ירח וים 2: לונה מארה כרך ב’

(ירח באיסלנדית: טוּנְג')

"אבא, אתה יכול להעביר את חמאת הבוטנים, בבקשה?" נרי שלחה יד ועיקלה את האצבעות שלה.

מבטי ננעל על מפרק כף היד האלגנטי שלה.

תמיד חשבתי שכל סנטימטר בה היה מהמם... אבל עכשיו?

עכשיו כל דבר בה הדליק אותי בטירוף.

הזין שלי התעבה.

זזתי בכיסא שלי, כפיתי על פניי הבעת שיעמום רגילה בזמן שגופי נעשה נחוש לגלות את כל הסודות שלי.

נרי העיפה לעברי מבט. היא לא הייתה מאופרת, שערה היה אסוף לקוקו גבוה והפנים שלה היו רעננות לאחר שנשטפו לא מזמן. תלבושת בית הספר שלה — חולצה כחולה וחצאית שחורה — גרמו לה להיראות תמימה ועדיין איכשהו מושחתת לחלוטין.

הלב שלי החסיר פעימה.

הסטתי את המבט. התמקדתי באנה שמזגה לכולנו מיץ אשכוליות ועשיתי כמיטב יכולתי להשתלט על עצמי.

זה היה רע.

זה היה הבוקר הראשון לאחר ההתוודויות והנגיעות הגנובות שלנו אמש.

אם הייתי במרחק פעימת לב אחת מלשלוח יד על פני השולחן ולגרור אותה אל ברכיי, איך לעזאזל אצליח לשרוד חודשים של סודיות לפני שנוכל לספר להורים שלה?

חודשים שהסכמנו עליהם בליל אמש.

"ישנת טוב, אסלן?" אנה חייכה ומזגה מיץ לכוס שלי.

"כן." הקול שלי נשבר כשהתעוררות נוספת של תשוקה לבת המתבגרת שלה לפתה אותי סביב הגרון.

פאקינג תשתלט על עצמך.

מבטי ננעל על העיניים של אנה ועשיתי כמיטב יכולתי להסיח את דעתי ואת דעתה כשהחלקתי לשפת האם שלי. "פֶּקִי יָא סֵן. אִיאִי אוּיוּדוּן מוּ?"

הפנים שלה אורו, והיא נשכה את שפתה התחתונה בעודה נזכרת איך להשיב. "תֶּשֶׁקוּרְלָר, אֶבֶט אִיאִי אוּיוּדוּם." היא קימטה את אפה ונראתה דומה כל כך לנרי, שהידיים שלי נקפצו לאגרופים מתחת לשולחן. כשעיניי נורו לעבר הבת שלה, חטפתי מכת ברק משתקת של אהבה.

"אמרתי את זה נכון?" שאלה אנה.

בלעתי רוק במאמץ והנהנתי. "מושלם. אמרת כן, ישנתי טוב ותודה."

היא נאנחה בהקלה, התיישבה ונגסה בצנים עם הדבש והבננה שלה.

"אבא. אלוהים, נו כבר." נרי הניעה את אצבעותיה. "חמאת בוטנים."

ג'ק רטן משהו ונופף עם הטלפון שלו, קרא את החדשות המקומיות כמו בכל בוקר. "חסרת סבלנות, דגיגונת." בלי להרים את מבטו ממה שלא היה המאמר שקרא, הוא גישש על פני השולחן אחר הצנצנת.

נרי גלגלה את העיניים ונעמדה בכיסאה. "אני פשוט אקח." חולצתה המכופתרת נשמטה מעט, חשפה חזיית ספורט לבנה וצמודה מתחתיה. שרשרת הנימפה ואריה הים שקניתי לה — שהיא מעולם לא הורידה מצווארה — התנודדה ונצנצה בשמש הבוקר.

הזין שלי נעמד למלוא התורן וגרם לי להתכווץ כשנדקרתי מהרוכסן שלי.

פאק, הייתי בבעיה.

