יצר הרע

כמעט אף אחד לא הכיר אותו בשמו האמיתי, ארנו, אלא רק בשם הגנאי "החיה.״

אמו, קלרי, לא הייתה שונה ממנו מאוד. היו לה מכרים רבים, אך אלה בניגוד למכריו של בנה, לא העזו לכנותה בשמות גנאי. שונה מהם היה מישי האב.

היה ידוע לכל כי קלרי, גדולת הממדים, הייתה מכה אותו נמרצות, לעיתים אף מדי יום ביומו. שערות ראשו, שפמו וזקנו המדולדלים, היו קצוצים, כאילו היו קוצים יבשים, אותות לגז, אותו הייתה מבצעת בו באמצעות מספרי מטבח חלודים. מישי היה תלוש מהמציאות, מרוחק, אדיש לסובב אותו, מנותק. רוב היום היה יושב זקוף במיטה, תומך עצמו בזרועותיו שלצידי גופו המצומק, ונועץ מבט קפוא בקיר שלפניו. בזמן האחרון החל בוהה, בוחן את התקרה, נתקף בהלה, ומתחיל להשתעל שיעולים קצרים שלא ניתנו לעצירה במשך זמן רב, כשקצף לבן מוכתם בדם מבעבע לאיטו מפיו ומנחיריו.

קלרי, לעומתו, הייתה גוש בשר מוצק. דמתה לעמוד תמיכה מרובע של גשר השלשלאות המתוח מעל נהר הדנובה.

למעשה הטילה אימתה על כל דיירי הבניין, בו תפקדה כשומרת סף. ראשה היה קטנטן, צמוד, תקוע בתוך גופה, ונדמה שלא היה לה כלל צוואר. שערה גזור קצרצר, פניה קטנים, ידיה עבות, אך קצרות באופן מוזר, כפות ידיה פתוחות לרווחה, אצבעותיה הבשרניות מתוחות כאילו מוכנות תמיד לתפוס בחוזקה את כל הבא ליד.

סיפרו שאת משרתה ואת דירתה בקומת הכניסה של הבניין המשותף קיבלה משרותי הסעד בעירייה, לאחר שהקימה מהומות עולם. יום אחר יום הופיעה במשרדי הפקידים, השמיעה צרחות רמות, שברה כונניות, הפילה עצמה לרצפה, בעטה באוויר, גלגלה את עיניה לצדדים, עד שנדמה היה כי היא מאבדת את הכרתה. משלא התרשמו ממנה דיים, הוסיפה והגבירה את העוצמה.

בשיא השתוללותה הפכה שולחן והכתה קשות את המזכירה שלצידו. בחמת זעם הניפה אותה אל על, כשהיא ישובה על הכיסא שלה, והעיפה את האומללה החוצה, היישר אל מרכז המסדרון.

הביסוס לדרישותיה היה שמגיע לה הכול בדין, והיא חזרה על כך פעם אחר פעם כפזמון חוזר. לטענתה, בעלה האהוב והאומלל הקריב את עצמו למולדת האהובה בעת ששירת בצבא, בדרגת רב טוראי, במלחמת העולם הנוראה. בנהרות הדם והבוץ ששרץ בהם, נפגע מגז חרדל, ששאף לאחר ירי של סוללת התותחים שלו עצמו. לאסונם הנורא רוח נגדית פתאומית העיפה את הגז דווקא לעברם.

קלרי הצליחה במשך שנים לחמוק מן העונש החמור שציפה לה בשל תקיפת המזכירה. לאחר התייצבותה של הונגריה לצד גרמניה, ערב המלחמה, בוצעו טיהורים נרחבים במשרדי הממשלה. הפקיד הממונה החדש, שעניינה של קלרי נפל לידיו, זרק את התיק היישר לסל הניירות ותיגמל אותה בדירה ובמשרת שומרת סף, כאות מופת והוקרה על פועלה הנחרץ, והראוי לחיקוי, כנגד הפקידה היהודייה המרושעת.

