ירושה מוזרה

"זאת בקשה גדולה מאוד, ואני לא יודע אם יש לי בכלל זכות לבקש אותה ממך," הודה אנדרו גרייסון בכובד ראש כשהוא מסב את כיסא הגלגלים שלו קרוב יותר אל האח המבוערת, והבעת פניו החיוורים מביעה מתח רב.

מקס לאונלי, איש כספים, מולטימיליונר כבר בגיל עשרים ושמונה, שהכיר את אנדרו מהיום הראשון שבו הוא נכנס אל ביתו, בגיל שתים-עשרה, הזעיף פנים. "כל דבר שהוא," הוא הכריז, ולא היסס בכלל לפני ההתחייבות הגורפת.

אנדרו בחן את הבחור הצעיר בגאווה שקטה. היה כבר מאוחר מדי להודות שהוא היה צריך להתחתן בעצם עם דודתו של מקס ולאמץ אותו. אחיינה של עוזרת הבית שלו הגיע אל תוך חייו כילד חסר בית, מבוהל, סובל ולא מוכן לבטוח באיש. שום סימן לתכונות הללו לא ניכר כעת בגבר המתוחכם ורב העוצמה שמקס הפך להיות.

יותר מכך, נשים השתגעו על מקס בכל אשר הלך. הילד היפהפה בעל העיניים הכאובות גדל להיות גבר מרשים מאוד בעל עור שחום שעטף מבנה עצמות חזק ומבט חודר ומאתגר. מקס היה קשוח, ומוצאו הנחות וילדותו הקשה רק הפכו אותו לקשוח עוד יותר. אך הוא היה גם נאמן מאוד. ומאז שבריאותו הרופפת של אנדרו הרחיקה אותו מהניהול היום-יומי של האימפריה העסקית הבינלאומית שלו, מקס תפס את הגה הספינה והחזיק אותו ביד רמה. ולמרות שזה היה מבחן האש הראשון של מקס, הוא הוכיח את עצמו כמסוגל בהחלט להתמודד עם האתגר.

"זה יותר מורכב מכל דבר שהוא, וזה לא ימצא חן בעיניך," הזהיר אותו אנדרו.

מקס היה קצת מבולבל. בדרך כלל היה אנדרו ניגש ישר אל הנושא שעל הפרק. "אוקיי..."

אנדרו לקח שאיפה, נשימתו שרקה בריאותיו המאומצות. "אני רוצה שתתחתן עם הנכדה שלי."

עיניים כהות נפקחו בתדהמה מתחת לריסים שחורים כשמקס הביט באיש הזקן בתימהון ובאי-אמון מוחלט. "הנכדה שלך מתגוררת במנזר, בברזיל."

"נכון. ואני רוצה שתתחתן איתה. זאת הדרך היחידה שבה אני יכול להבטיח את שלומה אחרי לכתי מהעולם," הכריז אנדרו בשכנוע עצמי מוחלט. "הייתי צריך לא לוותר לאבא שלה כשהוא סירב לתת לה לבקר אותי, אבל עד לשנה שעברה עדיין קיוויתי שפול יחזור הביתה ויכנס לנעליי, ולא רציתי לעשות משהו שירחיק אותו ממני עוד יותר. הרי בכל זאת, היא הבת שלו, לא שלי. הייתה לו זכות מלאה להחליט איך הוא רוצה שהיא תגדל."

מקס שחרר לאט את הנשימה שהייתה כלואה בריאותיו. להתחתן עם בחורה שהוא אפילו לא פגש מעולם? מישהי משונה שגדלה במנזר ולא הייתה בכלל באנגליה מאז שהיא נולדה? זאת הייתה בקשה יוצאת דופן בהחלט, אבל זאת גם הייתה ההקרבה היחידה שאנדרו ביקש ממנו להקריב אי-פעם, ונראה שתהיה גם הבקשה האחרונה שלו ממנו מאחר שאנדרו נטה למות. בחשבו על כך, עיניו של מקס צרבו כאילו הוא התקרב יותר מדי לאש, וגופו החזק והשרירי התכווץ בדריכות ובנוקשות ממושמעת, מאחר שהתנהגותו המכובדת של אנדרו דרשה ממנו מידה כזאת של ריסון עצמי.

"טיה היא כל מה שנשאר לי, קרובת המשפחה היחידה שנותרה לי," הזכיר לו אנדרו בלב כבד; עיניו החפויות התערפלו בהכירו בעובדה המצערת, והוא נאלץ לסובב את ראשו המאפיר מאחר שהוא הוכה שוב בצער על אובדנם של שני בניו.

שלוש שנים חלפו מאז שסטיבן, בנו הבכור, הלך לעולמו מבלי שהעמיד צאצאים, ורק חודשים אחדים עברו מאז שאנדרו קיבל את הבשורה המרה שגם בנו הצעיר, פול, סבל מהתקף לב פתאומי באפריקה, ושם הוא גם נקבר, ללא שום טקס מיוחד, מבלי שהזדמן לו ליישר את ההדורים עם אביו. טיה הייתה בתו של פול, פרי נישואיו הקצרים לדוגמנית ברזילאית.

"כבר מזמן היא הייתה צריכה להיות חלק מהמשפחה ומהחיים שלנו," נאנח אנדרו.

"נכון," הסכים עימו מקס בחשבו על המעט שהיה ידוע לו אודות אביה של טיה, פול. בהיותו צעיר בדור שלם משני בניו של אנדרו, מקס זכה להכיר רק את סטיבן מבין שניהם. סטיבן עבד אצל אביו במשך שנים רבות. עובד חרוץ ומצפוני, שהיה פשוט חסר יוזמה. פול, כך נאמר למקס, היה הרבה יותר מבריק ומבטיח, אבל הוא עזב את הג'וב שלו באמצע שנות השלושים לחייו ובחר להפוך למיסיונר, תוך שהוא מנתק את כל קשריו עם אביו ועם עולם העסקים, ותוך כדי כך מאבד גם את אשתו. במהלך השליחות הראשונה של פול, בברזיל, אשתו הסתלקה ממנו עם גבר אחר, בהותירה את בעלה עם בתם התינוקת. פול התמודד עם האחריות הבלתי רצויה הזאת בכך שהוא הותיר את התינוקת הקטנה בהשגחתן של הנזירות המקומיות, בעוד שהוא עצמו המשיך בעבודתו ובמסעותיו כשהוא מטיף לעניים בכמה מהמקומות הקשים ביותר בעולם.

"למה שתרצה שאני אתחתן איתה?" שאל מקס בעדינות.

אנדרו גנח. "תחשוב על זה, מקס. היא לא יודעת שום דבר על העולם שלנו, והיא עומדת לרשת הון משמעותי מאוד. זה יהיה כמו לזרוק תינוקת בת-יומה לתוך בריכת כרישים. היא תזדקק נואשות למישהו שישגיח עליה וינחה אותה עד שהיא תלמד לעמוד על שתי רגליה."

