ירח זאב מלא

בשעה שבע וחצי בערב עצר פאלמר להוציא עוד חטיף - תערובת פירות יבשים וחטיף אנרגיה, מהכיס החיצוני של התרמיל שלו. הוא נשבע שעות קודם לכן שלא ירשה לעצמו לאכול ארוחת ערב אמיתית – חמה ומהבילה מאסכלת הטיטניום שלו - עד שימצא מקום סביר להקים בו אוהל ללילה.

הוא התבונן סביב לאט בעודו לועס את חטיף האנרגיה. הוא ידע שזה יהיה מסע קשה, וחשב שהוא מכיר את האזור סביב, אבל שום דבר לא הכין אותו להליכה באותו יום. נראה שכל הסיפורים נכונים, חשב במרירות קלה.

זה היה סוף השבוע השני ביולי, השמש רק התחילה להיעלם מאחורי האופק במערב, אבל הוא עדיין הצליח לראות את הר דֵסוֹלֵיישֶן, במרחק של כשישה קילומטרים לכיוון צפון. הוא עמד שם, בודד, עם מראה בדמות אגם כחול־שחור למרגלותיו, ושוליו הירוקים חשופים, משל היו לועגים לו. שישה קילומטרים וחצי, אבל בשטח הזה, המרחק היה יכול להיות שישים וחמישה באותה המידה.

״לעזאזל,״ מלמל, דחף את הנייר שעטף את חטיף האנרגיה לכיסו והתחיל שוב ללכת.

הר דסוליישן היה פסגה ללא נתיבים בגובה 990 מטרים, מה שאמר שהוא לא גבוה מספיק כדי להיחשב בין ארבעים ושש הפסגות הגבוהות ה״אמיתיות״ של הרי אָדירוֹנדָק. ועדיין, המתלול החד שלו והמרחק שלו מפסגות אחרות הפכו אותו לראוי להוספה לרשימת ההישגים שלו. אבל מה שהפך את ההר למושך במיוחד בעבור תרמילאים רציניים, טיילי הרים וחוקרי הרי אדירונדק היה היותו מבודד. הוא היה באזור אגם דסוליישן, ממערב לשממת חמש הבריכות - אולי החלק הפראי והמרוחק ביותר בכל הפארק שגודלו עשרים וארבעה מיליון דונמים.

בידוד לא הטריד את דיוויד פאלמר. לא היה דבר שהוא אהב יותר מאשר להיעלם בשממה ולבלות ימים מבלי לראות בן אנוש אחר. כיבוש ההר היה החלק שהלך והתגלה כקשה ממש.

בהתחלה זה לא נראה נורא כלל. הוא הותיר את רכב השטח שלו חבוי בין העצים בקצה הנתיב של הר בולדווין, ואז הלך שמונה קילומטרים לאורך שביל חוטבי עצים עד שהנתיב נעלם בהדרגה. אחריהם הגיעו קילומטרים של עצים עתיקים ובתוליים, גבוהים כל כך שתמיד שררה שעת בין ערביים מתחת להם, ואדמת היער הייתה רכה ונטולת כל שתילים.

אבל אז הוא עזב את שממת חמש הבריכות, היער נמוג מאחוריו, והוא החל להתקדם לעבר אגם דסוליישן, וזה היה השלב שבו הקצב המהיר והקליל שלו האט לכדי זחילה. הקרקע הפכה מכוערת, חשופה, וכמעט בלתי אפשרית להליכה. השממה בינו לבין היער הפכה למבוך של ביצות כבול, עצים נפולים ושקעים קרחוניים שאילצו אותו להיזהר בכל צעד. לא היה נתיב, כמובן, אפילו לא שביל רועים, ועם נקיקים שחוצים זה את זה, הוא נאלץ להסתמך לעיתים קרובות על מכשיר הניווט שלו. הוא החליק יותר מפעם אחת על סלעים בוגדניים וכמעט בלתי נראים שכוסו בחזזית. תודה לאל שהוא החליט לנעול את מגפי השטח שלו - אחרת כבר מזמן היה נוקע קרסול או נפצע קשה יותר.

לאחר עוד ארבע מאות מטרים הוא עצר שוב. הדרך קדימה הייתה חסומה על ידי עצים שנפלו זה על זה ולא הותירו לו פתח להידחק ביניהם עם התרמיל הכבד על גבו. הוא קילל בשקט, הוריד את התרמיל מהגב, מצא את הפתח הגדול ביותר בין העצים, דחף את התיק דרכו והשתחל אחריו. הקצוות היבשים של ענפים דקרו את גפיו ושרטו את פניו.

מעבר לעצים הנפולים הוא העלה את התרמיל שוב על כתפיו וּוידא שהרצועות הדוקות. בשעה מאוחרת כזאת תרמיל מתחיל להיות כבד, והוא רצה לוודא שתכולתו תישאר יציבה.

הוא בילה רגע בהנעת כתפיו כדי למקם את התרמיל. רוב המטיילים בימים אלה השתמשו בתרמילים עם מסגרת פנימית, אבל פאלמר עדיין העדיף תרמיל עם מסגרת חיצונית - ספציפית, הוא העדיף קֶלְטִי טִיוֹגָה. הוא טייל עם מטען כבד בדרך כלל, וגילה שקל יותר לארוז תרמילים עם מסגרת חיצונית, וגם לשאת אותם כך שישמרו על איזון.

