ירח וים 1: לונה מארה כרך א׳

(ירח בלטינית: לוּנָה)

בחיים לא פחדתי מהשמיים ככה.

בחיים לא חשבתי שהעננים יכולים לרדת נמוך עד כדי כך שהם יחנקו אותי. בחיים לא האמנתי שגשם יכול לרדת חזק כל כך עד שהוא יטביע אותי. בחיים לא חשבתי שרעם יכול להגיע לתוך בית החזה שלי ובזעמו לעצור את הלב המבועת שלי.

בום!

אימא שלי צרחה. אחותי צרחה. בת דודתי צרחה.

אבל אבא שלי רק המשיך להחזיק את כולנו. הוא סוכך עלינו כמיטב יכולתו בזמן שהסירה היטלטלה מצד לצד, ניסתה נואשות להעיף אותנו מעליה.

ברק הכה בשמיים.

האימה פילחה.

עוד בום!

"הכול בסדר. אנחנו בסדר," אבא שלי הרגיע, קולו צרוד מהמלח במסע הארוך. "יש יבשה מתחת לרגליים שלנו. תמיד יש יבשה, גם אם מפריד בינינו אוקיינוס."

אחותי נלחצה אליי עוד יותר, התכרבלה לכדור זעיר שנטף מי סערה. "אסלן, תעשה שזה יפסיק. בבקשה, תעשה שזה יפסיק!"

ניסיתי להיות אמיץ כמו אבא שלי.

"הכול בסדר, מֶליקֶה." כרכתי את זרועי סביב גופה הזעיר, נזהרתי ככל יכולתי לא למחוץ אותה כשגל נוסף העיף אותנו גבוה, כל כך גבוה, וזרק אותנו עד לנחיתה כואבת על פני הים מלאי הזעם שניתזו גבוה לשמיים, הכו בגשם הניתך במלחמת מים במים.

נחתנו על הצד.

התנודדנו על הגלים באימה.

ולרגע, פחדתי שזהו זה.

הרגע שבו אנחנו מתהפכים.

אבל... כמו בכל הפעמים האחרות, האוקיינוס ערסל אותנו בשנייה האחרונה, הציל אותנו מהתהפכות והטביע אותנו שוב במלח.

כולנו השתעלנו בניסיון לנשום.

כולנו נצמדנו לדפנות, לספסלים, לחבלים הקרועים, נאחזנו נואשות וידענו שהכוח שלנו הלך ואזל עם כל גל.

"הכול בסדר, ג'אנֵם," אימא שלי ליטפה בקולה, השתמשה במילת החיבה שאוזניי שמעו כבר אלפי פעמים. חיים שלי. נשמה שלי. מבחינת אימא שלי כולנו היינו החיים שלה, גם כשהחיים האלה היו בסכנה איומה.

היא בלעה את הדמעות וניסתה בכל כוחה להיות אמיצה בשבילנו. "תקשיבי לבאבא, מליקה. הוא אומר שהיבשה שמתחת לגלים תציל אותנו. אנחנו ניגע בה שוב בקרוב. את תראי."

"אני שונאת את הים!" אָפֶט, בת דודתי, צעקה מעבר ליללות הסערה.

"אֶמרֶה, מה נעשה?" אימי צעקה לעבר אבא שלי בדיוק כשגל נוסף התרומם על רקע הברק הפראי והתרסק עלינו בעוצמה.

מים ניתזו לכל עבר.

שיעולים.

אצבעותינו נאחזו בכל דבר ובכל מקום.

בכל פעם שגל נוסף הכה בגוף הסירה, היא נאנקה כאילו הגלים היו סכינים שביתרו אותה לאט־לאט.

מהלומת רעם נוספת ניקבה לנו את עור התוף.

הסירה נאנקה מעט חזק יותר. אנקת גסיסה.

התחלנו את המסע הזה עם עוד שנים־עשר אנשים.

