יקירי המנוול

אוסקר

כרוניקה של אסון

נתקלתי ברֵבֵּקָה לָאטֵה בפריז. נזכרתי בתפקידים הבלתי נשכחים שלה –אישה שיודעת להיות לסירוגין מסוכנת, ארסית, פגיעה, מכמירת לב או נועזת, כל כך הרבה פעמים התאהבתי בה, כל כך הרבה תמונות שלה כבר היו לי, בכל כך הרבה דירות, מעל כל כך הרבה מיטות – מישהי שהייתי יכול להיאחז בה והציתה לי את הדמיון. דימוי טראגי לתקופה שהלכה מדחי אל דחי – האישה הנערצת הזאת, שהעניקה לנערים כה רבים את העונג הקסום של הפיתוי הנשי במלוא הדרו הנשגב, היא היום צפרדע קמוטה. לא רק זקנה אלא גם עבת בשר ומוזנחת, עם עור דוחה וחזות כללית של אישה מלוכלכת וקולנית. לעזאזל, איזו נפילה. אומרים שהיא חזרה בתשובה, ושהיום היא מקור השראה לפמיניסטיות צעירות. האינטרנציונל של הכּוּנֵפוֹת הכה שנית. מפתיע? לא ממש. מבואס, אני מתכרבל על הספה ומקשיב בלוּפּ ל־"Hypnotize" של בּיגי סְמוֹלְס.

רֶבֶּקָה

יקירי המנוול,

קראתי את מה שפרסמת בחשבון האִינסטה שלך. אתה כמו יונה שמחרבנת לי על הכתף כשאני עוברת מתחת. זה מטנף ומאוד לא נעים. אוי־אוי־אוי, אני כזה אפס קטן ועלוב שלא מעניין אף אחד... מייבב כמו צ'יוואווה כי אנשים לא מתייחסים אליו. תודה לאל שיש בעולם רשתות חברתיות; הנה, קיבלת את חמש־עשרה דקות התהילה שלך. עובדה שאני כותבת לך. אני בטוחה שיש לך ילדים. גברים כמוך דואגים להתרבות – חס וחלילה שהשושלת תיגדע. זאת תופעה מעניינת: אנשים, ככל שהם מטומטמים יותר וחסרי תועלת להבהיל, ככה הם מרגישים חובה להרבות את זרעם. בקיצור, אני מאחלת לך שהילדים שלך יידרסו מתחת למשאית ויגוועו לך מול העיניים בלי שתוכל לעשות כלום בשבילם, ושהעיניים יֵצאו להם מהחורים ושזעקות הכאב שלהם ירדפו אותך כל לילה. זה כל הטוב שאני מאחלת לך. ותעזוב את בּיגי סְמוֹלְס במנוחה, אידיוט.

אוסקר

זה היה אכזרי. מודה, מגיע לי. התירוץ היחיד שלי הוא שלא חשבתי שתקראי אותי. או שאולי ייחלתי לזה בסתר ליבי, אבל לא האמנתי שזה אפשרי. אני מצטער. מחקתי את הפוסט, וגם את התגובות.

ובכל זאת, זה היה אכזרי. בהתחלה חטפתי הלם. אבל אחר כך אני מוכרח להודות שזה הצחיק אותי כהוגן.

אני רוצה להתנצל. ישבתי כמה שולחנות ממך במרפסת של בית קפה ברוּ דֵה בְּרֵטאן – לא העזתי לפנות אלייך, אבל גם לא הורדתי ממך את העיניים. בטח הרגשתי מושפל כשהבנתי שהפרצוף שלי לא מזכיר לך כלום, וגם שנאתי את הביישנות שלי. אחרת, בחיים לא הייתי כותב עלייך דברים בזויים כל כך.

מה שרציתי להגיד לך ביום ההוא – ואין לי מושג אם זה יזכיר לך משהו – זה שאני האח הקטן של קוֹרין. הייתן חברות בשנות השמונים. זָ'איאק זה שם בדוי. אנחנו היינו משפחת ז'וֹקאר, וגרנו מעל גן מוריס בּארֶס. אני זוכר שלשכונה שלכם קראו "קָלי", והבניין שלכם היה "הדנובה". באת אלינו המון. אני הייתי האח הקטן שעוקב אחרייך מרחוק. נדיר שפנית אליי, אבל אני זוכר אותך עומדת ליד מסלול המרוצים שלי, וכל מה שיש לך בראש זה להראות לי איך להסיט את כל המכוניות מהמסלול.

היו לך אופניים ירוקים, אופני מרוץ, אופניים של בנים. היית גונבת תקליטים בערמות מלֵה הוֹל דוּ ליבְר, ויום אחד נתת לי במתנה את "Station to Station" של דיוויד בואי, כי היו לך שניים. בזכותך הקשבתי לבואי בגיל תשע. אני שומר את התקליט הזה עד היום.