"אנדרו, היא כבר לא ילדה," אמר לו מקס בנימה מפוכחת. "היא בת... כמה? עשרים ואחת?"

"כמעט עשרים ושתיים," הודה הזקן בחוסר התלהבות. "אבל עדיין, היא זקוקה לנמל מבטחים עד שיעלה בידה ללמוד להתנהל בעולם הקשוח שבו אנחנו חיים."

"נכון שהיא גדלה על גדות האמזונס, אבל יכול גם להיות שהיא הרבה יותר מעודכנת מכפי שנדמה לך," התווכח מקס.

"קשה לי להאמין. וכשאלפי עובדים תלויים לפרנסתם ביציבות של החברות שלי, אני לא מוכן לקחת את הסיכון הזה. יש לי חובה לדאוג גם להם. טיה תהיה מטרה נוחה לכל רודפי הבצע למיניהם. אני יצרתי כבר קשר עם אם-המנזר. החשש הכי גדול שלי היה שטיה תהפוך בעצמה לנזירה, אך מסתבר שהיא לא הביעה מעולם רצון ללכת בנתיב הזה."

"אז איך זה שהיא עדיין מתגוררת במנזר, בגיל עשרים ומשהו?" התעניין מקס בשמץ של מיאוס.

"למיטב הבנתי, היא עובדת שם עכשיו. אל תשפוט אותה, מקס, היא לא זכתה להכיר שום חיים אחרים. פול היה אדם נוקשה מאוד, ולמען האמת, הוא היה גם די סקסיסט בהשקפת עולמו. הוא היה מעונין בבן. מבחינתו, הבת שנולדה לו הייתה רק מקור לדאגות ולאכזבה. מסתבר שהוא היה לגמרי אובססיבי בנוגע לשמירה על הטוהר שלה ועל הרחקתה מכל ההשפעות המודרניות. אני מניח שהוא חשב שבעידודו, בסופו של דבר היא תחליט להצטרף למנזר."

"אבל היא לא הצטרפה." בהעבירו אצבעות ארוכות בשערו השחור והמתולתל, מקס חצה את החדר בחוסר מנוחה כדי למזוג לעצמו מנה של וויסקי סקוטי משובח, תוך שהוא מקלל בליבו את העובדה שהוא מסוגל לראות את הדברים מנקודת ההשקפה של אנדרו.

בתור היורשת של משפחת גרייסון, טיה אכן תהווה מטרה מושכת, ומקס ידע איך זה מרגיש להיות במצב כזה מאחר שהוא עצמו היה מטרה מאז שצבר את המיליון הראשון שלו. הוא ידע יותר טוב מרוב האנשים איך זה לעורר עניין בעיקר בזכות העושר שלך, וככל שהוא הוסיף להתעשר, הוא גם נרדף יותר ויותר על ידי נשים שלא היו מהססות להחמיא לו ולהתרפק עליו גם אילו היה זקן ומכוער.

"וזה מזל גדול מבחינתי שהיא לא הצטרפה עדיין למנזר, כיוון שכל מה שעמלתי לבנות במשך כל חיי היה נמכר, והכסף היה עובר לרשות המנזר אם היא הייתה אחת נזירות שלו," הסביר אנדרו במרירות. "אני חייב לעובדים שלי עתיד טוב יותר מזה. וחוץ מזה, הייתי שמח לפגוש אותה..."

"מובן שאתה מעוניין בזה." מקס הידק את פיו הרחב והחושני. "אבל כדי להגשים לך את המשאלה הזאת אני לא צריך להתחתן איתה."

"לא אופייני לך להפגין תפיסה כל כך איטית," מלמל אנדרו בציניות בהזעיפו פנים אל בן-שיחו הצעיר, כשעיניו הכחולות מוצלות. "הרי ברור שהרצון שלי הוא להשאיר את הכול לך ולטיה ביחד."

"ביחד?" חזר מקס אחריו בחצי קול מלא תדהמה.

"כזוג. אם תתחתן עם טיה, אתה תהפוך לחלק מהמשפחה, והאימפריה שלי תהפוך להיות כולה שלך. אני יודע שבלי קשר למה שיקרה ביניכם, אחרי מותי אתה תמשיך לדאוג לאינטרסים שלה במקביל לדאגה לאינטרסים שלך. אני סומך עליך שתעשה את זה," סיכם אנדרו בסיפוק. "זה מה שמונח על השולחן, מקס. הסידור הזה יביא תועלת עצומה גם לך."

מקס בהה בו בתדהמה מאחר שמעולם לא עלה בדעתו שהוא יירש מאנדרו משהו. "לא יכול להיות שאתה רציני..."

"אני רציני מאוד," הבטיח לו אנדרו. "כבר ניסחתי מחדש את הצוואה שלי בהתאם להתפתחות האחרונה הזאת."

"אתה מתכוון לנסות לשחד אותי כדי שאתחתן איתה?" הכריז מקס בתדהמה.

"זה לא שוחד. אני מעדיף לחשוב על זה כעל תמריץ ריאליסטי. הרי בכל זאת, הוויתור על החופש יהיה הקרבה גדולה מבחינתך. אני מודע לזה. אני גם מודע לזה שבשלב הזה אין לך שום תוכניות מיידיות להתחתן ולהקים משפחה." הבהיר לו אנדרו בכובד ראש. "ורק אלוהים יודע איזה מין טיפוס היא טיה, אחרי הילדות המשונה והמבודדת שהייתה לה. בטוח שהיא לא תהיה כמו הבחורות שאיתן אתה מתרועע ויוצא לבלות בדרך כלל."

מקס הביט אל תוך הכוס הריקה שהייתה בידו ולא רצה להגיב כיוון שבדרך כלל הוא לא יצא לבלות עם הנשים שעימן הוא התרועע. הוא פשוט לקח אותן למיטתו. הוא לא מחזיק חברה קבועה, והוא לא יוצא לדייטים. הוא מנהל את הענינים שלו בצורה הרבה יותר משוחררת, ואף פעם לא מציע לבחורה שום פרחים או הסברים או תירוצים, או שום סיבה לחשוב על אקסקלוסיביות. ככה לעולם אין אי-הבנות, אין ציפיות ואין שקיעה מסוכנת בשגרה או הצעות להפוך את היחסים למשהו יותר קבוע ומבוסס. לא היה שום דבר מסובך בגישה שלו לכל זה. הוא אוהב סקס והוא לא צריך ולא רוצה להתחייב לאף אישה כדי ליהנות מסקס.