הסירה הקטנה הועמסה עד אפס מקום, לא הייתה מאוזנת, והמנוע שלה השתעל וירק יותר פעמים מאשר הותנע.

היו לי ספקות כשאבא שלי עזר לנו לעלות אליה.

אבל הוא אמר שככה הדברים האלה נעשו.

באופן סמוי, בשקט, הוברחנו דרך הים בחסות החשכה.

אבל הסערה החליטה ששנים־עשר היו יותר מדי.

הגשם הגיע.

הגלים הופיעו.

ועכשיו... נותרנו רק חמישה.

"הסערה תחלוף," אבי רכן מעלינו, אחז בכולנו כאילו הוא ינצח את הסערה ויצליח להביא את כולנו בבטחה אל החוף. "רק תחזיקו מעמד. הסירה תשרוד. אנחנו נביט לאחור על כל זה כהרפתקה הכי גדולה שלנו!" הוא עטה על פניו חיוך מאולץ ושיניו הלבנות בהקו על רקע הסערה המשתוללת. "יהיו לנו חיים בטוחים ומאושרים כמו שהבטחתי לכם. אתם תראו."

אחותי לא קנתה את זה. בת דודתי עוד פחות. ואימא שלי רק הביטה בכולנו כאילו חרתה את פנינו בלב שלה.

גל נוסף.

הפעם זה היה אחד שהעיף אותנו כל כך גבוה שכולנו צרחנו מהחבורות הטריות שהגיעו בעקבותיו. המצח שלי נחבט באחד הספסלים והוצף בדם. דם טפטף במורד הזרוע של בת דודתי, מי הים התערבבו בו ויצרו צורות מבעיתות.

פחד אמיתי התיישב בתוך הלב שלי.

פחד מעיק מההבנה הפתאומית שההורים שלי לא היו קוסמים. הם יכלו להבטיח להגן עלינו, אבל לא בדיוק יכלו לקיים את ההבטחה הזאת.

הם היו חסרי אונים בדיוק כמוני. והידיעה הזו — הידיעה האיומה כל כך — גרמה לי לאחוז באחותי הקטנה. "הכול בסדר, מֶל. תעצמי את העיניים. תכף הכול יעבור."

צווחה שבורה נפלטה מפיה של אימא שלי ועיניה הכהות ננעצו בנקודה מעבר לכתפי.

היא הנידה את ראשה, שערה הרטוב נדבק לכתפיה והפה שלה מלמל תפילה בקדחתנות.

אימה טהורה הציפה אותי.

הסתובבתי להסתכל, אבל היא השליכה את עצמה עלינו והחלה לכסות את הלחיים שלנו בנשיקות מלוחות. "סֶנִי צ'וֹק סֶביוֹרוּם. אני כל כך אוהבת אתכם. סני סביורום. אוהבת אתכם —"

"גָ'אלֶה, תפסיקי עם זה. את מפחידה אותם." אבא שלי צעק. "הסירה תחזיק מעמד —"

הסירה השמיעה צליל מבחיל.

הפעם זו לא הייתה אנקה אלא צליל של בקיעה ושל שבר, ושל מים ניתזים מהדפנות השחוקות מחבטות הים.

פרץ של בחילה ושל ורטיגו עלה בי כשהים שוב התרומם מתחתינו, שוב העיף אותנו גבוה, שוב דאה מעלה בגל אדיר כשהרוח הצליפה בנו, הגשם ניתך וקצף הגלים ניתז לתוך העיניים המיוסרות שלנו.

"תחזיקו מעמד!" צעק אבא שלי.

"באבא, הצילו —" צרחה אחותי.

"אני אוהב א —"

וזו הייתה הפעם האחרונה ששמעתי את המשפחה שלי.

הגל התרומם.

הוא התנפץ.

עלינו.

לתוכנו.

הרג אותנו.

הסירה התרסקה לרסיסים.

שברי עץ התעופפו על רקע השמיים וחומה של מים קרעה אותי מהאחיזה של הוריי והשליכה אותי לתוך הים.

