הקדמה
החוקים והמנהגים ההמוניים המוזכרים בסיפור זה, עובדות היסטוריות הם, וכך גם האירועים המשמשים להדגימם. אין כאן טענה שחוקים ומנהגים
אלה היו קיימים באנגליה במאה השישית; לא, אלא שהיות שהיו קיימים באנגליה ובתרבויות אחרות בזמנים מאוחרים בהרבה, הרעיון שהתקיימו
גם בימים ההם לא מהווה פגיעה בשמה הטוב של המאה השישית. מוצדק לחלוטין להניח שבאותה תקופה רחוקה, בכל מקום שבו חָסַר אחד מן החוקים או המנהגים הללו, מילא את מקומו היטב חוק או מנהג גרוע ממנו.
השאלה האם המלוכה נובעת מתוקף זכות אלוהית, אם לאו, אינה מיושבת בספר זה. ההכרעה התגלתה כקשה מדי. ברור וגלוי לעין שצריך ראש אומה
להיות אדם בעל אישיות אצילית ויכולות יוצאות דופן; ברור גם וגלוי לעין שרק האל הוא שמסוגל לבחור באדם כזה בלי לשגות; ובאותה מידה
ברור וגלוי לעין שמין הראוי שכך יבחר האל; ומכאן, המסקנה שהוא אכן עושה זאת, היתה בלתי נמנעת. אני מתכוון, רק עד שנתקל מחבר ספר
זה בתסרוקת הפומפדור ובליידי קאסלמיין ובכמה ראשי מדינה אחרים מסוג זה ; הניסיון לשלב אנשים כאלה בטיעון ההגיוני שהובא קודם לכן
התברר כקשה כל כך, שהוחלט בספר זה (שעומד להתפרסם בסתיו) לפנות בכיוון שונה, ומאוחר יותר לעבור הכשרה כדי ליישב את השאלה בספר
אחר. זוהי שאלה שמן הראוי ליישבה, כמובן, ובכל אופן אין לי תוכניות מיוחדות לחורף הבא.
— מארק טוויין הרטפורד, 21 ביולי, 1889
כמה מילות הסבר
טירת וורוויק היא המקום שבו נתקלתי בזר המוזר שעליו בכוונתי לספר. הוא מצא חן בעיניי משלוש סיבות: פשטותו גלוית– הלב, בקיאותו המופלאה
בשריונות עתיקים והשלווה שהשרתה חברתו — משום שניהל בעצמו את השיחה כולה. מצאנו את עצמנו צועדים יחד, כדרכם של אנשים צנועים, בקצה
העדר שהוּבל בסיור, והוא החל מיד לומר דברים שעוררו בי עניין. בעודו מדבר בשטף בקולו השקט והנעים, נראה שהוא הולך ונסחף אט–אט
מהעולם הזה ומזמננו אנו אל עידן עתיק ואל ארץ נשכחת; בהדרגה כישף אותי בקסמיו עד שנדמה לי שאני מתהלך בין הרפאים והצללים והאבק
והרקבובית של אפרורית ימי קדם, ומשוחח עם שריד מאותה תקופה! ממש כפי שהייתי מספר על חבריי הקרובים או על אויביי, או על השכנים
המוכרים לי היטב, כך דיבר הוא על סר בדיוור, סר בורְס מגאניס, סר לנסלוט מן האגם, סר גלאהד וכל שאר השמות הגדולים של השולחן העגול
— וכמה זקֵן, זקן, זקן ללא שיעור, ודהוי ויבש ועבש ועתיק נדמה בעודו מדבר! הוא פנה אליי פתאום ואמר, ממש כפי שידבר מישהו על מזג
האוויר או על כל עניין שגרתי אחר — "אתה יודע על גלגולי נשמות; האם אתה יודע על התקה של עידנים — ושל גופים?"
אמרתי שלא שמעתי על דבר כזה. העניין שהפגין היה זעום כל כך — ממש כמו אדם המדבר על מזג האוויר — שלא הבחין אם עניתי או לא. למשך
חצי דקה השתררה שתיקה, אך מיד הפר אותה קולו החדגוני של המדריך בסיור: "שריון קשקשים עתיק מהמאה השישית, תקופתו של המלך ארתור והשולחן העגול; על–פי הסברה היה שייך לאביר סר סַגְרמור לה דזירוס; שימו
לב לחור העגול בצדו השמאלי של שריון החזה; אין הסבר ידוע לגורם לו; מניחים שהוא תוצאה של ירי כדור לאחר המצאת הנשק החם — אולי מעשה זדון
של חייליו של קרומוול."