אולם קלרי לא נרגעה גם לאחר שקיבלה את מבוקשה, והמשיכה להטיל אימה — מעתה על דיירי הבניין — בכל דבר ועניין. בשיא פועלה, לאחר ההפיכה השלטונית של ה-15 באוקטובר, היא קבעה את הכלל ששערי הבניין יינעלו בכל ערב בשעה תשע, ואין יוצא ואין בא עד לשעה שבע בבוקר המוחרת. עוד הבהירה, כי מחכה היא לחזות במו עיניה במי שיבוא, יתייצב בפניה ויעז לערער על החלטתה.

כדי לתת משנה תוקף לשליטתה ולהמחיש את נחישותה, הייתה מקיימת מדי כמה חודשים פולחן של שחיטת חזירה שמנה, שאותה קיבלה ממשפחתה שהתגוררה בכפר קטן סמוך לבודפשט הבירה. הייתה גוררת בכוח את החיה הקשורה בחבל אל הרחבה המרוצפת, במרכז החצר הפנימית של הבניין המשותף, ואז כורכת את החבל סביב ארבע רגלי החיה. היא הפילה אותה על צידה, פיסקה את רגליה שלה בזווית רחבה, והשתטחה עליה בכל פלג גופה העליון. וכך, לקול צווחות האימים של החזירה, נעצה את הסכין הארוכה אי שם באזור ליבה, מסובבת אותה באיטיות רבה, עד שהחיה האומללה התפגרה.

לאחר מכן ביתרה אותה וניקתה במשך שעות רבות את קרביה, תוך שירה רמה בקולה הצרוד והמאיים. הייתה חותכת ומפרידה בדקדקנות את איבריה, מקלפת את העור מרופד השומן לעישון, טוחנת את הבשר הרב למילוי המעיים, ומייצרת נקניקים ונקניקיות.

אל שיא הנאתה הגיעה כשטיגנה לבסוף במחבת, על פתיליית נפט, את דם החזירה שנקרש מזמן, יחד עם ביצים ובצל מטוגן. או אז האכילה את בעלה הנכה, וכיבדה ברוב הדר את בנה יחידה ארנו.

כל זאת — למורת רוחם של דיירי הבניין וסלידתם של היהודים בתוכם, באשר פולחן החזיר התרחש תמיד ביום השבת.

היחיד שממנו פחדה קלרי היה ארנו בנה. זאת, לאחר שבאחד מהתקפי הזעם שלה הוא הפתיע אותה בעודה מכה מכות נמרצות את מישי בעלה. אירוע זה קרה מזמן, אך כבר אז היה מגודל דיו כדי להנחית עליה אגרוף מחץ בחזה, שכתוצאה ממנו איבדה את הכרתה לדקות ארוכות.

ארנו, אף הוא ענק, כמעט כפול ממנה במידותיו, רווק בסביבות גיל הארבעים, גר אצל הוריו בקומת הכניסה, סמוך לשער הבניין. הוא נפרד מאביו בילדותו וקיבל אותו בשובו נכה מרותק למיטה. רוב שעות היום שוטט ברחובות והסתבך בתיגרות, אחר שיריביו העידו בשבועה כי אימו זונת רחוב. הוא נזרק מכל מקום עבודה, אף שלרוב היה המפרנס היחיד של המשפחה.

על פי שמועות, היה נשוי בעבר, לבת כפר קטן, אותה הביא אל העיר הגדולה. אנשים נטו לחשוב שהיא אחותו הקטנה. משלא מצאה את מקומה במשפחה ברחה חיש מהר, ונמלטה חזרה אל בית הוריה. גם משם נעלמה במהרה, וגופתה נמצאה כעבור זמן צפה על פני הנחל שזרם במרכז הכפר. סיבת מותה לא התבררה מעולם.