חיבוק הקרח של מעמקי הים המתפתלים שאב את מעט האוויר שעוד נותר לי.

נזרקתי למים הרחק מהחמימות של משפחתי בפתאומיות כזו שהלב שלי נבקע לשניים ביגון.

ניסיתי לצעוק.

מי מלח מילאו את הגרון שלי.

ניסיתי לשחות.

הגלים דחפו אותי עמוק יותר.

ניסיתי לשרוד.

משהו התרסק עליי בכבדות.

משהו לפת והכאיב למפרק כף ידי.

מלמלתי משהו חסר פשר וניסיתי למשוך את היד.

רק... ששום דבר לא עבד.

הכול כאב.

הכול צרב, צרח וזעק.

"אתה בסדר... תפסתי אותך." הלחץ עבר מעלה אל הכתף שלי, התהדק סביבי בעדינות.

"אימא! הוא חי!"

התכווצתי.

המילים התיישבו בכבדות במוח שלי המוצף במים.

זיהיתי אותן.

אנגלית.

אבא שלי הכריח אותנו ללמוד כדי שנוכל לדבר כבר ברגע שנגיע ליבשת שבה נהיה בטוחים ולא רדופים.

"תעזרי לי. הוא פצוע. הוא בקושי מחזיק מעמד —"

משהו דחף את הרגליים שלי.

ערנות התנפצה בתוכי.

רטוב.

צף.

עץ שרוט מתחת ללחי שלי.

הדחיפה החלקלקה שוב דחפה את הברך שלי.

עיניי נקרעו לרווחה.

הסערה.

ההרס.

הצער.

הפעם, הדחיפה הפכה מנגיעה לחבטה בצד גופי.

הקרביים שלי קפאו.

כריש.

כריש!

צרחתי וחבטתי במה שלא היה הדבר הזה שלכד אותי.

כאב פילח לי את הגוף.

חשכה גנבה לי את הראייה.

שקעתי.

"הכול בסדר. אתה בסדר."

שנאתי את המילים האלה.

תיעבתי את המילים האלה.

הן היו שקרים והבטחות שווא, והן גזלו הכול.

"נרי, זוזי הצידה. אני צריך לראות כמה חמורה הפציעה שלו." קול גברי מלמל ליד אוזניי החירשות מהסערה.

נשמע ויכוח רועם, אבל אז נחתו על ראשי ידיים רכות, ואצבעות רפרפו סביב הגולגולת שלי כאילו חיפשו אחר משהו.

נאנקתי.

האצבעות עצרו את החיפוש שלהן וצל התנשא מעליי, חסם את השמש שריצדה מאחורי העפעפיים הסגורים שלי.

"אתה שומע אותי? אתה יכול לדבר? תפקח את העיניים, בן."

טפיחה על לחיי. ניעור של הכתף שלי.

הרגשתי הבזק נוסף של כאב מעוור מהצלעות שלי, ממפרק כף היד ומהרגל.

חשכה שוב ירדה על המחשבות שלי, דחפה אותי למטה... למטה.

"זה לא היה כריש," קול רך ומתוק לחש לפתע — קרוב כל כך לאוזן שלי שהרגשתי דגדוג. "מה שדחף אותך לא היה כריש. זאת הייתה ספיר. היא דולפין. הלהקה שלה הובילה אותנו אליך. הם אלה שהצילו אותך. תהיה רגוע, מי שלא תהיה, כי אתה בטוח עכשיו ושום דבר לא יפגע בך."

הלב שלי נמחץ.

הגרון נחסם.

האובדן התרסק עליי.

ניסיתי להיאבק בכבדות החונקת.

עשיתי כל מה שיכולתי כדי לפקוח את העיניים ולראות מי זו שדיברה אליי באדיבות כזו.

רציתי להודות לה.

לגעת בה.

אבל הכאב דחף אותי עמוק.