יפן, היהודים וישראל

יפן וישראל שוכנות בירכתי יבשת אסיה, ישראל בקצה המערבי ויפן בקצה המזרחי של היבשת. למרות מיקומה הגיאוגרפי, ישראל מעולם לא ראתה את עצמה כחלק אינטגרלי מיבשת אסיה. אמנם בסיס המורשת הדתית והתרבותית שלה בימי קדם היה במזרח התיכון, אבל החל מחורבן בית שני וגירוש היהודים מארץ ישראל על ידי הרומאים, היהודים נשאו עיניהם לארצות המערב, בנוסף לכמיהתם המתמדת לציון. יפן היא חלק מהמורשת הדתית והתרבותית של אסיה ובמשך מאות שנים הושפעה רבות מסין ומהודו מהן קיבלה את הבודהיזם, שיטת המשטר, הארכיטקטורה ואף ספרות ושירה. רק החל מהמאה התשע־עשרה, היא פנתה אל אירופה ואמריקה כדי ללמוד מהן על משמעותה והתנהלותה של מדינה תעשייתית מודרנית בעלת צבא חזק. בעוד שתושבי יפן מעולם לא גורשו ממולדתם ולא הייתה מעולם דיאספורה יפנית (בניגוד לסין), היהודים גורשו מארצם פעמיים ונאלצו לחיות בגלות כמעט אלפיים שנה עד שזכו שוב לעצמאות במדינה משלהם – היא ישראל. יפן לא חוותה מעולם שואה כמו זו שהביאה להשמדת שליש מהעם היהודי על ידי גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. במשך מאות שנים לא היה ליפן ולישראל דבר מן המשותף. אדרבא, השונה היה רב מן הדומה.

שתי המדינות עלו על במת ההיסטוריה במאות התשע־עשרה והעשרים. יפן אולצה לצאת ממאתיים שנות בידוד שכפתה על עצמה מרצון ובמטרה להימנע מהגורל שפקד את סין וכמה מדינות אחרות ביבשת אסיה, וכדי שלא ליפול קורבן לאימפריאליזם המערבי, היא החליטה לעבור תהליך מואץ של מודרניזציה שבמרכזו עמדה הקמת צבא וצי חזקים ומודרניים במטרה שיגנו עליה בפני מעצמות המערב ורוסיה הצארית. ישראל נולדה בסערת מלחמה שכפו עליה שכנותיה והבינה כי על מנת לשרוד, היא חייבת לבנות צבא חזק המצויד במיטב הנשק המודרני. לשם כך עברה ישראל תהליך מודרניזציה שבכמה מובנים דמה מאוד לתהליך שעברה יפן שמונים שנה קודם לכן.