"מצד שני, אני יכול להיות גלוי-לב איתך עכשיו ולהגיד שהנישואים האלה נועדו להיות רק נישואי פתיחה ראשונים בשביל שניכם. לא ככה מכנים את זה כיום? נישואי פתיחה? יכול להיות שאתה וטיה לא תסתדרו כל כך טוב, ואולי אחד מכם ירצה להשתחרר מהקשר הזה מתישהו. אני לא בן-אדם בלתי הגיוני. אני בוטח בך שתתנהג כמו שצריך אל טיה, ותדאג לה אפילו אחרי שתתגרשו. אם זוהי הגישה, מה כבר יש לך להפסיד?"

"נתת לי הרבה מאוד חומר למחשבה. אני רואה שאתה חשבת על זה מכל זווית אפשרית," הודה מקס, והמשטחים החלקים של פניו הרזים והחזקים לא חשפו שום רגש.

"ואתה לא דחית אותי על הסף," ציין אנדרו בסיפוק ניכר.

"אתה יוצא מנקודת הנחה שטיה תסכים להתחתן איתי. אני חושב שזאת הנחה גדולה למדי."

"מקס, אתה התחלת עם נשים מאז שמלאו לך ארבע-עשרה שנים."

מקס העווה פנים. "אני לא עושה את הקטע הרומנטי, ואני לא מוכן לשקר לה. אני אשקול את הרעיון בכללות. יותר מזה אני לא יכול להבטיח לך."

"הזמן אינו עומד מלכת," הזכיר לו אנדרו בלב כבד. "הודעתי לאם המנזר שאני חולה ושאתה תטוס לשם כדי לאסוף את טיה ולהביא אותה לפה. היא הפגינה יחס מאוד מגונן כלפי טיה, דרשה לברר איתי הרבה מאוד פרטים ותבעה לדעת שאתה טיפוס מהוגן."

"הבנתי." מקס נאנח. תחושה של לחץ הופיעה בראשו, כאילו מישהו הידק חישוק פלדה סביבו – התחושה הזאת, וסיוטי לילה מדי פעם בפעם, היו השאריות האחרונות לילדותו הקשה. הוא נטה לחטוף מיגרנות קשות, וכרגע הוא הרגיש אחת כזאת הולכת וקרבה.

"טיה עוד יכולה להתגלות כאהבת חייך," הכריז אנדרו בנימה מעודדת. "תפסיק כבר להיות כזה פסימי."

אחרי שהודיע לאחות המטפלת של אנדרו על כך שהוא מותיר את הפציינט שלה לבד, מקס עלה במדרגות הבית הגדול. אהבה, הוא חשב לעצמו בתימהון. רק אנדרו, שהתברך בנישואים ארוכים ומאושרים לאישה שהלכה לעולמה עוד לפני הגעתו של מקס, יכול לדבר בידענות ובביטחון גדולים כל כך על אהבה.

מקס לא חווה מעולם אהבה. הוריו לא אהבו אותו, וגם דודתו קארינה, שהייתה בעבר עוזרת הבית של אנדרו והעניקה למקס בית כשלא היה לו לאן ללכת, לא אהבה אותו. מאחר שהיא לא הייתה אישה סנטימנטלית או אחת שמתה על ילדים, קארינה רק מילאה את חובתה לאחותה המתה ולִבנה. לא יותר ולא פחות. ובהתחשב בילדות הנוראה שהייתה לו, מקס לא האשים את דודתו על יחסה הצונן. אם אפילו לו קשה להתמודד עם הזיכרונות של עברו האפל – עד כדי כך שמעולם הוא לא דיבר עליהם עם אף אחד ושנא בכלל לחשוב עליהם – עד כמה קשה יותר יהיה לאחות של אימו לחוש כלפיו איזו חמימות אמיתית? הרי שום דבר לא יצליח לעולם לשנות את העובדה שהוא הבן של אבא שלו.

עוד יותר חשוב מכך, למקס הייתה סיבה טובה מאוד לחשוד באהבה ובנזק שהיא יכולה לגרום. הוא התאהב נואשות בבחורה אחת, כשהיה נער צעיר, וזה היה אסון. מי שהיה אמור לכאורה להיות חברו הטוב ביותר באותם הימים חבר אל הנערה שהוא אהב, וביחד הם זממו נגדו, בתקווה להרוס אותו ולכסות את עקבות החטאים שלהם. הוא ראה את הנזק שיכול להיגרם כשבוטחים באדם הלא נכון ומתאהבים בו.

אז לא, מקס לא חיפש אהבה בחייו. ועם זאת, הוא עדיין די הניח שיום אחד אהבה עוד תתגנב אל תוך חייו ותתפוס אותו כשהוא לא יהיה מוכן ולא ישמור על עצמו מפני ההשפעות המזיקות שלה. אבל גם זה עדיין לא קרה. הוא חש די בטוח אבל גם די לא בנוח מכך שכל הנשים בחייו היו חסרות כל חשיבות וייחוד. אף אחת מהן לא נחקקה בזיכרונו יותר מכל האחרות. הוא בחר לעצמו נשים כמעט זהות, ברונטיות בעלות ביטחון רב במיניות שלהן, בדיוק כמו הביטחון שלו. הוא לא חלם עליהן בהקיץ, לא התגעגע אליהן בהיעדרן, ובעצם הוא הודה בהיותן בסך הכול אמצעי אנוכי מבחינתו שנועד למלא מטרה מוגדרת. הוא העניק להן תכשיטים, והן העניקו לו סקס, ואם הוא היה עוצר כדי לחשוב על סחר החליפין הזה, טעם מריר היה עולה בפיו.

אבל רעיה תהיה כבר משהו אחר לגמרי, ועצם המחשבה על רעיה גרמה לזיעה קרה להציף את גופו של מקס. רעיה תהיה כל הזמן בסביבה, ובעיקר רעיה תלותית ונזקקת שתהיה תלויה בתמיכתו.

נכון שהוא כמובן יכול תמיד לסרב... נכון?

לרוע המזל, שני מניעים חזקים מאוד משלו בחייו של מקס. הראשון היה נאמנות, והשני, חזק לא פחות, היה שאפתנות. אנדרו הניח לפניו עסקת חבילה מושלמת שנועדה לפתותו. אנדרו היה המנטור של מקס, והדבר הכי קרוב שהיה למקס אי-פעם לדמות-אב ממשית. כל מה שהיה לו וכל מה שהוא השיג היה בזכותו של אנדרו, ששילם על החינוך היקר שמקס קיבל ושהעלה את מוחו החד כתער לרמות המטאוריות של הצלחה עסקית מדהימה. נכון, היו לאנדרו גם מניעים אישים לתמיכה שהוא נתן, חשב לעצמו מקס בשמץ של ציניות, אבל זה לא מפחית מכך שמקס הרוויח הרבה מאוד מהתמיכה והייעוץ שהוא נתן לו. איך הוא יוכל שלא להעניק מידה דומה של סיוע לקרובת המשפחה היחידה שיש לאנדרו בעולם?

