ירושה בלתי צפויה

1

"זה חוף פרטי."

הקול הלטיני העמוק הביקורתי גרם לאשה הצעירה והדקיקה לקום על רגליה. אנליזה ניסתה לסגור את החלק העליון של הביקיני שלה כשעיניה מצטמצמות אל מול בוהק השמש והזדקפה למלוא גובהה רק כדי להתייצב מול חזה חשוף של גבר בנוי לתלפיות.

"מצטערת," אמרה אוטומטית. אז איפה השלט האומר שרצועת חוף זו במנורקה שמורה לשימושם של זכרים ספרדים יהירים? "רק – "

"זה מה שהבנתי," שיסע אותה.

"לא כתוב כאן בשום מקום שהאזור הזה סגור," אמרה אנליזה, מנסה להצמיד את מבטה אל פיו. היא החליטה שהוא בשנות השלושים המוקדמות שלו. מכנסי רחצה שחורים רטובים מהים נצמדו אל ירכיים שריריות מאוד, בזמן שטיפות מים נטפו מגוף חזק בצבע הארד. לבה ניתר כאשר הרימה את סנטרה כדי לבחון את פניו. היו לו עיניים עוצרות נשימה... לא רק בצבען, בצורתן, או בריסים הארוכים שלהן שהטילו צל על עצמות לחייו המסותתות; הן היו פשוט העיניים עזות המבע...

"יש לך שלטים בגינה בבית?" שאל, דורש שוב את תשומת לבה.

הוא דיבר אליה בביטחון שקט של גבר שרגיל לזכות בכבוד, חשבה אנליזה כאשר בחנה את יריבה.

"לא, אבל לגינה שלי יש גדר חיה מסביב... ושער."

להפתעתה, הוא כמעט חייך. "אחת:אפס, מיס – "

"וילסון. אנליזה וילסון," אמרה אנליזה, מרגישה צורך לשלב את ידיה על חזה. לא שמבטו נטש לרגע את פניה, ואין ספק שהוא לא ניסה להתקרב אליה, כמרבית הגברים. אבל גם ממרחק גדול הוא גרם לה לעצבנות עזה.

ועכשיו הוא חייך. אבל, במקום לגרום לה להרגיש טוב יותר, הרי שהבזק השיניים הלבנות והחזקות אל מול הפנים יפי-התואר שלו גרם לה להרגיש מבוכה גדולה עוד יותר. אולי זה קשור יותר לעובדה שהמבט בעיניו העיד על כך שהוא יודע הרבה יותר ממנה.

"אנליזה, נעים לי מאוד. איזה שם יפה ובלתי רגיל."

"תודה. אבי היה ספרדי."

"באמת?"

היא לא הבינה למה זה שעשע אותו.

"רמון די קריאנזה פרז," אמר, מושיט את ידו בברכה רשמית.

הם יצרו מגע והיא הרגישה את עוצמת אצבעותיו סביבה ומיד משכה ממנו את ידה. "אני מצטערת אם אני מסיגה גבול. אני אלך – "

"תלכי?" שאל בחריפות. "איך את מציעה לעשות את זה?"

"אני אשחה בדרך בה הגעתי... סביב המפרץ," אמרה, נדה בראשה לעבר שדרת הסלעים שהפרידה בין החופים.

"המפרץ!"

ההשתאות שלו הטרידה אותה. "למה לא?"

"זה מסוכן מדי!"

"אני חושבת שתוכל להרשות לי לשפוט – " היא הבליעה את שארית המילים. למה היא מנסה להצדיק את מעשיה באוזני זר גמור?

"באמת?" קולו, כמו מגלב, נעדר כל קסם ים-תיכוני, אבל עיניו החזיקו עדיין את אותו רשף מכעיס שלכד את תשומת לבה מלכתחילה... הוא הסגיר עניין שהיה מעבר לתשוקה הטבעית להגן על גבולות נחלתו.

אנליזה לטשה בו עיניים וידעה שהחום ואי-הנוחות שחשה אינם קשורים לשמש. "טוב, אתה שחית הנה מהיאכטה ההיא," טענה, מביטה בספינה המרשימה שעגנה במרחק-מה מן החוף. להטה העמיק כאשר מבטו בחן אותה בציניות.

"את ודאי מחשיבה את עצמך לאתלטית מחוננת."

"שחיתי בנבחרת בית-הספר – "

"בבריכת שחיה?"

"כן. אבל – "

"אנליזה, הים-התיכון אינו בריכת שחיה."

האם זה נחוץ למשוך את שמה בצורה כזו? תהתה, מודעת לפיסות הבד הזעירות המנסות לכסות את גופה.

"המים האלה יכולים להיות מאוד מסוכנים," המשיך. "הזרמים ליד הסלעים – "

"שחיינית חזקה – "

"צריכה לגלות כבוד רב יותר כלפי האוקינוס," החזיר בקול מדוד.

"הגעתי הנה בריאה ושלמה," הפטירה אנליזה. אבל ההתרסה שלה הלכה ופחתה מול מסע ההשתלטות הנחרץ של הגבר הזה.

היא הרגישה במבטו הקודר על פניה.

"מזל של מתחילים," אמר והרים את ידיו כאילו בזה תם העניין. "בואי. אני אלווה אותך מהנחלה שלי."

הנחלה שלך! אז הם שכנים, חשבה אנליזה, מקפידה לשמור על הבעת פנים נייטרלית בזמן שעיכלה את פיסת המידע הזו.

היא נבהלה כאשר התקרב אליה ונסוגה מעט. "אני חייבת לשחות חזרה. לא הבאתי אתי בגדים יבשים."

הוא עצר ומבטו בחן כל סנטימטר בגופה. "אני בטוח שנוכל למצוא בשבילך משהו בבית."

