ירח שבור

1

אני שואל את עצמי מה אם.

מה אם הכדורגל לא היה עובר מעל לחומה.

מה אם הֶקטור לא היה הולך לחפש אותו.

מה אם הוא לא היה שומר את הסוד האפל לעצמו.

מה אם...

אני מניח שאז הייתי מספר לעצמי סיפור אחר. אתם מבינים, ה"מה אִם" רבים מספור כמו הכוכבים.

2

מיס קוֹנוֹלי, שהיתה מורה שלנו, תמיד אמרה תתחילו את הסיפור שלכם בהתחלה. כמו חלון שקוף שנוכל לראות דרכו. אבל אני לא חושב שבאמת לזה היא התכוונה. אף אחד, אפילו מיס קונולי, לא מעז לכתוב על מה שאנחנו רואים דרך הזגוגית המלוכלכת הזאת. עדיף לא להסתכל החוצה. אם אין ברירה, עדיף להישאר בשקט. בחיים לא הייתי טיפש מספיק לכתוב את זה, לא על נייר.

גם אם הייתי יכול, לא הייתי יכול.

אתם מבינים, אני לא יודע לאיית את השם של עצמי.

סְטַנְדיש טְרֶדְוֶול.

לא יודע קריאה, לא יודע כתיבה,

סטנדיש טרדוול, איזו אכזבה.

מיס קונולי היתה המורה היחידה אי־פעם שאמרה, שמה שמייחד את סטנדיש הוא המקוריות שלו. הקטור חייך כשסיפרתי לו את זה. הוא אמר שהאמת שהוא שם לב לזה מיד.

"יש אנשים שהולכים עם הזרם, וישנו אתה, סטנדיש, רוח קלה בפארק הדמיון."

חזרתי על זה לעצמי. "וישנו סטנדיש, עם דמיון שנושב דרך הפארק, אפילו לא רואה את הענפים, רק שם לב שאין חרא של כלבים איפה שאמור להיות חרא של כלבים."

3

לא הקשבתי לשיעור כשהגיע הפתק ממשרד המנהל. כי אני והקטור היינו בעיר שמעבר למים, בארץ אחרת שם הבניינים לא מפסיקים להתרומם עד שהם מצמידים את העננים לשמים. מקום שהשמש זורחת בו בצבע. חיים בקצה הקשת בענן. לא אכפת לי מה אומרים לנו, ראיתי את זה בטלוויזיה. הם שרים ברחוב — הם אפילו שרים בגשם, שרים בזמן שהם רוקדים סביב פנס רחוב.

כאן ימי הביניים האפלים. אנחנו לא שרים.

אבל זה היה החלום בהקיץ הכי מוצלח שהיה לי מאז שהקטור והמשפחה שלו נעלמו. רוב הזמן ניסיתי לא לחשוב על הקטור. במקום זה העדפתי לדמיין את עצמי בכוכב הלכת שלנו, זה שהקטור ואני המצאנו. שׂקנאי. יותר טוב מאשר לדאוג עד מוות מה קרה לו. רק שזה היה אחד החלומות בהקיץ הכי מוצלחים שלי אחרי הרבה מאוד זמן. הרגשתי כאילו הקטור שוב לידי. נסענו באחת ממכוניות הקאדילק הענקיות האלה בצבע גלידה. כמעט יכולתי להריח את ריח העור. כחול בהיר, כחול שמים, כחול של מושבי עור. הקטור מאחור. אני עם הזרוע שעוּנה על הכרום של החלון הפתוח, היד על ההגה, מסיע אותנו הביתה לשתות כה־קר־קולה במטבח נוצץ עם מפה משובצת וגינה שנראית כאילו שאבו את הדשא בשואב אבק.

בשלב הזה שמתי לב במעורפל שמר גאנֶל אומר את השם שלי.

"סטנדיש טרדוול. רוצים אותך במשרד המנהל."

איזה חרדון מחורדן! הייתי צריך לצפות לזה. המקל של מר גאנל העלה לי דמעות בעיניים, הצליף כל כך חזק על גב היד שלי שנשאר שם כרטיס ביקור. שתי שלפוחיות דקות ואדומות. מר גאנל לא היה גבוה, אבל השרירים שלו היו עשויים מטנקים צבאיים ישנים, וכל זרוע היתה זרוע־טנק צבאית משומנת. הוא חבש פאה שהיו לה חיים משלה, ונאבקה להישאר צמודה לראש המבריק והמזיע שלו. התווים האחרים שלו לא היו יותר מוצלחים. היה לו שפם קטן וכהה שנראה כמו שרידי נזלת, שהתמשך מטה עד הפה שלו. הוא חייך רק כשהשתמש במקל שלו — חיוך שהחמיץ את זוויות הפה, כך שלשון העלוקה המיובשת שלו ביצבצה החוצה. במחשבה לאחור, אני לא בטוח שהמילה "חיוך" מתאימה כאן. אולי הוא פשוט התעקם ככה כשמר גאנל חשב על הספורט האהוב עליו, להכאיב לך. לא ממש היה אכפת לו איפה המקל פוגע כל עוד הוא פוגע בבשר, גורם לך לקפוץ.

אתם מבינים, רק מעבר למים אנשים שרים.

כאן השמים נפלו מזמן.