בן לווייתי חייך — לא חיוך מודרני, אלא כזה שלא נעשה בו שימוש פומבי זה מאות רבות בשנים — ומלמל, כנראה לעצמו: "בי נשבעתי, ראיתי את הדבר במו עיניי." ואז, לאחר שתיקה קצרה, הוסיף: "עשיתי זאת בעצמי."
עד שהספקתי להתאושש מהתדהמה שאחזה בי למשמע ההערה, הוא נעלם. כל אותו ערב ישבתי מול האח בחדרי שבפונדק וורוויק ארמז, שקוע בחלום על ימי קדם, בעוד הגשם נוקש בחלונות והרוח מייללת במרזבים ובפינות. מפעם לפעם שקעתי לשעה קלה בספרו הקסום של סר תומס
מלורי הוותיק, התענגתי על אותו משתה מפואר של פלאים והרפתקאות, נשמתי עמוקות מניחוחות השמות המיושנים ושקעתי שוב בחלומות. שעת
חצות חלפה זה מכבר, ואני קראתי סיפור נוסף לפני השינה — הסיפור שלפניכם:
כיצד קטל סר לנסלוט שני ענקים ושיחרר טירה מעֻלם
והנה עטו עליו שניים ענקים אדירים, חמושים ומזוינים מכף רגל ועד צוואר, כל גופם — מלבד ראשיהם, וכל אחד מהם נושא בידו אלה נוראה. סוכך סר לנסלוט על גופו במגן והכה בחרבו באחד הענקים, ובמכת אותה חרב רוצץ את
גולגולתו. כאשר ראה זאת האחר, נמלט מיד כאחוז שיגעון מפחד המכות הנוראות ,וסר לנסלוט בעקבותיו בכל עוזו, והכה בו בכתפו וביקע את
גופו לשניים. ונכנס סר לנסלוט אל האולם, וכרעו כל הנמצאות ברך בפניו, ונשאו תפילת הודיה לאל ולאביר על ישועתן. סֶר, כך אמרו,
כלואות היינו כאן בידיהם זה שבע שנים ארוכות, והעבידונו במיני עבודות משי לשם פרנסתנו, וכולנו נשים אצילות. יבורך אביר אציל, היום בו הולדת; גדול אתה בתפילה מכל אביר, וכעדות עומדות אנו לפניך ומפצירות בך כי תאמר לנו שמך
למען ידע העולם מי הצילנו ממחבוש. עלמות נאות, אמר הוא, שמי סר לנסלוט מן האגם. וכך נפרד מהן לשלום והפקידן בידי האל. ועלה אז
על סוסו ורכב לארצות משונות ופראיות, וחצה ימים ועמקים ומקומות של רשע. ובשעת לילה נקרה בדרכו מקום מגורים, ומצא שם אישה אצילה
באה בימים אשר שיכנה אותו שם בטובה, והיטב דאגו לו ולסוסו. ועם הגיע השעה לקחה אותו מיטיבתו אל עליית גג נאה מעל השער אל מיטתו.
שם התפרק סר לנסלוט מנשקו והניח את שריונו לצדו ונכנס למיטתו, ועד מהרה שקע בשינה. וזמן קצר לאחר מכן הגיע לשם אדם על גב סוס,
והלם בשער בדחיפות גדולה. וכאשר שמע זאת סר לנסלוט קם ממיטתו, והשקיף מן החלון, וראה לאור הלבנה שלושה אבירים רודפים על סוסיהם
אחר אותו אדם, ומסתערים שלושתם עליו בחרבותיהם, והאביר האחד פונה אחור לעברם למען יתגונן. חובה עליי כי אסייע לאביר זה, אמר סר
לנסלוט, שכן בושה היא בעמדי מן הצד בעוד שלושה יתנצחו באחד, ואם ייקטל — שותף אני במותו. ומיד עטה את שריונו ויצא מהחלון והשתלשל
בסדין אל ארבעת האבירים, ואמר סר לנסלוט בקול גדול, התנצחו האבירים עמי וחדלו מלהתנצח עם אביר זה. והרפו שלושתם מסר קיי ופנו להתנצח
בסר לנסלוט, וקרב גדול החל שם, כאשר הסתערו כל השלושה על סר לנסלוט והכו בו מכות רבות ותקפוהו מכל צד. ופנה סר קיי לסייע בידיו
של סר לנסלוט. לא, סר טוב, אמר לנסלוט, אל לי בעזרתך, אם תרצה כי אסייע בידך הנח לי ואלחם בהם לבדי. עשה סר קיי כדבריו כדי לרצותו,
ולא נלחם. ומיניה וביה, בשש מכות חרב, הכה סר לנסלוט את השלושה ארצה.
