ירח וים 3: קור אמארה כרך א’

1 נרידה

גיל: שבע־עשרה

(אהבה בוולשית: קָריָאד)

לא הסתובבתי כששני השוטרים מעדו לתוך החדר.

לא הסתכלתי אחורה על אבא שלי מחוסר ההכרה על שטיח הקרם האהוב עליי. הגברים האלה לא עניינו אותי כשהגבר היחיד שרציתי, הבחור היחיד שהייתי מוכנה לחיות ולמות למענו, מעד־רץ דרך הגינה שלנו ובמורד הרחוב.

השקיעה בוורוד־אלמוגים צבעה את קווי המתאר של אסלן בנתזים חמים וזוהרים, הכתימה את החולצה הפרחונית המגוחכת שאבא הכריח את כולנו ללבוש לכבוד חג המולד. הייתי לבושה בחולצה תואמת, לפני שהמתח מחגיגות היום והרדיפות במוח שלי הובילו אותי לנעול את עצמי בחדר האמבטיה.

פגעתי בעצמי.

מרחתי מייק־אפ כדי להסתיר את הפגיעה הזו וניסיתי להלביש את הכאב שלי יפה בשמלה שחורה קטנה.

שני הניסיונות שלי כשלו בלרפא אותי.

אבל אסלן?

אלוהים, הוא?

הוא נתן לי את התרופה מהסוג המושלם.

לא בדיוק תרופה, אבל מספיק נוגדנים כדי שארגיש חזקה יותר משהרגשתי במשך כל כך הרבה זמן. יותר עצמי. יותר אמיצה. יותר מקבלת מאי פעם קודם לכן.

בפעולה של אהבה עטופה באלימות, הוא הוכיח לי שאני לא צריכה לפחד מהעולם.

העולם צריך לפחד ממני.

נאחזתי בשכנוע הזה כשאסלן נעלם בתוך אזור הפרברים, ברח מהמשטרה שהוריי הזמינו, נמלט מאישום באונס שלא הוא היה צריך לשאת בו.

קמצתי את הידיים לאגרופים, הסתובבתי מהחלון בשיניים חשופות, והזעם התפשט במהירות בעורקים שלי.

הוא צרב כל כך בוהק, כל כך חם, כל כך חד שריחמתי על מי שיעמוד בדרכי.

תשומת הלב שלי נחתה על שני השוטרים.

הצנום והארוך יותר עם השיער החום והקצר מעד לעבר אבא שלי. הוא נבח לתוך מכשיר הקשר שהיה מחובר לכיס החזה שלו, "זכר מחוסר הכרה. מבקש אמבולנס מיידית."

תחושת אשמה הרימה את ראשה. היד שלי עדיין פעמה מהחבטה בראשו של אבי האהוב עם אותה מנורת בתולת הים שהוא קנה לי ליום הולדת שלוש־עשרה.

דמעות עקצצו, אבל אז הכעס שלי התלקח כשהשוטר השני, נמוך ומוצק יותר ועם שיער שחור, צעד לעברי והדף אותי מהחלון. "איפה הוא?" הוא התכופף מעל אדן החלון והציץ אל הגינה עם הצמחים, הסלעים והבריכה עם הקרקעית החולית שלה.

הוא לחץ על מכשיר הקשר שלו ונבח, "זכר בורח רגלית. מבקש יחידה לפטרול סביב הרחובות הלמט וריף." מבטו השתהה על בקתת חדר השינה שבה הסתתר אסלן במשך כמעט שש שנים.

הוא נשף ודחף את עצמו בחזרה אל החדר. "נתת לו ללכת? אחרי מה שהוא עשה לך?"

זקרתי את הסנטר. "הוא לא עשה לי שום דבר."

רעשי דיבורים נשמעו דרך מכשיר הקשר בזמן שהשוטר שטיפל באבא שלי בדק את הסימנים החיוניים שלו.

אימא שלי נכנסה לחדר, סחטה את ידיה העדינות, והשמלה הוורודה והיפה שלה רקדה סביב שוקיה.

התקשחתי כשהעיניים שלנו נפגשו.

האשמה שבתוכי הסתחררה סמיכה יותר.