מבטו הנועז, יחד עם ההנחה הברורה שלו שהיא תמהר לעשות כדבריו, הביאו לגלי סופה שועטים בתוכה. הים היה כאין וכאפס לעומת הסכנות על החוף, חשבה אנליזה בזמן שניסתה להתרחק מהצרות.

אבל הרפלקסים שלו היו חדים כתער והוא חסם את דרכה. "הנהג שלי ייקח אותך לאן שתרצי."

"תראה, אני משוכנעת שאתה רוצה להיות נחמד – "

הוא חתך את האוויר במחווה קצרת רוח. "נחמדות היא לא העניין כאן. רצוני היחיד הוא למנוע ממך לעשות עוד שגיאה."

לא ידעתי שעשיתי שגיאה בכלל, חשבה אנליזה וראתה כיצד לסתו נקפצת כאילו התקשה להאמין שאדם אחד יכול לגרום כל-כך הרבה צרות בזמן קצר כל-כך. "אני אהיה בסדר," חרצה. "זו דרך קצרה וקלה דרך הים."

"אין לי זמן לזה," התיז, מכוון לעברה מבט מתון. "וההזמנה שלי לא היתה בגדר הצעה," הוסיף בהדגשה. הוא הסתובב בחדות כדי לסמן לעבר שביל צר שהתפתל בין הסלעים.

ההוראה האילמת הדגישה את האוטוקרטיות שלו. אבל כשמישהו כרמון פרז נטוע על דרכה, אנליזה ידעה שאין לה ברירה אלא לעשות כדבריו... לעת-עתה.

פיה נקפץ בזעם בזמן שצעדה על פניו. אבל היא כעסה עוד יותר על עצמה מאשר על שכנה הקשה. אסור היה לה להיכנס לקרב בלי להיות ערוכה לו. לו רק התנצלה על הסגת הגבול, מקבלת את הצעתו לבגדים יבשים וטרמפ הביתה, כל התקרית הזו היתה נגמרת כבר. במקום – בטנו התהפכה כאשר צעד לפניה. היא גמעה את מוטת כתפיו ואת העוצמה המתוחה של נוף גבו היפהפה ונאלצה להודות שיש כאן פיצוי מלא על הגאווה הפגועה.

לא הטיפוס גרם לשרירי בטנה של אנליזה להתהדק, אלא החשד הגובר עם כל צעד שהיא משאירה מאחור את קסמו הפשוט של החוף ונכנסת לממלכה יוקרתית מסוג כלשהו. הסבך הטבעי של השיחים והחול והחצץ פינו מקום למדרגות שדומה שטואטאו לא מזמן, והמעקה היה צבוע בגוון שהתמזג להפליא בסביבה. תחושת העושר התחזקה כאשר הגיעו אל ראש גרם המדרגות התלול ומשרת מוצק, במדים צחורים מכף רגל ועד ראש, מיהר לעברם.

אולי הוא עמד כזקיף במשך שעות, חשבה, רואה את מגבות החוף הצהובות והלבנות תלויות על זרועו המושטת.

רמון נד בראשו לעבר האיש. "רודריגז, אנא, לווה את מיס וילסון אל חדר האורחים. ותדאג לכך שתקבל תקרובת לפני שהיא עוזבת." הוא הסתובב ובחן את אנליזה במבט אחד. "אני בטוח שמרגריטה תוכל למצוא בשבילך בגד מתאים." הוא נטל מגבת מתוך הערמה והניח אותה על כתפיה.

"תודה," אמרה אנליזה, מבקשת להתעלם מלהט התחושה שפעם בתוכה כאשר ידו נגעה בעורה החשוף. היא הידקה את המגבת סביב גופה כדי להניס את ידה הצוננת של האכזבה. הוא אולי הטיפוס המכעיס ביותר שפגשה מעודה, אבל הוא היה גם הגבר המסקרן ביותר שהכירה. והאופן בו קולו התרכך כאשר אמר "מרגריטה" העיד על כך שלאשה הזו יש משמעות גדולה מאוד עבורו – טוב, עכשיו היא כבר מתנהגת בצורה מגוחכת! היא מכירה אותו חמש דקות בלבד וכבר דמיונה מתעתע בה!

הוא השפיל את ראשו קלות, מסמן שזהו סוף המפגש. "אנליזה, אדיוס."

אנליזה הצלה על עיניה בידה והתבוננה בו כאשר צעד לעבר האחוזה הלבנה המרשימה. היא היתה בטוחה שהבית וסגנון החיים של רמון די קריאנזה פרז היו שונים מסגנון חייה עד כמה שאפשר. אבל בדרך בלתי מוסברת כלשהי, היא הרגישה צורך להוכיח את עצמה לשכנה הגאה.

שיעול דיסקרטי הסיח את דעתה. היא הסתובבה ושלחה לעבר המשרת חיוך מהיר. אבל לו לא היה זמן לבזבוז על גינונים. לאחר שלכד את תשומת לבה, הוא כבר היה בדרכו אל הבית, צועד בצעדים קצרים ומהירים שהעידו על כך שיש לו דברים טובים יותר לעשות.

כאשר טיפסה על גרם המדרגות המרכזי של הווילה בעקבות המדריך המבטל שלה, אנליזה ירתה כמה מבטים לעבר הדלתות הסגורות. היא היתה בטוחה שמי שגר בפאר כזה חייב להיות בעל ביטחון עצמי רב כשל רמון, ושאולי ביקור בביקיני אינו הדרך הטובה ביותר לרכוש לעצמה ידידים במקום הזה.

הבית המפואר היה שקט לגמרי. אולי היה ריק. אבל כאשר המשרת פתח דלת המובילה אל מישורת הקומה הראשונה, והכניס אותה לחדר עוצר נשימה המשקיף אל הים, היא ידעה שחייב להימצא מישהו בבית.