איך משהו רגיל ומוכר כמו לחלוק ארוחת בוקר עם האנשים האלה הפך פתאום לאחד הרגעים הארוטיים ביותר בחיי?

השולחן לא השתנה.

הגן בחוץ והמרפסת שבה ישבנו לא השתנו.

הדבר היחיד שהשתנה היה אני.

ידעתי עכשיו, בפירוט מדויק, איזו תחושה הייתה לאצבעות של נרי סביבי, ואיזו תחושה הייתה לשלי כשהיו עמוק בתוכה.

הלחיים שלי התחממו כשהרמתי את חמאת הבוטנים והעברתי לה אותה.

האצבעות שלנו התחככו.

קפאנו.

השערות על העור שלי הזדקרו.

פלשבקים מאתמול בלילה הציפו אותי.

היא הבטיחה שנהיה אדיבים ושלא נתנהג שונה ליד ההורים שלה. ישבנו מחוץ לדלת הכניסה בג'יפ הכבוי וניסחנו כללים לגבי איך זה יתנהל.

כללים ששלפתי בבהילות כשהיא ניסתה לתת לי נשיקת לילה טוב. כיסיתי את שפתיה ביד שלי באימה, שלחתי מבט לעבר החלונות שג'ק יכול היה להציץ מהם. "כל אחד יכול לצפות בנו, נרידה. מה שקורה בינינו, נשאר בינינו. טוב? את לא יכולה לספר לאף אחד. עדיין לא."

היא הזדעפה וליקקה את כף ידי הרגישה מדי.

משכתי את היד ממנה ולפתּי את ההגה. "אני מתכוון לזה. את בת שבע־עשרה. את עדיין תלמידת בית ספר. ג'ק ואנה לעולם לא יסלחו לי על זה."

"אני בגיל החוקי להסכמה מינית, אסלן. הם לא יכולים למנוע מאיתנו."

"הם יכולים לזרוק אותי מכאן."

"הם לא יעשו את זה ברגע שיבינו שאתה מאוהב בי."

"זה היה התנאי היחיד שלהם, נרי. הם שמרו עליי בטוח ומוסתר, שיקרו למעני, תמכו בי ונתנו לי עבודה... הכול בתנאי שאשמור מרחק ממך." הבטתי בבית הבלוי מעט אך המטופל באהבה רבה, ששימש גם ככלא וגם כמקלט שלי בחמש השנים האחרונות.

האיום המוחשי להיזרק ממנו הפך לי את הבטן.

"זה היה הגיוני כשהייתי בת שתים־עשרה ואתה בן שש־עשרה. לארבע השנים האלה בינינו אין שום משמעות עכשיו."

"עדיין פעלתי מאחורי הגב שלהם."

"לא, סוף־סוף הלכת אחרי הלב שלך." היא חייכה בשקט. "ואני הלכתי אחרי שלי."

"אנחנו לא נספר להם לפני שתסיימי את התיכון." שפשפתי את המתח בחזה שלי. "עד אז, אנחנו נעמיד פנים ששום דבר לא קורה."

"מה זה קשור בכלל?"

"את תהיי כמעט בת שמונה־עשרה. תתחילי את התואר שלך במדעי הים. אולי נוכל להשיג מקום משלנו." צבטתי את גשר האף, ראיתי את כל הסיבוכים שעלולים להתפתח מהבחירה הזו. מהבחירה בנו. "תצטרכי כמובן לחתום על חוזה השכירות בעצמך, ונצטרך לדאוג שהשם שלי לא יופיע על אף אחד מהחשבונות, אבל אני חושב שנוכל לחיות יחד. אני מקווה, לפחות."

"נוכל פשוט להישאר כאן."

מבטי נשלח אליה. "את מצפה ממני לחיות בגינה של ההורים שלך גם בגיל ארבעים?"

היא חייכה. "אני לא יכולה לחכות לראות אותך בן ארבעים."

"את נמשכת לגברים מבוגרים?"

היא רעדה. "אני נמשכת אליך."