ואז היא הבינה למה הרגשתי אשמה כשמבטה הכחול כהה נפל על אבא שלי.

"ג'ק?" העיניים שלה יצאו מהחורים באימה. "אלוהים אדירים, ג'ק!" היא רצה אליו, צנחה על ברכיה לצידו ולפתה באגרופים את ז'קט החליפה שלו. "ג'ק. מותק. תתעורר!"

"גברת טיילור, אני מוכרח לבקש שלא תטלטלי אותו," מלמל השוטר הגבוה יותר. "ייתכן שהוא נפגע בעמוד השדרה במקומות שאנחנו לא מודעים להם —"

"מה?" דמעות פרצו מעיניה. "פגיעה בעמוד השדרה? מ...מה קרה? א...איך אסלן היה מסוגל לעשות את זה? אחרי כל מה שעשינו בשבילו!" הקול שלה התעבה בזעם כשאצבעותיה אחזו באבא שלי. "תצאו לשם ותמצאו את אסלן אבצ'י בזה הרגע."

התכווצתי מהשנאה בטון שלה. מהאמונה הנוראה, נוראה שהנער שהיא קיבלה בברכה אל המשפחה שלנו לא היה המהגר הבלתי חוקי האדיב, הנאמן והחרוץ שהיא למדה לאהוב, אלא איכשהו זר מוחלט. זר שהפך למתעלל בבנות, למכה אבות ולפושע.

הוא לא שום דבר מכל הדברים האלה.

איך היא יכלה להאמין להם כשהיא הכירה אותו?

איך היא יכלה לפקפק בנאמנות שלו אחרי שהוא נתן לנו כל חלק מעצמו?

פרץ נוסף של כעס חימם את הדם שלי, לווה בפניקה שהזדחלה במורד עמוד השדרה שלי.

הרסתי הכול.

כל טעות ותוצאה היו באשמתי, וסירבתי לתת לאסלן לשלם.

אפילו לא לשנייה.

פיקות הברכיים שלי קיפצו כשהלכתי מסביב לשוטר הנמוך יותר. "זה לא היה אסלן, אימא."

מבטה הנרעש נצמד לעיניי. כשידיה עדיין על החזה של אבא, היא צמצמה את העיניים. "ברור שזה היה הוא. הוא פגע בך, ואז הוא פגע בג'ק כדי לברוח. טעינו בו כל כך." דמעות נוספות זלגו על לחייה. "לא הכרנו אותו בכלל —"

"את יודעת שהוא מעריץ אותנו," סיננתי. "להטיל ספק ביושר ובמסירות שלו אל המשפחה שלנו זה פשוט לא בסדר, אימא."

"אבל הוא פגע בך —"

"לא. הוא לא. אם כולכם הייתם עוצרים פאקינג לשנייה אחת ומקשיבים לי, הייתם רואים את האמת במקום להמציא שקרים."

השפתיים שלה התהדקו. "נרידה, את בהלם ו —"

"זאת הייתי אני," התפרצתי. "אני הכיתי את אבא כשהוא שוב עמד לפגוע באסלן."

כולם קפאו.

שני השוטרים נעצו בי מבטי גינוי תואמים. "אני חושב שכדאי שתסבירי."

לרגע, בהיתי בארבעת האנשים בחדר השינה ההרוס שלי. הכילה שלי, שמשכתי בטעות מהתקרה כשאסלן תקף אותי, נחה אסופה ליד קצה המיטה. כריות היו פזורות על כל הרצפה, והסדינים המקומטים שלי חלקו סיפור של ייאוש. הם ציירו זירה שבה גבר מכניע אותי בכוח ונוגע בי בניגוד לרצוני.

הבנתי למה אבא שלי קפץ למסקנות. יכולתי להבין למה המשטרה הרשיעה את אסלן עוד לפני שבכלל דיברו איתו.

אבל מה שהם לא ידעו היה למה.

למה אסלן 'תקף' אותי. למה הוא הניח את כל החיים שלו על הכף כדי להציל את חיי. למה הוא עשה כל מה שהיה יכול כדי להחזיר אותי לאותו לילה נורא.

לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה, למרות כל ההבטחות שלי לשכוח.

אסלן גרם לי לפגוע בו.