בינתיים נעשיתי סופר – אמנם אני לא מפורסם כמוך, אבל הולך לי לא רע. כתובת המייל שלך מונחת אצלי מזמן, השגתי אותה כי רציתי לכתוב לך מונולוג לתיאטרון. רק שאף פעם לא היה לי אומץ ליצור איתך קשר.

כל טוּב.

רבּקה

מותק, תשמור את ההצטדקויות שלך לעצמך, וגם את המונולוג שלך, תשמור הכול לעצמך – אין בך שום דבר שעשוי לעניין אותי. אם זה מקל עליך, אני עוד יותר עצבנית על הזבל הדפוק ההוא שטרח לשלוח לי את הקישור לפוסט שלך, כאילו אני חייבת לקרוא כל טינופת שמישהו כותב עליי. לא אכפת לי מהחיים הדפוקים שלך, ולא אכפת לי מפאר היצירה שלך. לא אכפת לי משום דבר שנוגע אליך, חוץ מאחותך.

ברור שאני זוכרת את קורין. שנים לא חשבתי עליה, אבל ברגע שהזכרת את השם שלה הכול חזר אליי, כאילו פתחתי מגירה. היינו משחקות קלפים על מזחלת שהיא הפכה לשולחן נמוך בחדר שלה. היינו פותחות את התריסים ומעשנות סיגריות שהייתי גונבת מאימא שלי. אני זוכרת שהיה לכם מיקרוגל לפני כולם, והיינו ממיסות בו גבינה ומורחות אותה על צנימים. אני זוכרת גם שנסעתי לבקר אותה בווֹז' – היא עבדה שם בתור מדריכה במין צריף עם סוסים. הפעם הראשונה שנכנסתי לפאב הייתה איתה, שיחקנו פְליפּרים בפנים אדישות, כאילו אנחנו עושות את זה כל החיים בערך. לקורין היה אופנוע – לאור גילֵנוּ אז, זה בטח היה קטנוע משודרג. היא עישנה סיגריות דַנְהיל אדומות ומצצה חצאי לימון. לפעמים היא הייתה מדברת על גרמניה המזרחית ועל הפוליטיקה של תאצ'ר, נושאים שלא העסיקו אף אחד בסביבה שלי בתקופה ההיא.

שנאתי את נאנסי. אני נזכרת בה רק לעיתים רחוקות, ואין בי שמץ של געגוע לילדוּת. מפתיע אותי שמשהו עולה במוחי מהנעורים ההם, ועוד משהו נעים.

תגיד לאחותך שחיפשתי אותה באינטרנט, אבל לא מצאתי כלום. אני מתארת לעצמי שהיא התחתנה והחליפה שם. תמסור לה דרישת שלום חמה ממני. ובכל הנוגע אליך: תמות.

אוסקר

קורין אף פעם לא פתחה חשבון ברשתות החברתיות. היא לא טֶכְנוֹפוֹבּית אלא סוֹציוֹפָּתית. אני זוכר שהיית באה אלינו. אחר כך הפכת לכוכבת קולנוע, ואני לא הצלחתי לעכל את העובדה שהבחורה שישבה אצלנו במטבח וההיא מטקס האוסקר הן אותה אחת. פעם הפרסום לא היה דבר נגיש, רק קומץ אנשים הגיעו אליו. הטריף אותי שמישהי שהגיעה מהשכונה שלנו יכולה להתפרסם עד כדי כך. אני לא חושב שהייתי מעז לחפש עורך לספר הראשון שלי לולא הכרתי אותך. את היית ההוכחה לזה שהסביבה המשפחתית שלי טועה: יש לי זכות לחלום. אני מרגיש ממש רע שטינפתי עלייך ככה. את צודקת, זאת הייתה דרך פתטית במיוחד למשוך את תשומת הלב שלך.

את ואחותי לא למדתן באותו בית ספר, ואין לי מושג איך נעשיתן חברות. כשהייתן ביסודי, התחביב שלכן היה לבנות שיכונים לבובות בקופסאות קרטון גדולות. זה היה פרויקט ענקי ואפילו אימא שלי, שהייתה חפה מכל שמץ דמיון, עזבה אתכן בשקט ולא התלוננה על הבלגן שעשיתן בחדר של קורין. אני זוכר שביום רביעי אחד הופעת אצלנו עם אריזת קרטון של מקרר, מלאה קופסאות נעליים כדי ליצור מהן דירות. התקרה הייתה נמוכה מדי בשביל בַּרבִּיוֹת, אז לקחתן את אוסף הבובות של אימא שלי שניצב על מדף בסלון. כשהיא גילתה שהבְּרֵטוֹניות, הסֵבילִיוֹת והאַלְזַסיוֹת הקטנות שלה מאכלסות את השיכון שלכן, ציפיתי שתשתולל. הרגע הזה חקוק לי בזיכרון מפני שאימא לא הצליחה להעמיד פנים שהיא כועסת. היא נתקפה מין חדווה שגברה על העקרונות. היא אמרה "הגזמתן", אבל לפני שהורתה לכן להחזיר את הבובות לבסיסי הפלסטיק שלהן ולסדר את החדר, היא כרעה מול המבנה ונענעה את הראש: "לא ייאמן." היא כעסה רק לפרוטוקול, זה היה ברור. נדיר שאנחנו, הילדים, הצלחנו להצחיק אותה. אַת חווית את מצבי הרוח המזופתים שלה. אחר כך, בכל פעם שראתה אותך על מסך הטלוויזיה, היא הגיבה באותה צורה: "אני זוכרת את הפעם שקוֹקוֹ והיא הורידו את כל בובות הפולקלור שלי מהמדף בשביל למלא בניין שהן בנו מקרטון... חתיכת חוצפה הייתה לה, לילדה. וכבר אז, איזו יפה היא הייתה."