דור המייסדים של שתי המדינות הבין כאמור, כי כדי לשרוד, עליהן לכונן צבא חזק, כזה המושתת על כוח אדם מעולה, נשק, מזון וכסף. כוח אדם יגיע מאוכלוסייה משכילה, חדורת מוטיבציה להגן על המולדת ומנהיגות הרואה את הנולד. לשם כך יש לבנות מערכת חינוך, מערכת בריאות, סעד, רווחה ותשתית כלכלית נאותה. נשק ניתן יהיה לרכוש בחוץ לארץ, סברו המייסדים, אבל עדיף לא לסמוך על אחרים וחובה להקים תשתית לייצור נשק מודרני. לשם כך יש להניח יסוד לתעשייה מתקדמת, לפתח חינוך טכנולוגי ומדעי, להבטיח אספקה שוטפת ובטוחה של חומרי גלם ששתי המדינות לא התברכו בו – בעיקר נפט. שתי המדינות הבינו כי הן תזדקקנה לייבוא של מזון ממקורות חוץ, אבל עליהן לבנות חקלאות מודרנית ומתקדמת לשם האכלת אוכלוסייה ההולכת וגדלה. מנהיגי שתי המדינות הבינו כי העדר חומרי גלם, מזון ואנרגיה יאלצם לייבא מקורות אלה מבחוץ ולכן הן חייבות להבטיח לעצמן חופש שיט. להשגת יעדים אלה הן תזדקקנה לסכומי עתק של כסף אשר במקרה של יפן יבוא ממקורות פנימיים בצורת מסים גבוהים והגנה על הייצור המקומי בעוד שישראל תיאלץ להישען על העם היהודי בתפוצות ועל הלוואות ממקורות בינלאומיים כדי לממן את תהליך המודרניזציה ולהבטיח את הישרדותה. שתי המדינות עברו תהליך מודרניזציה די דומה מבלי לדעת על ההקבלה שביניהן וזכו להצלחה רבה בתהליך זה. שתיהן יצאו למלחמות הישרדות – במלחמה האחרונה שניהלה נגד אמריקה, יפן לא יכלה לעמוד בפני העוצמה התעשייתית של ארצות הברית אשר הכניעה אותה לאחר מלחמה עקובה מדם והשיתה עליה משטר כיבוש שארך למעלה משש שנים, בעוד שישראל נלחמה כמה פעמים במדינות ערב שלמרות היותן מצוידות במיטב הנשק הסובייטי והמערבי, צבאותיהן נעדרו מוטיבציה, ארגון, תשתית ובעיקר מנהיגות חזקה. אחד ההבדלים הבולטים בין יפן וישראל היה מדיניות ההגירה של ישראל. כדי לשרוד, ישראל הייתה חייבת להגדיל את האוכלוסייה היהודית ועשתה זאת באמצעות עידוד עלייה מכל קצווי תבל. יפן לעומתה הייתה ערה מאוד ליכולתה המוגבלת לקיים אוכלוסייה גדולה ואכן, בשנים האחרונות היא מוצאת עצמה עם אוכלוסייה מזדקנת ומידלדלת על כל ההשלכות הנובעות מכך.

בשתי המדינות הבינו כי כלכלתן חייבת להישען על תעשייה מתקדמת ובעיקר על ייצוא. כוח האדם היעיל בשתיהן אימץ במהירות טכנולוגיות חדשות וייצר מוצרים רבים שחייבו ייצוא בשל השוק המקומי המוגבל. כלכלה מתפתחת בנויה בין היתר על יציבות מקומית, אזורית ובינלאומית ועל אימוץ כללי משחק מקובלים בעולם בעיקר בכל הקשור בנתיבי מים פתוחים, מניעת חרם כלכלי ועידוד הייצוא.

ליפן ולישראל היה מידע מועט זו על זו. יחסים הדדיים הדוקים לא עמדו בראש סדר העדיפויות הלאומי שלהן. ארבעים השנים הראשונות לכינון היחסים הדיפלומטיים בין שתיהן עמדו בסימן של קרירות והסתייגות ניכרת מצידה של יפן שראתה בישראל גורם העלול לסכן אספקה סדירה ובטוחה של נפט ערבי לצורכי תעשייתה. ישראל מצידה, הבינה כי מיפן לא יגיעו יהודים להתיישב במדינת היהודים, היא לא תייצא נשק לישראל וודאי שלא תשקיע במדינת ישראל כל עוד לא היה ברור לפחות בשנותיה הראשונות, אם זו תשרוד. משנוכחה יפן כי לא רק שישראל מחזיקה מעמד אלא הפכה למעצמה אזורית, בעלת צבא יעיל מצויד היטב, טכנולוגיה מפותחת ותעשייה מודרנית, מדינה יציבה באזור מלא תהפוכות – קיבלה יפן בהדרגה מספר החלטות שנועדו לחמם את יחסיה עם ישראל. ספר זה יתאר את ההיסטוריה של הקשרים, ראשית בין יפן והיהודים ולאחר־מכן בין יפן ומדינת ישראל.