ונשאו אז השלושה קולם ואמרו, אביר נועז, נכנעים אנו בפניך כי אדיר אתה בקרב ואין שני לך. את כניעתכם לא אקבל, אמר סר לנסלוט, היכנעו
בפני סר קיי שר החצר, וזהו התנאי כי אחוס על חייכם. אביר הגון, אמרו השלושה, זאת לא נותן לבֵּנו לעשות; באשר לסר קיי, רדוף רדפנו
אחריו לכאן ומכניעים היינו אותו בחרב אלמלא הופעת; מהי הסיבה אשר ניכנע לו? שִקלו היטב אם בחיים רצונכם או במיתה, אמר סר לנסלוט,
שכן רק בפני סר קיי נתונה לכם הכניעה. אביר הגון, אמרו הם, בעבור חיינו נעשה כדבריך. אם כן אפוא, אמר סר לנסלוט, בוא תבואו אל
חצרו של המלך ארתור בפרוס חג השבועות הבא, ושם תכרעו ברך בפני המלכה גווִינֶבִיר, ותעמידו עצמכם השלושה לחסדיה ולרחמיה, ותאמרו כי סר קיי הוא ששלחכם לשם להיות לאסיריה. בבוקר המחרת קם סר לנסלוט ממיטתו בשעת בוקר מוקדמת ועזב בעוד נם סר קיי את שנתו:
ולקח סר לנסלוט את שריונו של סר קיי ואת מגנו וחבשם, ופנה אל האורווה ולקח את סוסו של האביר, ונפרד לשלום ממיטיבתו ויצא לדרכו.
וזמן קצר אחרי כן קם סר קיי משנתו ולא ראה את סר לנסלוט בנמצא: וגילה אז כי לקח סר לנסלוט את שריונו ואת סוסו. יודע אני היטב,
כך אמר, כי יוליך שולל את חצר המלך ארתור בדמותו זו: משום שכנגדו ינהגו האבירים באומץ במחשבה שאני הוא, ויבלבלם הדבר; ובזכות שריונו
ומגנו ארכב אני בבטחה. וזמן קצר אחרי כן יצא סר קיי לדרכו ונפרד בתודה ממיטיבתו.
בעודי מניח את הספר מידי נשמעה דפיקה בדלת ואותו אדם זר נכנס לחדר. נתתי לו מקטרת וכיסא וקידמתי את פניו בברכה. הרגעתי את נפשו
בוויסקי חם; נתתי לו עוד משקה; ועוד אחד אחריו — בתקווה שייספר לי את סיפורו. לאחר השכנוע הרביעי הוא שקע בסיפור מיוזמתו שלו,
בפשטות ובטבעיות רבה:
סיפורו של הזר
אני אמריקני. נולדתי בהרטפורד שבמדינת קונטיקט — באזורים הכפריים שממש לגדת הנהר. ולכן אני ינקי שבינקים — ואדם מעשי; כן, ואני
מניח שכמעט אין בי רגשנות — או במילים אחרות, פיוט. אבי היה נפח, דודי היה רופא סוסים, ואני הייתי בתחילה שניהם. ואז הגעתי למפעל
הנשק הגדול וגיליתי את ייעודי האמיתי; למדתי את כל סודותיו; למדתי ליצור כל דבר; רובים, אקדחים, תותחים, דודים, מנועים, כל סוגי
המכונות החוסכות בעבודה. ידעתי לבנות כל דבר שיעלה אדם על הדעת — כל דבר בעולם; ואם לא היתה קיימת דרך מודרנית לייצר דבר–מה, יכולתי
להמציא דרך כזאת — ולעשות זאת בקלות רבה. הפכתי למפקח הראשי של המפעל ותחת השגחתי עבדו אלפיים איש.
ובכן, אדם כזה הוא אדם לוחמני — הרי זה מובן מאליו. וכשאחראי אדם על אלפיים גברים קשוחים, יש לו שפע של הזדמנויות לשעשועים מסוג
זה. לי היו, בכל אופן. אך יום אחד נתקלתי ביריב שקול לי, וקיבלתי את שלי. הדבר אירע במהלך אי–הבנה שנוהלה במוטות ברזל עם בחור
שנהגנו לכנות הרקולס. הוא הפיל אותי בחבטה בצד הראש, ונדמה היה לי שאני שומע קול נפץ גדול וכל מפרק בגולגולתי ננקע ממקומו לעבר
שכנו. העולם החשיך פתאום ואני לא הרגשתי עוד דבר ולא ידעתי דבר — לפחות לזמן–מה.