עוד לא הגעתי לגיל שמשחקים בו טאקי וכבר ידעתי שאת יפה; אבל הבנתי את זה לעומק בסוף קיץ אחד, כמה ימים לפני תחילת הלימודים. נכנסת אלינו הביתה ואמרת: "נכין קפה?" באותו יום נגמרו ענייני הבובות. התבגרת. ולא היה אפשר להכיר אותך יותר.

רבּקה

גוזל, אני משערת שאתה מבין שאתה לא הראשון שאומר לי שאני פצצה או קולט שאני מפורסמת...

אבל אני מוכרחה להודות שאתה הראשון שהייתה לו תעוזה לטנף עליי לעיני כולם, ובאותה נשימה לפזם "אנחנו שנינו מאותו הכפר, חולקים זיכרונות משותפים" כאילו לא קרה כלום.

בשלב זה של התחרות, האידיוטיוּת שלך ראויה להערכה. אבל כל זה לא גורע מהעיקר: אתה חסר משמעות מבחינתי. תמסור את אהבתי לאחותך, שהייתה חברה גאונה.

אוסקר

אני לא בטוח שהבנת שאחותי אוהבת נשים. היא לא דיברה על זה בזמנו. שמתי לב שהיא פרועה, ושהיא יותר עבה מהחברות שלה, והרגיז אותי שהיא לא עושה שום מאמץ כדי לשפר את המראה שלה, אבל לא הסקתי מזה שום מסקנה ברורה. זה נודע לי רק אחרי שנים, באוגוסט, כשההורים שלי טסו לספרד ונסעתי הביתה לשמור על החתול. היה שרב, וקורין, שבתקופה ההיא כבר גרה בפריז, הצטרפה אליי כי התחשק לה לרבוץ בחצר. היא פרשׂה מגבת מתחת לעץ האפרסק ושכבה עליה כל אחר הצהריים עם ספר או דיסקמן. מדי פעם היינו לוקחים את המכונית ונוסעים לבריכה. אף פעם לא ממש בילינו יחד. עזבנו זה את זה במנוחה, כל אחד היה שקוע בעניינים שלו, עד שיום אחד היא מצאה קלטות וידיאו של טרילוגיית 'מקס הזועם' בתוך קופסת קרטון במחסן, אז התיישבנו בסלון, הגפנו את התריסים וצפינו במֶל גיבּסוֹן עם בירה קרה. בהפסקה בין שני סרטים, כשכבר היינו קצת שתויים, סיפרתי לה על הבחורה שיצאתי איתה באותו זמן, ושלא היה לי אומץ להיפרד ממנה למרות שנמאס לי ממנה. קורין הקשיבה, והפעם היא לא נכנסה לי לדברים כמו שעשתה תמיד. אמרתי שאני מכריח את עצמי לטלפן אליה כי אני יודע שאם לא, היא תעשה מזה סיפור שלם, אבל שבתוך תוכי אני שמח שהיא עסוקה בעבודה שלה, כי אני נחנק איתה, משתעמם. הקשר היה עגמומי למדי. לא הצלחתי להבין למה אני כל כך מפחד להגיד לה שזה נגמר. הרי לא גרנו יחד. למעשה, חששתי שאם איפרד ממנה אגזור על עצמי רווקות לכל החיים, וחשבתי שאולי עדיף להיות עם בת זוג שנמאסה עליך מאשר בודד לצמיתות. אבל לא העזתי להגיד את זה בקול רם, ולכן שאלתי את אחותי איך זה עובד אצלה עם בחורים. אף פעם לא היה לה חבר. זה לא הפתיע אותי; היא לא הייתה יפה במיוחד, ובאופן כללי הייתה טיפוס די קשה. פחדתי ממנה, וחשבתי שהיא מבהילה גם את יתר הבחורים.