הוא לקח על עצמו מרצון את הכאב שהייתי צריכה לגרום.

הוא הראה לי שלא הייתי חסרת אונים או חלשה, ואפשרתי לו, אפילו שכל דחיפה אינטואיטיבית צרחה לי לא להיות כל כך טיפשה, כל כך פזיזה. לא לשחק באש מסוכנת כל כך כשההורים שלי היו ממש בקצה המסדרון.

ניסיתי לעצור אותו.

נשברתי ונלחמתי בו — בחירוף נפש אמיתי — בניסיון להוציא אותו מהטיפשות השיכורה שלו. אבל ככל שנלחמנו יותר, איבדתי את עצמי יותר ויותר לזיכרונות של איתן נוגע בי, לא אסלן. של זר שהצמיד אותי, קשר אותי ונכנס לתוכי בניגוד לרצוני.

שכחתי איפה היינו.

שכחתי במי נלחמתי.

נתתי לטראומה הבלתי פתורה ולכאב המודחק שלי לעוור אותי, והמלחמה בינינו הפכה להיות יותר מדי אמיתית.

אבל אז התרסקנו אל הרצפה.

אסלן היה שרוע בין הכריות שנפלו, העביר את הלשון על הדימום בשפה שגרמתי לו והתכווץ מהכאב ששלחתי בין רגליו, ו... משהו קרה.

משהו התבקע והשתחרר בתוכי.

החושך שאיים להטביע אותי וחנק אותי בהתמדה בשבועות האחרונים נסדק.

רק קצת.

רק סדק קטן.

אבל הוא היה מלא בי.

הילדה ששכחתי. הילדה מלאת העוצמה והעקשנות.

ילדה שנתנה למפלצת לעשות ככל יכולתה כדי לחנוק את האור שלה, בזמן שבן של מפלצת אמיתית הצית את הגפרור והדליק מחדש את הלהבה הזו בתוכה.

רעדתי מרוב כוח.

הרגשתי שנולדתי מחדש.

הייתי מתנפלת על אסלן באסירות תודה.

אני הייתי זו שהתחננה אליו לזיין אותי, ממש שם, בלי לחשוב על ההשלכות. הייתי צריכה אותו עם התשוקה על־גבול־האלימה הזו.

הוא ניסה לעצור אותי.

התווכחתי ושידלתי.

ומאחר שהוא חי ונשם כדי לשמור עליי בטוחה ומאושרת, ועשה כל מה שנדרש כדי לספק את מה שביקשתי, הוא לא אמר פעם נוספת לא.

בטעות ענקית אחת, תפסנו את העתיד השברירי שלנו וקרענו אותו לגזרים.

לא.

פשוט לא.

אני לא אתן לו לשאת באשמה על זה. אני לא אתן להורים שלי לשנוא ולשפוט אותו, כשהוא היה אליי רק טוב ואדיב.

זין על זה.

זין על איתן.

זין על הגורל.

אסלן לא הולך להיות מגורש ולהיהרג בגללי.

אין מצב.

שאפתי עמוק, נחנקתי ממילים שמעולם לא רציתי לומר כשבהיתי באימא שלי ואמרתי, "בלילה שבו הלכתי לזארה כדי לאחות את החברות בינינו, מישהו סימם וקשר אותי. נאנסתי בבית מלא באנשים, ואף אחד לא שמע אותי צורחת כי המוזיקה הייתה כל כך מחרישת אוזניים."

אימא שלי קפאה ליד אבי מחוסר ההכרה.

היו לי מושבים בשורה הראשונה לחורבן שהתנפץ במבטה. למשך הרגע הכי ארוך, היא לא יכלה לדבר. היא נחנקה מיבבה ופניה נעשו לבנות. אבל אז היא מצאה את הלשון שלה וכל כך הרבה דמעות איומות. "הו, נרי... ילדה שלי. לא." היא קמה על רגליה, הסתערה לעברי ועטפה אותי בחיבוק הכי חזק.

גניחה נשמעה מכיוון השטיח כשאבא שלי החל להתאושש. סירנות שוב הדהדו בחשכה המתעבה בשמי הדמדומים — או שהמשטרה רדפה אחרי אסלן בעודו נמלט או שהאמבולנס הגיע כדי לעזור לאבא שלי.