נאנחתי וסידרתי מחדש את הזין הפועם שלי. "פאק, את חייבת להפסיק. תיכנסי פנימה ותלכי למיטה." צמצמתי את עיניי. "ולפני שתשאלי... את הולכת למיטה. לבד."

"משבית שמחות." היא שרבבה את השפה התחתונה שלה בצורה מרהיבה. "אם נהיה כנים ונספר לאימא ולאבא שמעורבים כאן רגשות ושזה לא רק זיונים, הם לא יזרקו אותך."

התאבנתי בזמן שהלב שלי רעם. "אני לא מזדיין איתך."

"לא, אתה עדיין לא." היא רכנה מעל מוט ההילוכים וחפנה את הזין הנוקשה עדיין שלי. "אבל אתה הולך לעשות את זה. על בסיס קבוע, אם יורשה לי להוסיף. למעשה, אני יכולה להגיד בביטחון שאולי עדיף בכלל שנישאר בעירום, אסלן, כי לעולם לא ארצה להפסיק." היא צחקה בשקט. "אולי כשאהיה בת שמונים סוף־סוף יספיק לי ממך, אבל עד אז, תהיה מוכן להיות מותקף כל לילה, כל יום, ובתדירות מאוד, מאוד גבוהה."

הייתי לגמרי במרחק נגיעה אחת מלגמור שוב.

דחפתי את ידה בחזרה לצד שלה במכונית ונאנחתי כשהבטתי בתקרה. "בָּאנָה נֶה יָאפּטיאינִי בִּילִיאוֹר מוּסוּן?"

"מה אמרת?"

עצמתי את עיניי בחוזקה, ניסיתי נואשות להזכיר לעצמי למה אני לא יכול לגרור אותה למושב האחורי בג'יפ של ג'ק ממש מול בית המשפחה שלה. "אמרתי, מה לעזאזל את עושה לי?"

פניה התרככו בחיבה. "אני יכולה לשאול אותך את אותה השאלה." היד שלה התגנבה אליי שוב, התחככה ברוכסן המתוח שלי. "בוא נגלה ביחד, טוב?"

רעדתי וראיתי כוכבים מזוינים.

פניקה מילאה אותי שג'ק עשוי לתהות למה נרי עדיין לא נכנסה פנימה, והוא יגיע לבדוק. הירכיים שלי התנועעו לתוך אחיזתה ובו־זמנית הכרחתי את עצמי לתפוס את מפרק כף ידה ולמשוך את היד המחשמלת שלה משם. הפחד שאאבד אותה עוד לפני שבכלל תבעתי עליה בעלות גרם לקולי להישמע קר יותר משהתכוונתי. "תבטיחי לי שלא... נלך רחוק כל כך... לא לפני שנקבל את ברכת ההורים שלך."

"מה?" הגבות שלה נורו עד לקו שיער השוקולד שלה. "אחרי מה שעשינו הרגע בפארק? עכשיו שאני יודעת כמה אני רוצה לעשות את זה שוב? לא." היא שילבה את זרועותיה. "אין מצב. אני לא מחכה, אסלן. חיכיתי מספיק."

"אני לא אומר שלא אגע בך... כשהם לא בסביבה. אני לא אומר שלא אנשק אותך, אבל..." נהמתי מתחת לשפם. "אני לא אוכל לסמוך על עצמי לידך אם אזיין אותך, נרידה."

"למה?" היא התנשמה.

"כי רק מזה שהאצבעות שלי היו בתוכך איבדתי שפיות. ברגע שהזין שלי יהיה בתוכך," התכווצתי. "לא אוכל לתפקד נורמלי בשום דבר אחר."

הלחיים שלה הסמיקו. "אני אבוא לחדר שלך הלילה. נסיים את מה שהתחלנו."

"לא, ממש לא. אני אוסר עלייך לבוא לבקר אותי. אי פעם."

"טוב, זה ממש מגוחך. באתי לבקר אותך הרבה פעמים."