אבל היא, בלי להניד עפעף, ענתה לי: "יש לי רומנים עם בנות." ככה היא יצאה מהארון. היא גרה אז בפריז כבר שלוש שנים. חשבתי, "אחותי לסבית," וזה לא הסתדר לי בראש. זאת אפילו לא הייתה קללה באוצר המילים שלי. היה לי מאגר שלם של מונחים שליליים כדי לתאר את אחותי – אבל "לסבית" מעולם לא היה אחד מהם. אף פעם לא שאלתי את עצמי אם הנשים האלה באמת קיימות, לא הכרתי אף אחת כזאת. קורין הזהירה אותי שאם אספר את זה למישהו היא תכסח אותי במכות – אמרתי שבחיים לא הלשנתי והיא אמרה, זה נכון, אתה יודע לשמור על הפה הגדול שלך, אני לימדתי אותך. זה הצחיק אותה. אותי בכלל לא. כשהייתי קטן היא הייתה מחטיפה לי סטירות ברגע שהתקרבתי אליה, והייתי שמח אם הייתה מביעה התנצלות כנה במקום לדבר על העניין בזחיחות כזאת.

התחלנו לצפות ב'מקס הזועם' השלישי, ואני הייתי נבוך. לא הבנתי איך ייתכן שחרפה כזאת נוחתת דווקא עלינו, זה שיגע אותי. את רוצה להיות שמנה ומכוערת ונטולת כל חן – סבּבּה. אבל דַייקית? ריחמתי עליה. רק המחשבה על החיים שלה בפריז, עם אנשים שרוגמים אותה באבנים ברחוב, ובנות שצוחקות לה בפרצוף ונגעלות ממנה או מעסיקים שמפטרים אותה בשאט נפש מכל עבודה. כמה ימים אחר כך היא חזרה לפריז ברכבת ולא דיברנו על זה שוב.

חשבתי שזה סוד מביש שנסתיר כל חיינו. אבל אחרי שנה וחצי נפגשנו כל המשפחה בחג המולד בווֹז'. אכלנו ושתינו קצת יותר מדי, והיא ואני יצאנו לצעידה ביער. אני עדיין יכול לראות אותה, עם כפפות הצמר הכתומות שלקחה בהשאלה מדודה שלי ועם האף האדום מקור, מחייכת בין עצי האשוח, מרוצה מהשטויות שלה, מדברת בבוז לא יתואר על "סטרייטים שהם בורים וצרי אופקים". היום הרבה אנשים מדברים ככה, אבל אז זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי מישהו משתמש במילים כאלה. עידן היציאה המכובדת והחשאית מהארון הגיע אל קיצו. מעכשיו היא הייתה בּוּצָ'ה, "סוגיה פוליטית". לקחתי איתי בקבוק שמפניה מתחת למעיל והסתכלתי עליה כששתתה ישר מהבקבוק, בשקיקה שהכניסה אותי להלם. היא הייתה אמורה לרדת על הברכיים בין האשוחים ולהתחנן לאֵלים שיחזירו אותה למוטב, כדי שתוכל לעשות ילדים עם גבר מהוגן ולחתום על מסגרת אשראי בשביל לקנות מכונית במסגרת של נישואים שיהיו מקובלים על המשפחה. לגמתי גם אני, וזה נסך בי אומץ לשאול אותה: "את בטוחה שהקטע הזה עם בנות הוא לא רק שלב בחיים?" היא תקעה את הידיים בכיסים ואמרה: "אני מקווה שלא. בתור סטרייטית אני לא שווה גרוש, אבל בשוק הלסבי אני המקבילה של שרון סטון." התשובה שלה הכניסה אותי להלם. מאז שהיינו ילדים, שנינו סבלנו מהתעלמות מוחלטת מצד בני המין השני. ביום ההוא הרגשתי שהיא עוזבת לי את היד ומפקירה אותי בעלטה גמורה, בזמן שהיא מפזזת לה בהנאה בחוף ים שטוף שמש. היא מצאה פתרון, ואני – כלום.

לא מיהרנו לחזור הביתה, וכל אותו זמן היא שפעה עליצות בלתי נדלית מזה שהיא לסבית. משהו מצורת הדיבור שלה נטמע בי: גם לי לא מתחשק יותר מדי להיות דומה לבני המשפחה שלנו. באותם ימים חלמתי להיות עיתונאי ולא העזתי להודות בזה ליד השולחן. יכולתי לחזות את התגובה של כולם, צחוק רם ועיניים מתגלגלות: "הוא תמיד היה בטוח שהשמש זורחת לו מהתחת", "אתה באמת חושב שמישהו מחכה לך?" וכל יתר אמרות השפר של מעמד הביניים הנידון לתלוש המשכורת הנצחי, לעבודה שעושים בשביל כסף ואף פעם לא מתוך תחושת שליחות. היכולת לדבוק במקום הייתה החשובה מכול. עם הזמן נוצר בי הרושם שעבור אחותי, הסטייה מהמסלול של הנשים במשפחה ובסביבה שלנו הייתה קשורה בכמיהה לשחרור.