שכן אנליזה הבחינה על נקלה בקנקן של מיץ תפוזים שזה עתה נסחט וקערית של תאנים בשלות. ובגדים כבר הונחו עבורה על מה שנראה כמו ספה של לואי החמישה-עשר. הספה הצרה היתה מכוסה בבד ברוקדה בגוון מעודן של כחול בהיר, והזרוע היחידה שלה היתה מעוטרת בעלי זהב.

למרגריטה יש גזרה דומה לשלה, חשבה אנליזה כאשר הרימה מכנסי קפרי כחולים עשויים משי. רטט של שמחה חלף בה בזמן שקראה את התווית. היא מעולם לא לבשה משהו כל-כך יוקרתי. חולצת משי בצבע שנהב של אותו מעצב נחה לצד לבנים בצבע העור, הכל נתון בתוך נייר טישו ורוד שבו נארזו בבוטיק. תחתוני החוטיני הזעירים והחזיה היו עשויים מבד כל-כך מעודן עד שדמה שעט ללחייה. נראה שמרגריטה היא משהו מיוחד, חשבה, מבחינה בנעלי העור השטוחות שהונחו על הרצפה.

אנליזה חיכתה עד שהחדר ייסגר ומיד הורידה את הביקיני הלח שלה. בפינת החדר עמדה מראה גדולה, והיא התפתתה להתייצב מולה בעודה מתלבשת. לבישת הבגדים היתה חוויה כמעט חושנית, כמו כניסה לעולם אחר. אבל מה עכשיו? תהתה, מביטה בחדר המרהיב.

היא לא היתה צריכה לחכות זמן רב לתשובה. נקישה על הדלת הביאה עמה את התשובה. נערה צעירה במדי חדרנית עמדה על הסף.

"המכונית בחוץ, כאשר תהיי מוכנה לעזוב, סניוריטה פואגו מונטויה," הכריזה באנגלית רצוצה.

"וילסון. סניוריטה וילסון," תיקנה אנליזה בעדינות וחייכה אליה. "אבל את יכולה לקרוא לי אנליזה, אם את רוצה."

"סי, סניוריטה פואגו מונטויה," אמרה הצעירה, מסמיקה.

היא לא מבינה, חשבה אנליזה, מקווה שההלם שבשמיעת שמו של אביה המנוח כשהוא מוצמד אליה אינו ניכר בפניה.

"את מוכנה, סניוריטה?" דחקה החדרנית, עומדת על הסף בחוסר ביטחון.

"כן. תודה," אמרה אנליזה, מזכירה לעצמה להוסיף לרשימת הדברים שעליה לעשות גם שיעורי ספרדית. "ואני אחזיר את הבגדים האלה – "

"לא, סניוריטה," קראה הנערה והרימה את ידיה כדי להדגיש את העניין. "סניורה מרגריטה התכוונה שיישארו אצלך."

"אבל זה לא ייתכן," מחתה אנליזה.

החדרנית משכה בכתפיה כאילו המתנה הנדיבה אינה חשובה. "לסניורה יש המון בגדים כאלה, סניוריטה."

קשה לדמיין עושר מעין זה... עם זאת, עליה לנסות, הזכירה אנליזה לעצמה. לפתע פתאום ירשה גוש אדמה לא קטן במנורקה, ולמרות שלא היו לה מזומנים לפזר ברגע זה, הרי שאם תמכור את הנחלה בגדי מעצבים דוגמת אלה שלבשה עכשיו יהיו בהחלט בהישג יד. "אבל אני ארצה להודות לסניורה – "

אבל הנערה כבר החלה לצעוד לעבר המדרגות ובהנף יד קצר סימנה לאנליזה לבוא אחריה.

אנליזה היססה לשניה. לו הספרדית שלה היתה קצת רהוטה יותר, היא היתה יכולה לבקש מהחדרנית לארגן לה פגישה קצרה עם מרגריטה. ואז היתה יכולה להסביר פנים-אל-פנים את הפלישה שלה, ואף להודות לה על הבגדים. אבל לעת-עתה לא היה לה מענה לדילמה.

אנליזה הקדירה פנים. כל הקשור למנורקה עורר דילמות. וכל העניין הזה של לקיחת שנת שבתון ממשרד עורכי-הדין הקטן בו עבדה כפרקליטה נועד לפתור דילמות, לא ליצור חדשות. היא באה לאי כדי לחשוף את האמת אודות אביה הספרדי, לא כדי להסתבך בחייהם של עשירי האי. המשימה שלה היתה לגלות מה גרם לגבר ספרדי זקן להוריש לה נחלה גדולה לאחר שנטש את אמה שניה אחרי שגילה שהרתה לו. ושמעולם לא נשמע ממנו יותר עד כמה שאנליזה ידעה.

בתקופת חייה של אמה לא ניתן היה לשאול את השאלות הרלוונטיות. היה חוק בלתי כתוב ביניהן שאסר דיבורים על העבר. אבל אמה נפטרה כמעט מיד אחרי שהגיעה הידיעה על מותו של סניור פואגו מונטויה, דבר שהמריץ את אנליזה לפצוח במסע חיפושים.

לכן הגיעה הנה... מרגישה אי-נוחות הולכת וגוברת כאשר צעדה בעקבות החדרנית במורד גרם המדרגות המתפתל. הבלבול של הנערה הצעירה בנוגע לשמה גרם לעבר ולהווה להתנגש זה בזה... ובביתו של גבר שאולי היה חסר מצפון כאביה ככל שידעה. אבל למרבה המזל היא הונחתה על ידי מוראות העבר... והכי טוב, לא היה זכר לשכנה החידתי.

אולי זו הפגישה האחרונה שלה אתו. ואולי מוטב שכך. הסיכוי להתענג על קיומה החלומי של מרגריטה ולו לזמן קצר היה בבחינת חוויה משכרת, אבל המציאות חדרה פנימה ואנליזה ידעה שלא תוכל להניח למשהו כרמון פרז להסיח את דעתה מן העיקר.