נאבקתי בזרועותיה של אימא שלי, המחשבות שלי ברחו אל הרחובות עם אסלן. האם הוא הסתתר? האם אוכל למנוע מהם לגרש אותו אם הוא ייתפס?

אני חייבת לעצור את זה.

עכשיו.

התפתלתי באחיזה שלה וצעדתי צעד לאחור. "אני בסדר."

"את לא בסדר. איך לעזאזל את יכולה להיות בסדר?" אימא חפנה לי את הלחיים בידיים רועדות. "למה לא אמרת שום דבר?"

"כי לא רציתי שתדעו."

"אבל, נרי —"

"אסלן ידע." הדפתי את הידיים שלה וחיבקתי את גל הכעס המחודש. "הוא ידע. הוא היחיד שידע. הוא ניסה לעזור לי, אימא. זה היה מטופש, ונראה הרבה יותר גרוע ממה שזה, אבל הוא מעולם לא פגע בי. מעולם לא עשה שום דבר בניגוד לרצוני." התרחקתי ממנה וחישלתי את עמוד השדרה כשהפכתי לסופת ההוריקן שאבא שלי תמיד דימה אותי אליה.

סופת הוריקן שנעלמה לתקופה מסוימת.

סופת הוריקן שהפכה למשב רוח פושר ומפוחד.

אבל עכשיו, הכוח הזה חזר.

לא הייתה בי ענווה, ייללתי ונהמתי והייתי מוכנה לפרק ערים, לעקור עצים ולהרוס כל אחד וכל מי שיעמוד בדרכי כדי להגן על אסלן כמו שהוא הגן עליי.

נעצתי מבטי זעם בשוטרים ולחשתי, "אסלן לא פגע בי. אבל אני אספר לכם מי כן. תעצרו את המצוד אחריו וקחו אותי לתחנה. אני אתן הצהרה. אני אענה על כל שאלה שתרצו. אבל אם תנסו להאשים את אסלן במשהו שהוא לא עשה, אני נשבעת שאפנה לכל ערוץ תקשורת ואספר להם ששפטתם אותו באופן גזעני על בסיס המוצא שלו."

השוטר הנמוך יותר הזעיף פנים. "את מאיימת עלינו?"

"אני רק אומרת לכם שאסלן לא עשה את זה. ההורים שלי טועים. הזעיקו אתכם לכאן בלי סיבה. זה הגוף שלי והחיים שלי. לא רציתי לספר לאף אחד, אבל אני אעשה את זה. אני אספר לכם מי באמת פגע בי אם תבטיחו לא לרדוף אחרי אסלן."

"נרי," אמרה אימא שלי בשקט. "אסלן עדיין צריך להיחקר."

"לא, הוא לא."

"אבל הוא פגע בך, מתוקה שלי. הוא פגע באבא שלך."

"הוא הציל אותי מעצמי, אימא!" חשפתי את השיניים. "הוא ידע שנאבקתי לשים את מה שקרה מאחוריי. הוא הציע לעזור. זה מה שהוא עשה הלילה. הוא הציל אותי. הוא תמיד מציל אותי." דמעות חסמו את הגרון שלי, אבל בלעתי אותן בכעס מחודש. "ואני זו שפגעתי באבא. אמרתי לך את זה. חבטתי לו בראש עם המנורה הזאת." נגעתי בבהונות הרגליים במנורת בתולת הים שנשכחה על הרצפה. "אני הכיתי אותו. לא אסלן. אסלן לעולם לא היה עושה את זה. את מכירה אותו. את יודעת שהוא לעולם לא היה פוגע בנו. תסמכי על זה. תסמכי על שש השנים האחרונות, לכל הרוחות!"

אימא הנידה בראשה, עקשנות וחוסר אמון מזועזע על פניה. "אבל... ראיתי במו עיניי מה קרה. המכנסיים שלו היו פתוחים. יש... יש סימני שיניים על הצוואר שלך, נרי, ומפרקי כפות הידיים שלך פצועים —"

"אני פתחתי לו את המכנסיים, אימא. הוא ניסה להגיד לי לעצור. זו הייתה אשמתי שמצאתם אותנו בתנוחה כזו מרשיעה. והאמת היא... האמת היא שאנחנו שוכבים כבר חודשים."