יפן עוררה בי עניין מילדותי. אבי, משה מדזיני (1897 – 1983), עיתונאי, פרשן מדיני והיסטוריון, התגורר ביפן במהלך 1919 לאחר שברח מברית המועצות אחרי המהפכה הבולשביקית של אוקטובר 1917. הוא התגורר שנה ביוקוהמה ובקובה וסיפוריו על חוויותיו ביפן טרם עלייתו לארץ ישראל, עוררו את סקרנותי. הוא שב לבקר ביפן בקיץ 1951 והרצה באוניברסיטה הנוצרית בטוקיו. במהלך אותה נסיעה הוא ביקר בקוריאה והיה הכתב הצבאי הישראלי הראשון (ואולי היחידי) שביקר בקוריאה וסיקר את שיחות הפסקת האש בפאנמונג'ום עבור עיתונו, "הארץ".

באמצע שנות החמישים, בהיותי סטודנט לתואר ראשון בסיטי קולג' של ניו יורק, נפגשתי עם שר החוץ הראשון של ישראל, משה שרת, והוא עודד אותי להתמקד בלימודי המזרח הרחוק. באותם הימים הוא שיגר שני דיפלומטים ישראלים צעירים ללמוד סינית. האחד למד בייל והשני בלונדון. שניהם ייצגו את ישראל באסיה כעבור מספר שנים בדרג של שגרירים. שרת תהה אם לא עדיף שאתרכז בלימודי יפן. קיבלתי את עצתו והתמקדתי בלימודי יפן לתואר השני באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון. עבודת הגמר לתואר מוסמך הייתה על יחסי ישראל ומדינות אסיה בעשור הראשון של מדינת ישראל. בין השנים 1962-1959 למדתי לתואר שלישי בהרווארד, שם התמקדתי בלימודי ההיסטוריה המודרנית של סין ויפן. את התואר קיבלתי ב־1964. ב־1971 פרסמה הוצאת הספרים של הרווארד את הדוקטורט שלי שעסק ביחסים הדיפלומטיים בין צרפת ויפן בשלהי תקופת השוגונאט ביפן.

במקום להצטרף לסגל משרד החוץ העדפתי לחפש תפקיד אחר בשירות הציבורי ובאוגוסט 1962 מוניתי למנהל לשכת העיתונות הממשלתית בירושלים, אגף במשרד ראש הממשלה. זה היה בשלהי תקופתו של דוד בן־גוריון כראש הממשלה. במקביל יצרתי קשר עם האוניברסיטה העברית ומוניתי למדריך ובשנת 1964 התחלתי ללמד את ההיסטוריה המודרנית של יפן בקמפוס בגבעת רם. הייתי המורה הראשון באוניברסיטה ישראלית שנפלה בחלקו הזכות ללמד היסטוריה של יפן. בין תלמידיי מאותן השנים זכורים לי במיוחד שניים: האחד הפך להיות היפנולוג הבכיר בישראל וזכה בפרס ישראל ללימודי אסיה בשנת 2021 – פרופסור בן־עמי שילוני. האחר נכח בכמה משיעוריי ולימים נבחר לראש ממשלת ישראל – אהוד אולמרט.

שנים רבות לאחר מכן, ב־1995, הוזמנתי ללמד בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים כמרצה מן החוץ, ועשיתי זאת עד 2014. במקביל העברתי קורסים בלימודי יפן באוניברסיטת תל אביב באותו מעמד. האוניברסיטה הפתוחה של גלי צה"ל הזמינה אותי לתת סדרת הרצאות על המיליטריזם היפני, ופרסמה את הסדרה בספר בשם "מפורט ארתור עד הירושימה – עלייתו ונפילתו של המיליטריזם היפני" שפורסם ב־2006. לאחר מכן העברתי באותה אכסניה סדרה על יפן והיהודים בעידן השואה, שפורסם אף הוא על ידי הוצאת הספרים של משרד הביטחון בשנת 2012. הספר הזה תורגם לאנגלית והופיע ב־2016 בהוצאת הספרים Academic Studies Press בברייטון ליד בוסטון. ספר זה תורגם ליפנית והופיע בטוקיו בהוצאת בנסיי שופאן (Bensei Shuppan) ב־2020. ספר שלישי עסק ביחסים הבינלאומיים של אסיה המזרחית לאחר המלחמה הקרה והופיע באותה סדרה ב־2008. במהלך השנים כתבתי מספר רב של מאמרים, ביקורות ספרים וערכים באנציקלופדיה העברית שעוסקים ביפן, אשר הופיעו בפרסומים בישראל ובחו"ל. הספר שלפנינו מבוסס על הספר יפן והיהודים בעידן השואה והתרגום שלו לאנגלית, והוא מהווה מעין סיכום של עבודתי האקדמית בנושא יפן בשישים השנים האחרונות.

