימימה ומסכם: "אוקיי בחור, בקרוב נשלח לך לוח זמנים לחזרות".

ברגע זה נפתחת דלת במעלה האולם ותום שוב מדמה לרגע לראות את עלמה בלום ניצבת שם, אלא שבמדרגות יורדת לקראתם אשה צעירה, ומיקי מזדרז להציג אותה עוד בטרם הגיעה לבמה: "זאת שלי אוחיון, עוזרת־הבמאי. עוד תפגוש אותה בחזרות".

תום נותן בה מבט ונדמה לו שהוא שומע במילים הללו כוונה נסתרת כלשהי, שהוא לא יורד לסופה.

10.

חזרת קריאה של בוקר. שחקנים יושבים סביב שולחן וקוראים. תום לא משתתף בסצנה ופונה לחדר סמוך לשנן את הטקסט שלו. גם עלמה בלום לא שם. נדמה לו שמיקי מסדיר את לוח החזרות כך שלא ייפגשו גם בסצנות שבהן הם לא משתתפים.

פתאום נכנסת שלי, עוזרת הבמאי, ואומרת שעד לרגע זה הִנחתה את חזרת הקריאה, אבל לפני כמה דקות הגיע מיקי, לקח ממנה את הפיקוד, והיא שמחה לקחת פסק־זמן, גם לשאול אותו אם אולי הוא רוצה שתסייע לו בשינון הטקסט, או אם סתם בא לו לדבר על המחזה. היא ממש סקרנית לדעת מה דעתו.

היא נושאת בידה כוס קפה, ואולי הוא רוצה שתכין גם לו, והוא אומר שלא תגזים, הוא יכול להכין לעצמו, אבל היא מושכת על שפתיה חיוך מתחנחן עוד יותר ואומרת שדווקא תשמח מאוד לעשות זאת, והוא נעתר.

היא מניחה את הכוס שלה, יוצאת וחוזרת עם כוס נוספת, מתיישבת מולו, פוקחת עיניים גדולות, ממתינות למוצא פיו. הוא מתנצל, קשה לו לדבר כי הוא מעורב מאוד. רוצה לאהוב את התפקיד שלו.

היא מבינה. לא תלחץ עליו. רוצה בעיקר להגיד לו שהיא יודעת מי הוא, תום זמיר, ושיידע שלפי מה שכותבים ואומרים בתקשורת - וגם בעיניה - הוא הכוכב הבא. זאת אומרת, בעצם כבר עכשיו! עובדה, כשנתלו שלטי חוצות של המחזה האחרון, הוא הופיע בקִדמת התמונה, ובכלל, היא מבינה בדיוק למה מיקי בחר בו לתפקיד דין. ממש תפור עליו!

תום מחייך במבוכה. לא ציפה להתנפלות הזאת, היא דווקא חמודה בעיניו והמחמאות שלה נעימות למדי, אבל הוא לא יסתבך כבר ביום הראשון במקום הזה, המוּעד להסתבכויות. הוא עם מיטל שלו ולא ייחלש או ייסחף אל גחמותיה של עוזרת־במאי, וממילא מיקי נכנס עכשיו וכמעט נוזף בשלי על שזנחה אותו, ונראה שעינו חושדת שמשהו נוסף מתרחש כאן, וחוץ מזה עוד מעט יבקש מתום לעבור לחדר הקריאה ולקרוא את הטקסט שיש לו מול נינה שחר, השחקנית שמשחקת את דפני, בת הזוג הבוגדנית שלו, בטח תום מכיר אותה, כי גם היא כמוהו שחקנית מבטיחה שמככבת בטורי הרכילות ותום מאשר שאכן כך, והוא הולך בעקבות הבמאי ועוזרתו ומתיישב מול נינה שנראית נינוחה ובטוחה. ועוד לפני שהוא לוקח נשימה, נינה [ברגע זה דפני] טוענת מולו, בעצם מאיימת, מתוך הניירות המרשרשים -

אם לא תעביר את הכסף שרשום על שמך בבנק אחר, אז אמא שלך, עלמה [ששמה במחזה אדית], תעקל אותם.

תום/דין: הרי הכסף רשום על שמי בלבד. איך היא תוכל לעשות זאת?

נינה/דפני תתחסד: לא רוצָה לדבר סרה באמא שלך, כי אמא היא אמא, אבל חשוב לשמור עליך, ולהגיד לך את האמת: אמא שלך מקושרת חזק חזק בבנק הזה. אם תרצה היא תוכל לעקל את כספי הבנק כולו.

תום/דין: אל מי היא מקושרת שם?

נינה/דפני תפקח עיניים גדולות: אתה מכיר את ארדן? סמי ארדן?

11.

"הבחור הזה שעבר כאן - לא היה הוא?" עלמה שואלת בתום חזרת קריאה.

שלי כמעט נוזפת: "לא עלמה, זה לא היה הוא. אתם אף פעם לא על אותו סֶט. הרי הוא הבן האבוד שלך. את לא רואה אותו והוא לא אותך".

עלמה מחווירה. יודעת שאלה כללי המשחק. אבל כשעוזרת הבמאי המתחנחנת מטיחה את הנוסחה בפניה, ונדמה לה שהיא שומעת דוק של שמחה לאיד - אולי כי שלי כבר ממלכדת את הבחור אליה - אז הכול מסתחרר סביבה. היא צריכה להבין, הילדונת הבתולית הזאת, שאת שתי המילים האלה 'בן אבוד' היא, עלמה בלום, לא יכולה לשאת, כי היא בעצמה בת אבודה וריבי בתה אבודה וכל האנשים בעולם אבודים, אם לא לעצמם אז להורים שלהם, ואם לא להורים אז לאלוהים.

ועכשיו ברור לה לחלוטין שאכן נכנעה שוב לחולשתה הקדמונית - נשיאת־חן בעיני־כול - כשהסכימה להשתתף במחזה הזה. איך לא הבינה מראש שכותרת השֵם בלבד לא אפשרית לה?! עדיין לא מאוחר להתחרט. החזרות רק התחילו והיא יכולה לעצור הכול. להגיד לשלי שתקרא למיקי וכשיתייצב תכריז: אני מתפטרת עוד לפני שהתחלתי!

תתחולל שערורייה, מיקי אף פעם לא יקרא לה שוב, וגם ידאג להפיץ בכל העיר שעלמה בלום כבר לא, אבל היא את נפשה

הצילה -

לכן היא לא מצווה על שלי שתקרא למיקי, אלא אומרת שעברה בעצמה חוויה דומה לסיפור המחזה הזה, ולכן הכול קשה לה. ושלי, טיפשונת, שואלת: "באמת, עברת חוויה כזאת?" ועלמה, נרגשת מאוד, מאתרת בחושיה המחודדים שהילדה הזאת הולכת ונשבית בקסמיה, והיא תוכל לפרוק אליה ועליה כל מה שרובץ על כתפיה ההולכות ונחלשות, ואולי כך יהיה לה קל יותר לשחק את התפקיד הבלתי אפשרי הזה, ואף ששלי מכריזה שבעוד רגע מתחילה חזרה נוספת, עלמה לא קמה מכיסאה, כי ברור לה שעוזרת הבמאי הקטנה מרותקת לשמוע איך למרות שעברו שנים הסצנה ההיא רודפת, לא מרפָּה: היא שבה בלילה מהתיאטרון והילדה שלה, ריבי, איננה. בסך הכול יצאה לטייל בשדרה, אבל הקפידה לא לחזור לפני אמא, וכשהיא נכנסה אל הדירה ומצאה אותה ריקה, נתקפה היסטריה והרווח כולו היה של הילדה הנקמנית -

שלי מרותקת לדעת מה קרה ברגע זה, אבל נוגה נכנסת רותחת. פעם רביעית לא תבוא אליהן אלא מיקי יגיע, ויהיה סקנדל גדול.

"גברת עלמה", שלי מפצירה, "קוראים לנו לחזרה".

אבל הגברת לא מזדרזת לקום. מבטה מרוכז במראה שעל הקיר ושלי קולטת הבעה קודרת של אי נחת מן הדיוקן הנשקף שם.

"אם את רוצה, אאפר אותך, סתם כך בשביל הכיף, רגע לפני שתצאי לבמה", היא מבקשת לרצות מעט את הפרימדונה האנינה, "הרי למדתי איפור בבית ספר מקצועי".

וכבר היא פותחת את קופסת המשחות והאבקות הצמודה אליה כל העת. מוכנה לייפות, לכער, אפילו להשחית את פניו של כל שחקן מזדמן, ואת אלה של הגברת הראשונה להיטיב, כמובן, אבל זו דוחה אותה בקוצר רוח. ברגע זה היא לא מבקשת הנחות ושיפוצים. היא רק מזועזעת מן הפנים הנשקפים מולה. הם נראים לה מעוותים־להחליא, ובעצם כך גם פרצופי כל הסובבים. היא חשבה שתשחק במחזה שהוא אמנם מורכב, אבל יש בו גם צד קליל ומהנה. כך הבינה ממיקי, שחומק ממנה מאז שאמרה לו שמשהו בליהוק לא נראה לה. היא נפגעת מן החמקמקות הזאת, אבל חלשה מלהגיד לו: מיקי, מה שמתרחש כאן שונה מאוד ממה שסיפרת לי, וחוץ מזה לא הגבת על מה שאמרתי לך בטלפון -

פתאום חולפת־חומקת בפתח החדר דמות ושוב היא טועה לחשוב שזה הוא, הבן האבוד, וכמעט נמלטת צעקה מפיה -

 

החזרה על סצנת בית הקפה עם אירנה, החברה־הכי־טובה כביכול, נראית לה מייגעת וטרחנית, ומרגלית, שמשחקת את אירנה, שוכחת שוב ושוב את הטקסט ושלי מן האולם לוחשת לה, ונראה שמיקי עוד רגע מאבד סבלנות, אבל לאט הוא נרגע ואפילו נכבש מעט לטקסט המלודרמטי שרינו שם בפיה של עלמה/אדית, שעוד רגע תפרוץ בבכי אל מול פרצופה המחודד של אירנה - כי את האשה הזאת לא מעניין דבר לבד מחטטנות אובססיבית בחייו של הזולת. עכשיו היא עוטה פנים מלאי דאגה כשעלמה/אדית מתוודה בדמעות - מדומות או אמיתיות - שהיא כבר כמה לילות לא ישנה מרוב דאגה לבן האובד שלה, לא יכולה לשאת את רגשות האשם הרובצים על מצפונה, ובכלל חייה עכשיו גיהינום, אבל כעבור רגע היא משנה את הבעתה. הפרצוף האדיש הופך מרושע־להפחיד והיא מסננת: את דואגת רק בגלל הכסף, אני מכירה אותך. הוא לקח הכול וזה משגע אותך -

עלמה/אדית מתרוממת מהכיסא, נגעשת בצווחה היסטרית: איך את מעזה? כמה שאת חוצפנית. כסף - זה מה שיש לך בראש בגלל שהבעל החלקלק שלך, מֶני, ברח עם הצרפתייה שלו ולא השאיר לך כלום.

אירנה מחזירה חיוך מלגלג. היא כמובן לא תיגרר למקום הנמוך הזה, ותתמוגג לראות איך עלמה/אדית נטרפת עוד יותר, ואיך האנשים בבית הקפה [כמה עובדי־במה שמיקי ליקט כניצבים, עד שיבואו הסטטיסטים האמיתיים] משתתקים, מפנים אליהן מבט ורואים את עלמה/אדית מתכוונת להרים יד ולסטור לאירנה, ואז נסוגה אל תוך הכיסא בבכי נורא, שמזמין חיבוק גדול של חמלה, אבל אירנה לא תחבק את אדית. לעולם לא!

אור נדלק באולם. מיקי קם ומסנן שהיה לא רע, יותר טוב מבפעם הקודמת, אבל חסר בעיניים של עלמה זיק משכנע יותר של כעס־נורא כשהיא מתנפלת על אירנה, וממרגלית הוא דורש לבוא בפעם הבאה מוכנה היטב עם הטקסט.

עלמה רוצה לומר משהו, אפשר שבעצמה לא יודעת מה, אולי שהייתה מוכנה לסטור לו על הפרצוף כשהוא מצפה לזיק מטורף יותר בעיניים שלה, דווקא הבוקר, כשכאב ראש נוראי משגע, ואם היו מתחשבנים כך אִתו על כל גחמה רכרוכית שלו היו מגיעים רחוק, אבל היא נעצרת, לא רק כי יש כאן היררכיה ברורה, אלא גם מפני שכשמיקי קצר רוח היא נחלשת מאוד. הרי יש איזה חוזה לא כתוב ביניהם שהוא בעבורה לא רק סתם־במאי, אלא גם משהו אחר, וכשהוא מתעלם כמו־להכעיס ומתייחס אליה ממש כמו אל מרגלית - היא נמלאת חרדה.