כאשר התעוררתי מצאתי את עצמי יושב בעשב מתחת לעץ אלון, כשכל הנוף המרהיב ורחב הידיים שמור לי לבדי — כמעט. אך לא לחלוטין; היה
שם בחור על סוס שהשפיל מבט לעברי — בחור שכאילו נלקח מתוך ספר אגדה. שריון עתיק כיסה את גופו מכף רגל ועד ראש, כשעל ראשו קסדה
בצורת חבית–מסמרים ובה חרכים; היו לו מגן, וחרב, ורומח עצום; גם סוסו היה מכוסה שריון, וקרן פלדה הזדקרה ממצחו, וכיסוי מרהיב ממשי
אדום וירוק עטף את כולו ככיסוי מיטה וגלש כמעט עד הקרקע.
"סר, התוכל לי?" אמר הבחור.
"אם אוכל מה?"
"התישא נשק כנגדי ותוכל לי על אדמות או על גבירה או על — "
"מה אתה מקשקש?" אמרתי. "רוץ בחזרה לקרקס שלך לפני שאדווח עליך." אבל מה עושה אותו אדם אם לא נסוג כמאתיים מטר ומסתער עליי בדהרה,
כשחבית המסמרים מורכנת כמעט עד צוואר הסוס והרומח הארוך מכוון הישר קדימה. הבנתי שכוונותיו רציניות, ועד שהגיע למקום שבו נמצאתי
טיפסתי כבר אל ראש העץ.
הוא הכריז שאני רכושו לאחר ששבה אותי ברומח. היה משקל לטענותיו — ולכלי נשקו — ולכן החלטתי שמוטב לשתף פעולה. הגענו להסכמה שבמסגרתה אבוא אני איתו והוא מצדו לא יפגע בי. ירדתי מהעץ, ויצאנו
לדרך כשאני צועד לצד סוסו. צעדנו בנחת כשאנו חוצים קרחות יער וחולפים מעל נחלים שלא היו מוכרים לי — מה שהתמיה אותי ומילא את לבי
פליאה — אך לא נתקלנו בשום קרקס או סימן לקרקס. ולכן ויתרתי על רעיון הקרקס והסקתי שהגיע מבית מחסה לחולי נפש. אבל גם בבית מחסה
לא נתקלנו — כך שהגעתי למבוי סתום, כפי שאומרים. שאלתי אותו מה המרחק מהרטפורד. הוא אמר שמעולם לא שמע על מקום כזה; הנחתי שהוא
משקר, אבל לא התווכחתי איתו. לאחר כשעה נגלתה לעינינו עיירה רחוקה נמה בעמק לצד נהר מתפתל; ומעבר לה, על גבעה, מבצר אפור רחב–ידיים
ולו מגדלים וצריחים, אשר כמותו לא ראיתי מעולם מחוץ לתמונה.
"ברידג'פורט?" שאלתי, מצביע לכיוון המבצר.
"קמלוט," אמר הוא.
הזר התחיל להפגין סימני עייפות. כעת משגילה שהוא שוקע פה ושם בנמנום, חייך את אחד מחיוכיו העלובים והמיושנים ואמר: "אני מוצא שאיני מסוגל להמשיך; אבל בוא איתי, יש ברשותי הסיפור כולו בכתב, ותוכל לקרוא בו אם תרצה."
כשהגענו לחדרו הוא אמר: "בתחילה כתבתי יומן; עם השנים הרחבתי את היומן לספר. כמה רב הזמן שחלף מאז!"
הוא הושיט לי את כתב היד והצביע על המקום שממנו עליי להתחיל: "התחל כאן — כבר סיפרתי לך את מה שאירע לפני כן." בשלב זה הוא כבר
היה מנומנם מאוד. בעודי יוצא מן החדר שמעתי אותו ממלמל בקול ישנוני: "תערב עליך שנתך, סר."
התיישבתי מול האח שבחדרי ובחנתי את האוצר שנפל לידיי. חלקו הראשון — רוב רובו — היה כתוב על נייר קלף מצהיב משנים. בחנתי את אחד הדפים וראיתי שמדובר בנייר קלף שנעשה בו שימוש חוזר. מתחת לכתב הישן
והדהוי של ההיסטוריון הינקי נראו סימני כתב ישן ודהוי ממנו — מילים ומשפטים בלטינית: שרידים מכִתבי נזירים עתיקים, כך נראה. דפדפתי
למקום שעליו הצביע האיש הזר והתחלתי לקרוא — את הדברים הבאים.