"מה?" היא השתנקה.

שני השוטרים חלקו מבט.

"הוא נשך אותי, נכון, אבל אני רציתי את זה. ומפרקי כפות הידיים שלי..." הרמתי את ידיי עם החבורות הטריות. "אני עשיתי את זה. פגעתי בעצמי כדי לנסות להפסיק את הזיכרונות של איתן שכבל אותי עם החגורה שלו למיטה של ג'ואל. נאבקתי כשהוא קשר אותי. נאבקתי חזק כל כך שהעור שלי נקרע, ונאלצתי לכסות את החבורות במשך שבועות לאחר מכן. קיוויתי שאם אשחזר את הכאב, אוכל לרפא הפעם גם את הלב שלי ולא רק את העור." דמעות שקטות שלא יכולתי לעצור זלגו על לחיי. "אסלן היה הסיבה היחידה שלא יצאתי מדעתי לגמרי בשבועות האחרונים, ואני פאקינג מסרבת לעמוד כאן ולתת לך להעריך אותו פחות! זו הייתה אשמתי. אני אשמה בכל זה. אז תני לי הזדמנות לתקן את זה לפני שמשהו נוסף ישתבש."

"איתן?" שאל השוטר הגבוה מהרצפה ליד אבי המתאושש. "איזה איתן?"

"אני אענה על כל שאלה שיש לך אם תישבע שלא תרדפו אחרי אסלן."

"אנחנו מוכרחים לדבר איתו, מיס טיילור." השוטר הנמוך התקרב אליי. "אם מה שאת אומרת נכון, הסיפור שלו יתיישר עם הסיפור שלך ולא יהיה ממה לחשוש."

הלב שלי צנח.

אם הם היו יודעים מה אסלן עשה לאיתן?

אם הם היו יודעים שהוא כאן באופן לא חוקי?

היו זורקים אותו על המטוס הראשון בחזרה לטורקיה ולידי אבא שלו שחיכה לרצוח אותו.

כבר העמדתי אותו בסכנה גדולה כל כך.

לא רק בגלל מה שקרה בחדר השינה שלי אלא בגלל מה שקרה על הפלוק.

מה אם הם יבינו שאיתן נעדר וימצאו את הדם שלו על פני כל הסירה?

הלב שלי האיץ בצורה חולנית. "אני אדבר רק אם תבטלו את המרדף אחריו." שילבתי את הזרועות, עשיתי כמיטב יכולתי להסתיר את הרעד שלי מהמחשבה על כל זה מתפוצץ לי בפנים באופן מרהיב.

"נצטרך לדבר איתו, בסופו של דבר," אמר השוטר הגבוה בשקט.

ועד אז, אחשוב על תוכנית איך לשמור עליו בטוח.

הרמתי את האף ויריתי, "אבל לא הלילה. לא בחג המולד. הערב הזה כבר נהרס בגללי. כל מה שאני מבקשת זאת הזדמנות לתקן את זה."

שני השוטרים הביטו זה בזה.

סירנות נעצרו מחוץ לבית שלנו.

מישהו הלם על הדלת.

אבא שלי נאנק שוב, החליק מתוך השינה. הוא התכווץ והידק את שפתיו, עיניו רפרפו ונפקחו. "מ...מה קרה?"

מבולבלת, אימא ניגשה אליו.

השוטר הגבוה רכן מעליו והצמיד יד לחזה שלו כשניסה להתיישב. "לאט־לאט. תיקח את הזמן. אל תזוז אם משהו כואב."

אבא שלי מצמץ, גנח ונגע בחלק האחורי של ראשו במקום שבו פגעתי בו. "אאוץ'." הוא נאבק להתיישב שוב ורטן כשהשוטר הגבוה ריתק אותו למטה.

"אדוני, עדיף שלא תזוז. האמבולנס כאן כדי —"

"אמבולנס?" אמר אבא בכעס. "אני לא צריך אמבולנס מחורבן." הוא דחף את השוטר, התיישב באיטיות ונשען על המיטה שלי בהתכווצות נוספת.

"ג'ק. אתה... אתה בסדר?" אימא צנחה על הברכיים והצמידה יד למצח שלו.