כשהיא יוצאת את האולם מיקי לא מתאפק מללחוש באוזנה של שלי: "עלמה כרגיל משחקת מצוין. היא פשוט נולדה לבמה, אבל האמת שהכול זורם אצלה בטבעיות כזאת גם מפני שהיא פשוט משחקת את עצמה, זאת אומרת את החיים שלה".

"למה אתה מתכוון?"

מיקי נהנה לראות את הסקרנות נדרכת עד קצה אפה של שלי הקטנה ולואט: "לא עכשיו, לא חשוב, לא נעים, מרגלית עוד כאן. אבל בטח יום אחד היא תספר לך. בכל אופן..."

"בכל אופן מה?"

"בכל אופן, זה מה שאמרתי - כשהיא משחקת את עצמה היא במיטבה".

ומרגלית, שכביכול לא שומעת אלא רק אוספת את חפציה לתיק בהתמסרות מופרזת, כמעט נדחקת ביניהם וקובעת בציוץ ארסי: "לא תמיד. לא בהכרח", וממהרת להפנות עורף.

12.

בערב עלמה בלום ספונה בכורסה גדולה בדירתה. רכשה אותה בבית מסחר לרהיטים עתיקים. יש לה מסעד גבוה, היא עשויה עץ יקר ומגולפים בה פיתוחים קלאסיים והיא יכולה להניח את ראשה וגֵווה, להתרווח, להתעטף בסוּדר סגול, שנסרג במיוחד עבורה בידיה האמונות של סורגת מקצועית, אולי האחרונה בעיר, אחרי שזו ראתה אותה באחת ההצגות שבהן הפליאה לשחק בעלת ארמון תככנית.

הסורגת העמלנית באה אל אחורי־הקלעים בתום ההצגה, התנפלה עליה בחיבוק קצת קרוב והדוק מדי, וכשדמעות זולגות מעיניה אמרה שלעולם לא תשכח את הלילה הזה, והיא תסרוג לגברת הראשונה את הסוּדר המפואר ביותר שסרגה אי פעם ותשלח לה כמתנה.

ועלמה הייתה נבוכה, ניסתה למחות, מה פתאום, אין צורך להגזים, אבל האשה הנלהבת לא ויתרה, וסרגה ושלחה לתיאטרון, ועלמה ניסתה להסתיר משאר השחקניות, כי אין קשה מקנאת שחקנים, אבל בערב, כשהביאה את האריג הסרוג הביתה ונעטפה בו - ידעה שכך תעשה כל ערב, כי הסוּדר הזה, על פיתוחיו הססגוניים, הולם לה כל כך, וכשהיא נעטפת בו היא חשה עצמה נאה ובטוחה מתמיד.

שולחן קטן, גם הוא עשוי עץ מגולף, ניצב ליד הכורסה ועליו כוס תה וצלוחית עוגיות חמאה שפירורי פרג זרויים עליהן. רק את אלה היא אוהבת, והיא יכולה אז לפרושׂ לפניה פעם נוספת את דפי המחזה ולקרוא בהם ביתר עמקות ומחשבה. היא כבר שיחקה בכמה מחזות שכתב רינו בן ארי, תמיד תפקיד ראשי, אבל לאו דווקא אמא. בעיקר הייתה מאהבת, או אלמנה, או אשה נבגדת.

אלא שכל זה התרחש בטרם תקופת ההדרה הבלתי נסלחת שנכפתה עליה. רינו נראה אז בעיניה אחד מן החבורה שחִנהּ סר בעיניה. הרי היא מכירה לפנַי־וּלפנים מי נגד מי, מי בעד מי, מי מתחכך יותר ומי פחות.

לכן התפלאה כשמיקי החליט שתבוא לשחק במחזה של רינו ולא התאפקה מלתהות על כך באוזניו. ומיקי, אמיתי או מניפולטיבי, השמיע דברי סניגוריה כבושים על רינו. אמר שהיא טועה אם היא חושבת שיש למחזאי המוכשר הזה משהו נגדה, ורצוי אפילו שתמצא רגע הולם להתקשר אליו ולהחמיא לו. היא אולי תעשה זאת, אבל לשם כך צריכה להתאהב יותר במחזה שלפניה והיא עדיין לא. לצערה מוצאת בו, כתמיד אצל רינו, תערובת של פניני דרמה אמיתיים שמשיקים לקלאסיקה, עם מומנטים מלודרמטיים שבהם הוא מבקש, כמעט מתחנן, לכבוש את אהבת הקהל.

הו, כמה הוא זקוק לה. אילו היה מצליח להתעלות יותר על חולשותיו היה הופך למחזאי גדול, אולי הגדול כאן מכולם.

אבל כרגע, ככל שהיא חוזרת וקוראת, מתעוררת בה סקרנות דווקא אל השחקן־כוכבן הזה, תום זמיר. היא כבר מתחרטת קצת על שרמזה למיקי משהו על התפקיד שקיבל. בעצם, מה היא יודעת עליו? קראה פעם ריאיון אתו, למדה לדעת שהבחור גדל ביפו הרחוקה, זו שאינה נוצצת, למשפחה קשת יום, ואם הייתה מסוגלת לצאת מתוך בועת־עצמה, להיות ענווה יותר, הייתה דווקא מפרגנת למי שסולל דרך מן המקומות האלה אל חזית הבמה, אפילו מתקשרת אליו לברך, להחמיא, אולי משהו מעבר לכך.

אמנם מיקי התפלפל באוזניה שעדיף שלא ייפגשו בתקופת החזרות, מכל מיני סיבות דרמטיות־קונספטואליות שהוא מפליג בהן לפעמים, אבל הנוסחה הזאת נשמעה לה מגוחכת ומלאכותית, ומעוררת דווקא תשוקה להגיע אליו בדרכים־לא־דרכים, לעקוב אחריו, להפתיע אותו, להתל במיקי. אולי אפילו שמץ־שִמצה של נקמה מזדחל כאן - כאילו היא נענית להפצרתו הגחמנית, אבל מאחורי גבו רוקמת עם הזמיר החמדמד ברית־כוכבים נוצצת.

13.

פתאום מתחשק לזמיר לפתות קצת את שלי, כדי שתספר לו כל מה שהיא יודעת על עלמה בלום. מבעד למראָה בחדר האיפור הוא רואה איך העיניים שלה מתכוונות היישר אל שלו, וזה רגע ממש מתאים להציע: בואי נצא אחרי החזרה, נשתה קפה...

היא תסמיק. ההצעה המפתיעה תחמיא לה, אבל גם תסבך. חושיה מאותתים שלא את חברתה הוא רוצה אלא את זו של עלמה בלום, והוא משתוקק שתדליף לו על הגברת הראשונה כל מה שאסור. ומצד שני, אולי פתאום יסתקרן גם אליה עצמה, שלי הקטנה, ויצמח ביניהם משהו שהיא משתוקקת.

כבר הרבה זמן לא אמר לה מישהו בואי נצא נשתה קפה. אבל אין סודות בעולם ומיקי יידע ותתרגש שערורייה והיא תפוטר, ואף הפקה אחרת לא תיקח אותה, כי היא לא יודעת לשמור סוד, והרי אין כלל חשוב יותר בזירה הזאת מאשר לא לספר, לא להסגיר. להיפך: עמימות היא שם המשחק. ככל שמישהו אפוף בה יותר כך הוא כוכבִי יותר, זוהֵר יותר, והיא רומזת לו שעלמה בלום, שתבוא מחר לחזרה, עשויה גם היא לפתות אותה שתספר לה עליו -

והוא ממילא נסוג. לא יפתה. לא יסבך. שלי חמודה כל כך. תמימה כל כך. אם יפגע בה לא יסלח לעצמו. אבל דמותה של אמא אדית במחזה מטרידה אותו - כמו מעלָה באוב את אמא שלו, אלגרה, והוא מתלבט לרגע, אולי יכריז בסוף היום שהוא פורש מההפקה. ומצד אחר, קול בתוכו מפציר להישאר, מפני שכאן, בסיפור, מתרחשת תפנית מפתיעה ביחסי בן ואמו.

ויש גם אמא שלישית, אחרי אדית ואלגרה: עלמה בלום.

קרא ראיונות אִתה. סיפרה על בת עלומה שכבר שנים רחוקה מן העין. והוא תוהה אם תפקיד אדית הולם אותה, או שתשחק אותו בחירוק שן, כי נוכחותה הנעדרת של בתה לא תרפה.

האם יכול שחקן לשחק תפקיד שמעורר בו הסתייגות, אפילו התנגדות עמוקה, שנובעת מתוך־תוכו - מפני שהוא נוגע במיתר אישי רגיש, או מפני שהוא מתעב את הדמות, נאמר מבחינה אנושית, או פוליטית, או סולד מן המניעים שלה?

החזרה הסתיימה והוא נכנס למכונית. השעה מתאחרת, מיטל בטח כבר כעוסה ומחושבנת, אבל הוא עוקף כביכול את מסלול הרחובות, הישיר, המוּכר, מכוון אל אלה שיורדים לים, ממשיך לאורך הטיילת. מוטב שיחזור אל מיטל מאוחר יותר, כשהדברים יתבהרו, אם אפשר בכלל.

השאלות המטרידות הללו, לפני שהוא מברר אותן אצל עלמה בלום, מציפות אותו עצמו. האם בכלל טוב עבורו לשחק את הבן האובד? הרי מי שמכיר יאמר שאת סיפור עצמו הוא משחק, כי כבר היו דברים במשפחתו. בחלקם היה נוכח, בחלקם נפקד, ואז שמע סביבו רק לחשים עמומים. אבל כך או כך, אובדנים למיניהם תמיד אפופים מסתורין של הכחשה, של חרדה גדולה, וכמה היה רוצה דווקא להתוודע אל מישהו ששרוי באובדן כלשהו -

כלומר, רוצה וחושש. מה יפגוש? מי יפגוש? איך יגיב? מה יקרה אחר כך?

אבל התשוקה הולכת ומתעוררת, תחילה כמשהו ערטילאי, ואז מובילה מאליה אל ריבי, הבת העלומה של עלמה בלום. הוא רוצה להגיע אליה, לפגוש בה, לדעת איך ולמה, והאם דווקא מפני שהיא בת של שחקנית? -

ובטח יתמלא אז חרדה, כי ישמע שמי שבוחר בדרך המשחק לא יכול להיות אמא, גם לא אבא -

הוא עוצר את המכונית במפרץ חניה. יתקשר עכשיו אל עלמה בלום ויבקש שייפגשו. יש לו הרבה מה לשאול, להגיד, ובכלל, ומה פתאום שלא יתראו בגלל גחמה מתחכמת של מיקי, שאמר שמוטב ככה בתקופת החזרות. הוא לא מחויב למיקי מעֵבר לתפקיד על הבמה. וברור לו שגם היא רוצה, אבל כמובן ממתינה שהוא יהיה הראשון. עניין של כבוד, של גאווה, של סדרי עולם.

הוא מחייג את מספר הטלפון שלה. מחלון המכונית ניבט אליו זוג צעיר שצועד על הטיילת ועכשיו נעצר ומתבונן בו. שניהם מחייכים, מסמנים לו שמזהים אותו, יודעים מי הוא. זה מחמיא. זה נחמד. אלמלא היה מכוּון־מטרה היה מניח להם להתקרב, כדי שיטפטפו באוזניו צרור מחמאות - שלעולם לא מספיקות, לא מספקות - אבל הוא לא נפנה אליהם כי מן העבר השני של הטלפון נשמעים צלצולים, אחד ועוד אחד, ארבעה בסך הכול, אבל ברגע האחרון הוא נסוג ומכבה את המכשיר, כי מבליח בו רעיון נרגש: הוא יעקוב אחרי הגברת מרחוק. זאת אומרת, אולי לא ממש, בפועל, כי זה עניין שעלול לסבך ולהסתבך אפילו מבלי שיתכוון - אבל לפחות בדמיונו, בהזייתו.