בהמשך הזמן שחזרתי את ההתפתחות שלה. בנעוריה היו לה כמה חברות שהיו לה רומנים חשאיים איתן, כאלה שיצאו עם בחורים בכל הזדמנות שנקרתה להן. ואילו היא הייתה אוכלת את הלב בפינה שלה, מְרצה את עונשה בעוון האהבות הנכזבות שלה. אני מכיר בנות, אין בהן שום רחמים כלפי המובסות. העניין הוא שבאותה תקופה, להיות לסבית היה דבר נורא יותר מאשר להיות מובסת – לא היה להן שום מרחב מחיה. בזירת הנשים המקובלת, אפילו כפפות אסור היה להן לעטות.

ברגע שסיימה את הבגרויות היא עזבה לפריז ונרשמה לאוניברסיטה. בהתחלה היא התקיימה מעבודות מזדמנות, אבל מהר מאוד מצאה משרה מלאה בעמדת הקבלה של מכון כושר ונשרה מהלימודים. היא התאהבה בבחורה שעבדה איתה, הקשר הרציני הראשון שלה. הן עשו המון דברים יחד: הלכו לתערוכות ולקולנוע ולהופעות ונסעו לסופי שבוע בנוֹרמנדי. עד שיום אחד הבחורה הודיעה לקורין שהיא עומדת להתחתן. קורין הייתה העדה שלה בטקס. היא נישקה אותה בפעם האחרונה בשמלה הלבנה. בהנחה שלאחותי יש לב, הוא נשבר ביום ההוא. אחר כך הכול השתנה – מכון הכושר נסגר, והיא קיבלה דמי אבטלה במשך כמה חודשים והסתובבה בין ברים. ואז היא פגשה את זו שעמדה לשנות הכול, זו שעמדה לומר לה: ההורים שלי יודעים שאני לסבית, זה יכול למצוא חן בעיניהם או לא, ממש לא אכפת לי, אני מצפצפת על כל מי שזה לא נראה לו. הן עברו לגור יחד. הן הלכו לברים של לסביות, וקורין נהייתה אוּלטרה־פוליטית. היא שינתה את ההליכה שלה ונפטרה מכל סממן חיצוני של נשיות: לא שיער ארוך ולא תכשיטים, לא נעליים עדינות ולא איפור; כל הדברים שהזדמן לה לשאול מדי פעם בצורה מגושמת, שלא השתלבו עם הפנים שלה. כמו שתלים קטנים שהגוף שלה דחה מעליו.

הלידה של הבת שלי היא מה שחולל שינוי במערכת היחסים בינינו. כל כמה שאחותי צווחת באוזני כולם שהיא בחיים לא תשכפל את מחנה הריכוז הזה של נוירוזות מחליאות שנהוג לכנות "תא משפחתי", ושהעליונות של הלסבית על הסטרייטית נעוצה בזה שהיא לא חשה צורך להיות אימא בשביל להתקיים – ככה היא אימצה את תפקיד הדודה ברצינות שגובלת בלהיטות.

את יכולה לסמוך עליה בכל מצב. לבת שלי קוראים קְלמנטין, ואי אפשר להגיד עליה שהיא טיפוס קל. בדיוק להפך, היא אלופת העולם בלהוציא את המיץ. אבל היא אף פעם לא מוחה כשאומרים לה שהיא נוסעת לשבועיים לאחותי. לֵאוֹנוֹר, האימא של הבת שלי, חושדת בכולם, אבל מפקידה אותה בידיה ללא היסוס.

אחותי גרה ליד טוּלוּז, בבית מט לנפול אך מרווח, ולילדה יש שם חדר משלה בעליית הגג. אני זוכר את הפעם הראשונה שהשארנו אותה אצלה לכמה ימים: כשהתרחקנו במכונית הייתי משוכנע שבקצה השביל נצטרך להסתובב ולחזור לאסוף אותה. אבל לֵאוֹנוֹר לא רצתה לבטל את סוף השבוע המתוכנן. היא סומכת על קורין בעיניים עצומות, ובצדק. אמסור לאחותי דרישת שלום חמה ממך, זה ישמח אותה.

רבּקה

תגיד לי, אין לך חברים לדבר איתם? עוד לא הספקתי לשאול אותך מה שלום אחותך, ואתה כבר שולח לי את כל הביוגרפיה שלה. יש לך מזל שזה מעניין אותי, כי הייתי צריכה לְפנות את כל אחר הצהריים כדי לקרוא את המייל שלך.