אבא חייך ברכות, אהבה פרחה בעיניו.

הרגע המרגש שבר לי את הלב כי אני גרמתי לאסון הזה. פגעתי באבי היקר כי הוא פגע בנפש התאומה שלי. והנפש התאומה שלי רץ עכשיו ברחובות. כפי הנראה היה מבועת, וניסה נואשות להישאר מוסתר בזמן שצי של שוטרים רדף אחריו.

אלוהים, איזה בלגן.

"אני בסדר, אהובתי." אבא חפן לאימא שלי את הלחי לפני שאצבעותיו נעו שוב אל החלק האחורי של ראשו, התחקו אחר הנקודה שבה הכיתי. "חתיכת בליטה הגונה."

"ייתכן שתצטרך בדיקה. רק כדי לוודא ששום דבר לא נסדק." השוטר הגבוה נעמד והברכיים שלו התפוקקו.

אבא הניד בראשו. "זו רק חבורה, לא יותר. עברתי מספיק זעזועי מוח בצעירותי בעקבות ספורט כדי לדעת שכאב הראש הזה יעבור. אני אהיה בסדר גמור." העיניים שלו ריקדו על פני הכאוס בחדר שלי עד שנעצרו עליי לבסוף. "נרי..." הצורה שבה הוא אמר את השם שלי לא הייתה מלאה בכעס כמו שציפיתי, אלא רכה ומלווה בכאב של בגידה.

לא יכולתי לעצור את הרעידות הפעם. או את האשמה. אוקיינוסים על אוקיינוסים שלה. "אני כל כך, כל כך מצטערת, אבא."

הוא שמט את הידיים בחיקו ומשך כתפיים בעצב. "חבטת בי."

"אתה פגעת בו."

"בגלל שהוא פגע בך."

"הוא לא." צעדתי לעברו, אבל עצרתי כשהוא הרים את היד והביט בי במבט זהיר.

"אכזבתי אותך, דגיגונת. הוא ללא ספק עשה לך שטיפת מוח ו —"

"לא, אתה טועה." זעם התלקח בתוכי, ולמרות האשמה והפחד שהרגשתי, לא יכולתי להמשיך לשחק את הנחמדה יותר. "אתה לא אכזבת אותי. אף אחד לא אכזב אותי. אסלן חשב אותו הדבר, ובגלל זה אנחנו בתוך כל הבלגן המחורבן הזה. הוא לא אכזב אותי כשהוא לא היה במסיבה ההיא כדי להציל אותי. ואתה לא אכזבת אותי כשלא הצלחת להרוג את הבחור שמעולם לא היה ראוי לאגרופים שלך. הוא ניסה לעזור לי."

נאבקתי לשמור את הכעס שלי תחת שליטה כשנעתי קדימה. "הוא רק ניסה לשמור עליי בטוחה, אבא. ואם תשכח ממה שראית ותקשיב למה שאני אומרת, תדע שאני אומרת את האמת."

"ראיתי אותו עלייך, נרי. הוא היה בין הרגליים שלך ו —"

"בהסכמה," סיננתי.

"הם שוכבים יחד כבר חודשים, ג'ק," מלמלה אימא.

"מה?" אבא זחל, נעמד על רגליו והתנודד מעט. "זה נכון?"

שני השוטרים חלקו עוד מבט בזמן שדשדשו במקום. אי־הנוחות הניכרת שלהם גרמה לאוויר להסמיך. הם הוזעקו לתקרית של אלימות במשפחה בערב חג המולד ובסופו של דבר היו עדים לדרמה של מתבגרים ולקצר בתקשורת.

ובאמת נמאס לי.

צעדתי אל אבא שלי ונעצתי לו אצבע בחזה. "אני אספר לך את מה שסיפרתי כרגע לאימא, ואז אנחנו עוזבים. כולנו. כולנו הולכים לתחנה, ואתה תעזור לי לסדר את זה." נשמתי עמוק והתכוננתי לפגוע באבא שלי בפעם השנייה.

הוא לעולם לא יסתכל עליי באותה צורה שוב.