לפעמים עדיף כך, לרקום סיפור חיים של מישהו, אפילו הוא בשר ודם, במקום לפגוש בו פנים אל פנים, ולצאת לא פעם מאוכזב. לשחקן זאת התנסות משמעותית במיוחד, כך הוא חושב, ונזכר בשאלתו של מיקי, אם התכוון פעם לכתוב מחזה, והאתגר הזה פתאום מטלטל אותו ממש: יתנסה לא רק במשחק אלא גם במחזאות, באמנות הסיפור, ויוליך את עלילת חייה של עלמה בלום בדרכו. לא רק אל הבת ריבי ירצה להגיע, אלא גם אל ראשית ימיה של הגברת, אל ליבת חייה. מתי והיכן התחילו, ומה קרה אחרֵי ומה לפנֵי, ובכלל. יסתמך על קרעי־דברים רחוקים שהוא יודע, שקרא עליהם, אבל גם ייתן דרור לדמיון שלו.

פעם קרא משפט שכתב הסופר טום קלנסי: 'ההבדל בין בדיה למציאות הוא שבבדיה יש היגיון'. כל כך נחמד בעיניו. כל כך מתאים. עוד יתברר שההיגיון שיפרנס את הדמיון שלו יהיה חזק ומשכנע יותר מהֶגיון מציאות־חייה של הגברת בלום.

14.

שלי מסרבת להסגיר את סודות הכוכב שכביכול הספיקה לדלות ועלמה נעלבת. מה בסך הכול היא מבקשת? שהקטנה תספר לה איך חשה כשישבה קרובה אליו, ומה אומר מבע העיניים שלו כשהוא מישיר אותו לתוך עיניה. בו בזמן נשקף אליה מבטה־שלה מן המראָה התלויה שם להכעיס והיא מזדעזעת לראות איך עיניה שלה, שתמיד נדמו לה מלאות הבעה, כהות וכבויות ברגע זה.

שלי מאבדת סבלנות: כמה היא מלאה את עצמה, הגברת המפוּדרת, וכמה ליטופים היא צריכה אחרי כל השנים המפוארות שלה, וכמה היא מאוהבת בעצמה ללא תקנה, וכל כמה שלא יכשכשו ויקשקשו סביבה תמיד תרצה עוד.

היא מסכימה בשתיקה שעיני הגברת הנשקפות במראה אכן היו פעם בורקות יותר. אז מה? אדם צריך לדעת לקבל את חלוף הזמנים בתבונה. ובכלל, מי אומר פעם מילה טובה לה, לשלי אוחיון, שכולם קוראים לה רק שלי, כי היא בסך הכול עוזרת במאי, ואילו רק יכלה הייתה מספרת לכל העולם כמה הם פאתטיים בייאושם לאהבה. בורות עמוקים שלא יודעים להתמלא מעצמם ולכן לעולם לא יתמלאו -

ומצד שני היא גם מעריצה גדולה של עלמה בלום, אפילו אוהבת אותה, מפני שהיא כזאת, שלי אוחיון, בחורה טובה שאמא שלה הטיפה לה לאהוב כל אדם כמות שהוא, ולזכור שבעצם כולנו זקוקים לאהבה, ומאחורי החזות החיצונית מסתתרת חולשה גדולה, וצריך לסלוח ברגע זה לשחקנית הגדולה על שהיא משתוקקת אל השחקן הצעיר. כך היא אנושית, חשופה, נכמרת.

מעיניה של עלמה נשקף עכשיו מבט עצוב עוד יותר, ושלי רוכנת ושואלת בקול רך־רך: "מה קרה גברת עלמה?"

הגברת נבוכה. היא לא תיחשף מעל למידה, אבל שלי חכמה דיה להמתין בסבלנות, יודעת שלבסוף תקרוס המחיצה השקופה שביניהן. דווקא כאן, בחדר המנוחה של השחקנים, מתרחשות לא פעם הדרמות הסוערות ביותר, פי אלף מאלה שמתקשקשות על הבמה, ועלמה כבר מקרבת ממחטה לעיניים, ונאנקת. היא לא תבכה כאן ממש, אבל כמעט, כי אז שלי תפציר בה שתסגיר מה באמת, והיא ברגע של חולשה תרטט ודוק הדמעות יערפל את קווי הדיוקן שלפניה, יכהה את הבעת הפנים הדווּיה, הלא־מחמיאה, ותגיד שמתאכזרים אליה מעבר ליכולתה.

יש לה בת, וכולם יודעים שדברים קשים אופפים את הסיפור, ועכשיו, כאן בתיאטרון, יכול היה להיות לה בן, אבל היא לא פוגשת בו, והיא, שלי הקטנה, לא מבינה למה הסכימה הגברת לתפקיד. כנראה משהו בו חזק ממנה, או כי לא רק כל העולם במה אלא גם כל החיים כך, וכשמציעים לה היא לא מסרבת, גם אם ראוי היה שתעשה כך, ואולי מפני שבכל זאת רוחשת תקווה שמשהו יתרחש אחרת והבן יחזור אליה, ירצה אותה, יהיה שלה, אפילו לרגע, אפילו הוא לא ממש בנה.

היא מוכנה גם לכך. הגורל כבר חבט בה חבטות לרוב, וזאת תהיה דווקא אחת המתוקות שבהן. עוד רגע אולי תכניע את שלי החמודה הזאת, והיא במין היסח־דעת תפגיש ביניהם -

אבל מיקי, ממש ברגע זה, שולח את הלחשנית להתריע שבעוד חמש דקות מתחילה החזרה והוא לא יסבול איחורים ושיבושים.

15.

יש לה כלב, הוא מחליט. פתיחה נאה לסיפור קורותיה מנקודת מבטו, אפילו להסיג אותו לימים שבטרם החלו החזרות. בעצם לא כלב אלא כלבה - חוּמה, בת־תערובת - ביטוי שמוצא חן בעיניו. קוראים לה מירנדה, הוא קובע. שם יפה.

היא מתעוררת מאוחר, הגברת. רגילה כך מהימים שהופיעה כל ערב על הבמה. אחרי ההצגה נרקם עוד משהו. בירה או יין עם חברים, וגם מעֵבר לכך. לא ברור מה בדיוק. בשלוש לפנות בוקר היא מגיעה לביתה, מעט מבוסמת. מטפסת במדרגות לקומה השלישית.

מעלית אין בבית. היא תגיד שמעדיפה בלי, כי כך נשמר ניחוח של פעם. היא תגיד כך כמעט על כל דבר. בריאיון שקרא אמרה שהיא 'מתגעגעת של פעם'. ניסוח נחמד, אבל גם קצת מתחנחן. האמת שידה לא השיגה לרכוש דירה יקרה יותר, אבל היא גאוותנית מלהודות בכך.

כשהיא קמה באחת־עשרה שלושים וחמש היא לא ממהרת לבדוק אם מישהו השאיר הודעה טלפונית. פונה קודם לחדר האמבטיה, מתפשטת, מתייחדת, עומדת תחת המים שעה ארוכה.

כרגע אין לה זמן למירנדה, הוא קובע, כי עליה ללמוד את טקסט המחזה. זה מרגש, קצת מעיק, והיא גם דואגת שמא לא תצליח ללמוד, לזכור.

חשבה שהחזרות לסצנה הבאה יתחילו מחר, אבל שלי התקשרה ואמרה שיש דחייה כלשהי, לא מוסברת. והיא נחרדת: עד שייקבע מועד חדש ישכחו אותה. זאת חרדה מגוחכת, אבל עמוקה ועקשנית אצלה, מאז ומתמיד - פתאום הכול שוכחים אותה והיא לא קיימת.

בינתיים תסלק אבק מן הרהיטים. העוזרת מלי באה פעמיים־שלוש בשבוע, עובדת יפֶה, ויש ביניהן קרבה נוחה, ובכל זאת הגברת מוכרחה לקחת מדי יום את המטלית ולחזור ולנגב. זה מוזר, בעיקר מפני שלבד ממנה עצמה אף אחד לא נכנס לבית, וממילא התריסים מוגפים, ובכל פעם שניסתה לפתוח אותם כדי שהבית יתמלא באור ובאוויר צח, התנפלו עליה חרדות קשות, ולכן חזרה והגיפה ונסוגה באנחת רווחה אל האפלה המתחדשת.

השמש, קובעת עלמה בלום לעצמה, היא מקור חיים אבל גם מחריבה כל דבר יפה, ולה, בכל אופן, מספיקות המנורות שדולקות בפינות הסלון ומקיימות איזון נכון בין אור לצל, בין גוף לנפש.

16.

על הבמה עלמה/אדית בתוך תפאורת ביתה: שולחן הסבה ושתי כורסאות. היא שקועה באחת מהן, נוזפת בטלפון באלמגור, מנהל סניף הבנק שלה, איך הוא מעז להתנכל לה כך, ואיך הוא מחזיר לה רעה תחת טובה: אתה המפלט האחרון שלי, אבל גם בערבון מוגבל, אם להשתמש בביטוי מן הלכסיקון האקסקלוסיבי שלכם שם בבנק, ובעיקר מניפולטור מן הסוג הנמוך ביותר. שנינו יודעים את זה. גם אתה וגם אני זוכרים שאמרת לי בטלפון לפני יומיים שאם אני אתמסר לכל מיני תנאים מגונים שלך, אתה תעקל את הכספים בחשבון הבנק ודין לא יוכל לגעת בהם. אבל אני לא אשתף פעולה עם ההצעות המלוכלכות שלך. אני אוהבת את הבן שלי אהבת נפש (ואותך, מחזר קשיש - היא פולטת לצד השפופרת בלחש ארסי ומהיר - אני מתעבת) ולא את הכסף אני רוצה אלא אותו, את הבן היקר שלי. אתה אומר שאני תמימה, לא מבינה שדין זקוק לכסף. לכל הכסף. בגלל הצרות שלו. על איזה צרות אתה מדבר? אני לא תמימה ולא מיתממת, בטח לא כלפיך!

פתאום מחיאות כפיים - מיקי קם אליה נרגש ממקומו באולם ומכריז: "את המשפט האחרון אמרתְ מצוין, עלמה. מידה מדויקת כל כך של בוז וגאווה. כשאת רוצה את מבריקה!"

היא מופתעת־לא־מופתעת. מיקי הוא משענת, אבל גם גחמן־תחמן־גוזמן. ואולי אפילו אהב את נימת המשפט האחרון שלה כי שמע משהו שרצה לשמוע - אליו, כלפיו. עלמה בלום לא תמימה ולא מיתממת.

כך או כך, היא נאחזת באבחת הרגע הנדיב הזה, שיכולה לחלוף באותו הרף עין, ואומרת: "אל תיסחף מיקי, מחר שוב תגיד שאני לא די מיומנת ומוטב שלא אראה את הפרטנר הסמוי שלי גם מחוץ לבמה".

"אני לא מבין, עלמה, מה זה קשור לסצנה הזאת?"

"הכול קשור, מיקי. אתה הרי לימדת אותי".

"הרבה דברים לימדתי אותך, עלמה, ונדמה לי שאת לא מצטערת..."

"הענווה אף פעם לא הייתה תכונה מובהקת שלך".

"טוב, בואי נעצור כאן".

"לא נוח לךָ לדבר על זה, מה".

"על מה בדיוק, עלמה?"

"על המפגשים האסורים, מיקי".

"ממש שם של מחזה, עלמה. עוד יותר של סרט. האמת, לא חשבתי שהעניין יציק לך כל כך. ובכלל, אני לא כופה עלייך דבר, אם את רוצה רוצי אליו. אני רק הצעתי..."

17.

ובערב, כשהיא מפורקדת על כורסתה, היא לא רצה אליו וגם לא מתקשרת, ומתוך גחמה פתאומית שמביכה אותה, ממש מקניטה, היא עוצמת עיניים, ותחת שמורותיהן מסתחרר צבעוני ומקושט הזמיר הכוכבני ששב עכשיו לביתו מחזרה מאוחרת בתיאטרון ועובר תחת ביתה, מפני שהוא יודע שהיא גרה כאן, ובכך מפצֶה את עצמו מעט על המלצתו של מיקי: עדיף לא לראות, לא לדבר, לא לפגוש. לפי שעה -

ואז, היא מגחכת, לכאורה מתרחש ברגע זה תחת ביתה אירוע פלילי, כי עד כמה שידיעתה משגת מעקב של אדם אחר זולתו בסתר אסור בתכלית, ואם היו עוצרים אותו היו מן הסתם מזעיקים אותה לתת עדות, והיא הייתה יושבת מולו בחדר חקירות אטום, נוקבת בו מבט שרק היא יודעת, שואלת למה עקב אחריה, הרי יכול היה לצלצל בפעמון דלת ביתה.

הייתה מקבלת אותו בחיבוק גדול, מניחה לו להפנט אותה בעיניו הירוקות והוא היה שולף אליה את שפתיו המחוטבות: המבט שלָךְ מטריף אותי, עלמה בלום, טוב שאנחנו לא משתתפים באותן סצנות. והיא הייתה מוחה: למה כל כך טוב? אני חושבת שדווקא רע...