ארנו היה שתוי תמיד. איש לא פגש בו פיכח מאז נעלמה, ומאז התאונה האומללה שקרתה לו עם החשמלית. עד ראיה, שיכור למחצה אף הוא, סיפר בחקירה, שבבוקרו של יום סגריר יצא ארנו מבית מרזח בפרבר העיר, כשערפל כבד אפף את הכול. לאחר שגמע מספר צעדים מתנודדים, התנגשה בו חזיתית חשמלית שהגיחה לפתע מהפינה, העיפה אותו למרחק רב, פגעה בו אנושות, והמשיכה בנסיעתה. עוברי אורח אספו אותו כעבור זמן, והעבירו אותו אל בית החולים על גבי עגלת איכרים רתומה לזוג שוורים.

גופו נתעוות בתאונה. הוא איבד חלק משיניו הקדמיות, פניו נחרצו בצלקות עמוקות, ואחד מעפעפיו נותר סגור למחצה. שפתו התחתונה נתפרה ברישול, דיבורו נהיה פגום והשמיע תדיר צליל מציצה קולני, כשהריר נשפך מפיו ללא שליטה. זרועו השמאלית התעקמה לצמיתות, ורוב הזמן הייתה שמוטה לצד כרסו המוצקה. ארנו ספג פגיעה גם ברגלו הימנית, שהותירה אותו צולע ומתנדנד מצד לצד.

הוא נראה תמיד מוזנח: שיער ראשו לא מסורק, ארוך ופרוע, שמן ודבוק גושים-גושים. הוא לבש אותו סוודר ירוק דהוי, מוכתם באין סוף גוונים, כשמתחת להם בצבץ צווארון חולצה מסולסל. הוא הדיף ריח רע, כמי שלא התרחץ מעולם. אנשים נסו בחלחלה בכל עת שנתקלו בו או נקלעו לקרבתו בעל כורחם.

אפילו בבית המרזח, שבו בילה את מרבית ימיו ולילותיו, ישב תמיד לבדו בפינה. איש לא הביט לעברו, והוא מצידו גם לא התעניין באף אחד. לעיתים העיף אותו בעל בית המרזח בעזרת שני בניו אל הרחוב, בטענה שלא שילם את חובותיו ושנוכחותו רק מבריחה את לקוחותיו. אך תמיד חזר לאחר תחנונים, ובכל פעם נאלץ להוסיף ולשלם יותר עבור משקאותיו. את זמן שהותו בבית המרזח בילה בפה פעור ובשינה טרופה, כשפרצופו מרוח על שולחן עגול קטן, והוא נוחר כמו קטר.

לאחרונה החל לפעור עין תורנית, לאור התרחשויות מוזרות בסביבתו הקרובה. הוא הבחין באורחים מוכרים, שהיו לבושים לפתע במדים חדשים ומגוהצים, ואף מלווים בנשים שמנמנות מגונדרות. הוא גילה כי הללו פקדו את המקום לעיתים תכופות והיו מפזרים כספים ביד חופשית.

בן לילה חל בו שינוי. ולא סתם שינוי, אלא מהפך. הוא אסף את עצמו, התקלח והסתדר, לבש בקפידה את מדיו השחורים החדשים. נעל את מגפיו השחורים, המצוחצחים והמבריקים. מתח את חגורת העור החדשה על כרסו, חבש את כובע המצחייה החדש, ענד בתשומת לב יתרה את הסרט האדום-לבן-ירוק עם עיטור צלב החץ על זרועו. הוא התיישר, התמתח, שאף באיטיות דרך אפו אוויר למלוא ריאותיו, הביט במראה ארוכות, זקף את קומתו ויצא לרחוב.

גאה בעצמו עד מאוד, ניסה להסתיר את צליעתו כשחלף שחצן ויהיר מול עיניה הענקיות כעיני פרה, ופיה הפעור לרווחה של קלרי אימו. הוא הגיע אל הספר, שם התגלח והסתפר קצוץ, ומיד כשסיים, הצמיד בחוזקה את זרועו הפגומה לגופו וצעד בבטחה אל משמרת הלילה, במסגרת התייצבותו לשרות פלוגות הסער של יחידות צלב החץ.