אני אאבד את הקרבה בינינו כי הוא תמיד יראה בי את הילדה הקטנה והפגועה שלו, לא את הדגיגונת הנלהבת שהייתה מוציאה אותו מדעתו.

התאבלתי על זה.

בכיתי על זה.

זו הייתה הסיבה שלא רציתי לספר להם מלכתחילה.

אבל אהבתי את אסלן יותר.

וכבר לא עניין אותי מה אנשים חשבו עליי, כולל ההורים שלי. "עברתי אונס, אבא. בידי בחור בשם איתן. אצל זארה לפני כמעט חודש. האדם היחיד שידע היה אסלן. מבחירה שלי, לא שלו. בלעדיו, לא הייתי מתמודדת. אתה חייב לו את התודה שלך, לא את השנאה שלך. אתה חייב לו על כל הלילות שהוא החזיק אותי בזמן שבכיתי ועל כל הימים שהוא גרם לי להרגיש חזקה בזמן שלא הייתי."

עיניו התמלאו דמעות. "נרידה, אני..." הוא לא הצליח לסיים כשנחנק מיבבה.

הסתובבתי אל השוטרים ויריתי, "תגיד להם להפסיק לחפש את אסלן. בזה הרגע. ובואו נלך. אני רוצה לתת הצהרה."

חטפתי ז'קט אפור מהארון שלי וצעדתי מתוך החדר בלי מילה נוספת.

המשכתי במורד המסדרון.

פתחתי את דלת הכניסה ונתקלתי בשני הפרמדיקים המודאגים על מפתן הדלת.

חיבקתי את עצמי בזרועותיי כשהתקדמתי אל השער הקדמי והבטתי לתוך הלילה היורד.

סיוטים שאסלן כבר נתפס ונעצר גדשו את ראשי.

התקווה עשתה כמיטב יכולתה למלא את הלב שלי שהוא היה מוסתר ובטוח.

ודמעות חמות עקצצו כשאימא ואבא שלי הצטרפו אליי על השביל בגינה. בלי מילים, הם חיבקו אותי חזק כששוטר דיבר לתוך מכשיר הקשר שלו. "תעצרו את החיפושים. אנחנו בדרך חזרה לתחנה כדי לקחת הצהרה."

השארתי את עמוד השדרה שלי זקוף כשהאמבולנס הלא נחוץ נסע לדרכו והמשטרה ליוותה אותנו אל הג'יפ החבוט והישן שלנו. הם חיכו עד שאימא שלי תפסה את ההגה, אבא שלי התכווץ במושב הנוסע, ואני חגרתי את חגורת הבטיחות מאחור.

"נפגוש אתכם שם. אתם יודעים את הדרך?" שאל השוטר הנמוך מבעד לחלון הפתוח.

אבא שלי הנהן. "כן. אחד מהשכנים שלנו הוא בלש. אנחנו חולקים בירה מדי פעם."

"זה ויין גראט?"

"אכן הוא." אבא עיסה את הרקות שלו, חשף שכאב הראש שגרמתי לו כאב יותר מכפי שהוא רצה להודות.

"הוא הוזעק לתחנה מוקדם יותר היום. הוא עדיין אמור להיות שם. הוא יכול לקחת את ההצהרה ממיס טיילור, אם תרצו. אני אודיע להם בקשר שאתם בדרך."

"זה יהיה מצוין. תודה." הוא העלה חיוך מאולץ והביט באימא שלי שהעבירה את הג'יפ החבוט להילוך.

"נתראה שם." השוטר הטה את סנטרו והתרחק.

"נתראה בקרוב." אימא הנהנה בנוקשות, עיניה לכדו את עיניי במראה האחורית בזמן שהיא נסעה לאחור משביל הגישה שלנו.

אף אחד מאיתנו לא דיבר, אבל המתח התגבר והיה מלווה בצער כואב.

ברגע שהיינו על הכביש, היא דרכה על דוושת הגז ויצאה לדרך.

התקשחתי כשעיניי הציצו ברחובות החשוכים, והלב שלי פעם בכאב.

חיפשתי צללים.

חיפשתי סימנים.

שום דבר.

שום סימן שאסלן היה בטוח.

שום ידיעה שהוא היה בסדר.

רק ריקנות ופחד מקפיא עצמות.

אסלן... איפה אתה?