וכבר הייתה מתחרטת. עדיף שלא תשפיל עצמה. הדבר החשוב ביותר שלמדה בחיים הוא לא לחשוף חולשה. להיות חזקה גם כשהיא על הקרשים. והיא הרי מבלה את מרבית הזמן על הקרשים. מין בדיחה די תפלה, שלה עם עצמה.

כשצעדיו הולכים ומתרחקים, עולה לנגד עיניה סצנה אחרת: הוא שוכב ליד מיטלי שלו, ששרוּעה עירומה, עטופה בכיסוי דק שלא מכסה את צמד השדיים הקטנים החמודים, אבל הוא לא מתפתה אליהם ולאחר שהיא נרדמת הוא קם מן המיטה -

חדר השינה חשוך, אבל מן הרחוב מגיחה אלומת אור על מיטל הישֵנה. רגליה אסופות, הסדין שקוע בין הרגליים, אנחות קלות נמלטות משפתיה. ניכר בה אי שקט מסוים. יד אחת נוגעת במפשעת, השנייה תומכת את הלחי. התלתלים פזורים על הכר. מיטלי יפהפייה מאוד, מדי. וכשהוא משוכנע שהיא שרויה בשינה עמוקה הוא קם, לובש מכנסיים, משחיל את הראש השחרחר בתוך חולצה אדומה, פונה יחף אל הדלת, פותח בזהירות, נועל נעליים כשהוא בחדר המדרגות וכבר מדלג הלאה משם אל דירתה שלה, פותח את הדלת שמשום מה לא נעולה, ונכנס.

היא שוכבת במיטה הגדולה שלה, לא מלאכית כמו מיטלי, לכן לא מסכימה שמישהו יראה אותה בכתונת הלילה, ובכל זאת בעיניו היא דווקא מצודדת מאוד, והוא פושט את בגדיו, נעמד מעליה עירום, קרן אור מן הרחוב חושפת את גופו והיא רואה את קווי המִתאר. הכול אצלו במידה הנכונה: הכתפיים, החזה, הבטן, הרגליים, האיברים החמודים שהוא לא מצניע אלא דווקא מזקיף כנגדה.

תראי כמה אני יפֶה, עלמה בלום, כמה אני מושלם וחסון ומחוטב. בגלל זה בחרו בי להיות דין, הבן האבוד שלך - שאם היית מתייחסת אליו נכון לא היה נעלם לך. אבל אני, תום זמיר, לא יכולתי להתאפק ובאתי אלייך בלילה בחשאי. הנה אני נכנס למיטה שלך, פושט ממך את כתונת הלילה, מעניק לך חסד נדיר -

והיא חלשה מכדי לומר לו שאין לה צורך בחסדים שלו. וחושבת: הנה לך, מיקי, אני רואה אותו, קרובה אליו, אבל לא בדרכך, אלא בדרכי שלי.

18.

עכשיו על הבמה פזית, אולי חברתו של דין ואולי כבר לא, סגורה בדירתה, ממלמלת לעצמה שהנה הולך ומתקרב רגע האמת. דין חומק ממנה, כי היא מתעקשת שישלם על ההפלה שהיא רוצה לעשות והוא דווקא רוצה שהתינוק ייוולד.

היא הודיעה לו שאם כך הוא חייב להתחתן אִתה. הוא התחכם ואמר שהיום אפשר להביא ילד לעולם מבלי להתחתן. היא הכריזה שאצלה לא, ואם לא יסכים - לא תשמור את התינוק שבבטנה.

הוא נבהל, והיא לא הרפתה: למה בעצם אתה רוצה את הילד?

כשאספר לךְ על המשפחה שלי תביני.

למה לא עכשיו?

זה לא לטלפון, וחוץ מזה אני ממהר לפגישה עם אבא שלי שבא במיוחד מאמריקה.

למה 'במיוחד?'

מה זאת אומרת? כדי לראות אותי!

איפה אתם נפגשים?

עזבי. לא חשוב [וטורק את הטלפון].

[היא על הספה הירקרקת מלטפת את הבטן ההריונית שלה ובוכה. מיקי היה רוצה להתערב עכשיו, להעיר שלבכי על הבמה יש חוקים אחרים מבכי אחר, אבל מתאפק, סקרן לראות איך היא תבצע את 'סצנת המכתב', כפי שרינו מכנה אותה, ונראה שאכן היא מצליחה לשכנע אותו -]

היא קמה אל השולחן הקטן שניצב בפינה, מדליקה מנורה כחלחלה, מתיישבת על כיסא נצרים מהוקצע, מוציאה ממגירה דף נייר ועט, רוכנת מעט, ידה השמאלית עוטפת את סנטרה, העט רץ על פני הנייר, דממה מתוחה על הבמה -

היא מסיימת, מכניסה אותו למעטפה, קמה ופונה אל חדרון־שינה שגרי התפאורן עיצב היטב, פושטת לאט את בגדיה, נסתרת מאחורי פרגוד שקוף למחצה, משחילה על גופה כתונת לילה דקיקה, פונה לארון, מוציאה קופסת תרופות, נשכבת על המיטה, מניחה את הקופסה למראשותיה ושופכת מתוכה המון כדורים, מסתכלת עליהם במבט מפוחד ודמעות זולגות מעיניה. אם לא יציל אותה מישהו, היא תגרום לעצמה את הנורא מכול -

מן הרמקולים עולה מוזיקה נסערת והיא, פרועת שיער, שרועה על המיטה בחלוק שחושף טפחיים. שפתיה ממלמלות. היא לעולם לא תסלח לדין שהביא אותה לרגע הזה, ורק שמישהו יבוא עכשיו. עוד רגע היא כבר לא בעולם הזה -

לפתע, הפעמון מצלצל. פזית לא שומעת והדלת נפתחת. על הסף דמות שפניה אטומים במסכת־גרב שחורה. אשה או גבר? לא ברור.

רינו מאושר: הספק הוא סוד הקסם של סיפור מותח.

מיקי מגחך: הספק הוא תו ההיכר של יוצר הססן.

19.

אולי תעמדי סוף סוף רגע בשקט לפני המראָה, היה רוצה הזמיר - שהזיותיו פלשו שוב לביתה - לומר לה. שאוּכל לראות אותך טוב יותר. את לא נחה לרגע, לא עוצרת, רק כדי לא להתבונן בעצמך. השתקפות כזאת תאיים עלייך, בגלל מה שבין דמותך בביתך לזו שמתעצבת על הבמה. כאן את נאה ומיוחדת כתמיד, אבל על הבמה מיקי הופך אותך מעלמה לאדית, ואת מלאת חרדה מכך שהדמות החדשה תשתלט עלייך, וכשיגיעו החזרות הגנרליות שלי תשלים את מלאכתו של מיקי. את בעצמך ביקשת שהיא תהיה המאפרת הפרטית שלך, ומיקי נענה בחירוק שן: היא עוזרת במאי ויש חלוקת תפקידים ברורה, אבל פלבלת בריסייך האמיתיים או המלאכותיים, והוא נעתר.

שלי תושיב אותך אז מול המראָה בחדר האיפור. תקשור את השיער בסרט עבה, המצח הרחב ייחשף, את תזדעזעי. המראָה תציג אותך באור אכזר. דולקות סביבה המון נורות קטנות ואין לאן לברוח. את תפצירי בשלי שתזדרז. לא תרשי שמישהו ייכנס ברגע זה. תנסי להסב מבט אבל הראי יקרא לך לחזור אליו: תראי איך שלי משחה כתמים כהים סביב העיניים, איך נגעה בעפעפיים. תראי את הגבות הדלילות, תרדי אל האף, תראי איך היא חידדה ועיקמה את המבנה הסימטרי שלו והצמיחה בפינה הימנית שומה שלא הייתה.

הלחיים התארכו. החריצים סביב השפתיים העמיקו, הצבע הכתמתם שלהן עכשיו סגול חיוור. גם הסנטר סובל מן הרזון המאוחר. הוא נוקשה יותר ונותן בך קו רע, אולי מרושע. לא תמיד תווי הפנים מספרים את האופי. לפעמים יש הבדל גדול. בטח אצלך.

המבט שלך ישוב אל הקרקפת. המשחה הצהבהבת־שׁטֶנית ששלי תמרח על השיער תשווה לו גוון בלתי נסבל, והקשה מכול הוא שמן המראָה ישתקפו אלייך תוויה של אמך. זה יטריף אותך. תרצי לצעוק, אבל השפתיים הסגולות לא יישמעו לך. שלי תנסה להרגיע: אבל עלמה, זו לא את, זאת אדית.

ועלמה אכן נרגעת מעט ואומרת בעיניים נוצצות שבכל ערב היא רוצה להתקשר אל הזמיר הצעיר, להגיד לו שלא יהיה דבר נפלא יותר מאשר להשליך לאחור את המלצותיו האווילות והקנאיות - ממש כך - של מיקי, ודווקא להיפגש, עוד הערב, בבית קפה שהוא יבחר, ולהגיע למחרת בבוקר יחד לתיאטרון ולהכריז באוזניו שהוא אמנם במאי מוכשר אבל גם קטנוני וקנאי, ולא יכתיב להם עוד איך לנהוג בשעות שהם לא תחת פיקוחו.

"אבל אני לא מתקשרת", היא מתוודה כשהקטנה נטפלת במכחול האיפור לאפָּהּ וכמו מבקשת לרכך את החידוד המזדקר שלו. "כל פעם נעצרת רגע לפני" -

שלי כובשת חיוך. הרי ברור לגברת שלא יהיה לה דבר קשה ומשפיל יותר מלשמוע מהזמיר המתחנחן תשובה מתחמקת, בעצם מסרבת.

"את יודעת מה", היא נהנית להמשיך לשחק את תפקיד המעודדת, "ייתכן מאוד שדווקא מפגש פנים אל פנים יגרום לך, לשניכם, אכזבה קשה, ועדיף כמו שעכשיו".

הגברת מהנהנת, נראה שקיוותה לשמוע את המילים הללו. אחרי הכול יש משהו פתטי בשאיפה העקשנית שלה להתקרב מעבר למידה אל שחקן שלא ממש ברור מיהו־מהו, וממילא היא חוששת שהוא לא נקי דיו, מטונף, מכל הבחינות -

20.

מן המעט ששמעה עליו היא יודעת שגדל במרחב מטונף והיה מוכן להרוס ולהחריב הכול, כדי להתנער מן הסובב אותו, ומכאן שבטח כבר כשהיה בן שש־שבע, אולי מוקדם יותר, נחרתה בו הכרה פנימית עמוקה: אני לא שייך, אני אחר. נפש האמן שקיננה בו מיום שבא לעולם השתוקקה לפרושׂ כנפיים. גם למי שנולד ברפש יכולה להיות נפש גדולה, ויכולים להיות כשרונות ושאיפות, והוא יכול להיות בררן ואנין ומקסים ומושך.

ומבלי משים עיניה מצטעפות כשתמונת ילדות אפשרית שלו צפה ומתעצמת, והיא משכנעת את עצמה כמה כאב היה נחסך ממנו אילו ידעה אז - בימים שכל כך השתוקקה - שנער־חמודות כזה מתפלש בסחי לא הרחק ממנה והיא יכולה לבוא, להרים אותו מאשפתות־יפו ולהביא אל ביתה שלה.

אמא שלו בטח לא הייתה מתנגדת, כי לא יכלה לגדל אותו בעצמה, וכבר חשבה לשלוח ל'מוסד' כלשהו, ואז היא, עלמה בלום, הייתה מתייצבת ומכריזה שתאמץ את הנער האבוד, ומביאה אותו לביתה, מפשיטה מגופו סמרטוטים מצחינים, ונחלשת לרגע, כשעולה מהם ניחוח מתקתק של גבריות בתולית -

הייתה משליכה את הסמרטוטים לסל הכביסה, מכניסה את הילד לאמבטיה, פותחת ברז מים, נהנית לראות איך הוא מסתכל סביבו בפליאה גדולה, ורוחצת אותו לאט, מקרצפת את הגוף הענוג שרק פלומות רכות, כמעט לא נראות, צומחות אצלו פה ושם, ורואה איברים קטנים־מוצנעים שכבר הרבה זמן לא ראתה כמותם.

האצבעות היו מרפרפות, משתהות מעט אצל החזה, אחר כך אצל הבטן ומעט למטה ממנה. הייתה נזהרת שם. מאוד נזהרת. אחר כך מוציאה את ילד הפלאים מהאמבטיה, עוטפת ומנגבת לאט, חשה את הגוף הדק והגמיש רוטט בין אצבעותיה.

