יקיצה

פרק 1

דיאנה"את בסדר?" אני מנערת את ראשי ופוקחת את עיניי, שנתקלות בעיניים בצבע כחול צלול ממש כמו באיי סיישל.

"מי אתה? ומה אני עושה כאן, לעזאזל?" אני מתיישבת, וכאב חד בעורפי גורם לי להתכווץ.

"אז את בסדר. מי את ומה מעשייך כאן?" החצוף מזדקף, קומתו עולה על מטר ושמונים, אולי אפילו כמעט שני מטרים, והבגדים שהוא לובש נראים כמו מתוך הצגה מיושנת מתקופת הרנסנס – מעיל בצבע אדום בגזרה צמודה שעליו עיטורים זהובים, מתחתיו חולצה או גופייה מבד שאני לא מזהה בצבע של העיטורים וחגורת עור חומה שעליה נדן ובתוכו חרב נוצצת.

"הבנתי," אני מניחה את ידיי על הקרקע בניסיון להתרומם בעצמי ומרימה את ראשי כשיד נכנסת אל שדה הראייה שלי, ושוב עיניי נתקלות בצבע הכחול, שהפעם אני מזהה בתוכו סערה.

"אני לא צריכה עזרה!" אני פוסקת, מכה את כף ידו המושטת ומתרוממת בקושי על רגליי. ראשי מסתחרר ובאינסטינקט אני נאחזת בו. "אלה, טוני, זה ממש לא מצחיק, את גיל ההתבגרות עברנו לפני יותר מעשור." אני סורקת את האזור סביבי ומחפשת את החברים הבלתי נסבלים שלי, שבשיא חוצפתם אפילו לא עונים או יוצאים ממחבואם, שסביר להניח שהוא מאחורי החיילים האחרים, הלבושים גם הם בלבוש צבאי מיושן וחרבות בנדנם.

"איפה אני?" אני חוזרת על השאלה, לא ידעתי שבניו יורק יש כזה יער. לאן לעזאזל כולם נעלמו?

"מי את?" גם הוא חוזר על השאלה וזה מתחיל לעצבן אותי.

"לא משעמם אותך לחזור על אותן המילים שוב ושוב? 'מי את? מי את?' אין לך עוד מילים בלקסיקון?" אני שואלת בלעג ומסדרת את שערי. הוא מסובב את ראשו בחדות לעבר החיילים שסביבו. הם דרוכים, ידיהם על ידית החרב, והוא נד בראשו.

"אתם מצלמים כאן סרט?" הטון שלי משתנה, אני מיישרת את הבגדים שלי ומחפשת את המצלמות מסביב. אולי זו סתם מתיחה שהם שילמו עליה הרבה מאוד. הבחור שותק. לפחות הוא לא ממשיך לחזור על השאלה המטומטמת הזאת.

"אני דיאנה," אני מושיטה לו את ידי והוא מסתכל עליה. החברים הבלתי נסבלים שלי בטח לא חשבו שאני אזרום עם השטויות שלהם.

"אתה אמור ללחוץ לי את היד," אני מסבירה ומתקרבת אליו. "מאיזו ממלכה את?" הוא שואל, מתקרב אליי וכאילו שואף את ריחי. 'אני מקווה שאין לי ריח של צחנה.' צחוק מזויף נפלט מפי. נראה שהוא לא הבין שההצגה נגמרה.

"ממלכת ניו יורק. נו... צא מהסרט, אפילו הצלמים שלכם עדיין לא הגיעו," אני נוגעת בחזהו ומתעכבת לרגע על שריריו.

"אני לא מכיר את הממלכה הזאת," הוא מתעלם מכל שאר הדברים שאמרתי. "תקשיב, אני לא יודעת כמה הם שילמו לך בשביל ההצגה הזאת, אבל אני מוכנה לשלם לך פי שניים אם תפסיק את המשחק הזה," אני דורשת והוא מסתכל לאחור. הגברים לובשי המדים מסתכלים עליו בפיות פעורים.

"תסגרו את הפה, יש כאן מלא דבורים," אני מזהירה אותם, והשחקן הראשי שולף את חרבו ומצמיד אותה אל צווארי.

"אאוץ'... זה מרגיש ממש אמיתי," אני מרימה את ידי ונוגעת באביזר הבמה. הוא לא מרגיש כמו אביזר במה.

"על התחצפות לנסיך, אני גוזר עלייך מוות," הוא קובע, ועיניו הכחולות משנות צבען. לא ידעתי שהטכנולוגיה מתקדמת כל כך, שיש עדשות שמשתנות בתוך האישון. אני פותחת את פי כדי להעיר לו, והוא נד בראשו ולוחץ מעט את קצה החרב על עורי, שמרגיש כאילו התבקע ונוזל חמים נוזל על חזי."מה קורה כאן?" אני מעבירה ידי על הנוזל ומסתכלת עליו. זה דם, והוא שלי. "זה לא אביזר במה," אני קובעת. הדופק בחזי מהיר כל כך עד שאני יכולה לשמוע אותו מתופף באוזניי. אני מסתכלת על עיניו של הבחור בזמן שהוא מניף את חרבו ו...

"דיאנה! את לא נורמלית!" אני פוקחת את עיניי למשמע צעקותיה של אלה.