ונוסף לכך, אנדרו גם השתמש במילה רבת המשמעות, משפחה. מקס יהפוך לבן המשפחה אם הוא יינשא לטיה. המילה, עצם הקונוטציה שנלווית אליה, נשאה עימה מין קסם מסתורי מבחינתו של מקס, מה שהגביר את חוסר הנוחות שהוא הרגיש. במשך כל חייו, בדרך זו או אחרת, מקס הרגיש כמו זר העומד בחוץ. הוא רצה להשתייך, אך מעולם לא ממש הצליח – בשום קבוצה שהיא – כיוון שהוא היה אדם שבנה את עצמו בעצמו. הרקע הדל והעלוב שלו, שהוא עצמו לא היה מסוגל לשכוח, הותיר אותו מבודד מכל מיני בחינות. בבית הספר האקסקלוסיבי שאליו הוא הלך הגיעו הילדים האחרים מרקע מיוחס מאוד, וברור שהוא הסתיר את הזוועות של ילדותו מחשש פן יעורר רק רחמים. המשפחה שאליה הוא נולד לא הייתה משפחה במובן הרגיל של המילה, והאמירה האגבית של אנדרו על כך שהוא יהפוך לאחד מבני משפחתו הקטנה הותירה במקס רושם רב יותר מכפי שהזקן היה יכול להעלות בדעתו.

הגשם היה שוטף ולא דמה לשום גשם שמקס ראה אי-פעם בחייו. השיטפון, שכבר הפך את הדרך לאמבט בוץ מסוכן, הוסיף להלום במטחים עזים על השמשה ועל מכסה המנוע של רכב השטח הגדול שהוא שכר כדי להגיע מהעיר בלם אל מנזר סנטה ג'וזפה.

בעזרת אורות הרכב המרצדים קדימה הוא הצליח לראות, לא את עיירת הכורים המבוססת שהוא ציפה למחצה למצוא שם, אלא משהו שדמה הרבה יותר לשכונת פחונים. משני צידי הדרך בקתות מטות לנפול, צריפים ואפילו אוהלים התפרשו לכל עבר. המראה גרם לו לחשוב על מחנה פליטים. ובעוד הנהג שלו ממשיך ללהג בקולי-קולות, מנסה אולי להסביר לו מה גורם לאנשים רבים כל כך לבחור לחיות בכאלה תנאים, במקום כה נידח ומרוחק, מקס הצליח להבין אולי מילה אחת מתוך כל עשר שנאמרו, מאחר שלמרות שליטתו השוטפת בכמה וכמה שפות, פורטוגזית לא הייתה לצערו אחת מהן.

מגדל פעמונים כנסייתי מסוגנן ניצב לפניהם, והוא נשען קדימה וראה את קווי המתאר הכהים של הבניינים שהתרוממו מאחורי גדר השיחים המטופחת.

"אסטמוס אקי... הנה, הגענו!" הכריז הנהג שלו תוך נפנוף יד ראוותני, בעצרו מול קשת האבן של השער. הוא החל לצעוד דרך החלון הפתוח עד שאיש מבוגר הופיע, בהתנהלו באיטיות רבה מאוד, וכתפיו הצרות היו שחוחות למול הרוח והגשם כשהוא החל לפתוח את שערי העץ.

מקס כבש אנחה, אבל למרות היותו עייף מהמסע שהיה מעיק במידה בלתי צפויה, והגעתו שהתאחרה, הוא לא הרגיש משועמם. למען האמת, האדרנלין בגופו היה ברמות שיא, והוא באמת קיווה שמקלחת חמה וארוחה טובה ממתינות לו במגורים שאם המנזר הציעה להעמיד לרשותו למשך הלילה הזה. אבל מעל לכול, הוא היה ממש קצר רוח לפגוש כבר את קונסטנסיה גרייסון ולגלות אם משאלתו האחרונה של אנדרו תהיה בכלל בת הגשמה.

בלי להיות מודעת בכלל להגעתו הצפויה של מקס, טיה, עטופה בשכמיית ניילון נגד הגשם, הביאה אוכל, על מגש חבוט מפח, לכלב הקטן והעגמומי שישב והמתין לה בסבלנות מתחת לשיחים שלצד דלתות אולם התפילה.

"טדי," לחשה טיה באשמה, ומיהרה להביט סביב כדי לראות שאיש אינו מבחין במעשיה, לפני שהיא התכופפה כדי ללטף את היצור הקטנטן שהתנפל על המזון שהיא הביאה.

חיות מחמד, מכל סוג שהוא, היו אסורים בתחומי המנזר. בשעה שאנשים רעבים ללחם, השימוש במשאבים היקרים כדי להאכיל בעל חיים שלא תורם בעצמו לגידול המזון היה לגמרי לא מקובל. טיה ניסתה לשכנע את עצמה שהיא מעניקה לו מהמזון שלה ואינה לוקחת שום דבר מפיו של אף אחד, אך עצם קיומו של טדי והעובדה שהיא עודדה את ההיקשרות שלו אליה העיקו מאוד על מצפונה. למען טדי היא עשתה דברים שבהם היא התביישה. היא שיחדה את בנטו, הקשיש ששמר על השער, כדי שהוא לא יאטום את החור בגדר שדרכו טדי נכנס אל אדמות המנזר. היא שיקרה כשטדי נראה במגרש המשחקים והיא נשאלה בקשר לכך, והיא שיקרה בעצם בכל פעם שהבריחה אוכל מצלחתה כדי לקחתו החוצה ולתת אותו לכלב.

אבל טיה אהבה את טדי בטירוף. טדי הוא היצור החי היחיד שכלפיו היא הרגישה אי-פעם כאילו הוא שייך לה, ודי היה במראה חטוף של פניו הקטנים והמחודדים, עם הפרווה שהייתה בשלושה צבעים שונים, כדי לרומם את רוחה ולגרום לה לחייך. אבל מה יעלה כעת בגורלו של טדי מאחר שהיא אמורה לנסוע לאנגליה? אבל, האם זה באמת הולך לקרות? אחרי למעלה מעשרים שנה במנזר סנטה ג'וזפה, טיה אפילו התקשתה לדמיין שאי-פעם תינתן לה ההזדמנות לחיות חיים אחרים במקום אחר. זה נראה כמו איזו פנטזיה אווילית.