"תשמעי, גברת עלמה, איך מבלי ששמת לב ומבלי שפגשת, את כבר במספרת לעצמך מיהו ומה הוא, ואולי כך יפה ומרתק הרבה יותר", שלי לא מתאפקת מלקטוע את הזייתה של הגברת. "תחשבי שאז את לא רק שחקנית גדולה, אלא גם סופרת מוכשרת. זאת אומרת, אולי לא כבר ממש סופרת, אבל בטח מספרת, קודם כל לעצמך, ואולי אחר כך לאחרים, מאיפה בא השחקן הזה. אולי תרשי לעצמך אפילו יותר מכך - לדמיין ולרקום את כל סיפור חייו, עד שיום אחד תפגשי בו ותספרי לו והוא... טוב, אני לא יודעת מה יאמר ואיך יגיב, אבל ההמתנה המתמשכת ליום המפגש הזה - תחשבי כמה מתוקה היא יכולה להיות".

עלמה תוהה אם מיקי שם בפיה של הקטנטונת את הרעיון המפולפל הזה, או שהיא עצמה ניחנה בתובנות שמצליחות לאתגר אפילו אותה - את עלמה בלום. כך או כך, היא מוצאת את עצמה, כמו בעל כורחה, נלהבת יותר ויותר מן האתגר שהקטנה מניחה לפניה: היא תשרטט את דמותו של הבן האובד ואולי גם תפליג אל שורשיו, ובינתיים תדחה כל קשר ודיבור עמו.

כך תוכל להוליך אותו למחוזות הכי רחוקים, ויש משהו כל כך מאתגר, אפילו סקסי בעליל, במעשה כזה. אולי פי כמה מפגישת־אמת ישירה וחשופה, שעלולה להיות מרגשת לרגע, ואחר כך מותירה טעם חמצמץ.

פעם קראה משפט נפלא שאמר האמן הנודע אלברטו ג'קומטי: 'מטרת האמנות היא לא לשחזר את המציאות אלא ליצור מציאות בעלת עוצמה זהה'.

21.

פזית בבית חולים. עלמה/אדית מתקרבת אל מיטתה, זרועותיה שלובות על בטנה. על פניה ארשת מעורבת של חשש ונחישות. פזית חושדת בה שהיא זו שנכנסה בחשאי לדירתה, להיווכח שאינה עוד בין החיים, אבל אדית תסלק באחת את החשד האווילי הזה, תפנה אצבע מאשימה גדולה אל ארווין, בעלה לשעבר, ואל דוריס, אשתו־בהווה.

ארווין, היא לוחשת קרוב מאוד לפניה, מסית נגדה את הבן האובד, דין, אבל דוריס היא המוח־שמאחורֵי. היא לא יודעת מה בדיוק הם רוצים. אולי שהנכד הספון כעת בבטנה של פזית לא ייוולד, ואולי דווקא כן, אבל אז ידאגו להרחיקו אל מעבר לים.

בעיקר את מבקשים את רעתה שלה, של אדית, אבל היא מצדה רוצה בכל לבה בטובתה של פזית, שעוצמת את עיניה כדי לא לראות את ההבעה המתקתקה־סולדת על פניה, וברי לה שכל מה שהאשה הזאת רוצה הוא לדעת אם אכן דין, בנה האובד, הוא האבא, ומה לחשו באוזניה ארווין ודוריס כשביקרו כאן יום קודם. ועוד יותר מכך, והכי מכול - איפה הוא, דין שלה?

היחידה שאמורה לדעת זו את, פזית היקרה מפז. היא נוטלת את כף ידה, לא שואלת אם נעים לה כך. פזית חלשה ומעורפלת מכדי לומר מה נעים ומה לא, רק מחייכת חיוך רפה.

אדית אומרת: הזדעזעתי לשמוע מה שעשית לעצמך. איך יכולת? בחורה צעירה כמוך! כל החיים לפנייך. אסור להתייאש. תמיד להאמין שמחר יהיה טוב יותר.

אחות רחמנייה נכנסת, מתקרבת.

אדית: באיזה מצב היא? מתי תצא?

האחות מחייכת חיוך ממתיק־סוד. שומרת על אתיקה מוחלטת. לא יודעת מי הגברת האורחת. מה קרבתה. משהו לא נראה לה במבט המופנה אליה. היא נוטלת את ידה של פזית, המושטת ברפיון. מודדת דופק. רושמת. בודקת לחץ דם. רושמת.

אדית לא מתאפקת: הכול בסדר?

פזית מתוך העילפון מזדעקת: מה את רוצה ממני אדית? למה באת הנה?

אדית מזועזעת. איש לא העז להתנפל עליה ככה. האחות ממהרת לצאת. אדית קמה נעלבת, פונה לדלת ושם ניצבת דבי, אמהּ של פזית, נותנת בה מבט רושף. אדית מזדקפת. איש לא יכופף אותה. היא יוצאת. חושך.

22.

אמא שלו בטח זנחה אותו מהיום הראשון, מכריזה עלמה באוזני שלי כשהיא חוזרת אליה לחדר האיפור בתום חזרה. שלי לא מגיבה. היא בעיני עצמה בור ספיגה, בור סוּד, שיודע להכיל הכול בשתיקה חשוקת־שפתיים, וכבר ברור לה שלא יחסר דבר בעלילה שהגברת רוקחת, אלא שבעוד כמה דקות עליה להתייצב אצל מיקי להתייעצות, לקבלת הנחיות, והיא מנסה לרמוז על כך לגברת, להבהיר לה שלא רק היא קיימת בעולמה, בעולם, אבל עלמה כמו לא שומעת, לא רואה.

היא הייתה נרקומנית של ממש, היא משחזרת בעיני רוחה, ואז גוון העור חולני, השיער דליל וצבוע, הזרועות מקומטות, ותמיד סיגריה בין השפתיים. אני רואָה אותה יושבת על מרפסת הבית ברגליים מפושקות, מזמינה את כל הגברים מהרחוב, מהעיר, מהעולם. והוא, הילד, צורח בפנים - מרעב, מכאב.

בן עשר יוצא לרחוב לבדו והאמא לא מונעת, לא מעכבת, אפילו מעודדת. שרק יניח לה. והוא מניח, משוטט ברחובות עד שיורד הערב ואז מתגנב לבית הקולנוע של השכונה, נכנס בחסות הסדרן כשהאורות כבים. יש ביניהם ברית סמויה ושמורה. ברור מה הסדרן נותן לו. לא ברור מה תום הקטן נותן לסדרן.

ממילא לא יספר, לא יסגיר. מוכן לַכל תמורת צפייה בסרט עם כוכבת בלונדינית, עורה בהיר, ירכיה עגולות ושפתיה דובדבניות. הוא רוצה להיות כוכב כמוה וגם רוצה מאוד לגעת בה. ויש לידה שחקן עם בלורית כהה ועיניים כחולות וגוף מחוטב כמו שתום חושב שמתעצב אצלו ולכן יהיה שחקן כמוהו. אבל הוא מבין שלא די בגוף מחוטב. צריך משהו נוסף.

האמא אמרה לו: אל תַראה לאיש שאצלנו בבית הכול אחרת.

הוא לא ידע, לא הבין, מה בדיוק אצלם אחרת, התיישב ליד השולחן, בכה.

האמא אמרה: תפסיק לבכות. די לי עם הבכי שלי.

הוא שתה חלב ויצא שוב. אולי לבית הספר ואולי לא. בצהריים חזר הביתה והיא עדיין שם, זקופה לפני המראָה, בשמלה אדומה מבריקה שהידיים מלטפות אותה הלוך ושוב, אחר כך מטפסות אל התסרוקת ואז מעסות את הירכיים, מניחות לאצבעות לשוטט בין רגליה, והוא, שוב בבית, לא יכול להסתכל, אבל גם לא להסתלק. היא גוחנת אליו בריח מעורב של סיגריות ובושם ואומרת שעכשיו היא הולכת ושלא יעשה שטויות.

הוא לא עושה שטויות. הוא ילד טוב, וכשהיא חוזרת בלילה השיער שלה פרוע, הנוצצים נעלמו, השמלה מוכתמת, ועל הרגליים סימני שריטות. היא מרפרפת מבט על חדר השינה שלו, מתיישבת במטבח, מדליקה סיגריה, נאנחת, והוא כבר יודע שהיא מתגעגעת אל הגבר הערבי, או הספרדי, או האיטלקי - אחד מאלה שהייתה אִתם קודם והורידה לפניהם את השמלה.

הוא לא ידע למה אמא אסרה עליו לבכות. ראה אותה פונה לחדר שלה, מדליקה מנורה קטנה, פושטת את השמלה, מתירה את החזייה, משתרעת עירומה על מיטה גדולה מכוסה מצעי משי סגולים. המיטה היא מבצרה. שם היא פורשׂת ידיים לצדדים, ריח זיעת הערב נודף מבתי השחי. היא מלטפת שוב את הגוף, עדיין מלאת תשוקה למרות שהיה מי שהשׂביע אותה בחוץ, ברחוב.

הוא ידע שהיא שונאת את הגברים האלה. רוצָה רק אחד - שלא חוזר אליה. לכן הוא עצמו מתגנב אז למיטה שלה. הגוף הבתולי שלו מתחכך בנוכחות הגדולה שלה בתשוקה תמה. לפעמים היא מקרבת אותו ואז פורצת בבכי. לפעמים לא יכולה ואומרת: תום תחזור למיטה שלך. אבל הוא לא חוזר.

פעם אחר פעם בא אליה גבר שהוא לא מכיר. הייתה נשכבת על המיטה, בטח מצפה שהאיש יגאל אותה לנצח מהביבים, אבל הוא בסך הכול השתוקק לעונג חד־פעמי. איך לא הבינה כשנעצה את הציפורניים שלה בגב הרחב שלו?

יכול להיות שהגבר לא היה ספרדי, כפי שלחששו בשכונה, אלא ערבי שראה אותה עומדת בפינת הרחוב בשמלת־כתפיות צמודה, פומית סיגריה בזווית הפה, שיער סתוּר וצבעים כחולים־סגלגלים נוזלים מן העיניים. אמר לה שהוא רוצה להיכנס אליה לא בשביל לשכב. רק לדבֵּר. היא לא האמינה, אבל הוא התעקש, עד שנעתרה. אמרה לעצמה, מה אכפת לי, אכניס אותו, לכל היותר יחסל אותי, וגם כך תבוא גאולה -

הם נכנסו לדירה המטונפת. האיש התיישב, הדליק סיגריה, נתן בה מבט טוב, סלסל פיתולי עשן. השתיקה שלו השתלטה גם עליה. נדמה היה לה שהיא אוהבת אותו. כאילו פעם ראשונה יודעת מה זאת אהבה.

רצתה להתנפל בחיבוקים, לנשוך את השפתיים הכהות, לסרוק באצבעות מעושנות את התלתלים הסמיכים, אבל התאפקה. ידעה שבסוף יישא אותה אל המיטה, יפשיט לאט, בהתחשבות. הליטופים שלו יהיו נעימים ולא אכפת לה שאין לה שום אמצעי הגנה מפניו, היא כולה שלו, ומה שיהיה יהיה.

ותום הקטן - הוא לא שאל אז מי מכל אלה אבא שלו. לא העז לשאול. אולי לא ידע שהוא רשאי.

שלי מרכינה ראש. עלמה מביכה מעט בתיאורים העזים שלה, וטוב לה שנוגה מתפרצת לחדר כבר בפעם השלישית: "כדאי שתגיעו עכשיו, מיקי עוד רגע מתפוצץ שם!"

23.

כשהוא מגיע לתיאטרון, הוא פונה לחדרה של שלי. היא מספרת לו בגאווה איך נוגה התפרצה אתמול לחדר הזה בדיוק כשהגברת התכוונה לספר לה דברים אישיים רגישים מאוד־מאוד, ואז היא, שלי, השתיקה את נוגה, ואמרה שהחזרה יכולה לחכות עוד כמה דקות, ושאיש לא יפריע לגברת.

"כמה את תמימה שלי", הזמיר מחייך־מגחך, "וכמה את חמודה בתמימות שלך. מאמינה שבאמת אף אחד עוד לא שמע? שלא היו אין־ספור ראיונות בעיתונות, ברדיו, בטלוויזיה? הרי גם סרט דוקומנטרי עשו. מוטב שלא תחשפי כאן את הבוּרוּת שלך. מי שנחשף בחולשתו - דורכים עליו. אני יכול לספר על זה סיפורי אלף לילה ולילה, וגם גברת עלמה יכולה. למדה את זה במקום שממנו באה, שעליו היא רוצה לספר שוב ושוב את הסיפור שאיש כבר לא מוכן לשמוע. הרי זאת הסיבה שהבת שלה ריבי הסתגרה, עד שהשתגעה". היה כתוב בעיתון. הוא זוכר כל מילה.