לא, לא קלטתי שקורין אוהבת נשים, אבל עכשיו כשאתה אומר, אני תוהה איך לא הבחנתי בזה. אני נזכרת בה במועדון הנוער עם מחבט הפינג־פונג שלה, מקרקפת לכולם את הצורה... ברור שהיא הייתה מין קריקטורה של לסבית. פשוט לא חשבנו על זה. היו כמה הומואים בסביבה שלנו, אבל בנות? בשבילי, בשנות השמונים, כולנו היינו סטרייטיות.

יכולתי להימשך אליה, עכשיו כשאני חושבת על זה ככה. היה בה משהו שונה, לא הייתי צוחקת לה בפרצוף. אבל הזהות שלה אף פעם לא נראתה לי עמומה. במבט לאחור אני מבינה שהיא הייתה לסבית. היא התייחסה אליי כמו אל נסיכה, ובתקופה ההיא חשבתי עליה פשוט במונחים של חברה טובה. יכול להיות שלפעמים נהגתי בה בחוסר רגישות. אם זה המצב, תמסור לה בבקשה התנצלות ממני. הייתי מדברת איתה המון על בנים שנדלקתי עליהם.

האימהות שלנו עבדו יחד במפעל של זֵ'זֶר. אימא שלי לא החזיקה שם מעמד הרבה זמן, אבל ככה קורין ואני הכרנו. זה קטע, זה שמחקתי אותך ככה מהזיכרון, בכל זאת, אוסקר זה לא שם נפוץ במיוחד. אותך שכחתי, אבל את הבית שלכם אני דווקא זוכרת מצוין, עם המטבח הקטן משמאל לכניסה והסלון ממול, והחדר של קורין בקצה המסדרון מימין. מעל גן מוריס בּארֶס. חייבים להגיד שהיה להם חוש הומור, לאלה שבחרו שמות לשכונות. אנחנו גרנו ב"קליפורניה". אם זאת לא בדיחה, אני לא יודעת מה כן. אין בי שום געגוע לילדוּת, אבל זאת לא הייתה שכונה גרועה לגדול בה. היה חסר לי מרחב בבית, זה כן. היו לי שני אחים גדולים וכל הזמן היה רועש בבית, הם היו פצצות אנרגיה מהלכות אימים והם הפכו את הדירה שלנו לכלוב. אהבתי לבוא אליכם. לקורין היה חדר משלה. ההורים שלכם אף פעם לא היו בבית. היה שקט אצלכם. אהבתי גם את השכונה. אף פעם לא עלה על דעתי שהמקום שבאנו ממנו מכוער.

אבל היום, כשאני מבקרת את המשפחה, אני רואה את בתי הילדוּת שלנו מבעד למשקפיים של אנשים אחרים. זה לא עוני אלא משהו אחר. זה נטוש. זה לגדול במקומות שלאף אחד לא אכפת מהם.

כשלמדתי בתיכון בנאנסי, חלק מהחברים החדשים שלי גרו בדירות גדולות יותר במרכז העיר או בצמודי קרקע מפונפנים באזורי פיתוח חדשים. זה נראה לי מַשמים כמו הדירה שלנו. וההורים שלהם לא היו יותר טובים. היה ברור שהנשים שותות בלי הכרה ושהגברים נפוחים מחשיבות עצמית חלולה. אף פעם לא הרגשתי נחותה מהם. הייתי בת חמש־עשרה בתקופה ההיא, ולא הזיז לי שאצלנו בבית לא קונים נוּטֵלָה אלא תחליף סוג ב'. הייתה לי מחשבה אחת בראש: לחלץ את עצמי מהעיר הנידחת הזאת ולנסוע לראות הופעות בפריז או בלונדון. רציתי לחיות עם מוזיקאים. ככה שצעיף של הֶרְמֶס על איזו גוצה מגוחכת שיושבת במרפסת של קפה קוֹמֶרְס לא יהיה מה שיערער אותי. לא, את כל החיים האלה רציתי להשאיר מאחור.

אוסקר

ואולי צפצפת על החיים של ילדי העשירים כי היית יפה. בגיל חמש־עשרה, היופי מנצח את העושר. לגבי בנים זה נכון כפליים. נערה יכולה ללכת לאיבוד בגלל ההשפעה שלה על הסביבה, או להרגיש בזויה מפני שהיא מסנוורת, או בכלל לא לדעת איך למנף את היופי שלה לתועלתה. אבל נער יפה? העולם נפרש לרגליו. כשהייתי צעיר, אולי מתוך מזוכיזם, כל החברים שלי תמיד היו מהממים. והעליונות שהיופי שלהם העניק להם הייתה בגדר אבסורד.

אני הייתי תלמיד טוב. זה היה הקטע של המכוערים והעניים. תכונה ראויה לשבח. ציונים גרועים לא היו אופציה מבחינת ההורים שלי. לא במקרה של אחותי ולא במקרה שלי. להביא הביתה ציונים טובים זה המינימום שנדרש מאיתנו, כי התמזל מזלנו ללכת לבית ספר ולזכות באפשרות למצוא עבודה טובה. אני בן הדור האחרון שהכניסו לו לראש שאם תעבוד קשה תוכל להתקדם בסולם החברתי. המשבר הכלכלי של 2008 יצנן מהר מאוד את ההתלהבות שלנו.

