יקום יקר

הרגשתי אינטואיטיבית כשהגיע הזמן לעזוב. התאריך היה ה־31 בדצמבר, 2008. בדיוק מלאו לי עשרים ותשע, וזה היה עוד ערב ראש השנה חסר השראה ומאכזב. ילדיי ישנו, ובעלי ואני צפינו יחד בסרט כדי לחגוג את השנה החדשה. מקס ישב על ״כיסא הגבר״ שלו, שהוריו נתנו לו במתנה ביום ההולדת הארבעים שלו. אני ישבתי על הספה דמוית הקטיפה האדומה בעברו האחר של החדר. להיות כל אחד בפינה משלו היה לעיתים קרובות האפשרות הבטוחה ביותר.

הסרט היה די גרוע. אני אפילו לא מסוגלת לזכור את שמו. כל שאני זוכרת הוא שבעלי האשים אותי בבחירה גרועה והתרגז משום שהסרט לא בידר או שעשע אותו. לא היה צריך הרבה כדי לעורר את זעמו. במהלך עשר השנים של מערכת היחסים שלנו, לא ידענו איך להיות יחד ואיך לגרום זה לזה לחוש שלמים ומוערכים. לעיתים, כשהייתי משמיעה את קולי ותובעת מענה לצרכים שלי, זה היה מתדרדר לאלימות. בפעם הראשונה שזה קרה הייתי בחודש הרביעי להריוני עם בני. נדחפתי אל מתלה המגבות בחדר הרחצה. המתכת הקרה חפרה בחוט השדרה שלי בעודי מגוננת על הבטן מהפגיעה החזקה של אגרוף קפוץ.

לאורך כל שנות העשרים שלי, חשתי כל כך לבד ומבודדת בשל הבושה שהולידה האלימות במערכת היחסים שלנו. הסיבה העיקרית שבגללה בחרתי להישאר הייתה משום שחשבתי שהוא ישתנה. מקס (ברור שזה לא שמו האמיתי) נהג להבטיח לעיתים קרובות שהוא ״ישתפר״ אחרי חילופי דברים סוערים ולוהטים בינינו. הכוח היה מתחלף לעיתים מהר יותר ממזג האוויר במלבורן, אוסטרליה — שבה גרנו באותה העת. נוהגים לומר שבמלבורן יש ארבע עונות ביום אחד, שזו דרך מושלמת לתאר את נישואיי למקס. הכוח היה בידיי כשהוא היה במצב של חרטה על כך שהוא התפרץ והשתלח בי וההיפך. זה היה מעגל רעיל של סלחנות ושכחה — כמו להיות לכוד במבוך. שנינו לא היינו מסוגלים לנהל את הרגשות שלנו ולתעל את האנרגיה שלנו.

אותו ערב ראש השנה הספציפי לא רק הצית כעס, הוא היה הסערה המושלמת ללידתו של הרעיון של שינוי. אחרי שמקס הלך לישון במצב רוח רע, לבשתי את החלוק הצמרירי הלבן שלי. הנחתי את האייפוד בכיס ויצאתי לגינה כדי לצפות בזיקוקים כשהשעה הייתה קרובה לחצות.

אני זוכרת את תחושת הקור מתחתיי כשהתיישבתי על המדרגה אל מול עץ הקומקוואט בחצר האחורית. במרחק, יכולתי לשמוע אנשים צוחקים ופותחים בקבוקי שמפניה. המוזיקה הייתה רועשת, ומדי פעם התפוצץ זיקוק. הרגשתי כל כך לבד, מבודדת, בלתי נראית ולא נאהבת.

הרכבתי את האוזניות כדי להקשיב למוזיקה קלאסית. כשהשעה הייתה ממש קרובה לחצות ויכולתי לשמוע את האנשים סופרים לאחור, התחלתי לבכות. הדמעות צרבו את פניי והתגלגלו על לחיי. באותו הרגע בדיוק חשתי שנבט בליבי נטע מפכח של בהירות, כאילו שבלי כוונה בלעתי קובייה של קרח. נשאתי את עיניי כלפי מעלה אל השמיים, והתחננתי אל היקום:

אנא, קח ממני את הכאב הזה. לעולם איני רוצה לחוות שוב תחושה של בדידות. עזור לי למצוא דרכים לשנות את חיי. עזור לי לעזוב פה. שלח לי רעיון מלא השראה.

באותה תקופה בחיי לא היה לי כסף. היה לי מעט מאוד ביטחון, או אפילו מושג קל שבקלים איך לעזוב נישואים של עשר שנים עם שני ילדים קטנים ולהתחיל את חיי מחדש. לא היה לי מושג שרגע הכאב הזה הוא זרז כל כך עוצמתי עד שהוא יעזור להגביר את השאיפה שלי לשינוי. האמת היא שכאשר דברים מכאיבים מספיק, אתם נאלצים ליצור תוכנית חדשה לפעולה. ומנגד, אף פעם לא קל לעזוב. בממוצע, אדם שלכוד במערכת יחסים מתעללת עוזב שבע פעמים לפני שהוא מתרחק לתמיד. כל ניסיון לצאת מהמצב הוא הפעם הכי לא בטוחה והכי לא יציבה.

ניסיתי לעזוב לפחות תשע פעמים. כאשר לבסוף עזרתי את האומץ לעזוב את מקס, עזבתי עם חובות בערך של 30,000 דולר, שתי מזוודות ולב מלא תקווה לעתיד בהיר יותר. אבל תנו לי לומר לכם, זה היה מאתגר! היו ימים שבהם לא ידעתי איך אאכיל את הילדים שלי, משום שדמי הרווחה הורידו אותנו אל מתחת לקו העוני.

ואולם, החופש שמצאתי מחדש גרם לי להרגיש משוחררת בצורה שלא תיאמן. לראשונה בחיי הבוגרים, הרגשתי שלֵווה.

אם הייתם אומרים לי אז – בדיוק באותה נקודה בחיי – שעשר שנים מאוחר יותר אגור בלאס וגאס עם הנפש התאומה שלי, ארבעה ילדים ושלושה כלבים, אנהל עסק ששווה שבע ספרות ואלמד אנשים בכל העולם איך לגלות את התשוקות שלהם, הייתי אומרת לכם שאתם כנראה משוגעים!

זה היופי הקיצוני של חיינו – שהכאב הופך לשער כאשר אתם מוכנים לשחק עם האנרגיה של היקום ולזכור את הכוח שלכם להתבטא.