הוא משתתק לרגע. אולי בגלל מבטה הצורב של שלי, או כי מחלחלת בו פתאום התובנה שאכן נגע, מבלי משים, בקצהו של הסיפור המוּכר, השחוק, של הגברת, אבל הסיפור המלא, האמיתי, עדיין מצפה לחשיפה מלאה, לגאולה, ואל המרחב הזה פלש עכשיו, ואם יתפתה לשחזר את הסיפור העלוּם כולו יצטרך להרחיק בדמיונו אל מחוזות שלא היה בהם.

כך או כך, הוא זקוק לאוזן קשבת. לכן יבקש משלי שתאזין לו בהפסקות שבין החזרות. במקום לדלג משחקן לשחקנית, ללהג, לרכל, בעיקר להתחנחן - תקשיב לו. הרי היא עודדה אותו: תרקום את סיפור חייה של הגברת ותמצא שאתה רוקם משהו מעבר לו.

הנה הוא נענה לאתגר: בארץ ההיא הייתה ילדה קטנה ותמה. קראו לה עלמה והיא ראתה את אבא שלה יושב על כיסא בכניסה לצריף שניצב על דשא נמוך צהוב, לובש חליפת פסים אפורה, חובש קסקט בהיר ומשחק שחמט. הדשא הצהוב התכסה לאט בשלג לבן והצריף שחור־משחור. הן מושלכות לתוכו: עלמה, אמא שלה רגינה, והאחיות שלה, נורה ודיתה. מסובבות מבט לאחור, רואות את אבא אלפרד יושב בשלג ומשחק שח. הן לא מאמינות - הוא רוכן אל השולחן והן עוד רגע עולות השמיימה. קאפו מגולחת־ראש חובטת בהן במקל. אמא רגינה מזדקפת מולה: אנחנו לא בהמות. אבל הקאפו חובטת חזק יותר והאמא מתקפלת בצעקה כבושה. ההשפלה נוראה מהכאב, ועוד יותר התדהמה מאבא, שיושב בחוץ, לובש מעיל ארוך, חובש כובע קסקט ומחייך אל האיש שמולו. הן לא רוצות להאמין. אולי רק פַאטה מורגנה רעה.

רגע קודם נדמה להן שראו אותו נזרק אל קרון הרכבת עם כל הגברים, אבל לא. מתברר שאצלו הכול אפשרי. וזה מה שמטריף אותן: אבא מסוגל לכול. גם לחמוק מהן ברגע האחרון כי קצין גרמני מפתה אותו להתיישב ליד שולחן שעליו מונח לוח שחמט ולחשב כל מהלך: רץ, סוס, צריח, מלך, מלכה. רק לא הבנות שלו, לא האשה שלו. הן שכנעו את עצמן שהוא שבוי בעל כורחו. הקצין חובב השחמט כפה עליו: אתה תשחק אתי יום ולילה, לילה ויום. אם תפסיק תקבל כדור בראש. השד יודע למה דווקא הוא. בכלל לא ידעו שהוא יודע לשחק שחמט, ואם כך יש עוד דברים שלא ידעו.

"מאיפה הבאתָ את כל זה? כאילו אתה משחזר משהו שהיית בו, או מה?" שלי מחייכת, צמרמורת חולפת בה.

"לא יודע. אולי קראתי ספרים. אולי ראיתי סרטים. אבל לא רק. משהו אחר, ממני, מתוכי".

24.

מיקי חושש שהדיאלוגים ארוכים מדי. צריך לקצר, לשמור על קצב, אחרת הצופים יברחו. כך הוא מתריס באוזני רינו דווקא כשעלמה/אדית מסיימת דיאלוג נרגש עם אירנה, מִשענתה האחרונה, היחידה, במחזה.

היא בטוחה שלא סתם מיקי נעצר דווקא בסצנה הזאת. חוסר הטאקט שלו הולך לפניו שנים ארוכות, והיא בכלל מתעבת נוסחאות נחרצות כמו אלה. "אפשר גם להכתיב לצופים מעט טעם ומידה, ולא רק להיגרר אחריהם", היא מכריזה בקול.

"את צודקת", מיקי מתפתל, "אבל כללי המשחק השתנו".

אלא שהיא כבר מסורה כולה לעלבון הכבד, מגייסת את קולה הרם ומודיעה שבמה שנוגע לכללי המשחק הוא יכול ללמוד ממנה. רינו נותן מבט נוקב במיקי. הוא הביא אותה לכאן והיא כבר מרגישה בטוחה דיה כדי להרים קול.

מיקי מתעשת ומודיע שעם כל הכבוד יש מחזאי ויש במאי, והיא אומרת: "אז בבקשה תמשיכו בלעדי", פוסעת בצעדים נמרצים־זקופים אל מאחורי הקלעים, אבל לא ממהרת להתרחק. חסר לה רק שלא יקראו לה לחזור. וחסר גם להם.

היא מתיישבת על כיסא בחדר האיפור, עוטה על עצמה ארשת מזועזעת - איך הם לא מתביישים לדבר אליה כך במקום להגיד תודה. כל הבמאים והמחזאים בארץ מתים שהיא תשחק אצלם ושני אלה מתנפחים כמו צמד טווסים מטורזנים -

"את זה אני לא אסבול", היא מודיעה לשלי, שצצה פתאום מאי שם (בטח מיקי ורינו שלחו אותה) ומנגבת במטלית לחה את פניה של הגברת, שלבד מן האיפור מזיעים גם מן הכעס והעלבון ואולי מכמה דמעות הולמות. ואכן, ברגע ששלי מביאה כוס מים, היא פורצת בבכי קורע לב -

שלי מבקשת שתספר מה קרה, אבל היא מסמנת בידה שלא תוכל לדבר עכשיו. שלי עוקבת אחר שפתיה הלוגמות מים וממתינה בסבלנות, חושבת שבעצם מיקי או רינו צריכים לבוא לכאן ולאכול את הדייסה שבישלו. בעיניה הם שני תרנגולים אדומי־כרבולת שהשתן עלה להם לראש ואם עלמה בלום נרגשת כך אז היא בטח יודעת למה.

אלא שמיקי ורינו לא נכנסים, יודעים שסצנת ההיסטריה תחלוף.

עלמה בלום לא תוותר על התפקיד.

25.

והוא רואה מתוך סבך הבדיה שהוא טווה סביבה איך היא שבה בערב הביתה אחרי החזרה. עייפה, מותשת, ממהרת לאמבטיה, ממלאת במֵי קצף, מתפשטת לאט. חוששת להתערטל לפני המראָה ובכל זאת עיניה מרפרפות על הגוף הנחשף. היא אוהבת אותו, אבל מישהו צריך לגעת, ללטף -

הקצף מתפשט על הרגליים והבטן. הכתפיים גלויות. מעוגלות, בוהקות. יש נשים בגילה שגם הכתפיים כבר לא. היא מושכת את הקצף על פני הגוף. לאט, הכול עכשיו לאט. האצבעות נמשכות מעצמן למטה, והיא לא נעצרת, אבל תובעת משמעת עצמית: לא עמוק מדי -

והוא משתעשע במחשבה שהיא מפנטזת ברגע זה עליו. הוא אִתה באמבטיה, מפקיר למענה את העירום הצח שלו. והוא - האם היה רוצֶה להיות שם אִתה?

כשהיא יוצאת מן האמבטיה גופה עטוף במגבת לבנה שמכסה טפח ומגלה טפחיים. היא מסתובבת כך בדירה. התריסים מוגפים. בעצם, הוא חושב, הייתה רוצה להסיר את המגבת, לפתוח את התריסים, שכל העולם יראה -

הטלפון מצלצל. היא מרימה את השפופרת. מישהו מן העבר השני שותק. היא לא מפחדת, רק מעט סקרנית, אבל השתיקה שם עקשנית מאוד והיא מניחה את השפופרת, מתרחקת לאט כשמבטה נעוץ במכשיר. היא נהנית מן הסצנה הזאת. חבל שאין קהל שיצפה ורק מירנדה נוכחת שם, מכשכשת, מעצבנת.

לאט המגבת נושרת מעצמה.

הטלפון מצלצל שוב. היא חוזרת, מרימה את השפופרת בתנועות מסוגננות. שוב אין קול. רק רחש מעורר צמרמורת. היא מטיחה את השפופרת, ממהרת לחדר השינה ללבוש משהו. כאילו מי ששתק מן העבר השני ראה אותה עירומה.

בכי סמיך מטפס בגרונה. באשה כמוה לא נוהגים כך. מי זה יכול להיות? פתאום מבריקה מחשבה: זה הוא, הזמיר! בטח הוא!

ומצד שני, מה פתאום?

26.

והיא רואה מתוך סבך הבדיה איך הוא קם משולחן המטבח בביתו לאחר שסיים את ארוחת הבוקר ומוּדע אז לכל תנועה ומקפיד על כל ניעה. שוב היא תוהה למה לא פנה לריקוד. חושבת שהיה מצליח יותר. משהו במשחק שלו לא משכנע. למה אנשים פונים אל מה שלא מתאים להם? היא מדמה לראות אותו סולן בלהקת מחול, לבוש בגד שחור־צמוד, מפעיל בווירטואוזיות מקניטה את הגוף המתואם, המאוזן. חיטוב הרגליים מושלם. הן לא דקות לא עבות, הכול במידה, והיא רואה גם מה מונח אצלו בין הרגליים. ככה רקדנים. כאילו מהדקים שם את הבגד עוד יותר, שיִראו היטב את מתווה האוצר העטוף. היא שולחת לשם מבט נוקב, כואב. מוטב שתסיט אותו, תרחיק את כאב ההשפלה, תתמקד בבטן המתוחה, עיניה יפשיטו את הבגד הכהה, השפתיים ימצצו את הטבור וסביב לו, אחר כך האצבעות יחדרו בציפורניים מושחזות, הוא יצעק מכאב - של תענוג כמובן, והיא תצחק נוכח פרצופו. לא יהיה איכפת לה מהאוויר שינשוף על פניה. העיקר לא להרפות. האצבעות יטפסו אל החזה: שטוח, חזק, עם פטמות חומות גדולות.

והוא ימשיך לחולל לפי המוזיקה. הוא נולד לרקוד. צריך להגיד לו את זה. שלא יחמיץ את הדבר האמיתי. להיות הבן האבוד שלה על הבמה לא ממש מתאים לו. אם יתמסר לתנועות מחול מושלמות יוכל לרחף על כנפיהן לכל מקום, אל כל במה.

והעולם ימחא כפיים.

אבל היא לא אומרת והוא לא שומע. מיטלי עדיין ישֵנה, לפחות עושה עצמה, והוא מתרחק ממנה בצעדים חרישיים, והיא מדמה אז, הגברת, לראות אותו יוצא לרחוב בצעדי־תום מדודים־חינניים, לבוש חולצת תכלת בהירה, מכנסיים תואמים וז'אקט שהיָד מחזיקה על הכתף בתנוחה נונשלנטית כביכול. הכול אצלו כביכול. היא יודעת. גם האהבה למיטלי. היא לא תתפלא אם בקרוב ייפרד ממנה. שחקנים צריכים פרידות, ולוּ בשביל מדורי הרכילות. מי כמוה יודעת.

כשהוא מנתר כך ברחוב אי אפשר לא להסב אחריו מבט. וכמה שיקבל ירצה עוד. זה חולני. זה אבוד. היא עצמה, עלמה, לא הייתה כזאת. כך לפחות נדמה לה. אבל כרגע מעדיפה לא לחשוב על עצמה - לשם שינוי נדיר - אלא לעקוב אחריו, לראות איך הוא מחפש בזווית העין מבטים חולפים של עוברים ושבים. ובאמת נדמה כאילו כל העיר זורחת מן האור המופז ממנו. התפאורה האביבית מתאימה, עלומֵי־נצח עצומֵי־תהילה אופפים אותו. אבל היא יודעת: רק לחמש־עשרה דקות, אולי שניות, לא יותר, והוא סוחט אותן עד תום. על הבמה לא צריך אפילו לשחק, רק להיות נוכח, להגיד מילה - וכבר הכול סביבו נמסים. למשל המשפט הראשון שלו במחזה: אני לא אחזור אליה לעולם! באיזה פשטות של קסם, קסם של פשטות. שנים התאמנה כדי לשוות את אלה לעצמה, והוא בהנף אחד.