"ובכל פעם שבאת לא היה לך מושג מחורבן כמה הייתי קרוב לדחוף אותך על הדלת ולקבור את עצמי בתוכך." ניגבתי את הפה כשגל של בחילה התנחשל בקרבי. "ברור שלא כשהיית בת שתים־עשרה, אבל בשנתיים האחרונות. לא עשית את החיים שלי קלים. או את הלילות שלי."

היא השתתקה. "הבאת את עצמך לפורקן אחרי שהלכתי?"

בלעתי את הגוש בגרוני. "רוב הזמן, לא הייתה לי ברירה."

"גם אני," היא לחשה. "בערתי חזק כל כך אחרי הביקורים שלי אצלך שהייתי מחליקה לתוך המיטה שלי, מפשקת את הרגליים, ו —"

הטחתי שוב את ידי על הפה שלה. "תסיימי לספר לי את הסיפור הזה כשאהיה משוחרר לגעת בך. לא כאן. לא כשאנחנו חשופים לעיני כל מי שעשוי לצפות." הורדתי את היד שלי לאט ומלמלתי, "בבקשה, נרי. פשוט... תני לי זמן. אנחנו נפצח את זה, טוב? אנחנו צריכים לעשות את הדבר הנכון. כבר התוודינו על הרגשות שלנו... השאר יכול לחכות."

היא גנחה והצמידה את רגליה זו לזו. "תדבר בשם עצמך. אני בקושי יכולה לנשום מרוב שאני רוצה אותך."

"סני סביורום, נרי."

העיניים שלה זהרו בלילה. "גם אני אוהבת אותך."

"עכשיו תיכנסי פנימה ותעמידי פנים שזה מעולם לא קרה."

היא צייתה לי והלכה למיטה, אבל אף אחד מאיתנו לא היה ממש טוב בהעמדת פנים. האוויר עצמו נצנץ בינינו. הוא היה בו־זמנית סמיך וערפילי, חד וחותך. רק השהות סביבה גרמה לכל הגוף שלי להמהם בתדר שלה, התחנן אליי לגעת, לנשק, לזיין.

תודה לאל שג'ק היה שקוע בחדשות שלו הבוקר, אנה הייתה עם האוזניות ולמדה ביטוי חדש, ונרי הייתה במרחק דקות מיציאה לבית הספר.

אם אוכל להעביר את היום בעבודה על הפלוק בלי להסגיר את השינוי המהותי שעברתי, אולי נצליח לעשות את זה. אולי נצליח להתגנב לכמה חודשים. אולי נצליח להיות יחד בלי להרוס את הנדיבות, החברות והחסד שג'ק ואנה העניקו לי.

כי כשאספר להם שהפרתי את ההבטחה שלי, רציתי שזה יהיה כשאני על הברכיים המזוינות שלי עם טבעת בידי. רציתי שג'ק ידע שהייתי מאוהב, עם כל הלב והנשמה, ושלא עברתי על החוקים שלו בכך שאהבתי את נרי, ואתחנן אליו להזדמנות להיות איתה בחיים האלה ובחיים הבאים.

נרי: אתה באחד החלקים האהובים עליי בשונית. אני ממש מקנאה.

החלקתי לאחור את שערי המיוזע, סידרתי את משקפי השמש שלי וחייכתי כשהקלדתי תגובה.

אני: תפסיקי לעקוב אחריי.

נרי: אם זה היה מפריע לך, היית מוחק את האפליקציה.

אני: אני אוהב שיש לי את האפשרות לראות איפה את נמצאת. לפחות אני יכול לוודא שאת עדיין במקום שבו את אמורה להיות. איך בלימודים?

נרי: משעמם. אני אוהבת מדעים. אני מאוהבת בביולוגיה. אבל כימיה יכולה לנשק לי בתחת.

אני: אני רוצה לנגוס לך בתחת.

נרי: רק אם אני אוכל לנשוך את שלך.

זין עליי.

הפה שלי התייבש כשהשתדלתי לשמור את ההתכתבות בינינו מכובדת ולא לסטות היישר לפורנוגרפיה.