ביפן ביקרתי לראשונה באביב 1967 כאורח הממשלה היפנית ומאז חזרתי לשם לביקורים רבים. ב־2016 העניקה לי ממשלת יפן את עיטור מסדר השמש העולה כאות הוקרה על פעילותי לקידום יחסי התרבות בין יפן וישראל. לאחר קבלת העיטור העלה שגריר יפן בישראל את הרעיון לכתיבת ספר בעברית על יחסי שתי המדינות עבור הקורא המשכיל ובעיקר לסטודנטים ישראלים שהחלו לנהור במספרים גדלים והולכים ולגדוש את מושבי הכיתות בחוגים ללימודי אסיה באוניברסיטאות ירושלים, תל אביב, חיפה ואף במכללת תל חי. פרופסור שילוני היה החלוץ בתיאור המגעים בין יפן והיהודים בספרו The Successful Outsiders שהופיע ב־1991. ידעתי כי יחסי ישראל־יפן תוארו בספרים, במאמרים בפרסומים מדעיים ובעיתונות בישראל וביפן, אבל למיטב ידיעתי טרם נכתב ספר אחד שעוסק גם ביחסי העם וממשלות יפן עם היהודים וכן ביחסי ישראל־יפן. לסגירת חלל זה נועד הספר שלפנינו. הוא אינו מתיימר לגלות סודות מדינה או מסמכים שטרם נחשפו. מטרתו להסביר את מה שאירע בין יפן והיהודים החל מאמצע המאה התשע־עשרה ובין יפן ומדינת ישראל החל מכינון היחסים הדיפלומטיים ביניהן לפני שבעים שנה.

כדי להקל על הקוראים החלטתי לא לכלול בטקסט מובאות והערות שוליים. במקומן ימצא הקורא בסוף הספר רשימה ארוכה ומפורטת של מקורות. היא מסודרת לפי פרקי הספר ויש בה שפע של ספרים ומאמרים בעברית באנגלית, בגרמנית ואף ביפנית המתייחסים לנושאים שהפרקים עוסקים בהם. מאחר שהספר מיועד לקורא בשפה העברית, השתדלתי לכלול עד כמה שניתן מקורות בעברית,

הספר הזה הוא, בין היתר, תוצאה של שיחות רבות שקיימתי במשך עשרות שנים עם עמיתים בחוגים ללימודי אסיה בירושלים, תל אביב וחיפה, מומחים בנושא בחוץ לארץ, עם דיפלומטים ישראלים ששירתו ביפן ודיפלומטים יפנים ששירתו בישראל ועם כמה עמיתים ביפן. אני מבכר לא לציין את שמותיהם שמא אחסיר מישהו. תודתי להם עבור הערות, הארות ותובנות רבות בנושא רגיש זה. האחריות לתוצר הסופי היא כמובן רק שלי.

אני מבקש להביע תודתי העמוקה למכון פרייברג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים ולעומדת בראשו ד"ר אורנה נפתלי, על התמיכה הנדיבה בסיוע להדפסת הספר. תודתי נתונה גם לקרן למחקר קהילות יהודיות רחוקות בהנהגתו של הרב מרווין טוקאייר, שאיפשרה לי לחקור קהילות יהודיות בעיקר בדרום מזרח אסיה. אני אסיר תודה גם לקרן סנטורי באוסקה על תמיכתה הנדיבה בהוצאת הספר.

מירון מדזיני

ירושלים 2023