ואל מי הוא לא חוזר? אליה, אל האמא שלו, כלומר זו שעל הבמה - וחשוב שלא תתבלבלי, עלמה, היא לוחשת לעצמה בגרון חנוק.

ואולי, מבריק בה פתאום, היא טועה בו, והוא לא גדל ביפו, ואמא שלו לא החליפה צבעי שיער ואיפור שלוש פעמים ביום, ואבא שלו לא ספרדי־ערבי, והוא עצמו לא היה טווס זחוח, אלא ילד פשוט, נינוח, טוב. תום בוי, שלא מגיע לחזרות עמוס משא־עבר כבד, אלא אחד מאותם שפתאום בגיל חמש־עשרה, אולי שש־עשרה, החליטו מרוב שראו טלוויזיה שהם רוצים להיות שחקנים, זאת אומרת כוכבים.

זאת הבעיה אצל הצעירים האלה, היא מקוננת, שהמשחק שוּלי והכוֹכבוּת העיקר. אבל זו הרי תתנדף כמות שבאה, ואז יבואו הנפילה וההתמוטטות והאבדון. פשוט לא להאמין איך דור שלם רוצה להיות כוכב, וחושב שכוכב הוא שחקן ומחזות־בגרוש הם־הם תיאטרון אמיתי, ואבוי לנו -

היא הרי התאימה עצמה בלית ברירה. פחדה שאם תישכח, תמות. נוכחת בעולם רק כשהוא זוכר אותה, משתחווה לה. לכן הסכימה לשחק במחזה הזה, שהוא בעצם מלודרמה סכרינית מפוקפקת. אמנם בחירוק שן הסכימה, אבל על הבמה היא לא רק סתם 'קיימת', אלא גם חיה חיים מלאים.

27.

על הבמה פזית ודפני מתקוטטות. מיקי יושב בשורה הראשונה, נוגה לידו. שלי בימים האחרונים חומקת ממנו. בסצנה הבאה תעלה עלמה. לכן היא כבר יושבת וממתינה בשורה השלישית, לא צמודה למיקי. יכלה גם להגיע ברגע האחרון, אבל תענוג לה לחזות בקרב שתי התרנגולות הללו ולחשוב שרק היא חסרה שם.

בעצם, היא מתנערת, אני כן שם, נוכחת ועוד איך. זאת אומרת, לא אני. אלא אדית. צריך לדעת להפריד, היא חוזרת ואומרת לעצמה, ונזכרת בסטניסלבסקי הדגול. רובי היה נוהג לומר: בטח שתית אתו מאותה כוס. או: איך היה לשבת אתו בבית קפה?

המילים האלה צבטו בה. סטניסלבסקי באמת היה איש גדול ורובי היה כל כך קנאי וקטנוני.

נולדתי קצת מאוחר מכדי לפגוש בו, התנצלה, אבל לעצמה דמיינה איך היא יושבת עם הבמאי הדגוּל, לא בבית קפה, אלא באולם תיאטרון שיש בו מסכי קטיפה ארגמניים. הוא מלווה אותה לכיסא שלה, קד קידה לקהל, מחווה בידו אליה כאומר: אני יושב לצדה כי היא השחקנית הכי גדולה שאני מכיר.

אחרי ההצגה יוצאים שניהם מהתיאטרון בכרכרת סוסים מקושטת, פונים לבית מרזח אפלולי. גם שם הכול מכוסה קטיפה -

 

היא ניעורה מהזיותיה - כשפזית מתיישבת על קצה הכיסא, דפני משתרעת על המיטה, מעמעמת את האור, לא ברור למה אבל כך מיקי רוצה, מדליקה סיגריה, עוטה הבעה מסויגת, כמעט מתנשאת. פזית עוד רגע מתמוטטת. היא כל כך זקוקה למעט חמלה, אז למה דפני ככה?

דפני: אני מקשיבה. מה יש לך להגיד?

פזית: אני רוצה לעשות הפלה, אבל הם רודפים אחרי.

דפני: מי זה הם?

פזית: ההורים שלו.

דפני קרה כקרח: ההורים שלו הם שני אנשים שונים ורחוקים לגמרי זה מזה.

פזית רועדת: אני יודעת. הם לא באו יחד. כל אחד לחוד. התנפלו עלי בלילה בדירה שלי. האמא נראית מטורפת והאבא נוכל. מסדרים את כל החשבונות שלהם על הגב שלי. אני לא רוצה לחיות יותר.

דפני ארסית להחריד: אני לא ממש מאמינה לך. מי שבאמת לא רוצה מצליח. וחוץ מזה, למה באת אלי?!

בטקסט הכתוב הדיאלוג הזה נמשך עוד מספר דקות ארכות אבל מיקי פוסק: "קאט! עד כאן!"

"ככה זה היום", הוא מפמפם לעצמו ורינו מן הצד קולט, "אילו הייתי עושֶה מחזה של טנסי וויליאמס ולא משהו חנפני לקהל של ארגוני עובדים לא הייתי קוטע, אבל בארץ הזאת הקהל חסר סבלנות".

רינו חורק שן. אוקיי, הוא יקצר פה ושם, למשל בסצנת בית־המלון באמריקה, אבל לא יוותר עליה בשום אופן, למרות שמיקי עיקם פרצוף כשהודיע לו זה מכבר שהעלילה תשתרע אל מעבר לים.

הוא יודע, מיקי, שאפשר לחליף היום תפאורת־לוקיישן בלחיצת כפתור, ובכל זאת, למה זה נחוץ?

רינו היה נחוש: זה לא רק ההיגיון של העלילה, אלא ממש הרציונל שלה!

שניהם צוחקים, רגע של הרפיית מתח, רינו נימק: "דווקא במלון אמריקאי מפואר, יכול ארווין, האבא שלו, להרשות לעצמו לשלוט בה, לכפות עליה, לפתות אותה".

מיקי יודע: רינו התאהב בדמויות האמריקאיות שהחליט לשזור בעלילה, אף שבעיניו הקטע הזה שחוק ומלודרמטי להחריד: אבא ארווין טרק יום אחד את הדלת בפָּנים של אדית אשתו וטס לאמריקה, אל חיקה המרופד של דוריס, בת של מיליארדר יהודי מפוטם, שהכיר כשבאה לטיול בארץ הקודש עם ההורים הקשישים שלה. השאירה אותם בוקר אחד במלון ויצאה לטייל לבדה. הם נפגשו במקרה במשרד המודיעין של העירייה, ארווין בחושיו המחודדים קלט מה שקלט, לִקלק לגברת שהיא נראית נהדר וישמח להזמין אותה לקפה. היא הסכימה. איך לא. כבר מלאו לה ארבעים ואחת שנים, עודנה ערירית וארווין גבר שרמנטי כל כך.

"אוקיי", מיקי הרכין ראש מול רינו, "רק תזכור מה שאמרתי: דיאלוגים קצרים!"

ואז רינו הרכין ראש.

28.

שלי מדווחת עכשיו לגברת שהזמיר מדקלם על הבמה מונולוג ומיקי מהופנט. הגברת קראה אותו. לא־משהו בעיניה, אבל למיקי פתרונים. היא חושבת שהזמיר מיוּמן בדקלום מקדמת דנא, מקדמת עדן שלו - ביפו. לאחרונה חזרה וקראה ריאיון שהתפרסם אתו בעיתון. סיפר שאמא אף פעם לא הייתה בבית, האבא נעלם, והוא ישב לבדו בשעת ערב ושינן מונולוגים גדולים: המלט. המלך ליר. אותלו. השד יודע איך הגיעו אליו, היא תוהה, אבל הם היו שם כי הוא נולד אליהם. קול מן השמים הוליך אליו את השאלה האלמוּתית: להיות או לא להיות -

הוא לא היה אז רק המלט או המלך ליר. היה גם כל יום גיבור אחר מהתנ"ך. את לוט גירשו. אותו לא. את קין הרגו. אותו לא. הוא חזק וגמיש וחכם ולא יתנוון בדירה קטנה ודחוסה. ידאה־מעלה כמו איקרוס. גם עליו שמע ואהב אותו יותר מכולם. כבר השם כשלעצמו העביר בו רטט: איקרוס.

והוא יצמיח כנפיים, לאט, כמוהו, וידאה־מעלה. עוד לא יודע איפה בדיוק ינחת -

כאן, בדירה הזאת, אני אבוד... הוא לוחש את מילות המונלוג, מיקי רוצה למחוא כפיים, עלמה רואה איך הבמאי המזדקן הולך ומתהפנט אליו והיא הולכת ונחלשת. "בקרוב לא אעמוד בפיתוי", היא מתוודה בפני שלי, "אתקשר אליו, אגיד לו לבוא לבית הקפה הקרוב ולדבר. אם לא לדבר לפחות להסתכל בעיניים. להכיר בשתיקה".

"תמתיני עוד קצת, גברת עלמה, עוד מעט נגיע לסצנה המסיימת, שם ממילא תיפגשו, ואחר כך השמים הם הגבול. בינתיים תמשיכי לספר את הסיפור שלו לעצמך ולי. הוא מרתק יותר מהמקור, אני בטוחה".

הן צוחקות ועלמה מלטפת את לחייה של הקטנה: את חמודה. את חכמה. באמת אסור לדחוק את הקץ, אבל לפעמים קשה, כי בלילה הוא צף לנגד עיני. אני רואה אותו בונה ארמונות ביפו. תיאטרון אלהמברה נראה לו היכל פאר שבנה כליף בגדדי עתיק. זה מגוחך. זה פתטי. אבל לא בעיניו של נער שבורח מאמא שלו כי הוא משתוקק למשהו גדול מהחיים. אני מעריצה תשוקה כזאת. מי שגדל עם כפית כסף לא שואף, לא משתוקק. מי שמבוֹסס במדמֵנה יצמח להיות ענק. לא תמיד, כמובן. אצלו אני עדיין לא בטוחה. לעתים נדמה שכן, לפעמים לא -

אלהמברה! איזה שם נהדר! אבל מוטב שלא ייכנס לשם. פעם היה אולם מפואר, מעוטר. הופעתי שם. עכשיו עדיף שיעצור בכניסה לאולם ויתמסר להזיה, יפְנים שהדמיון הוא נשקו של האמן. זו פרפראזה מפוקפקת, אני יודעת, אבל מדויקת. הוא השמיע אותה פעם באוזני האח שלו, ניסים, וזה התפרץ בצחוק לועג. תום נעלב, ברח החוצה וניסים אחריו: לא הבנת אותי, אחי. לא צחקתי עליך. חס ושלום. ברור לי שתהיה אמן גדול. נולדת לבמה. אני עפר לרגליך.

הוא נעצר, הסתובב אליו: ניסים, אתה לועג לי?! עד שראה דמעות בעיניים שלו והאמין. גם התחרט. חזר אליו והתחבקו. ניסים בכה: אני מעריץ אותך, אח שלי. גם אני הייתי רוצה, אבל אני לעולם לא. כי אין בי מה שבך. אתה יפה. אתה מוכשר. אתה מגנט.

רצה להגיד לו: ניסים יש לך הרבה מעלות משלך. אתה חזק. אתה ספורטאי. יש לך ידי זהב. תתפרנס יפה. אני אחלום חלומות, ארחף למעלה, וכשאנחַת לא אמצא קרקע בטוחה לרגלי.

והיא רואה אותו יורד מאלהמברה לשפת הים, כאילו אין קרקע בטוחה יותר מחוף־ים, פושט חולצה ומכנסיים. עכשיו בתחתונים בלבד, אפורים, קצת גדולים עליו. כמה הוא קטן מול האינסוף. גרגר זעיר על דיונת חול. עומד ומדמֶה איך הוא נסחף אל עומק הים. לא מתנגד, שוחה הלאה, חושף מתוכו כוחות אדירים שמביאים אותו אל הקצה השני של הים, של העולם.

מה הוא יודע על הקצה ההוא? עולמו צר עדיין כעולם נמלה. כל כך רחוק מהמקומות שבהם היא עברה. מי שלא היה שם תמיד יחסיר משהו. זה מצחיק. כאילו כדי לחיות חיים מלאים צריך אדם לעבור את הגלקסיה ההיא. אבל היא סבורה שאכן כך -

ובכל זאת מישהו צריך היה להגיד לו: ארמונות יש רק באגדות, ואגדות מרפדות את הבן־אדם באשליות. עד שלא יתנער מהן ימשיך לשוטט בין אלהמברה לחורבות יפו, ואז גם קירות אבן מימי הסולטן התורכי הם בשבילו ארמון לכל דבר, ממש כמו זה שהוא בונה בחול על שפת הים, ובאלה אין די.