אני: בלי דיבורים על נשיכות יותר, ותתנהגי יפה, נרידה טיילור. אל תציתי את הווילונות בכיתה שלך שוב.

נרי: זו הייתה תאונה. הכול באשמת מבער הבונזן הזה.

אני: רק כיוון ששמת אותו על אדן החלון במקום לכבות אותו.

נרי: לעולם לא אספר לך את הסודות שלי יותר.

אני: יש לי סוד די גדול... רוצה לשמוע אותו?

העפתי מבט סביב הסיפון של הפלוק שנצץ בשמש. ג'ק ואנה היו אמורים לעלות ולהיות מוכנים למגש האחרון של האלמוגים שגודלו במעבדה שהם שתלו. ספיר ולהקת הדולפינים שלה שיחקו בשובל מאחורינו ואפילו כריש שייט לידנו, הסנפירים שלו חתכו בשקט את המים.

חמש שנים, ועדיין לא סלחתי לים, אבל למדתי להעריך את היופי האכזרי שלו.

נרי: הו, תגיד לי. או יותר טוב... תראה לי.

אני: אני לא שולח לך תמונה.

נרי: למה? זו תמונה של כמה אתה קשה בגללי?

אני: אנחנו מוחקים את ההודעות האלה ברגע שאנחנו מסיימים כאן, אבל כן, אם את מוכרחה לדעת.

נרי: מי לא מתנהג יפה עכשיו?

אני: את משפיעה עליי לרעה.

נרי: אני די בטוחה שאתה זה שהתחיל הכול. ברגע שנישקת אותי בבר.

אני: זו לחלוטין אשמתך כי אמרת שאני החבר שלך... זה מצא חן בעיניי יותר מדי.

נרי: אתה רוצה להיות החבר שלי, אסלן?

אני: לא.

נרי: לא? מה זה אמור להביע לעזאזל?

אני: זה אומר שאני רוצה הרבה, הרבה יותר.

נרי: אלוהים, אם הייתי שם, הייתי מראה לך כמה הרבה יותר אתה יכול לקבל אותי.

פאק.

רעדתי.

כאב הבזיק דרך הזין שלי כשהוא נפצע מהרוכסן.

המכנסיים הקצרים שלי היו מכשיר עינויים כל היום. כל סנטימטר בסירה הזו נשא זיכרונות של נרי, ולא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. לא יכולתי להפסיק להיזכר בכל הביקיני המינימליים שלה. לא יכולתי להפסיק לדמיין איך אני מורח את העור המושלם שלה בקרם הגנה או איך היא נצנצה ממי ים כשעלתה מהמים.

נשכתי את השפה התחתונה שלי ודחפתי את כף ידי על הזקפה הכואבת. לעזאזל, אם היא לא תתרכך לפני שג'ק ואנה יופיעו בחזרה על פני המים, אצטרך לכרוך סווטשרט סביב המותניים שלי.

נרי שלחה תמונה.

בלעתי רוק בחוזקה כשבהיתי בבחורה המדהימה ביותר שראיתי בחיי. היא צולמה במהירות, כפי הנראה כשהמורה היה בגבו אל הכיתה, הפוקוס היה מעט מטושטש, אבל החיוך של נרי גרם לבטן שלי לכאוב מכמה שפאקינג אהבתי אותה. סטודנטים התגודדו מאחוריה ליד שולחנות כתיבה ארוכים, כוסות ומבחנות מילאו את השולחנות, והיא שלחה לי נשיקה. החולצה שלה הייתה פתוחה מעט, השרשרת שלה הבריקה.

זין.

עליי.

אני לא צריך להיות כל כך אובססיבי.

אני לא צריך להרגיש רמה כזו של הזדקקות.

הושמדתי בגיל עשרים ואחת.

הרוס לחלוטין בידי בחורה אוסטרלית במדינה שלא היה לי אישור להיות בה.