"מה? איפה אני?" אני מייד מניחה את כף ידי על צווארי. הוא שלם, ואני בחדר השינה שלי, בדירה שלי בניו יורק.

"את מוכנה להתעורר כבר? נתתי את המילה שלי שתגיעי לריאיון העבודה." היא זורקת עליי זוג מכנסי אלגנט וחולצת כפתורים לבנה.

"קומי כבר," היא ממשיכה לזרז אותי אבל אני עייפה, עייפה כל כך, כאילו לא ישנתי במשך... אני מרימה את ידי ומסתכלת על השעה. ישנתי יותר משמונה שעות ואני עדיין סחוטה.

"דיאנה, אני מאבדת סבלנות," אלה פותחת את כל התריסים והווילונות ומכניסה את כל האור שבכדור הארץ אל תוך החדר הקטן שלי.

"את מוכנה להפסיק? אני קמה!" אני נוזפת בה ומתרוממת מהמיטה באיטיות. הגוף שלי תפוס לגמרי ואני מותחת כל איבר בניסיון לשחרר אותו.

"שתינו אתמול?" אני שואלת כבדרך אגב, החלום הזה הרגיש אמיתי כל כך.

"אז זאת הדרך שלך להתחמק מההתנהגות המחפירה שלך אתמול?" היא יורה מילים ללא רחם."אין לי מושג על מה את מדברת, ואם שתיתי יותר מדי והתנהגתי כמו כלבה, אז תגידי ואתנצל על זה." מה לעזאזל קרה בליל אמש?

"דיאנה, שתית בקושי בירה אחת, התנהגת אל הדייט שלך בצורה מוזרה, חזרת לדירה לבד ונרדמת עד עכשיו! ואת באיחור. זה מקום העבודה שלי, את ביקשת שאסדר לך ריאיון ועכשיו איראה רע בגללך." היא יוצאת מחדר השינה שלי וטורקת את הדלת. דייט? היה לי דייט? "אני קמה... תכיני קפה!" אני צועקת אחריה ומקווה שהיא שמעה אותי.

אני נכנסת לחדר האמבטיה שבחדר השינה שלי ונעמדת מול הראי. "איזה דייט, דיאנה? איפה היית אתמול? אין סיכוי שאני לא זוכרת שום דבר חוץ מהעיניים הכחולות הטהורות האלה, העיניים ששייכות לבחור שדקר אותי. איך הוא העז?" אני מסתכלת על בבואתי. שערי האדום גולש על כתפיי, מסיבה לא ברורה הוא החליט להסתדר היום, וזה טוב כי אם הייתי צריכה לסדר אותו, לא הייתי מגיעה לריאיון העבודה, שגם ככה לא באמת רציתי. סתם בעת ויכוח עם אלה, שבו היא אמרה שאני מתבטלת כל היום בזמן שהיא וטוני עובדים, הצעתי שהיא תסדר לי עבודה, והיא לקחה את המשימה ברצינות. הייתי צריכה לדעת שהיא תעשה את זה, מאז שהכרנו היא דואגת לי. כולם דואגים לי, כאילו אני ילדה קטנה חסרת ישע.

"את לא רצינית!" אלה מתפרצת לתוך חדר האמבטיה וכוס קפה בידה.

"את מוכנה לתת לי רגע להתארגן?" אני שואלת ומנסה לדחוף אותה החוצה מחדר האמבטיה, ועיניה יורדות אל מתחת לצוואר שלי.

"מה לעזאזל קרה לך שם?" היא שואלת ומצביעה על האזור שבו עיניה ממוקדות. אני מסתכלת בראי, שריטה אדומה כמעט מודלקת מופיעה מעל חזי. אני מעבירה את אצבעי על המקום, זה לא כואב. המחשבה על הבחור בעל העיניים המהפנטות לא עוזבת אותי. למה לעזאזל היא העירה אותי?

"את מוכנה להתעורר על עצמך? את באיחור," היא נוזפת בי בקול.

"כן," אני מסננת ומצחצחת את השיניים במהירות בזמן שהיא עומדת במרכז חדר האמבטיה ומסתכלת על השעון. 'לא מלחיץ בכלל. "דיאנה!" היא אומרת את שמי בקול שאינו משתמע לשתי פנים.

"אלוהים, את כל כך מלחיצה! אוף, רק התעוררתי..." אני מתלוננת.

"דיאנה?" שמי נזרק לחלל חדר האמבטיה מפיה של לאורה, חברתה הטובה של אימי, שאימצה אותי לאחר שאימי נפטרה.

"לא הבנתי! זה חדר האמבטיה שלי, לא חדר ישיבות. צאו מכאן שתיכן ותנו לי חמש דקות של שקט להתארגן, בלי מכבש על הראש," אני מסננת בכעס ודוחפת את שתיהן אל מחוץ לחדרי, סוגרת אחריהן את הדלת ונועלת אותה. "רגע..." אני קוראת בקול ופותחת את הדלת. שתיהן עומדות בכניסה.

"שכחתי לקחת ממך את זה." אני מושכת את הקפה מידה של אלה וטורקת את הדלת בפניהן

"מה קורה כאן הבוקר?" אני מתלוננת וחוזרת להתארגן.