מה פתאום שסבהּ האנגלי יחליט פתאום שהוא מעוניין בה, אחרי שהוא התעלם מקיומה במשך שנים רבות כל כך? ונוסף לכך, נציגו של אנדרו גרייסון לא הגיע כמתוכנן כדי לפגוש אותה. האחות סנשה אמרה לה שאי-הגעתו של האיש נובעת כנראה ממזג האוויר הקשה, אבל טיה לא השתכנעה. הרי בכל זאת, טיה הייתה רגילה מאוד להבטחות מופרות ולחלומות שאינם מתגשמים. בכל זאת, כמה פעמים אביה כבר ביקר כאן במנזר ואמר לה שבבוא היום היא תוכל לעזוב את המקום ולבוא לעבוד איתו? רק שזה מעולם לא התממש. וכשהוא ערך את ביקורו האחרון, לפני שנתיים, הוא הכריז שהגיע הזמן שהיא תהפוך לעצמאית בגלל שהוא כבר לא יכול להמשיך לתרום לעלות המחיה שלה. הוא שב והציע שהיא תהפוך לנזירה, וכשהיא שאלה למה היא לא יכולה לבוא לחיות איתו ולסייע לו במלאכת המיסיונריות, הוא הבהיר לה בצורה בוטה שבחורה צעירה ומושכת רק תפריע לו בעבודתו, ושביטחונה האישי יהווה מקור לדאגה רבה.

טיה לא הייתה מופתעת כלל כשנודע לה שהיא לא נכללה בצוואת אביה. תמיד היה לה ברור שאביה לא חיבב אותה כל כך ואפילו לא היה לו בה שום עניין מיוחד. בעצם, אף אחד לא ידע טוב יותר מטיה איך זה מרגיש להיות דחוי ונטוש. אמהּ הייתה הראשונה שעשתה לה את זה, ואביה הלך בעקבותיה, כשהותיר אותה כאן המנזר. לאחר מכן הוא גם קטע לה את כל האופציות כשסירב לתת לה להמשיך בלימודיה, מה שהיה יכול לאפשר לה להפוך באמת לבחורה עצמאית שאינה תלויה לא בו ולא במנזר. אז בהרגישה את כל זה, איך היא יכולה לנטוש את טדי?

טדי תלוי בה. ליבה התכווץ בחשבה על טדי שימשיך להגיע בתמימות בוטחת, לחפש אותה הרבה אחרי עזיבתה, אך יגלה שאיש לא מאכיל אותו יותר. איך היא יכלה להיות אנוכית עד כדי כך ולעודד את המסירות שלו אליה? מה זה עלה בדעתה? מהם הסיכויים שהוא יצליח למצוא לו בדרך פלא מישהו שיעניק לו בית? בשנתיים הארוכות שבהן היא טיפלה בו, איש לא התעניין בו מספיק כדי לעשות את זה, בזמן שטיה הפכה אותו לאט-לאט משלד מהלך לכלבלב מלא חיים. טדי היה אף הוא נטוש, הוא ננטש כפי הנראה על ידי אחד הכורים שהגיעו במהלך הבהלה לזהב אבל עזבו באכזבה כשלא הצליחו למצוא את הזהב המיוחל, וכספם החל לאזול. מחפשי הזהב השאירו מאחור הרבה מאוד נשים וילדים וגם כלבים.

בעודה ממהרת בחזרה אל חדרה שבמגורי האורחים של המנזר, טיה הסירה מעליה את השכמיה ותלתה אותה להתייבש. שערה היה לח והיא התירה את הצמות שלה והחלה להבריש את שפעת השיער הבלונדיני-דבש כדי שיתיבש אף הוא. לא היה לה מה לעשות מלבד ללכת לישון ולהאזין לטרנזיסטור הקטן שנתנה לה אחת הבנות בבית הספר של המנזר. לפעמים היא הצליחה למצוא איזה מגזין או ספר באחד מפחי הזבל, כשניקתה את הכיתות, וזה סייע לה להישאר מחוברת לעולם שמחוץ למנזר. למרות שהיא קיבלה שכר על עבודתה, לא היו הרבה דברים שהיא יכלה לקנות בקרבת מקום, ובשלב מסוים היא החלה לצבור את מעותיה, אם כי זה לא הצליח להאריך ימים לנוכח מראה פניהן של הנשים שהתקשו כל כך להאכיל את ילדיהן. היא הייתה רכת לב, והיא לא התביישה בכך, בהיותה לגמרי משוכנעת שהיא יודעת מיהן הנשים שנוהגות כאימהות טובות, שעליהן היא יכולה לסמוך כי הן תנצלנה את כספה לרכישת מזון ולא לאלכוהול ולסמים.

נקישה נשמעה מכיוון דלת החדר שלה, וכשהיא פתחה אותה היא ראתה את אחת הנזירות שבאה להגיד לה שאם המנזר, האחות סנשה, מחכה לה במשרדה.

"האורח שלך הגיע," אמרה לה האחות מרינה בחיוך.

טיה מיהרה לסדר את שערה, אך לא היה לה די זמן כדי לקלוע אותו שוב לצמות. היא החליקה את בגדיה המקומטים, לקחה שאיפה עמוקה, ופנתה לרדת במדרגות ולגשת אל המבנה הראשי של המנזר. הנציג של סבא שלה הגיע, היא קלטה בהפתעה גמורה. אז האם זה אומר שהיא באמת עומדת לנסוע לאנגליה, אל הסבא שהיא לא פגשה מאז שהיא הייתה תינוקת בת יומה?

"טיה היא בחורה חמימה ונדיבה מאוד, ויכול להיות שתתרשם שהיא טיפה שקטה," הודיעה אם המנזר למקס בקול נטול כל הבעה. "אבל היא יכולה להיות קצת עקשנית, עם רגשות מתפרצים, והיא נוטה להתמרד. אתה תצטרך להשגיח עליה טוב-טוב. היא תפר את הכללים שלא ימצאו חן בעיניה. כרגע היא מאכילה כלב שהיא אימצה, מה שנאסר עליה לעשות, ואין לה שום מושג שאני מודעת להתנהגות הזאת שלה."

מקס בחן את הנזירה השלווה, צלולת המבט, וחשב לעצמו שלא הרבה דברים נעלמים מעיניה. "היא כבר לא ילדה," הוא קבע בנזיפה עדינה ומרומזת.

"נכון מאוד," הסכימה אם המנזר. "אבל עד כמה שהיא מעונינת בעצמאות שלה, אני לא בטוחה שהיא תדע להתמודד עם קבלת עצמאות רבה מדי בבת-אחת."

"אני אביא את זה בחשבון," השיב מקס ושמח לשמוע שטיה אינה כליל השלמות ושהיא מעונינת בעצמאותה. איכשהו, אנדרו גרם לו לדמיין לעצמו מין נערה צעירה ואדוקה, מלאה באידיאלים נשגבים, שלא תוכל לסטות מדרך הישר, והתברר לו שדעתה של הנזירה המבוגרת על בת חסותה הרגיעה אותו יותר משעוררה בליבו חוסר נוחות.