אף שהשחיה היתה קצרה יחסית מחוף אחד למשנהו, הנסיעה חזרה לפינקה ארכה זמן רב למדי. כביש עורקי ראשי אחד הוביל מצד אחד של האי לצד השני, והגישה לכל מפרצון היתה באמצעות חזרה אל הכביש הראשי. אנליזה נדרכה על ריפוד העור הרך בזמן שהלימוזינה קפצה על המהמורות בשביל שהוביל אל ביתה החדש והיא ידעה די ספרדית כדי להרגיש נבוכה כאשר שמעה את הנהג מפטיר את המילה קסוצ'ה. הפינקה אולי נראתה לו עלובה, אבל אחרי שהיא תגמור אתה –

"תודה על ההסעה," אמרה, מצליחה לנשוך את לשונה כאשר יצא לפתוח עבורה את הדלת.

היא תצטרך לעשות משהו ביחס לשביל הגישה כדי שתוכל להביא את הנחלה לערכה האמיתי בשוק, חשבה, מביטה סביב. לדברי המתווך, היו כבר כמה הצעות על השולחן.

אבל גם אם כמה מהשיפוצים היו מעבר ליכולתה הכלכלית, הרי שלא היה מזיק להשקיע כמה שאפשר כדי לקצור את הפירות בתמורת החזר נאה במחיר הבית.

כאשר הלימוזינה הפליגה לדרכה, היא נעטפה מכף רגל ועד ראש בענן של אבק. זה הזכיר לה את העובדה שהקירות מתמוטטים, שלא לדבר על הגג, שבאזורים מסוימים היה לגמרי פתוח לעבר כיפת השמים. אם לא תטפל בזה לפני עונת הגשמים, כל הבית יוצף – כלומר, אם הרוח הידועה לשמצה לא תרים אותו קודם. אבל למרות כל הבעיות היה משהו מאוד מיוחד באבן הבהירה בצבע הדבש.

קריאות נרגשות הסיחו את דעתה של אנליזה אל אחד החברים היותר רועשים של ביבר החיות הגדל והולך שלה. קולות הברכה ריככו את קמטי הדאגה שהופיעו על פניה מאז הבוקר והחליפו אותם בחיוך. הכלב הזקן עם הזנב המרוט היה כל-כך אסיר תודה על כל שניה בחברתה עד שהיא אימצה אותו וקראה לו פאדג' בגלל צבעו. יחד עם פאדג' היו לה כמה חתולים, תרנגולות ואפילו חמור שהופיע דרך נס על סף ביתה, כאילו השלימו עם מה שהיא עוד לא קיבלה – שהחיים בפינקה פואגו מונטויה עומדים להתחדש.

הם היו הרבה יותר אופטימיים ממנה, חשבה אנליזה, מביטה בחצר המרוצפת ובמטלות הממתינות לה. ההתרשמות המיידית שלה היתה שהבית הראשי עבר הזנחה גדולה. כאשר הגיעה לראשונה הבית היה כל-כך אפל עד שכאשר הסתובבה בו בפעם הראשונה האבק פשוט טייל באוויר. אבל איכשהו, זה לא דחה אותה. והנחישות שלה לא היתה לשווא.

עקבות של מה שהיה פעם בית משפחה נאה התגלו באיכות הרהיטים, כמו גם בתמונות המכוסות קורי עכביש. ואז התמלאה צורך להנשים את הבית מחדש – לפתוח את התריסים, לנקות כל פינה ולמרק את החלונות עד שהמקום כולו נצץ ורטט בחיים חדשים.

היא לא נחה עד שכל חדר היה מלא בניחוח שעווה וסבון ופרחים... אבל הבניינים החיצוניים נותרו במצבם הנואש.

היא עצמה את עיניה לשניה והתנשמה עמוקות. ואז קפצה שפתיים ופקחה את עיניה. היא תסיים את מה שהחלה. אז מה אם לשם כך תצטרך ללמוד כיצד להשתמש בפטיש ומשור? היא עשתה דרך ארוכה ממשרד עורכי-הדין הקטן בעיר הקטנה וחסרת הייחוד בצפון אנגליה. כאן השמש חיממה את פניה והיא הרגישה טוב. החורף עוד לא ממש נגמר, אבל במנורקה היא יכלה כבר להבחין בריח הפריחות באוויר.

היא החליפה את הבגדים המעודנים במכנסיים קצרים ישנים ומרוטים וחולצת טריקו סתמית ופנתה אל המטבח. היא פינתה מקום על השולחן הכפרי והחלה בהכנות לכתיבת מכתב תודה קצר לסניור וסניורה רמון די קריאנזה פרז. אבל למרות שהעט הונח על הדף, מחשבות והתרשמויות פלשו למוחה – ואף-אחת מהן לא היתה קשורה למכתב הקצר שתכננה לכתוב. האמת היתה שהיא זעמה על עצמה. איכשהו, גבר נשוי הצליח לחדור לתוך השריון שלה, לעורר בתוכה משהו עמוק... משהו בסיסי. כמו שעון מעורר שהחל לפתע לצלצל בתוך לבה, חשבה במורת רוח.

אבל היא ראתה את אמה חיה חיים של מרירות ולא היתה לה שום כוונה לפסוע באותו נתיב. זו היה דרך קודרת שמובילה לחיים ריקים והבטחות חסרות ערך. היא השמיעה נהמה קצרת רוח ואילצה את עצמה לחזור אל הדף שלפניה.

היא אילצה את העט לנוע על הדף וניסחה את המילים שיביעו את הכרת התודה שלה לנדיבות של בית קריאנזה פרז ולא יותר. ואז, לאחר שחתמה את המעטפה, היא השעינה אותה על השעון. היא תשלח את המכתב בעת נסיעת הקניות הבאה שלה למהון, בירת האי, ואולי תמצא איזה משהו סמלי קטן בניסיון להפיס את דעתו של שכנה המאיים. אבל זה אחר כך; הנציג המשפטי שלה באי צריך להגיע תוך שעה.