רעש של בועות וצליל החמצן המשתחרר מתוך פייה משכו את מבטי אל דופן הסירה. ג'ק דחף את המסכה שלו מעל המצח והמשיך לצוף, הודות לבעיטות מיומנות בסנפירים שלו. "היי, חבר, יש לך את המגש האחרון של האלמוגים בשבילי?"

שיט.

"כן, בטח." הסתרתי את הירכיים שלי כמה שיכולתי וצעדתי אל השולחן שעליו חיכה המגש עם תינוקות האלמוגים המיוחדים. אלמוגים חדשים בשנהב קוצני, ורוד מעודן וירוק רך נראו תמימים כל כך בתוך קפסולות מי הים הסגורות בקפידה.

נרי הייתה שמחה להיות כאן ולעזור.

תפסיק לחשוב עליה. פעם אחת בחיים הארורים שלך.

השתדלתי לשמור על ידיים יציבות, נעלתי את המכסה הראשי כדי שהם לא יישטפו מהמגש ונשאתי את האלמוגים אל ג'ק. כרעתי על הברכיים והעברתי את המגש בזהירות, הידיים שלי טבלו בים לפני שהוא לקח אותו מידיי.

"לחיים." הוא חייך, אבל בחן אותי קצת יותר מקרוב. "אתה בסדר? הפנים שלך קצת סמוקות."

"באמת? אני מרגיש בסדר. שום בעיה." התיישבתי על העקבים, הסתרתי את מה שהבת הארורה שלו עשתה לי. "הכול טוב שם למטה?"

"כן, הכול זורם חלק." הוא בחן אותי עוד קצת וקימט את המצח. "תיכנס מתחת לצל, אסלן. אתה לא נראה כל כך טוב." הוא משך בחזרה את המסכה שלו ואיזן את המגש על יד אחת, תחב את פיית החמצן שלו ושקע מתחת לפני המים.

נפלתי בחזרה על התחת שלי והתנשפתי בכבדות.

הוצאתי את הטלפון מהכיס והקלדתי.

אני: תמחקי את השרשור הזה ברגע שאת קוראת את ההודעה ותפסיקי לשלוח לי תמונות. הייתי במרחק שניות מלגמור במכנסיים הקצרים שלי כשהאבא המחורבן שלך הופיע. אני בטח נראה מטורף. הוא אמר לי שהפנים שלי סמוקות. זו אשמתך, נרידה. זו האשמה המזוינת שלך שאני ממש, ממש צריך לגמור. אשמתך שאני יוצא מדעתי מרוב תשוקה אלייך.

נרי: אז תגמור. הם לא ידעו.

אני: אני לא מאונן מעבר לדופן הסירה. עם המזל שלי, ההורים שלך יראו את הזרע המחורבן שלי צף לידם.

נרי: אלוהים, פשוט גרמת לי לצחוק בקול בכיתה. מה דעתך... שבפעם הבאה שנהיה על הסירה יחד, ארד על הברכיים ותוכל לגמור לי על הלשון. אני אבלע את כל הראיות שלך ואלקק את השפתיים שלי.

אני: לעזאזל. איך לא ידעתי שאת כזו מלוכלכת?

נרי: כי סירבת לראות אותי. אבל עכשיו אתה רואה. ואני משוחררת לתת לך הכול.

הלב שלי התנגש בצלעות שלי, גרם לי למעוד לתוך הצל ולצנוח לתוך הכיסא.

אני: כשאת חוזרת מבית הספר בואי לחדר שלי, בלי לעורר חשד.

נרי: הו, אני ממש מקבלת רשות להיכנס לתוך הממלכה שלך עכשיו, נכון?

אני: בואי אליי, נרי. אני הולך להראות לך כמה התמונה הזאת עשתה אותי קשה ואת הולכת לגאול אותי מייסוריי.

נרי: המשאלה שלך היא פקודה בשבילי. נתראה בקרוב, אסלן.

בידיים רועדות, מחקתי את שרשור ההודעות, שמרתי את התמונה התמימה מספיק וזרקתי את עצמי לתוך העבודה.