היו אלה ימי הסתיו האחרונים. ארנו חתר בגאון מול הרוח הקרירה, שנשבה לעומתו, וחש שהוא המאושר באדם. תחושה כזאת לא חש מעולם. כאילו נולד זה עתה. כאילו כוח עליון התערב בחייו, ומאז כה פשוטים התגלגלו עבורו הדברים.

נזכר כי תחילה התייצב יום אחר יום במשרדי היחידה. הוא ניסה לשכנע את מפקד הגיוס שלמרות נכותו הלא משמעותית, הוא רוצה, למעשה תובע בתוקף, ליישם את זכותו ואת חובתו לשרת את המטרה הנעלה, שהיא לנקות את המדינה מן התועבה היהודית, לטהר את האדמה מן הזוהמה, ולהחזיר את השליטה המלאה לידי האזרחים ההונגרים העשוקים, ישרי הדרך וההגונים.

הוא אף הוסיף, לעיניו המשתאות של איש צלב החץ, כי נשבע בפני כול לנקום את פגיעתו החמורה של אביו, גיבור האומה במלחמת העולם הקודמת, שהיא תולדת פעילותם של מחרחרי המלחמה וסוחרי הנשק והאדם, היהודים הארורים והמתועבים, שהתאגדו לצורך כך בכל רחבי העולם.

למעשה הוא צווח ונבח בזעם כשעיניו מתגלגלות, כמעט יוצאות מחוריהן, הטיח עצמו לרצפה, בעט לכל עבר ברגליו, וסירב לקום עד אשר דרישתו תאושר. כשגם זה לא עזר קם לפתע, לפת את מפקד הגיוס בגרונו, טלטל אותו באוויר, הצמידו לקיר בחוזקה, נהם בפניו, ולא הרפה עד שהלה חתם על הסכמתו במסמך.

מיד עם הגיעו למטה היחידה הורו לו להצטרף אל פלוגה מצומצמת, היוצאת בזה הרגע לפשיטה נרחבת, לצורך איסוף יהודים מסתתרים ברחוב דוהאן, הצמוד לגטו היהודי. חלק מן הכוח היה מצויד ברובי סער וחלקו האחר באלות עץ עבות וכבדות. את ארנו הצמידו אל יחידת האלות, ומיד דחפו אלה כבדה לידו. המפקד הזכיר לו בגיחוך מתנצל כי טרם עבר הכשרה צבאית בסיסית, והוסיף בלגלוג כי הוא והאלה הם הזיווג המושלם. זאת, לקול צחוקם הרם של אנשי היחידה.

בטרם עצרה משאית היחידה זינקו כולם החוצה, ומיד רצו תוך שאגות רמות אל עבר הכניסה לבניין. ארנו השתרך מאחור. משהשיג אותם, פרצו כבר לדירה הראשונה, זרמו במהירות אל תוך החדרים וחיפשו אף מתחת לכריות הספה אחר אנשים מסתתרים. הם הפכו הכול: שמיכות, שטיחים וארונות; הם הציצו מעל ומתחת, לא החמיצו אף פינה ונראה שהכירו היטב את תחבולות ההסוואה. לבסוף גילו זוג מבוגרים מתחבאים מתחת למיטה כפולה גדולה בחדר השינה, קפואים מאימה. הם שלפו אותם כאילו היו זוג מגפיים, ונבחו עליהם לעמוד מולם. "היכן מסתתרים כל השאר?" צרח אזרח אחד, שהיה חלק מן היחידה.

"ושלא תעזו לשקר!" צווח מישהו נוסף.

משלא קיבל תשובה, ומבלי לבזבז זמן נוסף, סימן בהרמת גבה לאחד מלוחמי האלה. ההוא רק ציפה לרגע זה: מיד הניף את האלה ובמכה חזקה ביקע את גולגולתו של הזקן המופתע, כאילו הייתה אבטיח. הכול זינקו צעד לאחור, מפני הדם הרב שניתז לכל עבר. הזקן צנח, קרס על מקומו, כמו ארמון חול שנשטף בגל גדול. הזקנה התנדנדה קלות ואיבדה את הכרתה, כשהאזרח השני פגע בה בצניחתה בירי מאקדחו השלוף. היא נחתה היישר על גופת בעלה.