אימא שלי חזרה ואמרה לנו שלא חסר לנו כלום, והשוותה אותנו לאלה שיש להם סיבות אמיתיות להתלונן, וככה למדתי להעריך את הפריבילגיות שלי עוד לפני שלמדתי קרוא וכתוב. לא עלה על דעתי להגיד שאני רוצה ווקמן מתוצרת סוני או ג'ינס ליוַוייס. ההורים שלי היו חושבים שהשתחרר לי בורג בראש. את הראפ גיליתי בחטיבת הביניים. הבן של המורה שלי ביסודי לבש ז'קט עור שחור, הוא היה בריון. הוא נשאר כיתה ואחיו הגדול ישב בכלא. הוא עשה עליי רושם כביר. נער גבוה ובלונדיני, יהיר ואלים, שהייתה לו סימפתיה אליי. הוא קנה את אוסף הראפ הצרפתי "Rapattitude" והשמיע לי את "פּאבְּליק אנמי" ואת Eric B. & Rakim. נדלקתי על המוזיקה הזאת, ואחרי חצי שנה אני זה שהכרתי לו אלבומים חדשים. זה היה השלב שהבנתי שאני רוצה כסף.

כשפרסמתי את הרומן הראשון שלי והוא זכה להצלחה, מייד חיפשתי את כתובת המייל שלך, כי חלמתי לכתוב בשבילך. ביריד ספרים כלשהו נתקלתי בסופר פיליפ דְג'יאַן, שהיה חביב ביותר ואמר לי שמבחינה כלכלית, יכול להיות מעניין עבורי לכתוב לתיאטרון. ואני מייד חשבתי עלייך – רוב הנערים מהדור שלי השתגעו עלייך, אבל אצלי זה היה משהו אחר, כי הכרתי אותך בילדות. קראו לי שקרן, ולא הייתה לי שום תמונה שתוכיח שאני דובר אמת. תמיד חלמתי שתציגי טקסט שכתבתי, כי יותר מכול אני אוהב את הקול שלך ואת קצב הדיבור. בו בזמן הבנתי שבין החברים החדשים שלי מקהילת הסופרים, לא הרבה עבדו במפעל או בסופרמרקט בחופשת הקיץ כדי לממן את רישיון הנהיגה שלהם. פעם כתבתי תסריט עם במאי בגילי, שעבד קיץ אחד בחייו בדלפק קבלה של בית מלון מפואר – הוא דיבר על זה כאילו חזר משדה הקרב. חוויה חד־פעמית שהפכה אותו לאדם מודע יותר מהאחרים, שמסוגל להבין אותי מבפנים. זאת הייתה סיבה נוספת לכתוב בשבילך. הרגשתי צורך להתקרב לאנשים דומים לי.

יצרתי קשר עם הסוכן שלך כדי לספר לו על הפרויקט. הוא אמר שנדבר כשיהיה לי משהו כתוב. זה היה לפני משהו כמו עשר שנים. הייתי טירון, ומשוכנע שנגעתי בכוכבים כי הופעתי בטלוויזיה. מאז אני רואה בחורים צעירים יותר ממה שהייתי פורצים דרך יוטיוב, והם מקרינים אותה יהירות. יש לנו נטייה להתבסם חיש קל מליטרת פרסום קטנה. זה לא אומר שההצלחה עולה לך לראש או שאתה חושב שאתה יותר טוב ממי שאתה באמת – אבל אתה מדמיין שמזהים אותך בכל מקום, שאתה הנושא של כל השיחות ושכולם משחרים לקרבתך. ההצלחה החברתית, מוגבלת ככל שתהיה, ממלאת את כל המרחב הנפשי שלך. היא כמו גור פילים שצריך להזין אותו כל הזמן ולטפל בו ולהוציא אותו ולשעשע אותו. מפלצת חביבה. אתה קם בבוקר, יוצא מהבית, וכמו שמפליא להגיד הראפר אוֹרֶלסאן, "אתה אחלה." כולם רוצים ממך משהו, דורשים ממך מספר טלפון, מתים להסתובב איתך, להזמין אותך לפיצה ולצלם אותך ושתבוא להופעה. זה מטמטם אותך. לא נתקלתי בהרבה אנשים שזה הסב להם אושר. לעומת זאת, נתקלתי בהרבה מאוד אנשים שזה הוציא אותם מאיזון. כשסיפרתי לסוכן שלך על הפרויקט שלי, ציפיתי שיקפוץ משמחה על שסופר צעיר ואיכותי כמוני מגלה עניין באחת השחקניות שלו. הייתי בטוח שעל המקום הוא יקבע ארוחת ערב לשלושתנו וייתן לי את המפתח לבית הקיט שלו כדי שאוכל לכתוב שם בנחת.