אנליזה לקחה דף נקי והחלה לרשום את רשימת הנושאים שרצתה לדון אתו עליהם. אפשרות חדשה צצה במוחה רק כאשר החלה למצוא מסגרות לשאלות שלא נתנו לה מנוח...

 

"סניוריטה וילסון, אין לך כסף לכל השיפוצים שציינת עכשיו. למה את לא מקבלת את ההצעה הנדיבה שהוצעה לך לפינקה פואגו מונטויה וקונה משהו מתאים יותר לעצמך?"

"החלטתי לא למכור."

"לא למכור!"

אנליזה היתה בטוחה שעורך-הדין המכובד לא היה יכול להיראות המום יותר גם לו ניסה. "וזו החלטתי הסופית," אישרה בקול חלש ונחרץ.

"לא!" התעקש בדרמטיות. "זה בלתי אפשרי. איך תוכלי – ?"

אנליזה חשה כיצד סבלנותה מתאדה. "דון אלפונסו," פתחה בנחישות, "תמיד עבדתי למחייתי וזה בדיוק מה שאני מתכוונת להמשיך לעשות."

"לעבוד?" עורך-הדין בעל השיער הכסוף דיבר באימה ומשיכת כתף שעטפה את כל העולם. "אבל אם תמכרי את הפינקה, סניוריטה וילסון, את לא תצטרכי לעבוד יותר בחיים."

"אבל אני רוצה לעבוד," התעקשה אנליזה. "וסלח לי, דון אלפונסו, אבל חשבתי שאתה עובד בשבילי."

"נכון," אמר בלהט. "אבל חובתי להגיד לך שאם היית בתי – "

"אני לא הבת של אף-אחד!" ענתה אנליזה בחימה, מתחרטת על המילים כמעט בשניה בה יצאו מפיה.

"סניוריטה וילסון, אני מבין שאביך נפטר," הזכיר לה דון אלפונסו ברצינות תהומית.

ובעיני היה חשוב למת מאז ומעולם, חשבה אנליזה במרירות בזמן שניסתה לעשות סדר מחודש במחשבות שלה. "אני מתנצלת, דון אלפונסו," אמרה, מתעשתת. "מובן שתמיד אהיה אסירת תודה לאבי על שהפקיד בידי את עתידה של הפינקה." גם אם מעולם לא הכיר בי בחייו, הוסיפה בינה לבינה. "לא הייתי צריכה להרים את קולי עליך," הודתה בכנות. "אבל אתה צריך לדעת שאני נחושה בדעתי להישאר כאן. אני רוצה לשקם את הבית ואת כל הבניינים הנלווים. ואז אהפוך את פרדסי התפוזים לקונצרן עבודה רווחי שיביא עבודה לכל תושבי הכפר."

"פרדסי התפוזים!" עורך-הדין המבוגר דיבר בפליאה. "אבל מה תעשי עם תנובת הפירות? סליחה, סניוריטה וילסון," הוסיף, חוסך לה את המבוכה שבהודאה שהתשובה היא כלום. "לא התכוונתי לפגוע." הוא קטף מתוך כיס מקטורנו את הממחטה המעומלנת והצחורה והחל לנגב לחות דמיונית מעורפו ומצחו הגבוה, דאגתו ניכרת.

"לא נפגעתי," אמרה אנליזה בקול מדוד, תוהה מה גרם לה להשמיע את ההצעה המטורפת הזו.

"אבל גם אם תפעלי בניגוד לעצתי, לא תוכלי לעשות את כל זה בכוחות עצמך," התעקש דון אלפונסו בזמן שהחזיר את ריבוע המשי לכיסו.

"למה? בגלל שאני אשה?"

הוא היסס די כדי שאנליזה תדע שפגעה בעצב לטיני.

"אין לך מספיק כסף," התעקש, עוקף את הבעיה מעוררת הפולמוס במעשיות צרופה.

"אני יכולה לעשות חלק גדול מהעבודות בעצמי. אני אבקש עצות בכפר... ואני לא פוחדת מעבודה."

"אני לא מודאג מהעבודה הקשה – "

דון אלפונסו לא השתכנע בזמן שנענע בראשו. "אני לא מפקפק בכוונותייך הטובות, סניוריטה וילסון."

"אז מה מדאיג אותך?" תבעה אנליזה במפגיע.

"כוחה ומעמדה של המשפחה שניצבת מולך עצומים," הסביר באורך רוח. "אנא. תחשבי על זה עוד קצת לפני שתחליטי לדחות את ההצעה הנדיבה שלהם."

"אבל אין לי שום כוונה לקבל הצעות בכלל. ואני לא זקוקה לזמן," התעקשה אנליזה. "החלטתי, דון אלפונסו."

"אני מבקש ממך לשקול מחדש – "

"אני לא מבינה למה שמישהו יהיה להוט כל-כך לקנות את האדמה שלי אחרי שהיא הוזנחה במשך כל-כך הרבה שנים."

"היא היתה בידיו של אביך לפני מותו," הזכיר לה דון אלפונסו. "אף-אחד לא ידע למה הוא התעקש להחזיק בה. הצעות רבות הונחו לפניו במהלך חייו – "

"והוא סירב לכולן?"

"כן, אבל – "

"כפי שאעשה גם אני," התעקשה, למרות שלא ידעה מאיפה צץ הקשר הזה עם אביה, שנטש אותה עוד לפני שנולדה.

"ושום-דבר שאגיד לא יזיז אותך מדעתך זו?"

"נכון."

דון אלפונסו השמיע קול לא ברור ואז מלמל, "אני לא מבין את זה..."

"ואני לא מבינה למה אתה מרשה לעצמך להיות מושפע מהאינטרסים של מישהו זולתי."