השמש נעלמה והנוף נעשה חשוך יותר בכל דקה. השינוי ממש נראה לעיניו, כאילו אל טבע כלשהו מסובב את העמעם. ירח מלא עלה בשמיים השחורים וכיסה את הנוף בתאורה מוזרה, מנומרת, כמעט אור רפאים, אבל הוא לא התכוון לסמוך על אור הירח: הייתה לו נטייה להסוות דברים, להסתיר בורות ונקיקים, והוא למד בדרך הקשה לא לסמוך על המזל. הוא הושיט יד לפנס שהיה מחובר לחגורה שלו, שלף אותו והדליק אותו.

השעה כבר הייתה אחרי תשע. כאשר התחיל ללכת שוב, הוא חישב בראשו שהקצב שלו האט לשמונה מאות מטרים לשעה. הוא יכול, כמובן, להמשיך ללכת עד שיגיע לאגם דסוליישן ולהקים מחנה לחוף האגם. אבל הוא יגיע לשם בחצות לכל המוקדם, ואז יהיה עייף מכדי שהטיפוס למחרת יהיה מהנה. לא: חייב להיות מיקום, מיקום כלשהו, בשממה הארורה הזאת שיהיה שטוח וחשוף מספיק כדי שיוכל להקים את האוהל שלו ולפרוש את כלי הבישול שלו. הוא התחיל לחשוב על ארוחה חמה ושק שינה רך כעל מותרות שנמצאים מעבר להישג ידו.

בעודו הולך קדימה ומאיר בפנס אנה ואנה, הוא הצטער, ולא בפעם הראשונה, שאינו נמצא באזור הפסגות הגבוהות של הפארק. לעיתים קרובות השבילים שם אכן היו רחבים כמו כבישים מהירים, וכל הזמן נתקלים במטיילים אחרים, אבל לפחות יש יער רגיל מסביב, עם קרחות יער ושטחים פתוחים, לא המהומה החייזרית הזאת של -

הוא עצר ליד סבך שיחי מורן. הוא היה מרוכז כל כך במחשבותיו ובבחינת הקרקע הבוגדנית סביבו, עד שלא קלט את הריח המוזר באוויר. הוא רחרח. הניחוח היה קלוש, אבל מורגש: חמוץ, קצת דומה למושק. לא בדיוק כמו הריח של בואש, אבל בהחלט לא נעים.

פאלמר האיר לכל עבר, אבל לא ראה דבר. הוא משך בכתפיו והמשיך.

הירח עלה גבוה יותר בשמיים ושטף את הר דסוליישן בזוהר המהבהב שלו. נותרו עוד כחמישה קילומטרים. לעזאזל, אולי פשוט עליו לפלס דרך לאגם אחרי הכול. אבל צריך לחשוב גם על הדרך חזרה, והוא חייב -

הנה זה שוב, הריח הזה. הוא היה חזק יותר, ומתועב יותר. מצחין וחייתי.

הוא עצר שוב וחיפש סביב בפנס שלו, והפעם חש מעט חרדה. עצים צעירים וסבך ענפים שטוחים שנפלו לקרקע החזירו אליו את האור. מעגל האור הבוהק הפך כל מה שמחוץ לו לשחור לגמרי.

פאלמר נד בראשו. הוא נותן לשממה המפחידה להשפיע עליו. הוא בקושי ראה חיה כל היום, רק דביבון אחד ושני שועלים צעירים. וזה היה ביער העתיק. אף חיה שפויה שגדולה יותר מעכבר לא תחיה בחרא הזה. הצעדה המתסכלת שלו חייבת להסתיים במוקדם או במאוחר. וברגע שהבטן שלו תהיה מלאה בצ׳ילי ומתחת לשק השינה שלו ייפרש המזרן המתנפח החביב עליו, הוא -

הריח חזר, והיה נורא עוד יותר מקודם. ואיתו הגיע צליל - רעש עמוק וגרוני, חצי נהמה, חצי נאקה. הצליל נשמע כועס - כועס ורעב.

מבלי לעצור לחשוב, פאלמר התחיל לרוץ. הוא רץ מהר ככל שהתרמיל הכבד אִפשר, וקרן האור של הפנס נעה בפסים מטורפים לפניו. הוא התנשף, ניסה לנשום וקפץ מעל עצים שנפלו וביצות כבול, בעוד הנהמות והאנפופים נשמעו חזק יותר ויותר מאחוריו.

ואז כף רגלו מעדה על שורש בולט. הוא התרסק בכבדות לקרקע. משקל כבד שלא היה קשור בכלום לתרמיל שלו לחץ לפתע על גבו - כאב נורא וקורע שכמותו לא חש כל חייו קרע את פניו וצווארו כאשר הסירחון שטף אותו כמו גל, ואז עוד התנפצות של כאב, ועוד אחת... ואז הכול דהה, ראשית לאדום, ואז לשחור.