ואז הדלת נפתחה, ומוחו של מקס התרוקן כליל לרגע כשבחורה צעירה, יוצאת דופן ביופייה, כשלה אל תוך החדר כשהיא ממלמלת דברי התנצלות בקוצר נשימה. רעמה שופעת של שיער בלונד-דבש גלשה סביב פנים עגולים שהתברכו בעצמות לחיים גבוהות, עיניים תכולות ופה קטן ומושלם עם שפתיים משתרבבות. עורה היה ללא מתום. הוא שאף עמוקות, מבולבל וחסר מילים לרגע, מה שהיה חוויה ראשונית לגמרי ביחסיו של מקס עם נשים.

טיה נעצרה בבת אחת, כמה צעדים בתוך החדר. לאור המנורה, די היה במבט אחד שלה במקס כדי לגרום לנשימתה ממש להיעצר. היה לו פרצוף כמו של אחת מיצירות האומנות של הרנסנס שהיא הכירה מהאיורים של ספרי הקודש. עור ברונזה חלק שעטף מבנה עצמות חזק ומדהים, עם אף גברי וישר, פה רחב וחושני ועיניים בצבע של שוקולד כהה ועשיר, מעוטרות בריסים עבים ושחורים. הוא – היה – יפהפה. התגובה הזאת פעמה בתוכה כמו מכת ברק, ולפתע היא הייתה מאוד מודעת למה שחסר לה. היא לא הייתה מאופרת, לא היו לה בגדים נאים. ידיה החליקו את בד החצאית שלה על ירכיה, בתנועה עצבנית ומגושמת.

"טיה, זהו מקסימיליאנו לאונלי, שסבך שלח כנציגו," הכריזה אם המנזר ברשמיות.

"את יכולה לקרוא לי מקס." מקס הצליח למצוא מחדש את לשונו במהרו לקום מכיסאו ולהושיט לה יד רזה ושחומה ללחיצה.

"טיה..." מלמלה טיה בקול כמעט בלתי נשמע, ובקושי נגעה באצבעותיו כשהרימה אליו מבט מופתע, כי היא נדהמה כליל לנוכח גובה קומתו. הוא התנשא בוודאי לגובה של למעלה ממטר שמונים וחמישה, בעוד שהיא לא הייתה הרבה יותר ממטר חמישים ושבע. הגברים המעטים שיצא לה לפגוש היו בדרך כלל גבוהים פחות, מבוגרים הרבה יותר ובעלי מבנה גוף עבה ומגושם. מעטים מהם היו נקיים. מקס, לעומת זאת, הפגין אנרגיה ועוצמה שרירית רזה, והתנשא מעליה בחליפתו האפורה שנגזרה ונתפרה באופן כה מושלם.

יש לה את העיניים של סבא שלה, הבחין מקס תוך ניסיונו להבין מה לעזאזל היא לובשת ואיזו מין גזרה מסתתרת מתחת לחצאית הארוכה וחסרת הצורה הזאת ולחולצת האיכרים עם הרקמה הדהויה. היא הייתה נמוכת קומה, רזה מאוד, או בעלת פרופורציות קטנות, ושדיה היו כמעט לא מובחנים מתחת לחולצה הרפויה. התעקלות מותניה לא הייתה מודגשת מתחת לחצאית הזאת. היא נעלה אספדרילים מלוכלכים, ולרגע נגעה דלות המראה שלה לליבו של מקס. הוא לא ידע את מי להאשים. את פול, על היותו אבא עלוב, או את אנדרו שלא התאמץ יותר לגרום לבנו להציב את הצרכים של בתו בראש מעיניו.

"את יכולה להראות למר לאונלי את הדרך לחדרו ולוודא שהוא יקבל את הארוחה שהזמנתי בשבילו," הציעה אם המנזר. "את תעזבי אותנו מחר בבוקר, טיה."

טיה הסתובבה בחזרה בבת-אחת, עיניה הכחולות נראו ענקיות. "מה, באמת?"

"כן," אישר מקס.

צלצול הפעמון נשמע, לזמן את המאמינים לתפילת ערבית, וטיה נדרכה.

"את פטורה מהתפילה הערב," אמרה לה האחות סנשה. "מר לאונלי אינו שומר על מצוות הדת הקתולית."

"אבל מה עם הנשמה שלך?" שאלה טיה את מקס באימה ניכרת.

"הנשמה שלי מסתדרת נפלא גם בלי להשתתף במיסה," השיב לה מקס ללא היסוס. "את תצטרכי להתרגל לחיות חיים חילוניים."

בהבחינה בניד הראש המזהיר של אם המנזר, טיה קפצה את שפתיה, המומה לגמרי בחשבה על האפשרות שגם סבהּ לא הולך אף פעם למיסה. אביה סיפר לה שאביו, סבהּ, חי בעולם המופקר, והסתבר לה שלפחות במקרה הזה הוא אכן אמר אמת.

"אני מניח שתפילות הן חלק בלתי נפרד מהחיים במנזר," העיר מקס בעת שהלך אחריה לאורך המסדרון.

"נכון."

"אף אחד לא יעצור אותך מלהמשיך ללכת לתפילות באנגליה," הבטיח לה מקס בכובד ראש. "את תהי לגמרי חופשייה לבחור בעצמך איך לנהל שם את חייך."

טיה הנהנה, והרגישה קצת מבוהלת משפע הבחירה הזה שמצפה לה שם.

"במה בדיוק היה כרוך התפקיד שלך פה במנזר?" שאל מקס בעלותם במדרגות, תוך שהוא שם לב לאופן שבו שערה גלש על גבה, כמעט עד למותניה, או נכון יותר אל המקום שבו הוא ניחש שמותניה היו אמורים להיות, מאחר ששפע הבד שהיא לבשה מנע לגמרי מצורת הגוף שלה להיראות.

"הרבה דברים שונים. בכל יום אני הולכת לאן שצריכים אותי. אני אופה, אני מנקה, אני עובדת בבית היתומים עם הילדים הצעירים. אני נותנת שיעורי אנגלית לילדות בבית הספר. לפעמים אני יוצאת עם הנזירות לעזור להן בעבודה בקהילה."

"הקהילה נראית כמו מחנה פליטים," העיר מקס.

"הייתה פה עוד בהלה לזהב. מישהו מצא פירור זהב קטנטן, ובגלל זה זרמו הכורים לפה מכל מקום. שום דבר לא נמצא אחר כך כמובן, אז ההתרגשות תגווע בקרוב ורוב מחפשי הזהב יוותרו ויעברו למקום מבטיח יותר. ברגע זה, זה כמו המערב הפרוע פה," היא אמרה בחיוך מריר.