הוא נראה פגוע וכאשר דיבר שוב, הוא עשה זאת בלחישה של קושר קשר. "אנחנו מדברים כאן על אחת המשפחות החזקות ביותר בספרד, סניוריטה וילסון. היא מונהגת על ידי גבר שלא הייתי רוצה להכעיס." הוא נענע בראשו בתצוגה גדולה של מורת רוח.

טוב, אם זה היה צריך להפחיד אותה, אז הוא החטיא את המטרה, חשבה אנליזה וקפצה את פיה. "דון אלפונסו, אתה אולי מרגיש שאתה צריך לפעול על פי התכתיבים של הגבר הזה, אבל אני לא."

"אין לך מושג מול מי את מתייצבת."

"ספר לי," אמרה אנליזה בהתגרות. "תן ליריב שלי שם. אנחנו לא מדברים על איזה אויב מיתי, נכון?"

היועץ הקשיש שלה השח את ראשו בהסכמה מכובדת. "לא, סניוריטה וילסון. אנחנו מדברים על אדם יוצא דופן עם מוח דומה למלכודת פלדה ורצון ברזל. חוששני שתגלי שרמון די קריאנזה פרז הוא יריב מאיים ביותר."

פיה הרחב של אנליזה התרחב ותמונות של עור נשוק שמש ושרירים משתרגים הופיעו במוחה.

דון אלפונסו טעה בקריאת הבעתה והזהיר, "זו תהיה טעות להמעיט בהשפעתו של רמון פרז."

"הוא לא כזה מפלצת," הטעימה בהיסח הדעת.

"את מכירה אותו!"

"אני –" אנליזה השתתקה ובררה היטב את דבריה. "פגשתי את סניור פרז לרגע. הוא נראה לגמרי תרבותי – "

זעפו של עורך-הדין העמיק. "סניוריטה וילסון, סלחי לי, אבל את אשה צעירה בשנות העשרים, עם ניסיון מוגבל – "

"אני אשה עובדת עם תואר במשפטים," החזירה אנליזה בחריפות.

"אני מייעץ לך לא להתייחס בקלות ראש לרמון פרז."

ואני חושבת שלא אתייחס אליו בכלל, הזכירה לעצמה בציניות. זולת הידיעה שמדובר בליגה אחרת משלה, הרי שרמון פרז היה גבר נשוי. "אני אתייחס אל סניור קריאנזה פרז כמו שאני מתייחסת לכל אחד אחר," אמרה בביטחון.

דון אלפונסו נענע בראשו. "אני חושש שזו לא תהיה טקטיקה יעילה במקרה זה."

"טוב, אז נצטרך למצוא דרך להבהיר לסניור פרז שפינקה פואגו מונטויה אינה למכירה, דון אלפונסו. זה הבית שלי," אמרה במחווה גורפת. "ואני מתכוונת להישאר כאן כל חיי."

עורך-הדין התנשם עמוקות בזמן שהרים את ידיו בתבוסה. "שיהיה, סניוריטה וילסון. אם אלה ההוראות שלך – "

"כן, דון אלפונסו," אמרה אנליזה בנחישות.

 

היא היתה בחצר כאשר מכונית שחורה ונמוכה עצרה בחריקת בלמים. היא השליכה לאחור את צמתה השחורה והעבה וניגבה את פניה בזרועה בזמן שחיכתה שענן האבק ידעך. כאשר ראתה מי מתקרב אליה היא נדרכה. מה רמון פרז עושה כאן, לכל הרוחות? ולמה החליטה דווקא היום מכל הימים לחקות את נשות המקום ולתחוב את חצאיתה לתוך תחתוניה בעודה עובדת?

מוחה הסתחרר כמו גלגל, מוצא תירוצים... לולי התרנגולות זקוקים לתיקון... מכנסיה הקצרים מתייבשים על חבל הכביסה...

"בואנוס דיאס, סניוריטה!" קרא רמון בזמן שצעד לעברה, מנגב מעל מכנסי הג'ינס הצמודים שלו את האבק הלבן.

היא ראתה כאשר התקרב שפיו החושני מתחיל להתעקל במה שנראה באופן חשוד כמו חיוך. ואז בחן אותה מכף רגל ועד ראש.

"הלבוש שלך מוצא חן בעיני," אמר באישור.

לעזאזל! לעזאזל! לעזאזל! חשבה אנליזה ושיחררה את החצאית שלה.

זו לא היתה הפגישה שחזתה! היא הורתה לדון אלפונסו לקבוע משהו אחר לגמרי. משהו צונן ומסודר במרכז העיר. במשרד האפלולי והשליו שלו – בחליפות, למען השם!

"תודה," אמרה וקיוותה שנימת קולה צוננת מספיק כדי להוכיח לרמון שהיא נינוחה כמוהו. היא החליקה את הבד המקומט עד שנפל עד שוקיה ומתחה את חולצת הכותנה שלה שהיתה פעם לבנה. "קניתי אותו בכפר."

"לא הייתי מנחש," מלמל והסתובב כדי לבחון את מבני החוץ לפני שהספיקה לאמוד את התגובה שלו.

גם כאשר תשומת לבן של העיניים הכהות והטורדות האלה הוסבה ממנה, אי-אפשר היה להתעלם מנוכחותו, חשבה אנליזה, מייחלת שהיתה מצליחה להירגע.

"יש לך המון עבודה," קרא אליה. "האסמים לא נראים בטוחים. אל תחשבי אפילו על אחזקת חיות בהם."

"אין לי שום כוונה לעשות את זה." היא רצתה לדבר בלי חריפות בקולה. אבל מראה הידיים השזופות והחזקות התחובות בכיסי הג'ינס שלו –

הוא הדף את התגובה המתגוננת שלה באמירה לקונית, "סלחי לי, אנליזה. אני בטוח שתנקטי כל אמצעי הזהירות הנדרשים. לא התכוונתי לקרוא תיגר על הכוונות שלך."