בשנייה זאת בדיוק הגיח ארנו מבעד לדלת. צפצף מגרונו כמו קומקום מעוך והתנשף בכבדות. כשראה את מרחץ הדמים, נשנק לרגע קל, ומשהביט על אחד מחבריו, הטיח בלהט מתפרץ קללה עסיסית מסולסלת על ראשם של היהודים, המטונפים והמסריחים, שיודעים טוב כל כך להסתתר, אף יותר טוב מן העכברושים, ויותר מכך יודעים הם להסתיר את הונם האין-סופי, שגזלו בערמה מן האזרחים ההונגרים התמימים וישרי הדרך.

"נבלות ונבזים, ארורים שכמותם!" הוסיף ומיד פלט גם יריקה מבחילה על הגופות המדממות. לפתע הבחין בטבעת יהלום דקה מנצנצת על אצבעה של הזקנה. הוא הסתכל סביב, וכשווידא ששאר חבריו עברו זה מכבר בדרכם אל החדר הבא, התכופף מהר ובשליפה אחת הסיר את הטבעת מאצבעה. הזקנה נעה לפתע בתזוזה קלה ואף השמיעה קול אנחה חלושה. ארנו זינק ממקומו כנשוך נחש, הניף בבהלה את האלה וחבט בה בחוזקה. אחר תחב את הטבעת לכיסו ורץ להשיג את חבריו.

בינתיים הם מצאו שני ילדים בקומה השנייה, דחוסים כעוברים תאומים בתוך גומחה שנחפרה בקיר, מאחורי ארון בגדים. הילד כבן שמונה, והילדה גדולה ממנו במעט. מיד הצליפו בהם סטירות מצלצלות, משכו באוזניהם, בעטו בישבניהם ופקדו עליהם תוך תרועות צחוק לרוץ בעקבות 'חייל העופרת', ולזנק בזריזות 'לכרכרה' הממתינה להם. כלומר, הבהירו ברשעות, כי עליהם להתלוות לחייל שהובילם אל המשאית שבכניסה לבניין.

עתה ניגשו לחלק הרציני במלאכתם — חיטוט מעמיק וסריקה יסודית של הדירה. מיד העמיסו מכל הבא ליד. תחבו פריטים קטנים לכיסיהם, לעיתים עטו על שרשרת משני קצותיה, ובתום דו-קרב מבטים מזרי אימה היה זוכה לרוב זה שהחזיק בקטע הקצר של הפריט הנכסף. לבסוף העמיסו חלקם את השלל על המשאיות, ואילו האחרים פנו בריצה קלה לדירה הסמוכה.

רק לקראת בוקר סיימו את מלאכתם, אחרי שסרקו את כל הדירות לכל אורך הרחוב. בסיפוק רב אמדו את יבולם, שהסתכם במשאית דחוסה באנשים, ומשאית גדולה נוספת שהכילה שלל רב. את ההרוגים איש לא ספר.

ארנו שב לביתו לקראת אור ראשון. חש עצמו רצוץ וסחוט כמו סמרטוט. לפעילות נמרצת כזאת לא הורגל מעולם. תהה בינו לבין עצמו כיצד בכלל עמד במשימה. בתום הרהוריו, ולנוכח האוויר הרענן והצח, הגיע למסקנה שכנראה המטרה הנעלה מצליחה להפיק ממנו את המיטב. "הם יודעים לעבוד, הבחורים האלה!" חשב לעצמו בסיפוק. "מקצוענים של ממש, עשויים ללא חת, קשוחים ונמרצים כלבבו!" חיוך קל היה נסוך על פניו. וכך, בתאווה יתרה, ליקק את שפתיו ושלף מכיסו חופן מטבעות זהב, וביניהם טבעות זהב משובצות יהלומים. הוא חיטט עוד זמן מה בכיסיו, ואז הרים את עיניו — נדמה היה לו שהבחין בצללית חומקת אל תוך הבניין.