מקס בחן את הקשת המושלמת של שפתה העליונה ואת הרכות המזמינה של השפה התחתונה, ומשהו בגופו החל להתעורר במודעות מינית שלראשונה בחייו גרמה לו להרגיש בושה. הוא נדרך בתגובה מתגוננת. ואז הוא התווכח עם עצמו. כדי להתחתן איתה הוא צריך לרצות אותה. הוא לא יוכל להתחתן עם מישהי שנראית לו לא מושכת. אז למה הוא מנסה לכבוש תגובה גופנית טבעית לגמרי? נכדתו של אנדרו התגלתה כיפהפייה קלאסית, טבעית ולא מקולקלת. אז ברור שהוא יגיב.

טיה הזמינה אותו להיכנס לחדר שהיה בקצה השני של המסדרון שבו היה חדרה. "רק אתה ואני והאחות מריאנה שוהים כאן למעלה, ככה שאמור להיות פה די שקט."

מקס הרים גבה שחורה. "הנזירות נוטות להיות רעשניות?"

טיה השפילה את עיניה, אבל לא לפני שהוא הספיק לראות את ההבעה המשועשעת שניצתה בהן. "תצטרך להיווכח בעצמך..."

מקס היה מוקסם, והוא הכריח את עצמו לבחון את החדר במקום לנעוץ בה את מבטו. הוא לא הופתע לגלות שהחדר ריק כמו תא כלא, עם מיטת ברזל אחת אשר ניצבה מתחת לצלב עץ גדול שהיה תלוי על הקיר, ומלבדה היה הריהוט לגמרי מינימלי. רצפת הלינולאום הרעישה בהיסדקה תחת סוליות נעלי העור שלו שנתפרו בהזמנה.

"חדר האמבטיה נמצא ממול. תרצה לאכול לפני הכול?" היא שאלה בנשאה את עיניה אליו, ובליבה היא תהתה באיזו תכיפות הוא נאלץ להתגלח כי הזיפים השחורים כבר כיסו את הקו החזק של סנטרו. סקרנותה לגביו הייתה עזה. למען האמת, להסיר את מבטה ממנו התגלה לה כקשה יותר מכפי שהיא צפתה.

"כן... תאכילי אותי," התלוצץ מקס, וריסיו הכהים הסתירו למחצה את עיניו הזהובות-כהות, נעו מטה וסרקו אותה. הוא התפעל מהנוגה הבריא של עורה, אפילו תחת האור הלא מחמיא של הנורה החשופה אשר הייתה תלויה מעליהם. "אני רעב."

"אני אקח אותך למטה, לחדר האוכל."

"ושם תספרי לי על הכלב," הציע מקס. "אני מבין שיש לך כלב."

"מי סיפר לך על טדי?" שאלה טיה בבהלה. "הו, אללי, האחות סנשה יודעת, נכון?"

"אני מוכן לנחש שלא הרבה חומק מעיניה של האישה הזאת, וכמובן היא הזכירה את נושא הכלב. אם את רוצה לקחת אותו איתך לאנגליה, אני אדאג לסידורים הנחוצים כדי שהוא יוכל לטוס," הודיע לה מקס ללא שום התרגשות.

פניה העגלגלים אורו בשמחה מיידית. "אני יכולה להביא את טדי איתי?" היא קראה בפליאה. "אתה בטוח?"

"מובן שתוכלי לקחת אותו איתך, אבל סביר להניח שהוא יצטרך לבלות איזו תקופה בהסגר לפני שתוכלי לקחת אותו ממש הביתה," הזהיר אותה מקס, שחש מהופנט ממש למראה הרגש ששפע מפניה, השקטים בדרך כלל, ומעיניה היפהפיות שבהקו. "אני אצטרך לבדוק את כל הנהלים והכללים כדי לארגן את זה."

"אני לא מאמינה שאוכל פשוט לקחת אותו ככה איתי," התוודתה טיה בתדהמה מוחלטת. "זה לא יעלה לך המון כסף?"

"סבא שלך הוא איש עשיר, והוא רוצה שתהיי מאושרת באנגליה."

"הו, תודה, תודה רבה לך!" טיה כרכה בהתלהבות את זרועותיה סביב מקס והעניקה לו חיבוק עז של הכרת תודה, בלי לחשוב בכלל על מה שהיא עושה.

מקס קפא למשך חלקיק שנייה, הוא לא היה רגיל לקבל חיבוקים. למען האמת הוא לא הצליח להיזכר מתי אי-פעם מישהו חיבק אותו, וההבנה הזאת לנוכח ההתלהבות שלה גרמה לו להרגיש קצת לא בנוח ולחשוב על הדברים שהוא העדיף להדחיק תמיד. הוא הרים אט-אט את זרועותיו והניח בהיסוס את שתי ידיו על כתפיה הדקיקות. "אל תודי לי. תודי לאנדרו כשתראי אותו. אני בסך הכול רק השליח שלו."

תוססת מרוב שמחה, טיה לקחה את מקס אל חדר האוכל כשהיא עונה בדרך בשמחה על כל שאלותיו. תחושת המבוכה שלה מלפני כן נשכחה כליל. "אתה אוהב כלבים?" היא שאלה.

"מעולם לא היה לי כלב, אבל נדמה לי שסבא שלך החזיק כלבים בצעירותו." וקול קטן ונבון בתוך ראשו של מקס הזהיר אותו שלא לתת לאנדרו את כל הקרדיט, בשעה שהוא עצמו אמור עדיין לנסות להרשים את טיה.

לצערו, למקס לא היה שום רעיון איך מרשימים אישה מפני שהוא לא נאלץ מעולם לנסות לעשות את זה, וקשה היה להאמין שזוג עגילי יהלומים נוצצים ישפיעו במיוחד על טיה. אבל ללא שום כוונה או ידיעה, הוא כבר עשה את הדבר האחד שפתח לרווחה את השער אל ליבה של טיה ורכש את אמונה.

העובדה שמקס היה מוכן לארגן את הטסתו של כלב מעורב חסר ייחוד לארץ אחרת, רק כדי לשמח את ליבה, הממה כליל את טיה ומילאה את ליבה בהערכה ובהכרת תודה כלפיו. הוא בוודאי אדם רגיש וטוב לב, היא החליטה בשמחה.

מקס וטיה לא נותרו לבדם לאורך זמן בשבתם ליד שולחן חדר האוכל. אורחים במנזר, ולא בבית הספר או בבית היתומים, היו די נדירים, וכמה נזירות הגיעו כדי לפגוש את האורח. מקס עמד במתקפה בשלווה ראויה להערכה, והפגין את הנדיבות הטבעית שחינוכו הטמיע בו. מעטות מהנזירות ידעו לדבר אנגלית, אבל מקס השתמש בצרפתית, בגרמנית ובספרדית שלו כדי לקיים דו-שיח עם כל אחת מהן, וטיה שוב התרשמה ממנו. האחות מריאנה הצליחה לגלות את העובדה שמקס היה עדיין רווק, ואפילו את ההסבר שהוא לא התחתן מפני שטרם יצא לו לפגוש את "האישה הנכונה."