אבל עיניו אמרו משהו אחר לגמרי. הן היו זהירות ומשועשעות בזמן שהסתובב אליה בעודו מעביר את ידו בשערו השחור.

"זה בסדר," שיקרה אנליזה, יודעת שעורה החיוור מסגיר את רגשותיה ברגעים הכי פחות נוחים. "אז, סניור פרז, למה באת?"

חיוך נגע בזווית פיו. "חשבתי שזה ברור." כאשר לא ענתה, הוא הסביר, "לבקר אותך, כמובן."

"אותי?" הוא בחן את חוסר הנוחות שלה ברמה מדאיגה של עניין, חשבה.

הוא נד בראשו קלות. "דון אלפונסו ביקר אצלי בשמך... כדי לארגן פגישה. לדון בזכויות המים."

אנליזה נדרכה. הוא לא היה צריך לומר יותר. המים היו עקב אכילס שלה. כדי להחזיר את הפרדסים לתפארת העבר, היא תזדקק למים טריים, והמקור הקרוב ביותר עבר דרך נחלתו של רמון. "בעיר, במשרד שלו," הסכימה במהירות. "לא כאן."

"למה לא כאן?"

היא הרימה את כתפיה, כאילו סימנה את סירובה להיכנס לוויכוח מחוץ לאוזנו הכרויה של עורך-הדין. "סניור פרז, למה באמת באת הנה?"

רמון הטה את ראשו כדי ללכוד את מבטה בעיניו הכובשות. "כדי לוודא שחזרת הביתה בשלום."

"אה, כן," אמרה אנליזה במבוכה, יודעת שהיתה צריכה לומר משהו מוקדם יותר. "אני לא יודעת איך להודות לך ולמרגריטה – "

הוא הדף את התודה שלה בהינף יד. "וכדי להחזיר את זה," אמר ופתח אגרוף גדול אחד כדי לחשוף את הביקיני הזעיר שלה.

קול שבין אנחה לגניחה נמלט מבין שפתיה כאשר צעדה לפנים כדי לקחת אותו ממנו. אבל כאשר אחת מכתפיות החזיה נפלה על אצבעותיה, הוא הבהיל אותה בהרמת פרק ידו. לשניה ארוכה עמדו שם ללא תנועה. ולבסוף הוא מלמל, "אנליזה, את אוהבת לשחק משחקים אתי?"

כל שער גופה סמר כאשר הבל פיו ליטף את חושיה. היא לא יכלה לראות את ההבעה על פניו. באותו רגע עיניה היו בגובה הכפתור השלישי בחולצה שלו. האם הוא מדבר על זכויות המים... על מכירת הבית? או על משהו אחר... משהו ברמה האישית יותר? האפשרות הזו גרמה לה לנענע בראשה ברגש בזמן שניסתה להישאר מחוסנת ללהט הגברי מאוד שקרן ממנו. זה היה להט שונה מלהטה של השמש הקופחת. זה היה להט שהלם בחושיה בלי להרפות...

"רוצה לשחק?" נהם, כל-כך קרוב אל אוזנה עד שהיא נרעדה בלי לחשוב. ואז, כאילו קיבל את התשובה שביקש, הוא צחק כאילו זה באמת משחק בשבילו ועזב אותה.

"אני חושבת שאתה משחק משחקים," הכריזה אנליזה, מנסה להסתיר את העובדה שטולטלה קשות. "אבל תודה שהחזרת לי את ה – "

"הייתי סקרן לראות במו עיני מה מצב הבית," שיסע רמון את דבריה, כאילו לא קרה שום-דבר יוצא מגדר הרגיל ביניהם.

איך הוא יכול לשנות את הקצב בצורה כזו? תהתה אנליזה, מנסה להתעשת בזמן שהוא התרחק ממנה והקיף את החצר.

אם דון אלפונסו רצה להזכיר לה שרמון פרז שונה מכל הגברים שפגשה מעודה, הרי שלא היה יכול למצוא דרך טובה מזו להמחיש זאת! והעובדה שרמון היה פרי אסור לא מנעה מלבה לנתר בחזה – בזמן שנדמה היה שהוא מסוגל להישאר מנותק לגמרי ובשליטה מלאה.

פיה התעקל בנחישות כאשר בחנה אותו. די היה בהכרה במשיכה שחשה כלפיו כדי לגרום לה להרגיש אשמה. אבל אשמה היה רגש שכמו טס מעל לראשו של רמון פרז. לעזאזל הכרת התודה! זה היה משחק כוחות מזוקק. הגיע הזמן לחדד את המשחק שלה ולהחזיר את מוחה לפעולה. האופן בו הסתובב בחצר שלה הוכיח שמדובר בביקור שאינו אלא תירוץ לבחון את הדברים... להכיר את האויב. אבל לפחות זו היתה יריבות שהיא מסוגלת להבין... ולהתמודד עמה. כל מה שרמון רוצה הוא לאמוד כמה מעט יצטרך לשלם לה כדי לקחת ממנה את הבית!

"האם ראית כל מה שרצית לראות?" שאלה אנליזה.

"לעת-עתה," הסכים. "ואני שמח שבאתי – "

"כדי לבחון את המתחרים?" שאלה.

הוא הניח לדממה ביניהם להתעבות במשך כמה רגעים וכאשר חזר לדבר, קולו נשמע מהורהר במידה. "מתחרים, אנליזה?"

ההתגרות פילחה את הגנותיה ושיחררה פרץ של תחושות לתוך גופה המתוח. מאוחר מדי לבלוע את הדברים! הנזק נעשה. היא תצטרך להיזהר יותר בפעם הבאה. דע את האויב... אל תגלה את הקלפים שלך בבת-אחת... רמון פרז צריך לחשוב שהיא נערה כפריה פשוטה שעומדת בדרכו... יעד קל. מוטב שיחשוב כך מאשר לתת לו אזהרה באשר לתוכניות שלה...