סיפורה של הארץ האבודה
טל –
ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור
ספר נהדר, שעשוי אפילו להפתיע את מי שגדל על טום סויר והאקלברי פין. לעיתים מצחיק ולעיתים מלנכולי ומפוכח, בהחלט גרם לי לגלות מחדש את מארק טווין.
אלעד –
ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור
עוד ספר נפלא של מארק טווין, שמצליח לשלב כתיבה צינית וביקורת על החברה שבו הוא חי עם סיפור הרפתקאות מעניין ומותח.
סתם אחד –
ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור
ספרו הנפלא של מרק טוין שבמסווה של סיפור משעשע מעביר ביקורת על החברה שבה הוא חי אך מאידך גם על המתרפקים על העבר ובעצם מהוהה סיפור על הניגוד בין ערכי המאה ה19 ה”נאורה” וה”מתקדמת” לערכים העתיקים של ימי הביניים
נופר –
ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור
ההתחלה היתה מצויינת, ההרפתקאות הזכירו לי קצת את האקלברי- שובבות והתבוננות בסביבה, לשפוט את המעוות והביקורת החברתית הברורה כל כך.
מצד שני דילגתי כמה וכמה פעמים על הצהרות פוליטיות ודיאלוגים על כלכלה. זה לא תקף לימנו ואפילו העיק כשזה הגיע לשני דפים.
הספר נגמר בצורה איומה מבחינתי, והרגשתי די רע מפני שבאמת קיוויתי ש”יציל” את המצב בערך מהאמצע.
Lital –
ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור
ספרו הנפלא של מרק טוין שבמסווה של סיפור משעשע מעביר ביקורת על החברה שבה הוא חי אך מאידך גם על המתרפקים על העבר ובעצם מהוהה סיפור על הניגוד בין ערכי המאה ה19 ה”נאורה” וה”מתקדמת” לערכים העתיקים של ימי הביניים
yaelhar –
ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור
זה שמארק טויין הוא אחד הגדולים – על זה איש אינו חולק. והוא לקח את הכתיבה העיתונאית המתומצתת והפך אותה לאמנות: האיש ידע לומר במעט מלים שנונות וכאילו מצחיקות את מה שאחרים לא מצליחים ברומן שלם.
הוא הצליח לא להיות מושפע מהדעות שרווחו בזמנו – והצליח להשאר מקורי ויצירתי. אנחנו קוראים אותו עכשיו, ולחלק מהדברים אומרים “ברור” ולא זוכרים שכשהדברים נכתבו עליונות האדם הלבן היתה “עובדה מוכחת”, לנשים לא היתה זכות בחירה ועירעור על “זכותו הטבעית” של בעל הסמכות היה מעשה בלתי מתקבל על הדעת.
אדם מאמריקה של המאה ה- 19, בעלת המסורת הדמוקרטית (טוב, בערך. חוץ משחורים, נשים ועניים…) מגיע לאנגליה של המאה ה -6 וצריך לשרוד שם. כמובן כאמריקאי הוא מתחיל בשינוי העולם אליו נקלע… הסיפור מצחיק, לעתים נוגע ללב, ומהנה מאד.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=35228
הדר –
ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור
אלה שטוענים שתום סוייר הוא פסגת היצירה של מרק טווין פשוט לא קראו עדיין את ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור. הגיבור נוסע בזמן, ומיד מתחיל בהליך תיעוש מואץ של החברה הימי ביניימית, בלי להבין את התהליכים החברתיים שהוא מתניע. טווין גם בוחן את השפעת הכוח על נפש הגיבור, בתוצאה הצפויה, וסוקר מה שקורה כשפאנאט לערכים האמריקניים של חירות נתקל בחברה שלא מעוניינת בערכים אלה. האם ניתן לכפות את החירות על עם? כמובן שלא. אבל הספר עצמו מרתק, מבדר, ציני, חכם ומדהים באופן כללי, ואפילו ההומור לבדו שווה קריאה.
מומלץ, מומלץ, מומלץ.
yonatan (verified owner) –
ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור
קלאסיקה שקראתי גם בתור ילד וחזרתי לקרוא שוב כמבוגר. הכתיבה הצינית והמשובחת של טוויין. לדעתי לא מגיע לרמה של האקלברי פין אבל בהחלט מעביר את תחושת העליונות הטכנולוגית והנאורות של הינקים בסוף המאה ה-19…מעורר מחשבה