אלא שאמא שלו לא הרחיקה עמו מעֵבר. לבשה בגד ים כחול שכיסה את כל הגוף, אבל הוא ראה את הגוף עצמו מבעד לבגד וראה גם זרועות חשופות, וכמוהן הצוואר והפנים. היא ישבה בכיסא נוח, עישנה, מלמלה דברים בקול סדוק. הוא רצה שתאהב אותו ללא תנאי, אבל כבר אז התקיים תנאי ברור: שלא יטריד מדי, וגם ניסים כך. שניהם משתדלים לרַצות אותה, לשחק לפניה, אבל מבטה נישא הרחק. נראה שהיא בוכה, ואולי זו ההבעה הנצחית שלה, וגם אם ישחקו לפניה כליצני קרקס היא רק תבכה -

הנה הוא בונה לכבודה ארמון־חול, טפטף טיפה ועוד טיפה, עד שניצב לרגליה היכל מפואר, מעוטר במגדלים וכיפות ומסוגר בחומות. לרגע ניצת אור בעיניה ואפילו ניסים נפעם. חסר היה רק אבא שיבוא וייכנס. ארמון בלי אבא, בלי מלך, הוא לא ארמון. אילו רק הייתה אומרת להם היכן האבא, מי האבא. אולי לא ידעה בעצמה, ואולי הסתירה בקנאות.

הוא נטרף: מצד אחד, נראה לו שניסים והוא יוצאי אותם חלציים, מצד שני, ספק אם אמא הייתה עם אותו גבר יותר מפעם אחת.

לאחותו חדווה אמרה פעם בחשאי: היה אחד שלא הסתלק. נשאר קצת...

חדווה נדרכה: הספרדי? הערבי? היוגוסלבי?

אמא נסוגה: תתביישי לך!

חדווה נפגעה: הרי את אמרת.

אמא הזדקפה: תביני בעצמך.

חדווה לא הבינה. חמקה בלילה לחדר של תום וניסים. ביקשה להיכנס למיטה של תום כדי לספר מה אמא אמרה. הוא נרתע וגם נמשך. בסוף שכבה לידו. התכסו באותה שמיכה. גופו נדרך. אילו לא הייתה אחותו. ומצד שני, בכלל לא בטוח שהיא ממש אחות ואז אולי מותר קצת. הידיים נדדו ונבהלו מעצמן.

שמע אנקת תענוג, גם לחישה: עוד פעם אחת, תום. אבל הוא ידע שאסור, וחוץ מזה ניסים במיטה הסמוכה, והיא הבטיחה לספר מה אמא אמרה - שאחד מהגברים אהבה, מאוד אהבה! והילד תום החליט שיום אחד ימצא אותו. אם אמא אהבה אותו, גם הוא יאהב -

דמעות עולות בעיני שלי. "עלמה", היא לוחשת, "את אמנית גדולה. יכולה להמשיך את הסיפור בינך לבינך, בלעדַי, ולשמוח שאת לא נפגשת אתו בינתיים. כל היצירתיות המודחקת שלך פורצת, מתפרצת. זה אדיר! זה נהדר!"

29.

רינו אומר שהוא שוקל לשלב דמות נוספת במחזה. מיקי יודע: כך תמיד. רינו מוסיף ומשכתב ומוחק עד ערב הפרמיירה. קל יותר, הוא יודע, לביים מחזה של מחזאי שאינו בחיים, או לפחות יושב מעבר לים. מחזאי־נוכח משנה ומתקן כמו סוֹפר שטרם הגיש כתב יד להוצאת ספרים. וגם אז, כך שמע, קרה לא פעם שסופר הפתיע עורך לקראת סוף מלאכתו ואמר: מתבקש שינוי דרמטי.

בכל זאת מנסה לשכנע: "תראה, המחזה תפור יפה, חבל לפרום עכשיו". אבל על עיניו של רינו מסתמן מבט שאפשר לפרשו כזלזול, אפילו כהתנשאות.

גרי התפאורן שומע חילופי דברים מתוחים בין השניים. כבר היה עד לא פעם להתכתשויות כאלה. הן נמאסו עליו עד שחשב לפרוש. אפילו שני ילדי גן לא מתקוטטים כך, ושום דבר אצלם לא לשֵם שמים, רק סתם כיפופי ידיים של יוקרה.

אבל הוא צריך לפרנס משפחה. בן שלושים ואחת ויש לו כבר שני ילדים. ואשה, כמובן. סיפור בפני עצמו. פעם הציע למיקי שיכתוב מחזה על חייו עם סנדרה אשתו. מיקי ייווכח ששום דמיון לא ידביק את המציאות. הוא הסתקרן. הוא מחבב את גרי. איך אפשר לא, אבל לפתע גרי השתתק כי סנדרה ניצבה לנגד עיניו. הוא בכלל חושב להיפרד בקרוב מזירת התיאטרון, להגיד שלום לקלעים ולקוליסות ולפתוח דף חדש. להיות צלם קולנוע. לנסוע לאירופה או לאסיה ולצלם סרטי איכות, בעיקר דוקומנטריים, על חיות חורף נדירות או על כפרים נידחים בצפון הודו.

מיקי מתרצה בפני רינו. תיכנס דמות חדשה כי כך רוצה המחזאי. הוא חשב על מאהב חשאי, או בלש בנוסח קלאסי, שחובש כובע שעם ומעשן מקטרת, אבל רינו הפתיע - הוא רוצה דווקא למהול את הסיפור בתבלין פסיכולוגי־רוחני. לדעתו מרבית הצופים אינטליגנטים יותר מאשר אנחנו מעריכים, ולכן תום/דין יֵשב מול פסיכולוג שיאזין ללבטים ההמלֶטיים שלו: לחזור או לא לחזור - אל אמא אדית. הסיכום כמובן יהיה שלילי, הרי הוחלט שזה לב הסיפור - דין ואמא לא נפגשים. אבל להתלבט מותר ואפילו רצוי -

מיקי חורק שן: "לקהל של היום כבר יש די והותר מן הפסיכולוגיזם הזה. שׂבַע ממנו מעל ומעבר אצל טנסי וויליאמס בתיאטרון ואצל ברגמן בקולנוע".

"מיקי, פעם רציתָ לביים כמו ברגמן, שכחתָ?"

מיקי נותן בו מבט מצמית, אבל שותק.

"תראה, הוא עוד יתאהב בסצנת 'בטיפול' הזאת", רינו אומר לגרי שמצדו מחייך: הכי קל עבורו, אין שינוי בתפאורה.

שי אלמוג ישחק את נעים - הפסיכולוג שתפקידו נכתב בן־לילה. עלמה ראתה את האלמוג הזה כמה פעמים על הבמה ומצא חן בעיניה. הייתה רוצה להיות נוכחת בחזרה שבה הפנים המסקרנים שלו ירכנו אל דין כדי לברר מה מתחולל בנפשו המסוכסכת. אולי תלמד בעקיפין גם משהו על נבכי נפשו של תום, שהיא רוקמת את סיפורו. אם תיכנס בחשאי, תשב באחת השורות העליונות ותצא לפני שהחזרה תסתיים. הוא לא יבחין בה, והם לכאורה לא נפגשו.

הנה היא מתפרצת לחדרו של מיקי: "החלטתי להיות נוכחת בחזרה".

"מה השתנה, עלמה? הבנתי שהחלטת לא לפגוש בו בתקופת החזרות. היום תשבי בשורה האחרונה, מחר בראשונה".

"ממך לא הייתי מצפה לתגובה כזאת, מיקי", היא אומרת. יוצאת מבלי להמתין לתשובתו, טורקת את הדלת.

כשהחזרה מתחילה, היא יושבת למעלה, רואה איך עיניו של מיקי מחפשות אותה מהשורה הראשונה לפני שהסצנה מתחילה. לא ברור אם אמנם הבחין בה, אבל היא יודעת שהוא כבר מתחרט על מה שאמר, וטוב לה כך.

 

שי/נעים: אני בהחלט מבין שיש לך סיבות רציניות לברוח מאמא שלך, אבל חשבת על כך שבסופו של דבר הבעיה אצלך? מי ששלם עם עצמו לא בורח.

תום/דין קצר רוח: מכיר את התיאוריות האלה. אם תמשיך כך אני מסתלק מייד.

שי/נעים (רך מאוד): אתה רשאי ללכת מתי שתרצה, אבל תבדוק למה אתה כל הזמן בורח. קודם מאמא, עכשיו ממני.

תום/דין מגייס סבלנות מאולצת: כולכם חכמים. תהיו יום אחד במקומי!

שי/נעים: מי זה כולכם!

תום/דין: אתה חושב שהמצאת את הנוסחאות האלה. כולם מטרטרים לי אותן במוח.

נעים משנה כיוון: ונאמר שהייתי יום אחד במקומך, מה הייתי רואה?

דין נרגש: היית רואה אשה שכל היום עסוקה בעצמה. זה מתחיל באיפור של הבוקר, אחר כך טלפונים, אחרי זה עוד חצי שעה של איפור־התקשטות לקראת יציאה. אני רוצה להגיד משהו והיא מסמנת לי לשתוק. כל היום האצבע שלה על הפה. תשתוק. תשתוק. תשתוק. אתה יודע למה? כי היא מפחדת שאפלוט משהו שיכאיב לה.

כמו מה, למשל? נעים נוטף דבש, אתה יכול לתאר לי, דין, את היחסים בבית, בין אמא לאבא שלך?

דין נסוג לאחור: אתה חושב שאני זוכר משהו? הייתי פצפון כשאבא עזב.

נעים פסיכולוג מיוּמן: נדמה לך שאתה לא זוכר. בעצם אתה מדחיק.

דין רוכן, נוזף: אני מתעב את הפוזה הזאת שלכם, הפסיכולוגים. יודעים יותר טוב מהמטופלים מה קורה להם.

נעים מגייס אורך רוח, מִצוות פסיכולוג מלומדת: מי זה אתם? רק אני כאן עכשיו.

דין לועג: מה אתה אומר? אתה חושב שאתה הראשון?

נעים נדלק: כבר היית בטיפול?

דין מתרכך ברגע שהיה יכול גם להתחספס: הייתי.

נעים שוב נוטף דבש: אולי תספר לי אצל מי? מתי?

דין מתעב את ההתלקקות הזאת, מחקֶה: 'אולי תספר לי?!' איך היה עם אבא ואמא? 'אצל מי היית?' מה עוד?

נעים אובד עצות: חשבתי שבשביל זה אנחנו כאן.

דין מפתיע בדמעות: מה אתה רוצה ממני? אני באמת לא זוכר! תהפנט אותי. חזק. עמוק. אולי ייצא משהו.

נעים נפעם: אתה מוכן באמת?!

דין מרכין ראש.

נעים לוחש לחשים, כאילו מעלה באוב. רוכן אל דין: איפה אתה נמצא עכשיו?

תום/דין משכנע מאוד, לטעמה של עלמה, כשהוא נשען אל גב הכורסה בעיניים עצומות, שקוע בתרדמה עמוקה, ממלמל שברי מילים: רואה... תכ...לת וז...הב.

נעים נדלק: איפה תכלת וזהב?

דין ממלמל: שני חדרים גדולים. חלונות ארוכים. רק אני שם. אולי גם מישהו שאני לא רוצה.

נעים: את מי אתה לא רוצה, דין, את מי? את מי אתה רואה?

דין: אסור לי להגיד.

נעים: למה אסור, דין? למה?

דין בקול בוכים: הוא יהרוג אותי! הוא יהרוג אותי!

מיקי מוחא כפיים: "תום תתעורר! הייתם מצוינים".

תום פוקח עיניים, משפיל מבט. גם אותו רוצה מישהו להרוג - לא רק את דין. הוא בוכה. מיקי נבוך, קם וניגש אליו, מחבק אותו חיבוק ארוך. מן השורה הראשונה נשמעות גם מחיאות כפיו של רינו.

עלמה נרגשת, דומעת, כל כך הייתה רוצה להצטרף, אבל מבליגה וחומקת בחשאי, תוהה אם מבטו של מיקי עוקב אחריה ברגע זה.

בלילה היא נזכרת במילותיה המרטיטות של שלי: את יכולה להמשיך את הסיפור בינך לבינך, בלעדַי, ולשמוח שבינתיים את לא נפגשת אתו פנים אל פנים. כל היצירתיות המודחקת שלך פורצת.

זה נהדר! זה אדיר! אבל הפעם המילים הללו מרגישות לה ריקות תחילה, ואז דוקרות, פוצעות, מדממות.