עד שכל דברי הנימוסים תמו, ומקס נאלץ לדחות את ההזמנה לצפות בדי.וי.די של נאומו האחרון של האפיפיור, באולם הראשי, טיה כבר הייתה לגמרי מוקסמת ממנו, ומשוכנעת שמעולם, בכל ימי חייה, לא יצא לה להכיר גבר מעודן ומתוחכם ובטוח יותר בעצמו. לא שיש לה ניסיון רב עם גברים כאלה, היה עליה להודות. מקס חייך אליה, עיניו הכהות היו מהפנטות מתחת המסך הסמיך של ריסיו, ופרפרים החלו לרקד בתוך בטנה, בעוד שליבה החל לפעום מהר עד כדי כך שהיא הרגישה מין סחרחורת משונה.

האחות מריאנה התלוותה אליהם בדרכם בחזרה למעלה, והראתה למקס אזור הסבה קטן בקצה המדרגות. "יש לכם בוודאי הרבה נושאים לשיחה," היא אמרה בעליצות לפני שפנתה ללכת אל חדרה.

"היא חוששת שאני אתנפל עלייך, או משהו כזה, אם תיכנסי לחדר שלי?" הוא שאל והדהים את טיה.

בהחווירה לשמע ההתלוצצות הזאת, היא הרימה אליו מבט מלא תימהון. "לא, היא ניסתה רק להיות נחמדה," היא השיבה בנימה מאולצת. "היא ידעה שאני לא אכנס לחדר שלך."

סומק ורדרד עלה וגירש את החיוורון מפניה של טיה. מקס זיהה את הטעות שלו, אך אפילו לא היה מסוגל להסביר לעצמו למה הוא הרגיש כל כך מתוח. "אני מתנצל. חשבתי שחוקי המקום הזה הם שמגבילים אותנו, מה שהיה קצת מטופש בהתחשב בכך שאת עוזבת אותו כבר מחר."

"זה לא 'המקום הזה'," השיבה טיה ביובש. "זה היה הבית שלי."

"אני מבין את זה, אבל זה... כל זה." מקס הניף יד שזופה בתנועה רבת הבעה. "אני לגמרי כמו דג מחוץ למים פה."

טיה הבחינה בגמישות האלגנטית של המחווה הגופנית הזאת והתפעלה מכך שאפילו התנועות שלו יכולות להיות חינניות עד כדי כך. בהבחינה במבוכה שלו, היא אילצה את עצמה לחייך. "כן, אני יכולה בהחלט להבין את זה. אני יכולה רק לקוות שאני לא ארגיש בדיוק ככה בביתו של סבא שלי."

מקס הביט בה ושם לב שטיה הנינוחה והצוחקת נעלמה מייד כשהוא אמר את מה שאמר. "לא כל עוד אני אהיה בסביבה," הוא הבטיח לה באופן אינסטינקטיבי מתוך דחף מגונן, לגמרי מגוחך, שהשתלט עליו באופן בלתי מוסבר.

"אתה מתגורר בביתו של סבא שלי?" שאלה טיה בתקווה.

מאחר ששוב הוא כמעט כשל בלשונו, מקס כמעט פלט קללה בקול. "לא. אבל אני אורח די קבוע."

"אני שמחה לשמוע את זה," אמרה לו טיה.

הכנות שלה שמה ללעג את כל מה שמקס הסתיר מפניה. לסתותיו החזקות התהדקו בכוח. הגשם הצליף בחוץ על שמשת החלון שלידו הם ניצבו. מתח מיני כה עז אחז את מקס שהוא כמעט נבהל. הוא הידק כמעט את כל שרירי גופו כדי לרסן את עצמו. הוא התחבר אל עיני התכלת הזוהרות הללו. ידו הורמה כדי להבריש תלתל תועה של שיער זהוב מעל לחיה, בחזרה אל מאחורי אוזנה.

המחווה האינטימית הקטנה הזאת, החיכוך הקל של אצבעותיו על תנוך אוזנה, חרכו נתיב של אש על פני עורה, ונשימתה נתקעה לה בגרון כשקול הגשם המתדפק בחוץ חיקה לפתע את הסערה המתחוללת בתוכה. היא יכלה לחוש את ההתהדקות של שדיה, ואת החום המביש שהציף בבת אחת את המקום שבין רגליה. דוממת כמו פסל היא נותרה לעמוד במקומה, ובטיפשותה רצתה מאוד שהוא ישוב ויעשה את זה, רצתה שהוא ייגע בה. בתור מבוגרת היא לא הייתה רגילה לכך שנוגעים בה, פרט לילדים הקטנים ביותר, בבית היתומים. הו, היא זכתה לשפע של חיבה מהנזירות כשהייתה עדיין ילדה, אבל בהתבגרה, באופן טבעי הן החלו להמעיט בגילויי החיבה שלהן, ומגע, מהסוג שמזכיר לך שאת לא לבדך בעולם, הוא מה שהיה חסר לטיה יותר מכול במהלכן של השנים האחרונות... רק שהיא לא הייתה מודעת לזה בכלל עד שמקס שבר את הקרח והראה לה את המציאות הזאת.

מקס אילץ את ידו להישמט אל צד גופו ולקח נשימה איטית ועמוקה. הוא היה מגורה מאוד ומתוסכל להדהים, אך התמימות המדהימה שלה גברה על תשוקתו ובלמה אותה מלהתפרץ. "אני צריך להתקשר אל אנדרו. הוא בטח מת לשמוע כל מה שיש לי לספר לו אודותייך," הוא הסביר, והמבטא האיטלקי שנעלם במהלך שנותיו באנגליה נשמע כעת בכל מילה.

טיה הנהנה. "אני אתפוס את טדי לפני ארוחת הבוקר כדי שהוא לא ישוטט ויאבד את ההזדמנות הגדולה שנקרתה לפניו לנסוע בעולם," היא התלוצצה, ואז היא חגה על מקומה, בלי להוסיף מילה, ועזבה את המקום בלי להיות מודעת כפי הנראה לכך שהוא רצה לתפוס אותה באופן מאוד לא מהוגן ולנשק אותה.

כשהוא עדיין מתנשף כמו מישהו שטיפס על הר גבוה – אבל בהגיעו אל הפסגה גילה לפניו רק הר נוסף, גבוה עוד יותר – מקס הלך להתקלח כדי לצנן את עצמו. זאת הייתה בהחלט המקלחת הכי גרועה והכי צוננת שהוא עשה אי-פעם, אבל מקס, שכבר התרגל לנוחות ולמותרות, לא הבחין בכך בכלל בהיותו כל כך שקוע במחשבותיו.