התוכניות שלה? מבטה של אנליזה בחן את השטח בזמן שרמון המשיך לבחון אותה. היו לה המון חלומות... אבל לא היו לה תוכניות... עדיין לא. אי-אפשר יהיה לשרטט דבר בלי לדעת מה יידרש כדי להפוך את הפרדסים לעסק מניב. הדבר היחיד שהיתה בטוחה בו שלא ניתן יהיה לבצע זאת בלי המים שזרמו בנחלתו של רמון.

לפתע הלמה בה עוצמת המטלה שלקחה על עצמה. היא לא צריכה לספר לרמון שהכל תלוי בו – או שבכל הנוגע לגידול פירות, היא לגמרי טירונית. אם ברצונה לא לעורר חשדות, עליה לגלות ביטחון עצמי רב יותר, לעשות הכל ברמה העניינית – לגשת אל נושא המים כאשר הוא לא עומד על המשמר.

"תיכנס לשתות משהו קר?" הציעה בקול ענייני, פונה לתוך הבית. אבל לבה הלם כל-כך חזק עד שהיתה בטוחה שהוא יכול לשמוע. אולי הוא לא יבוא אחריה. הביטחון העצמי בתיאוריה היה משהו!

אבל כאשר הגיעה אל דלת הכניסה הכבדה, התחוור לה שהוא ממש מאחוריה.

"אני אשמח לשתות," מלמל. "אם זו לא טרחה גדולה מדי."

"בכלל לא," אמרה וניסתה להתעלם מעקצוצי המודעות שהרעידו את עמוד השדרה שלה.

ברגע בו סגרה מאחוריהם את הדלת היא ידעה שזו היתה טעות. ידה רעדה כאשר הרימה אותה מהידית. נוכחותו של רמון חדרה לכל נישה וחריץ בבית בזמן שהיה בתוכו. היא הרגישה כאילו ראתה את החדר הביתי בפעם הראשונה – אבל דרך עיניו. בדרכה לקצה המטבח, היא הצליחה להכניס ערמה של מסמכים לתוך מגירה, לסדר שתי כריות ולהרים את הספל והצלחת של ארוחת הבוקר שלה, והכל בלי להפסיק לצעוד.

"אל תטרחי במיוחד למעני," לאט כאשר הניחה בכיור כמה כלים שעמדו על מגש הייבוש.

"אני לא. אני – " לאחר ששלחה לעברו מבט צונן ומאושש, אנליזה גילתה שהיא מקבלת בתגובה מבט שחור ומסוכן מאוד... ודומה שחלף זמן רב לפני שהסתובב כדי לשאוף אוויר בהערכה.

"אין ספק שהפחת חיים בבית הישן הזה."

אז הוא ביקר בפינקה בעבר. ודאי מיד עם מות אביה... בחן את המקום מתוך מטרה לקנותו... וזה בדיוק מה שהוא עושה עכשיו, ללא ספק! אבל למרות כל ההסתייגויות שלה, היא התגאתה בשינויים שהכניסה בבית. היא השלימה הכל בעצמה והוא היה האדם הראשון שחזה בשינויים.

היא דאגה שהכל יהיה פשוט מאוד, בהתאמה למבנה הכפרי. רצפת המטבח היתה מרוצפת אריחים בצבע טבעי, והיא הניחה עליה מרבד בגוונים של חלודה, שמנת וכחול. על השולחן המצולק היתה סלסילת נצרים מלאה פירות ועוד סלסילה של ירקות המתינה ליד הכיור. היא הוסיפה לחלונות וילונות פשתן פשוטים ומבחר עציצים השלימו את מראה האדנים.

הוא השמיע קריאה שהעידה על שביעות רצון כאשר חג על מקומו. "ברכותי. הצלחת להרשים אותי."

איזה שבח! היא נרגעה מעט. "מה תשתה?"

"מים קרים."

בזמן שהוציאה ספלים מתוך הארון, היא התבוננה בו מזווית עינה – הוא הסתובב בזמן שחיכה, הריץ את ידו על הקירות ועצר לפרקים כדי לטלטל אותם באגרופו. מחשבותיה היו מסוחררות מפני... מפני שהוא התנהג כמו קונה בכוח, החליטה בלהט.

מבטו נע אל התקרה והיא שמעה אותו ממלמל בהרהור, "יהיה צורך לעשות שיפוץ במבנה לפני החורף הבא."

"כבר הגעתי למסקנה זו בכוחות עצמי, סניור פרז," שמעה אנליזה את עצמה מתיזה בזמן שהושיטה לו כוס מים.

צל של חיוך היה אות יחיד לכך ששמע את הנימה המוטרדת בקולה. "אני בטוח בזה," הסכים בנועם. "אנליזה, למה שלא תקראי לי רמון? סניור פרז נשמע כל-כך רשמי."

ההגיון צרח לה להמשיך במערכת יחסים רשמית, אבל הגאווה אמרה לה שעליהם לשמור על שיוויון מוחלט. למה לא לקרוא לו בשמו הפרטי? הוא לא התקשה לפנות אליה בשמה הפרטי. אבל כאשר מזגה לעצמה כוס מים, אנליזה גילתה שידיה עדיין רועדות. פלישתו של רמון למרחב האישי שלה היתה עוכרת שלווה יותר מהצפוי.

היא לגמה מהמים הקרים שלה, חומקת ממבטו, והתענגה על התחושה הקרירה שעטפה אותה כאשר המים קיררו את גופה הלוהט בצורה מסוכנת.

רמון חיכה עד שסיימה ללגום מהמים והשמיע תזכורת. "את ביקשת את הפגישה הזו בינינו."

"כן," מחתה אנליזה, "אבל אני לא רוצה לערוך אותה כאן... עכשיו."

המבט ששלח לעברה העיד שרמון פרז לא הצליח מעולם ללמוד את משמעות המילה לא.

"בסדר," אמר בלי להחסיר פעימה. "בואי נקבע לארוחת ערב."