הוא העמיד אותי במקום. כתבתי כמה שורות. בחורה שמשתחררת מהכלא אחרי מאסר ממושך. קראתי עדויות של נשים שישבו בבית סוהר. אחת מהן אמרה, אני זוכר את זה היטב, שבמתקני כליאה של נשים אף אחד לא בא לבקר. פתאום תפסתי שבחיים לא פגשתי גבר שאומר: אשתי בבית סוהר, אני נוסע לבקר אותה פעם בחודש.

בסופו של דבר לא כתבתי את התסריט הזה. אני נמנה עם קבוצת הכותבים – הגדולה מאוד – שסובלים מנגע הדחיינות. האינטרנט לא מקל עליי את החיים. אני פותח קובץ וורד בכוונה לעבוד, ואחרי חמש דקות כבר צופה בפורנו.

בזמנים אלה אני מכלה את ימיי במשחקים מטופשים בטלפון שלי. וכשאני אומר "ימיי", אני מתכוון לזה. בסביבות השעה תשע בבוקר אני מגלגל את הג'וינט הראשון, שם תקליט, מדליק את הרדיו, מחפש איזה פודקאסט ומשחק. עד הצהריים. בשלב הזה כבר עישנתי לא מעט, אז לעיתים קרובות אני נרדם ומתעורר לקראת חמש, שעת הבירה הראשונה. או שהיא עושה לי חשק לצאת ולראות אנשים כדי להמשיך לשתות – ואפילו צפונה מזה אם יתמזל מזלי – או שאני חוזר לג'וינטים וסוגר את היום עם סדרות. אני ממשיך לשחק בזמן שהסדרות רצות. אני מבזבז על זה בין שש לשבע שעות ביום – הטלפון שלי הוא חתיכת מלשן, הוא מסגיר את לוחות הזמנים שלי כל שבוע. כשאני אומר משחקים מטופשים, אני מתכוון למשחקים מטופשים. משחקים חינמיים, בטלפון. לא עולמות מדהימים עם אתגרים וגרפיקה מרהיבה. לא, משחקים אידיוטיים. אם מישהו יגנוב לי את המכשיר אני אתבייש לקחת אותו בחזרה, עד כדי כך התדרדרתי. נגיד את זה ככה: סיימתי את כל הרמות של קנדי קְראש. ברור שאני משלם על בונוסים. אני מהפראיירים שעובדים עליהם בעיניים. אומרים שזה משפיע על המוח בדיוק כמו קוקאין, ואני מוכן להאמין לזה. שום דבר לא מרגיע אותי יותר משלוש שעות מול המסך שלי.

מתברר שטובי המוחות עובדים ללא לאות כדי להבין איך לגרום לנו להישאר מול המסך כמה שיותר זמן. קוראים לזה "מדעי ההתמכרות". אנשים שהיו יכולים להקדיש את זמנם למחקר בשאלה איך לשפר את חיינו, או איך להפוך את האינטרנט לפחות הרסני, אנשים שהיו יכולים לשאול איך ניתן להשתמש ברשת כדי שהעבודה תהיה קלה יותר ופחות מאמללת, מקדישים את מלוא כישרונם למשימה להדביק אותך במשך זמן רב ככל האפשר למשחק של זומבים.

אני דחיין כפייתי. זה שונה מהיעדר השראה. ההפך הוא הנכון, יש לי בראש דיאלוגים מדויקים, סצנות מדויקות, אני יודע בדיוק מה אני רוצה לכתוב. אבל אני עושה משהו אחר. אני לא עושה משהו מעניין במקום לכתוב. גם לא משהו כיפי. קשה להסביר את זה. להיות סופר זה קוץ בתחת, כי החברים שלך בטוחים שאתה מקליד תוך כדי שריקה כמה קשקושים במשך שעתיים־שלוש ביום והופ, נגמר היום. אין דרך להסביר להם שדווקא הפּשטוּת של המנגנון מקשה על הכתיבה, ושעצם ההתעקשות לנסות לעשות את זה גוזל את כל זמנך.

בקיצור, לא כתבתי את המונולוג על האישה שמשתחררת מהכלא ואחרי חמש־עשרה שנה מגלה מחדש את פריז. אני דחיין. במקרה הזה מדובר במשהו ספציפי – אני תקוע לגמרי. פרסמתי לא מזמן רומן וכולם מדברים עליי, אבל לא בגלל הספר. הקמתי עליי את MeToo. אני לא מאחל את זה לנורא שבאויביי. יש לי תחושה שכולם יודעים, אז אני אומר לך. יכול להיות שהחל מרגע זה לא תכתבי לי יותר. אני לא יכול להגיד שאבין, אבל את לא תהיי הראשונה.